פסוק יט:ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. הפירוש הוא דלכך אלה תולדות יצחק האמורים בפרשה יעקב ועשו צדיק ורשע כי אברהם הוליד את יצחק וכמו דאברהם הוליד צדיק ורשע כדי להסיר הזוהמא כך בנו יצחק היה צריך להוליד צדיק ורשע כדי להסיר הזוהמא גם יאמר כי אמרו אברהם הוליד את יצחק הכל מעידים אברהם הוליד את יצחק כי צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם כמ"ש רש"י לבל יאמרו מאבימלך נתעברה שרה רק מהיכי תיתי לומר כן הלא היה נס יותר בלידת שרה מאברהם ולכך קאמר הואיל ואלה תולדות יצחק היינו יעקב ועשו האמורים בפרשה וא"כ היה לבריות לתמוה האיך שני צדיקים הללו כיצחק ורבקה יולידו שורש פורה ראש ולענה ובזה יאמרו כי היה תערובת בלידת יצחק מזרע נכר ומזה יצא שורש רע ולכך הוצרך להעיד שאברהם הוליד את יצחק שצר קלסתר פניו דומה לאברהם גם יש לומר דפשטא דקרא הוא דאמרינן בגמ' דממזר אינו חי ומסיק היינו ממזר דלא ידוע כדי שלא יוליד ממזרים וממזר דידוע חי ויוליד דגם אם יוליד ממזרים לא יבואו לשדך עם זרעו לעולם דידוע אצל הבריות שזרעו הם ממזרים לעולם אבל ממזר דידוע ולא ידוע היינו בקלא דלא פסיק דהוא ממזר הוא חי ואינו מוליד משום דאם יוליד ממזר תשכח הקול ויבואו לשדך עם זרעו א"כ קודם שהוליד יצחק היו יכולים לומר מאבימלך נתעברה שרה והא דחי משום שהוא עקר אבל אלה תולדות יצחק דיצחק הוליד א"כ ש"מ דאברהם הוליד את יצחק ועוד נראה לפרש דכתיב ואעשך לגוי גדול שנעשה בריה חדשה והיינו שנעקר ממנו שורש תרח ונחור שהיו רעים בטבעם ולכך אין ישראל נקראים בני נח שאברהם היה בריה חדשה ולכך נאמר אברהם הוליד את יצחק הורה הכתוב דממנו מתחיל היחוס ולא מן תרח:
פסוק יט:ומה דאיתא במדרש הואיל דלצני הדור היו אומרים דמאבימלך נתעברה שרה ע"כ צר הקב"ה קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם הקשו עליו דמה יועיל זאת כיון דאמרי' כשהן מזנות מהרהרין בבעליהן ומולידין כדמות בעליהן א"כ עדיין יאמרו שהרהרה בבעלה כשהיתה עם אבימלך ונראה דידוע מה שאמרו בב"ק מטבע של אברהם אבינו זקן וזקנה מצד אחד ובחור ובתולה מצד השני פי' רש"י בחור ובתולה יצחק ורבקה וכתבו התוס' במדרש אמרו ואעשך לגוי גדול יצאו לך מוניטן בעולם זקן וזקנה מצד אחד וכו' ונראה דכך היה כתוב ולא היה צורה וכו' ונראה כוונת התוספות דלפי מה דמשמע מן המדרשים בחור ובתולה קאי ג"כ על אברהם ושרה דזהו בכלל מוניטן שיצאו לו והיינו כמו שכתב מהרש"א דלאחר הנס נעשה אברהם בחור ושרה בתולה ביקשו התוספות להוכיח דזקן וזקינה ובחור ובתולה לא היה צורה רק כך היה כתוב דאי צורה ממש הא גם לאחר הנס לא היה דמות שרה כדמות רבקה רק שהיתה ילדה כרבקה ואברהם נראה בחור בשנים כיצחק ע"כ כתב יצחק ורבקה וקשה למה לא היה כתוב משני צדדים אברהם ושרה להורות הנס כמו במטבע של דוד שהיה כתוב עליו דוד וע"כ צ"ל כיון דהכל קאי על אברהם ושרה אם יכתבו משני צדדים אברהם ושרה לא מינכר הנס ע"כ הוצרכו לכתוב מצד השני יצחק ורבקה להורות הנס שאברהם נעשה בחור כיצחק ושרה בתולה כרבקה היוצא לנו מזה דלאחר הנס גם אברהם נעשה בחור ונשתנה דמותו וזה היה לאחר ביאת המלאכים אצלו כי אז אמרה שרה ואדוני זקן ומעשה דאבימלך היה מקודם כנודע וא"כ הקב"ה צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם לאחר שנעשה בחור וא"כ ליכא למימר דבעת שהיתה שרה עם אבימלך היתה מהרהרה באברהם ומזה הולידה כדמותו וצלמו דא"כ היה לו להיות תואר של אברהם בזקנותו שנשתנה מאוד מתואר נערותו ולא כן היה שהיה ליצחק תואר בחרות של אברהם ומזה היה מופת כי אז הרה כאשר כבר שב אברהם לבחור והיה זה אחר מעשה אבימלך:
פסוק כ:ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה. הורה לנו התורה צדקתו של יצחק שאף שהיה בן מ' לבינה ונתגדל מ"מ לא נתעסק בלקיחת אשה רק סמך על אביו ובכל פרשת חיי שרה לא תמצא שיצחק ציוה להעבד בעסק אשה רק הכל עשה אברהם כאילו יצחק היה רך וקטן ונשען על דעת אביו וזהו לגודל צדקתו:
פסוק כ:בת בתואל הארמי מפדן ארם אחות לבן הארמי. איתא במדרש דהא דהזכיר הכתוב משפחתה ואנשי מקומה להודיענו הגם שמשפחתה ואנשי מקומה היו רשעים מ"מ לא למדה ממעשיהם והדבר בעצמו אמת מ"מ יש לדקדק מה ענינו כאן אצל ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו. ונראה דהיתה בת דעת כנראה מענין דברים שדיברה והנה רש"י פי' דלכך היה יצחק בן ס' שנה בלדת אותם כי בהיות ליצחק בן חמשים שנה היתה היא בת י"ג שנה וראוי ללידה והמתין עוד עשר שנה לידע שהיא עקרה ואח"כ התפלל וקשה א"כ למה לקח קטנה כזו כיון שאינה ראויה ללידה והוי ממש בעילת זנות עד שאמרו חז"ל כהן לא יקח קטנה מכ"ש אבות העולם שעשו הכל לשם שמים ולא לשם תאוה ולמה לא המתין עד שגדלה רבקה ולזה תירץ הכתוב בת בתואל הארמי וגו' שהיתה דרה בין הרשעים ולא למדה מהם וחששו אברהם ויצחק אם תהיה שם עד שתגדל אולי תתפתה לקול דבריהם לכך בעוד שהיתה קטנה לקחה משם לו לאשה שהוצרך למהר לקחתה:
פסוק כא:ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא. איתא במדרש שהתפלל שכל הבנים שיהיה לו יהיו ממנה וקשה למה נתן טעם כי עקרה היא דמשמע אם לא היתה עקרה לא היה מתפלל ונראה לבאר דיש להבין למה ביקש שיהיו כל הבנים ממנה אולי תלד ג"כ רשע כמו אברהם שהוליד שנים אחד צדיק ואחד רשע כמאמר חז"ל דעד יעקב לא פסקה הזוהמא ואם יהיה אחד צדיק ואחד רשע איך ביקש שיצאו שניהם צדיק ורשע מבטן אחד דהא לכך הוליד אברהם יצחק משרה וישמעאל מהגר ולמה ביקש שיהיו כל הבנים ממנה אבל הענין הוא דידוע מה שאמרו דמן הדין היה שלא ליתן הקב"ה מקום לרשעים להיות נולדים שהם רעה לעולם רק עולם כמנהגו נוהג ואין הקב"ה משנה הטבע אבל אם נעשה נס חוץ לטבע דעקרה תלד לא יתכן לעשות נס לשקרא שיהיה רשע נולד וזה היה כוונת יצחק כי יצחק בטח כיון שיעשה לה נס שעקרה תלד לא יהיו רשעים נולדים ממנה דלא שייך כאן עולם כמנהגו נוהג ונתן טעם כי עקרה היא ע"כ כיון ג"כ בתפלתו שיהיו כל הבנים ממנה כיון שנעשה בה נס:
פסוק כא:ויעתר לו ה'. איתא במדרש לו ולא לה לפי שאינו דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע ואע"פ שאמר במדרש שזה היה למעליותא שדרה בין הרשעים ומשפחתה רשעים ולא למדה ממעשיהם נראה לפרש ע"פ מה דאמרו חז"ל כל התולה בזכות אחרים תולין לו בזכות עצמו וכל התולה בזכות עצמו חולין לו בזכות אחרים ויצחק היה צדיק בן צדיק ותלה בזכות אביו א"כ נתלה בזכותו ויעתר לו אבל רבקה לא היה לה זכות אבותיה לתלות בו כי היתה בת רשע והוצרכה לתלות בזכות עצמה ונתלה לה בזכות אחרים היינו בזכות יצחק וזהו לו ולא לה כי אע"פ שהיה בזכותה נחלה לה בזכות יצחק:
פסוק כב:ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך ושני לאומים ממעיך יפרדו ולאום מלאום יאמץ ורב יעבוד צעיר. יש לפרש בזה הרבה פירושים או לפי מה שכתבתי לעיל היתה טענתה היותי עקרה ונעשה לי נס שהריתי וילדתי ואיך יתכן שיהיה במעי רשע שרוצה לצאת לעבודת כוכבים ומזלות וע"ז השיבו לה שני גוים גיים כתיב רבי ואנטונינוס שנעשה גר וכדומה רבים מזרע עשו שנתגיירו וא"כ מרע יצא טוב וגם ולאום מלאום יאמץ הרצון בזה יעקב יזכה לגבורה והצלחה ע"י גלות וצרות שיגיע לו מעשו וזהו שלאום יקבל אומץ מלאום השני וא"כ אף זה מהצורך שעשו יהיה רשע ורע צורך לטוב הוא להזדכך גם יש לפרש בפשיטות ע"פ מה שדרש במדרש ויתרוצצו הבנים בקרבה כשהיתה עוברת על בתי עבודת כוכבים ומזלות עשו מפרכס לצאת עוברת על בתי כנסיות ובתי מדרשות יעקב מפרכס לצאת והיא חשבה שולד אחד הוא וח"כ הותר ח"ו לעבוד בשתוף כטעות דור אנוש כמ"ש הרמב"ם בטעותם ע"כ אמרה א"כ למה זה אנכי היינו אנכי ה' אלהיך לא יהיה לך אלהים אחרים וע"ז השיבו לה שני גוים בבטנך וזה פונה לכאן וזה לכאן. עוד נראה לפרש ששאלה למה יהיה רשע וצדיק בחפיסה אחת ובבטן אחד וזהו למה זה אנכי הרה טוב ורע ולא כל אחד באשה אחרת וע"ז השיבו לה ולאום מלאום יאמץ פעמים זה גובר ופעמים זה גובר לפי זכות הדור ומ"מ זה הגזירה מלפני ה' שרב יעבוד צעיר רק שלא יקשה אם הוא גזירת ה' שתמיד רב יעבוד צעיר איך יתכן שפעמים זה גובר ע"י זכות וע"י חטא האחר גובר אמנם כבר כתב רש"י שיש כאן שני סוגי בכורות האחד ליצירה והשני ללידה כמשל השפופרת ולכך אם הזכות גורם אזלינן בתר בכורה דיצירה ואם לאו בתר בכורה דנידה ואם כן הכל הולך ותלוי בזכות וחטא ומ"מ הגזירה קיימת תמיד ורב יעבוד צעיר וזה שייך דווקא אם הם ברחם אחד יתכן משל השפופרת ויש כאן שני סוגי בכורה משא"כ בשני רחמים לא יצויר בו שני סוגי בכורות ולכך הוצרכו להיות ברחם אחד ועוד נראה לפרש כי הראשונים היו יולדין לשבעה חדשים ולא היה להם צער הריון כל כך כי עיקר הצער הוא בג' חדשים האחרונים שכבר נגמרו הולדות ומבקשים לצאת ומכ"ש אם נגמרו בשבעה ושוהים לילד עד תשעה הם גורמים ריצוי וצער למעוברת ולכך נאמר ארבה הריונך תשעה חדשים כמ"ש רש"י על וימלאו ימיה ללדת וזהו שגרם לה במעי' ריצוין וצער ולכך שאלה למה זה אנכי שלא אלד כשאר נשים בשבעה ובפרט שהרגישה שהולדו' נגמרים ולהם כח לידה וע"כ השיבו לה כי שר שלהם הרגיש כי כך הגזירה רב יעבוד צעיר וא"כ כל אחד שוהה לצאת כדי שיהיה הוא שני ולא ראשון ולכך ממתינין לצאת עד שיגיע תכלית הזמן ללידה שאז אי אפשר לשהות עוד וצריכין לצאת:
פסוק כב:ותלך לדרוש את ה'. איתא במדרש שהמקבל פני זקן כאלו מקבל פני שכינה ונראה דמלת את קדריש דלמה ליה למכתב את ולכך דרש כמאמר חז"ל את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח וכאן בא את להורות דהמקבל פני זקן כאלו מקבל פני שכינה ופירש רש"י שהלכה לבית מדרשו של שם ועבר והא דלא הלכה אצל אברהם חמיה שהיה נביא והיה חי בעת ההיא נראה לומר הטעם דהא מת קודם זמנו שלא יראה נכדו יוצא לתרבות רעה ומכ"ש שלא גילו לו מן השמים רעת עשו והיא גם היא לא ביקשה לגלות לו שאחד רוצה לצאת כשעברה אצל בית עבודת כוכבים ומזלות:
פסוק כד:והנה תומים בבטנה. חסר א' לפי שהיה אחד צדיק ואחד רשע ובמלת תאומים יש אותיות אמת ורשע שהוא מלא גלולים הוא כזב ואינו אמת ולכך חסר א':
פסוק כה:ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שער. הנה בעשו היו שני הפכים כי אדמוני מורה לתולדות אש מרה אדומה כולו דם וחמימות וריתחא דאש וריבוי שער מורה על תולדות מים ומרה לבנה כולו קר וכל מקום שיש לחות המים ירבו שערותיו ומגדל שער הרבה וכל זמן שריבוי לחות באדם יוסיף להגדיל שער וע"כ היה בעשו שני הפכים ויצחק שכהה עיניו לא הרגיש בעשו תולדות האש מחמת שהיה אדמוני רק משש בידיו והרגיש בריבוי שערות ושפט אותו לאיש קר ומנוחה אין בו יסוד אש כלל וזהו ולא הכירו כי ידיו שעירות וחשבו לאיש מנוחה משיב חמה וכן הנביא צווח הלובשים אדרת שער למען כחש ששפטו העם שאינם אורבים לדם והם בעלי לחה לבינה:
פסוק כה:ויקראו שמו עשו. איתא במדרש אתם קוראים לחזירתכון שם אף אנא אקרא לבני בכורי שם כה אמר ה' בני בכורי ישראל נראה כי עשו מלשון מהירות כמו שיסד הפייט עושו גושו חושו לשון מהירות כאילו מיהר לצאת ולכך הקב"ה סילף דבריהם כי שקר הם דוברים כי בני בכורי ישראל גם לשון עשו הוא כי נגמר כבר בתכלית הגמר ומזה שפטו שגם יצירתו היה קודם ליעקב כי למה זה נגמר יותר מיעקב ואין זה רק שזה החל יצירתו מקודם והיה לו זמן יותר לגמור ולכך קראו שמו עשו לשון עשיה וגמר כמו שפי' רש"י להורות כי גם ליצירה היה בכור ולזה הוציא הקב"ה מלבם כי בני בכורי ישראל להורות כי שקר הם דוברים ויעקב בכור ליצירה ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו פשוטו של מקרא הוא כשיפול עשו יקום יעקב סוף ימיו ויותר מבואר כי רש"י פירש והיה עקב תשמעון דשכרם בעקב דמתן שכרן של צדיקים הוא לעתיד לבוא הרי דלעתיד לבוא נקרא עקב ועשו נחל עוה"ז ויעקב עוה"ב ולכך וידו אוחזת בעקב עשו דהיינו לעתיד לבוא אבל האמת כמ"ש הזוהר דכך פירושו וידו אוחזת בעקב ומי הוא האוחז בעקב הוא עשו דאחז בעקב יעקב והכוונה בזה כי אין על יעקב עון גמור רק עון עקבו שדש בעקבו וכמ"ש דוד עון עקיבי יסובני וזהו וידו אוחזת בעקב עשו וכן נאמר בנחש סטרא דעשו ואתה תשופנו עקב וגם אמרו חז"ל אפי' נחש כרוך בעקבו לא יפסיק וכל ענין עשו בעקב ובמקום אחר הארכתי כי העקיבים מולידים חימום וכאשר ילך איש יחף ויקרר העקבים לא יהיה לו חימום ולכך היו הולכין במקדש יחף כדי לבטל החימום והחימוד וכן בחליצה אשר לא יחמוד לאשת אחיו תחלוץ מעליו רוב עקבי הנעל אשר חופהו ולכן יעקב יש לעשו אחיזה בו בעקב ואם הפירוש הוא דעשו אחז ידו בעקב יעקב יש נמי לפרש דמורה בעקב דעשו כאשר יהיה סוף ממשלתו אז בעו"ה אזלת יד יעקב וממש ידיו אסורות וזהו וידו אוחזת ר"ל אסורות כמו האוחז ביד מדת משפט הרצון שתופס בו ואוסרו וכן יהיה כי יד יעקב אוחזת בעקב עשו בסוף הגלות ואמרו במדרש כי הגמון שאל מי תופס מלכות אחרון נטל נייר חלק וכתב עליו וידו אוחזת בעקב עשו והרצון בזה שכתבו על נייר חלק הוא שאינו זה אלא לסימנא בעלמא אבל באמת אין הפירוש של הפסוק מורה עליו כלל רק הפירוש כמו שכתבתי ולכך לקח נייר בלי שרטוט ואלו דרך הפסוק היה צריך שרטוט רק כיון דלא אמרו רק לסימנא אינו צריך שרטוט ועיין בתוס' ריש גיטין שהביאו כן בשם הירושלמי דמה שהוא רק לצחות בעלמא א"צ שרטוט או יאמר כי וודאי אם מאריך הגלות עד עקב עשו למה נחשבו ימים מועטים לישראל לשמחה נגד אריכות הימים אשר עינוהו בגולה אמנם ישובו לימי נעורים ויחדש ימיהם כימי קדם כדכתיב וידוע דהלומד ילד למה הוא דומה לדיו כתובה על נייר חלק והלומד זקן הוא דומה לדיו כתובה על נייר מחוק וע"כ השיבו נייר חלק שישובו לימי נעורים והתורה אשר יכתוב על לוח לבם לעתיד לבוא יהיה על נייר חלק כי יחזרו לימי נעורים ולכך מסיים שם במדרש ראה דברים עתיקים יוצאין מפי זקן חדש רמז על זה שיהיו זקנים ויהיו מתחדשים לבקרים עטרת תפארת:
פסוק כו:ויקרא שמו יעקב ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם. יש לפרש דויצחק בן ששים שנה הוא נתינת טעם למה נקרא שמו יעקב ואי משום דידו אוחזת בעקב עשו היה ראוי לקרוא שמו עקב אבל כבר כתב רש"י כי כשהיה יצחק בן חמשים אז היתה רבקה בת י"ג וראויה להוליד והוצרך להמתין עוד עשר שנים כי כך הענין דעשר קדושות בארץ ישראל ועשר שנים כנגד עשר קדושות וא"כ תכלית העשר קדושות נולד לעשר שנים וזהו עקב יו"ד שתכלית היו"ד נולד ולכך קראוהו יעקב כי הוא היה שלימות ותכלית הלידה לסוף יו"ד וזהו יו"ד עקב יעקב:
פסוק כח:ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו. נראה לפרש כי עשו היה הולך תמיד השדה כדכתיב איש שדה וחשב יצחק שהולך שם להתפלל כמו אביו ויצא יצחק לשוח בשדה שהתפלל שם וחשב שגם עשו יעשה כן והוא עשה שם תועבות ונאצות וזהו ציד בפיו וגם אהבו יצחק כי ידע שיהרוג את נמרוד והוא דבר טוב שעל ידו יבוער אבות הטומאה מן העולם גם אמרו כי הוא ציד בפיו של יצחק ונתחבט בזה הראב"ע שהקפיד יצחק דווקא לאכול ציד אבל מה שנראה לי בענין הזה כי יצחק נהג לרוב קדושתו כאשר נהגו ישראל במדבר מבלי לאכול בשר תאוה והעבודה היה בבכורים ולעשו לא ביקש למסור העבודה כי לא החזיק בעיניו לצדיק גמור כמבואר בספרים ולהעביר הבכורה ממנו ג"כ לא רצה ולכך לא אכל רק בשר חיה הואיל ואינו נוהג בו דין בשר תאוה כמ"ש התוס' במסכת חולין ובמדרש איתא דאמר לו כיצד מעשרין המלח והטעם הוא דתפס במצות מעשר דעשו כפר בשכר עוה"ב ואין לך מצוה דשכרה בעוה"ז חוץ ממעשר ושרי לנסויה ביה ולכך תפס הוא מצות מעשר:
פסוק כט:ויזד יעקב נזיד ויבוא עשו מן השדה והוא עיף. ראשי תיבות של עיף פשט ידו עיקר שכפר בעיקר ואמרו בגמרא שבעל נערה המאורסה והקשו התוס' הא לא היה אז נערה מאורסה ונראה לפרש לפי המדרש בארץ מגורי אביו גיורי אביו דיצחק היה מגייר גרים ובא"י גיירו גרים גמורים וא"כ בנותיהם היה להם דין ישראל ונערה מאורסה יש להם:
פסוק ל:ויאמר עשו אל יעקב הלעיטני נא מן האדום האדום הזה כי עיף אנכי ע"כ קרא שמו אדום. נראה לפרש כי במות המת מעורר מדת הדין תוקפא דאשא שהוא אדום רתיחתיה ולכך עשו שהיה מכח מדת הדין נקרא אדמוני וכן כולם ואם מת המת הוא בתוקפא דדין ולכך עשה נזיד עדשים אדומים ועוד טעם פשוט לעדשים זכר לאבילות שהוא גלגל החוזר בעולם:
פסוק ל:ויאמר עשו הלעיטני נא מן האדום הזה. כי עשו חשב שאברהם לא מת בתוקפא דדין וריתחא דעשו רק ברחמים גמורים יקר בעיני ה' המותה לחסידיו אמנם רשעים מתים בתוקפא דדין ועשו הרג בו ביום את נמרוד כמבואר במדרש והזוהר ולכך טען עשו כי לו מגיע לאכול עדשים לאבילות ולסימן כי נסתלק בדין וזהו כי עיף אנכי היינו להרוג נפש שהרג לנמרוד ולו מגיע לאכול עדשים משני הטעמים היינו מה שהוא סימן לאבלות שייך גם על אברהם אבל האדום הזה במה שהם אדומים לא שייך באברהם רק על הריגת נמרוד וע"כ קרא שמו אדום ולא עדשים כי כל טעמו לאכול היה כיון שהוא אדום וזה שייך לו כיון שהוא שפך דם והרג נמרוד ולכך באמר לו יעקב שפגע באברהם מדת הדין כפר בכל כי חשב עשו שבצדיקים א"א לפגוע מדת הדין רק כולו רחמים והרשע הזה לא ידע מי יזכה לפניו בדין הן שמים לא זכו וגו' ויתר הפירוש בזה מה טיבו של עדשים מפורשים במקום אחר:
פסוק לא:ויאמר יעקב מכרה כיום את בכורתך לי. הא דביקש יעקב שימכור לו את הבכורה עבור עדשים נראה דיעקב אמר לעשו כי לפי הנבואה רב יעבד צעיר א"כ מהיכי תיתי אני אשרת אותך להכין לך לאכול אם לא שתמכור לי את בכורתך אז אני הרב ואתה הצעיר ומחויב אני לשרתך ובמדרש איתא שיעקב נתכוין שעשו לא יעבוד בקדשים והיינו כי יעקב פשיטא דיכול לעבוד עבודה היותו בכור ליצירה ואין ענין זה דמזבן בדנרי רק יעקב אינו צריך ללקחה כלל רק כל המכירה היה שיסלק עשו עצמו מזה וזה ברשות אדם לסלק עצמו מדבר גם ידוע כי אז היה הבכור כה"ג כמו באברהם שנאמר ואעשך לגוי גדול לכהן גדול וממנו ירש יצחק ואח"כ עשו כי יצחק היו עיניו כהות ולא עבד עבודה ולכך במות אברהם חרד יעקב כי עשו יתאמץ להיות כה"ג וידוע דכה"ג אין אבילות נוהג בו ואצלו כל השנה כרגל דמי ולכך אמר לו יעקב אתה רוצה לאכול עדשים לאבלות א"כ אף אתה מכור לי הבכורה שלא תהיה כה"ג ואמר מכרה לי כיום רצה לומר כי מהדין אם אומר מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום רק אם אמר מה שתעלה מצודתי היום מכור לך דבריו קיימין משום כדי חייו וחיי היום ואף בעשו היה כדי חייו כי היה עיף לאכילה ושתיה וזה אמרו מכרה לי כיום בכורתך מה שהוא צורך היום חל המכירה אף זה צורך היום ויחול המכירה:
פסוק לב:ויאמר עשו הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה. נראה לבאר דעשו כך חשב הנה אנכי הולך למות ואחר מותו יבכר יצחק הבכורה ויתננה ליעקב ולא לבני עשו כמ"ש הרמב"ן דלא יוכל לבכר לא קאי רק אם הבכור חי אבל במותו יוכל האב לבכר וליטול הבכורה מבנו הבכור וליתנה לבנו הצעיר וא"כ אנכי הולך ע"י הבכורה למות בחיי אב ובלא"ה יצחק יעביר הבכורה מבני שהם בלתי הגונים ויתננה ליעקב ע"כ אמכרנו גם ידע עשו כי לעבוד לפני ה' צריך מחשבה זכה ואם לא מרה תהיה באחרונה ונדב ואביהוא וכדומה יוכיחו והרשע הזה ידע בעצמו כי הוא מלוכלך במחשבות זרות וכדומה וא"כ ודאי ה' יגפנו וזה אמרו כי הולך למות ע"י הבכורה ומסכן בנפשו ולמה זה לי בכורה:
פסוק לד:ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשו את הבכורה הנה הצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה. כי הבטיח לו רק נזיד עדשים ונתן לו ג"כ לחם לברות למו או יאמר כי עשו היה צייד בפיו כאלו מקיים המצות כמו שקיימו אבותיו וידוע כי היו אוכלין חולין בטהרה ולכך אברהם לא הביא לחם כמש"ל בפרשת וירא ועשו הרג נפש בו ביום וא"כ אם יקח העדשים בידים יטמא אותן לכך אמר הלעיטני נא שילעיט לתוך בית הבליעה ואינו מטמא ועיין בתוספות במסכת חולין וזבחים אבל יעקב לא השגיח בדבריו כי ידוע שערמה ותועבה בלבו ולכך נתן לו לחם ונזיד עדשים ולא השגיח אם יטמא אם לא:
פסוק לד:ויאכל וישת וגו'. הרצון בזה דודאי אם לא היה לעשו לאכול זולת עדשים א"כ לא היה בז הבכורה כי רק בנפשו דיבר כי אחזו הרעב אבל באמת היה לעשו לאכול זולת עדשים וזהו אמרו ויאכל וישת ויקם וילך לביתו ושם מילא תאותו ואם כן למה זה מכרו בעדשים אין זה אלא רוע לבב וזה ויבז עשו את הבכורה ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם נראה כי תמיד כאשר האבות זכו למרכבה לשכינה נסה אותם הקב"ה בזלעפות הרעב וכעת שמת אברהם ויצחק זכה למרכבה היה ג"כ רעב וזה שכתוב מלבד הרעב הראשון כי הראשון היה לאברהם וזה השני ליצחק:
