הולדת יעקב ועשו: כוח הבירור של מידת הדין
עניינו של יצחק, כפי שהזכרנו, הינו עבודת ד' בהתמסרות מוחלטת וללא הותרת רושם אנושי כלשהו על צורת העבודה. זוהי מידת הגבורה של הכיבוש העצמי, והיא מבררת את המציאות על פי הראייה הא-להית הקובעת את ייחודו של כל פרט מפרטיה ועל אחת כמה וכמה את ההבדלה המוחלטת בין האור והחושך, הטוב והרע.
כוחות הטוב שהתייחדו והתרכזו באברהם לא יכלו להימלט מהשפעת המציאות הירודה. מתוך כך, למרות כל עבודתו הנפלאה של אברהם דבקו סיגים במידת החסד, שבה הצטיין. חלקם הגלוי של אותם סיגים נפרד כבר במשך עבודת חייו של אברהם, שהצליח לרכזם בישמעאל בן האמה ומאוחר יותר בבני קטורה, שנדחו כולם מעל יצחק, הבן הנבחר, ושולחו מעל הארץ הקדושה. אמנם עבודת הבירור הפנימית של הסיגים הנסתרים נקבעה ליצחק, שבלהבת אש גבורתו יכול להוסיף ולצרף מעבר לצירוף הנעשה במימי החסד של אביו.
עבודת בירור זו נזקקה לסיוע א-להי עליון, שיקבע את גבולותיה עד לדקדוקי הפרטים שאין העין האנושית יכולה להבחינם. על־כן, בעוד לאברהם נדרשו עשר שנים מאז שנישא לשרה עד שזכה להשתדל בבניין הדור הבא, הרי ליצחק נדרשו עשרים שנה, כפליים - כנגד ערכה הכפול של העבודה העומדת לפניו. אם נצרף לכך את העובדה כי תפקיד הולדה מיוחד זה נעשה בשותפותה של רבקה, שצמחה בסביבה קשה ביותר (כ), נוכל לזהות קושי מיוחד שעמד בפני יצחק בבניין הדור הבא.
ואכן, רק אחרי תפילה מיוחדת זכה יצחק לפקידתה של רבקה אשתו (כא); אמנם הריונה היה כה מסובך ומפותל בתחילתו עד שרבקה נדרשה לברר את פשר הדבר (כב). בדבר ד' התבשרה רבקה על כוח החיתוך המברר הפועל במעיה כדי להבדיל ולחלק בין שני לאומים, הנאבקים על הממשלה העולמית העתידית (כג).
בשעת הלידה יצא הראשון אדמוני ושעיר (כה), תכונות המרמזות על הקושי והצמצום של כוחות החיים שהתגלו בו: הצבע האדום הוא צבע הדם, המעיד על תכונת החיים הזורמת בתוך המציאות התחתונה – "הַדָּ֖ם ה֣וּא הַנָּ֑פֶשׁ"(דברים יב כג) – כשהיא קרובה אל המידות השפלות ואל הרע, הנמשלים בתנ"ך לצבע אדום: "אִם־יִֽהְי֨וּ חֲטָאֵיכֶ֤ם כַּשָּׁנִים֙..."(ישעיה א יח). השעירות מלמדת על נתינת מקום יתר על המידה לגשמיות החיצונית, שכן השערות מייצגות כוחות החיים פנימיים שאינם מנוצלים ועל־כן משמשים למטרה פחותה.
לאחר יציאתה של הפסולת המרוכזת בדמות הבן הראשון, יצא אחיו התאום כשהוא תמים בנקיותו מזוהמת אחיו ואוחז בעקבו – כדי למנוע את התפרצות כוחותיו ואת התפשטותם (כו).
בגידולם של הנערים נפרדה דרכם: עשו יצא לשדה, אל חברתן הפראית של חיות הבר, ויעקב התרכז באהלי תורה (כז). אביהם יצחק, הבן הנעקד, הָרָגִיל מאז העקדה לעבודת הנפש המשדדת והכובשת, ראה את תכונתו של עשו כממשיכה את דרכו, שעליה נאמר: "וַיֵּצֵ֥א יִצְחָ֛ק לָשׂ֥וּחַ בַּשָּׂדֶ֖ה"(בראשית כד סג).
תכונתו של יצחק, השואפת אל אחרית הימים, מכוונת להעלות גם את מציאות החומר הגסה ביותר אל ההשתלבות במערך הרוחני הקדוש המשתקף בעבודת הצדיקים. כך התנבאו הנביאים על אותם ימים: "וְגָ֤ר זְאֵב֙ עִם־כֶּ֔בֶשׂ וְנָמֵ֖ר עִם־גְּדִ֣י יִרְבָּ֑ץ"(ישעיה יא ו), וכן: "לֹֽא־יָרֵ֥עוּ וְלֹֽא־יַשְׁחִ֖יתוּ בְּכָל־הַ֣ר קָדְשִׁ֑י כִּֽי־מָלְאָ֣ה הָאָ֗רֶץ דֵּעָה֙ אֶת־יְ-הוָ֔ה כַּמַּ֖יִם לַיָּ֥ם מְכַסִּֽים׃"(ישעיה יא ט). עוד התבשרנו כי עתידים המדבר והציה לפרוח כחבצלת, וכי "הֵ֛מָּה יִרְא֥וּ כְבוֹד־יְ-הוָ֖ה"(ישעיה לה ב).
יצחק זכר את דרך אביו אברהם ואת אחריותו להמשך עבודתו בתיקון העולם מחטאו של האדם הראשון, שנכשל עם חית השדה ובכך השפיל את הארץ ואת כל אשר עליה, ומתוך כך ראה בחזון אחרית הימים את עתידם של ישראל כמתקני החטא הזה. כשראה את נטייתו של עשו אל השדה חשב שנטייה זו היא בבחינת הכנה לאותו עתיד רחוק, כנאמר בדברי הנביאים: "ח֧וּלִי וָגֹ֛חִי בַּת־צִיּ֖וֹן כַּיּֽוֹלֵדָ֑ה כִּֽי־עַתָּה֩ תֵֽצְאִ֨י מִקִּרְיָ֜ה וְשָׁכַ֣נְתְּ בַּשָּׂדֶ֗ה... שָׁ֣ם תִּנָּצֵ֔לִי שָׁ֚ם יִגְאָלֵ֣ךְ יְ-הוָ֔ה מִכַּ֖ף אֹֽיְבָֽיִךְ׃"(מיכה ד י); ובתהילים: "עַד־אֶמְצָ֣א מָ֭קוֹם לַֽי-הוָ֑ה מִ֝שְׁכָּנ֗וֹת לַֽאֲבִ֥יר יַֽעֲקֹֽב׃ הִנֵּֽה־שְׁמַעֲנ֥וּהָ בְאֶפְרָ֑תָה מְ֝צָאנ֗וּהָ בִּשְׂדֵי־יָֽעַר׃"(תהילים קלב ה-ו). על כן סבר יצחק, מתקן תפילת השדה, כי ראוי עשו להיות מטופח על ידו, כדי שיציאת עשו אל השדה תלווה בעצמתו הרוחנית.
אמנם רבקה, שגדלה בין אנשי מרמה והייתה מנוסה בדרכיהם, הכירה בריחוקו הפנימי של עשו מאותו חזון. על־כן העדיפה רבקה על פני עשו את יעקב בנה, יושב האוהלים. יש לשים לב להבדל באופן שבו מנסחת התורה את אהבת ההורים לבניהם: אהבתו של יצחק לעשו נזכרת בלשון עבר, "וַיֶּאֱהַ֥ב יִצְחָ֛ק אֶת־עֵשָׂ֖ו כִּי־צַ֣יִד בְּפִ֑יו"(כח), לשון המעידה על כך שלא היה לאהבה זו קיום נצחי. לעומתה נזכרת אהבת רבקה ליעקב בלשון הווה, הנמשכת מאז ועד הנה: "וְרִבְקָ֖ה אֹהֶ֥בֶת אֶֽת־יַעֲקֹֽב׃"(כח). באהבתה המשיכה רבקה את המתווה הא-להי: "אָהַ֤בְתִּי אֶתְכֶם֙ אָמַ֣ר יְ-הוָ֔ה... וָֽאֹהַ֖ב אֶֽת־יַעֲקֹֽב׃ וְאֶת־עֵשָׂ֖ו שָׂנֵ֑אתִי"(מלאכי א ב-ג).
לקראת סוף הפרק מתואר כיצד הזיד יַעֲקֹ֖ב נָזִ֑יד בעוד עֵשָׂ֛ו בא עייף מִן־הַשָּׂדֶ֖ה (כט), עייפות המזכירה חולשה נפשית, כנאמר בפרשת עמלק: "עָיֵ֣ף וְיָגֵ֑עַ וְלֹ֥א יָרֵ֖א אֱ-לֹהִֽים׃"(דברים כה יח). בתאוותו ביקש עשו מיעקב את התבשיל האדום תוך שהוא מדגיש את מראהו החיצוני: "הַלְעִיטֵ֤נִי נָא֙ מִן־הָאָדֹ֤ם הָאָדֹם֙ הַזֶּ֔ה"(ל).
כאן מצא יעקב את השעה הכשרה לגלות את בכורתו הרוחנית ולהוכיח את עליונותו לעומת פחיתותו של איש השדה, המכור אל החומר. כתנאי למסירת התבשיל האדום תבע יַעֲקֹ֑ב מעשו שיכיר בו כבכור (לא), תביעה שלה נענה כלאחר־יד, כשהוא מפגין חוסר הערכה מוחלט כלפי מושג הַבְּכֹרָֽה (לב-לד).
זהו סדר המאורעות שזימנה ההשגחה העליונה כדי להסיר את קליפת בכורתו המדומה של עשו, האח התאום, ולחשוף את אמיתת בכורתו הפנימית־הרוחנית של יעקב.
התורה אינה מספרת על עמדתו של יצחק בנושא, ואף נראה שאולי נעשו הדברים מאחורי גבו. אולם, ייתכן כי סגולתו הפנימית – החותרת לבירורה העתידי של האמת – היא שהוציאה את המהלך אל הפועל. פרשנות זו מתבססת על העובדה שדווקא דמותו של יצחק היא העומדת במרכז העניינים בחלק זה של הפרשה, ובו עוסקים הפסוקים הסמוכים למכירת הבכורה מלפניה ומאחריה.