א וַיֹּ֧סֶף אַבְרָהָ֛ם וַיִּקַּ֥ח אִשָּׁ֖ה וּשְׁמָ֥הּ קְטוּרָֽה׃ ב וַתֵּ֣לֶד ל֗וֹ אֶת־זִמְרָן֙ וְאֶת־יָקְשָׁ֔ן וְאֶת־מְדָ֖ן וְאֶת־מִדְיָ֑ן וְאֶת־יִשְׁבָּ֖ק וְאֶת־שֽׁוּחַ׃ ג וְיָקְשָׁ֣ן יָלַ֔ד אֶת־שְׁבָ֖א וְאֶת־דְּדָ֑ן וּבְנֵ֣י דְדָ֔ן הָי֛וּ אַשּׁוּרִ֥ם וּלְטוּשִׁ֖ים וּלְאֻמִּֽים׃ ד וּבְנֵ֣י מִדְיָ֗ן עֵיפָ֤ה וָעֵ֙פֶר֙ וַחֲנֹ֔ךְ וַאֲבִידָ֖ע וְאֶלְדָּעָ֑ה כָּל־אֵ֖לֶּה בְּנֵ֥י קְטוּרָֽה׃ ה וַיִּתֵּ֧ן אַבְרָהָ֛ם אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־ל֖וֹ לְיִצְחָֽק׃ ו וְלִבְנֵ֤י הַפִּֽילַגְשִׁים֙ אֲשֶׁ֣ר לְאַבְרָהָ֔ם נָתַ֥ן אַבְרָהָ֖ם מַתָּנֹ֑ת וַֽיְשַׁלְּחֵ֞ם מֵעַ֨ל יִצְחָ֤ק בְּנוֹ֙ בְּעוֹדֶ֣נּוּ חַ֔י קֵ֖דְמָה אֶל־אֶ֥רֶץ קֶֽדֶם׃ ז וְאֵ֗לֶּה יְמֵ֛י שְׁנֵֽי־חַיֵּ֥י אַבְרָהָ֖ם אֲשֶׁר־חָ֑י מְאַ֥ת שָׁנָ֛ה וְשִׁבְעִ֥ים שָׁנָ֖ה וְחָמֵ֥שׁ שָׁנִֽים׃ ח וַיִּגְוַ֨ע וַיָּ֧מָת אַבְרָהָ֛ם בְּשֵׂיבָ֥ה טוֹבָ֖ה זָקֵ֣ן וְשָׂבֵ֑עַ וַיֵּאָ֖סֶף אֶל־עַמָּֽיו׃ ט וַיִּקְבְּר֨וּ אֹת֜וֹ יִצְחָ֤ק וְיִשְׁמָעֵאל֙ בָּנָ֔יו אֶל־מְעָרַ֖ת הַמַּכְפֵּלָ֑ה אֶל־שְׂדֵ֞ה עֶפְרֹ֤ן בֶּן־צֹ֙חַר֙ הַֽחִתִּ֔י אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י מַמְרֵֽא׃ י הַשָּׂדֶ֛ה אֲשֶׁר־קָנָ֥ה אַבְרָהָ֖ם מֵאֵ֣ת בְּנֵי־חֵ֑ת שָׁ֛מָּה קֻבַּ֥ר אַבְרָהָ֖ם וְשָׂרָ֥ה אִשְׁתּֽוֹ׃ יא וַיְהִ֗י אַחֲרֵי֙ מ֣וֹת אַבְרָהָ֔ם וַיְבָ֥רֶךְ אֱלֹהִ֖ים אֶת־יִצְחָ֣ק בְּנ֑וֹ וַיֵּ֣שֶׁב יִצְחָ֔ק עִם־בְּאֵ֥ר לַחַ֖י רֹאִֽי׃ יב וְאֵ֛לֶּה תֹּלְדֹ֥ת יִשְׁמָעֵ֖אל בֶּן־אַבְרָהָ֑ם אֲשֶׁ֨ר יָלְדָ֜ה הָגָ֧ר הַמִּצְרִ֛ית שִׁפְחַ֥ת שָׂרָ֖ה לְאַבְרָהָֽם׃ יג וְאֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׁמָעֵ֔אל בִּשְׁמֹתָ֖ם לְתוֹלְדֹתָ֑ם בְּכֹ֤ר יִשְׁמָעֵאל֙ נְבָיֹ֔ת וְקֵדָ֥ר וְאַדְבְּאֵ֖ל וּמִבְשָֽׂם׃ יד וּמִשְׁמָ֥ע וְדוּמָ֖ה וּמַשָּֽׂא׃ טו חֲדַ֣ד וְתֵימָ֔א יְט֥וּר נָפִ֖ישׁ וָקֵֽדְמָה׃ טז אֵ֣לֶּה הֵ֞ם בְּנֵ֤י יִשְׁמָעֵאל֙ וְאֵ֣לֶּה שְׁמֹתָ֔ם בְּחַצְרֵיהֶ֖ם וּבְטִֽירֹתָ֑ם שְׁנֵים־עָשָׂ֥ר נְשִׂיאִ֖ם לְאֻמֹּתָֽם׃ יז וְאֵ֗לֶּה שְׁנֵי֙ חַיֵּ֣י יִשְׁמָעֵ֔אל מְאַ֥ת שָׁנָ֛ה וּשְׁלֹשִׁ֥ים שָׁנָ֖ה וְשֶׁ֣בַע שָׁנִ֑ים וַיִּגְוַ֣ע וַיָּ֔מָת וַיֵּאָ֖סֶף אֶל־עַמָּֽיו׃ יח וַיִּשְׁכְּנ֨וּ מֵֽחֲוִילָ֜ה עַד־שׁ֗וּר אֲשֶׁר֙ עַל־פְּנֵ֣י מִצְרַ֔יִם בֹּאֲכָ֖ה אַשּׁ֑וּרָה עַל־פְּנֵ֥י כָל־אֶחָ֖יו נָפָֽל׃ יט וְאֵ֛לֶּה תּוֹלְדֹ֥ת יִצְחָ֖ק בֶּן־אַבְרָהָ֑ם אַבְרָהָ֖ם הוֹלִ֥יד אֶת־יִצְחָֽק׃ כ וַיְהִ֤י יִצְחָק֙ בֶּן־אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה בְּקַחְתּ֣וֹ אֶת־רִבְקָ֗ה בַּת־בְּתוּאֵל֙ הָֽאֲרַמִּ֔י מִפַּדַּ֖ן אֲרָ֑ם אֲח֛וֹת לָבָ֥ן הָאֲרַמִּ֖י ל֥וֹ לְאִשָּֽׁה׃ כא וַיֶּעְתַּ֨ר יִצְחָ֤ק לַֽיהוָה֙ לְנֹ֣כַח אִשְׁתּ֔וֹ כִּ֥י עֲקָרָ֖ה הִ֑וא וַיֵּעָ֤תֶר לוֹ֙ יְהוָ֔ה וַתַּ֖הַר רִבְקָ֥ה אִשְׁתּֽוֹ׃ כב וַיִּתְרֹֽצֲצ֤וּ הַבָּנִים֙ בְּקִרְבָּ֔הּ וַתֹּ֣אמֶר אִם־כֵּ֔ן לָ֥מָּה זֶּ֖ה אָנֹ֑כִי וַתֵּ֖לֶךְ לִדְרֹ֥שׁ אֶת־יְהוָֽה׃ כג וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה לָ֗הּ שְׁנֵ֤י גיים (גוֹיִם֙) בְּבִטְנֵ֔ךְ וּשְׁנֵ֣י לְאֻמִּ֔ים מִמֵּעַ֖יִךְ יִפָּרֵ֑דוּ וּלְאֹם֙ מִלְאֹ֣ם יֶֽאֱמָ֔ץ וְרַ֖ב יַעֲבֹ֥ד צָעִֽיר׃ כד וַיִּמְלְא֥וּ יָמֶ֖יהָ לָלֶ֑דֶת וְהִנֵּ֥ה תוֹמִ֖ם בְּבִטְנָֽהּ׃ כה וַיֵּצֵ֤א הָרִאשׁוֹן֙ אַדְמוֹנִ֔י כֻּלּ֖וֹ כְּאַדֶּ֣רֶת שֵׂעָ֑ר וַיִּקְרְא֥וּ שְׁמ֖וֹ עֵשָֽׂו׃ כו וְאַֽחֲרֵי־כֵ֞ן יָצָ֣א אָחִ֗יו וְיָד֤וֹ אֹחֶ֙זֶת֙ בַּעֲקֵ֣ב עֵשָׂ֔ו וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ יַעֲקֹ֑ב וְיִצְחָ֛ק בֶּן־שִׁשִּׁ֥ים שָׁנָ֖ה בְּלֶ֥דֶת אֹתָֽם׃ כז וַֽיִּגְדְּלוּ֙ הַנְּעָרִ֔ים וַיְהִ֣י עֵשָׂ֗ו אִ֛ישׁ יֹדֵ֥עַ צַ֖יִד אִ֣ישׁ שָׂדֶ֑ה וְיַעֲקֹב֙ אִ֣ישׁ תָּ֔ם יֹשֵׁ֖ב אֹהָלִֽים׃ כח וַיֶּאֱהַ֥ב יִצְחָ֛ק אֶת־עֵשָׂ֖ו כִּי־צַ֣יִד בְּפִ֑יו וְרִבְקָ֖ה אֹהֶ֥בֶת אֶֽת־יַעֲקֹֽב׃ כט וַיָּ֥זֶד יַעֲקֹ֖ב נָזִ֑יד וַיָּבֹ֥א עֵשָׂ֛ו מִן־הַשָּׂדֶ֖ה וְה֥וּא עָיֵֽף׃ ל וַיֹּ֨אמֶר עֵשָׂ֜ו אֶֽל־יַעֲקֹ֗ב הַלְעִיטֵ֤נִי נָא֙ מִן־הָאָדֹ֤ם הָאָדֹם֙ הַזֶּ֔ה כִּ֥י עָיֵ֖ף אָנֹ֑כִי עַל־כֵּ֥ן קָרָֽא־שְׁמ֖וֹ אֱדֽוֹם׃ לא וַיֹּ֖אמֶר יַעֲקֹ֑ב מִכְרָ֥ה כַיּ֛וֹם אֶת־בְּכֹֽרָתְךָ֖ לִֽי׃ לב וַיֹּ֣אמֶר עֵשָׂ֔ו הִנֵּ֛ה אָנֹכִ֥י הוֹלֵ֖ךְ לָמ֑וּת וְלָמָּה־זֶּ֥ה לִ֖י בְּכֹרָֽה׃ לג וַיֹּ֣אמֶר יַעֲקֹ֗ב הִשָּׁ֤בְעָה לִּי֙ כַּיּ֔וֹם וַיִּשָּׁבַ֖ע ל֑וֹ וַיִּמְכֹּ֥ר אֶת־בְּכֹרָת֖וֹ לְיַעֲקֹֽב׃ לד וְיַעֲקֹ֞ב נָתַ֣ן לְעֵשָׂ֗ו לֶ֚חֶם וּנְזִ֣יד עֲדָשִׁ֔ים וַיֹּ֣אכַל וַיֵּ֔שְׁתְּ וַיָּ֖קָם וַיֵּלַ֑ךְ וַיִּ֥בֶז עֵשָׂ֖ו אֶת־הַבְּכֹרָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

לבוש האורה

ר' מרדכי יפה

פסוק ו:
רש"י הפלגשים חסר כתיב שלא היתה אלא פילגש אחת ע"כ. הרא"ם והרג"א דחקו ליישב מ"ם הרבים כיון שלא היתה אלא פילגש אחת ונ"ל דלא קשי' מידי דוודאי חסרות היו"ד מורה שלא היתה אלא פילגש אחת מ"מ לא רצה לכתוב ולבני הפילגש בלשון יחיד כיון שנשאה שני פעמים אחת בחיי שרה ואחת עכשיו אחר מיתתה לכך כתב לשון רבים כאלו הי' שתי פילגשים:
פסוק ז:
רש"י בן ק' כבן ע' ובן ע' כבן ה' בלא חטא ע"כ: יש מקשין דהא גבי ישמעאל גם כן כתיב בהאי גוונא מאת שנה ושלשים שנה ושבע שנים והתם אי אפשר למדרש כן ונ"ל דהכא מאשר חי נפקא דמדכתיב אשר חי משמע שכולן שוין לטובה ואי אפשר לומר לטובות חיי העולם הזה שהרי הושלך לכבשן האש והיה במשמר כמה שנים לפי המדרש לכך פרש"י שכולן שוין לטובת הצלחת הנפש. ומה הוא שיויין בן ק' כבן ע' ובן ע' כבן ה' לחטא שהוא טובת הצלחת עולם הבא:
פסוק ט:
רש"י מכאן שעשה ישמעאל תשובה והוליך את יצחק לפניו כו' ע"כ: ואין להקשות שמא משום שהיה יצחק בן הגבירה הוליכו לפניו שזה אפילו הרשעים עושים לזהר בדרך ארץ מפני בשת הבריות דאם כן יצחק וישמעאל למה לי לא היה לו לכתוב אלא ויקברו אותו בניו וגומר וכ"ת הייתי אומר כל בניו קברו אותו מנ"מ אם היינו אומרים כל בניו אפי' כל בני קטורה קברו אותו או קצת מבניו והם יצחק וישמעאל דבשלמא גבי ויקברו אותו עשו ויעקב בניו אתא לאשמועינן רשעתו של עשו שלא עשה תשובה שכן דרך התורה לגנות את הרשעים ברשעתן אבל הכא מה צריך לומר יצחק וישמעאל וכי ללמדינו ששמר ישמעאל דרך ארץ להוליך בן גבירה לפניו אתא לאשמועינן אלא ללמד שעשה ישמעאל תשובה אתא לאשמועינן וגם זה לא משום שבחו של ישמעאל אתא לאשמועינן אלא להורות לנו שמת אברהם אפילו בשיבה טובה זו דבלאו הכי מאי צריך לאשמועינן שעשה ישמעאל תשובה מאי נפקא לן מינה בתשובתו כיון שלא היה צדיק:
פסוק ט:
סליק פרשת חיי שרה. ברוך לאל בורא.
פסוק יט:
רש"י יעקב ועשו האמורים בפרשה וע"י כו' נ"ל שהוצרך רש"י לומר יעקב ועשו ולהסמיך לו מיד וע"י כו' ולא כתב תחלה הפסוק של אברהם הוליד את יצחק ועליו יאמר ע"י כו' כדרכו בכל מקום מפני דבלא פי' יעקב ועשו היינו יכולין לומר שפירש אלה תולדות יצחק ר"ל זהו לידתו של יצחק ממי שנולד הוא ממנו כמו כל לתולדותם למשפחותם דבפ' במדבר בפקודים שפירושם לידתם ממי שנולדו הם בני ראובן או שמעון כו' ועכשיו לא בא הכתוב ליחס אלא את יצחק מאין הוא נולד ולומר שהוא בן אברהם ולפי זה לא היה צריך לפרש שמפני ליצני הדור הוצרך לכתוב אברהם הוליד את יצחק אלא לגופיה ליחס את יצחק אתא לאשמועינן ושלא נאמר מה שקראו בן אברהם הוא מפני שגדלו בביתו כמו ותהי לו לבת דאסתר לכך פירוש תחלה יעקב ועשו האמורים בפרשה משום דס"ל לרש"י שהוא דומיא דואלה תולדות ישמעאל דלמעלה שלא בא הכתוב לייחס אלא הבנים ולא האב הראשון ולכך מקשה רש"י מיד וא"כ למה כתב אברהם הוליד את יצחק ומשני ע"י כו':
פסוק כב:
רש"י עוברת על פתחי ע"ז עשו מפרכס לצאת ד"א מתרוצצים זה עם זה ומריבין בנחלת שני עולמות עכ"ל: לשון הרג"א על עשו מפרכ' לצאת וא"ת לפי' שהיה עשו מפרכ' לצאת והלא אין יצר הרע באדם אלא מעת שנולד שנא' לפתח חטאת רובץ ולקמן פרש"י מן המעיים הם נפרדים זה לרשעו וזה לתומו ולא בעודם בבטן עכ"ל וז"ל על מריבים בנחלת שני עולמות יש מקשין למה היה עתה מריבים בתוך הבטן בשני עולמות שאם אחד ינצח וכי השני יקח ממנו את העולם בבטן ועוד עולם הבא אשר יחפוץ ויבחר בו השם הוא הקדוש ויקרב אותו לו עכ"ל והביאו לזה מפני שהוא הבין לשון מריבין בנחלת שני עולמות שהיו מריבין זה עם זה ממש שכל אחד אמר לחבירו אני אנחל כל השני עולמות ואתה לא תנחל כלום ומתוך כך באו לידי הכאה ורציצה ממש ומפני אלו הקושיות סבב פני הדברים לעניינים עמוקים טבעיים אשר לפי דעתי אין כאן מקומם ואמר על הקושי' הראשונה וז"ל ונראה דהיינו דווקא שאין האדם חוטא ביצר הרע להיות מתאוה לחטוא קודם שנולד שאין יצר הרע בא אלא אחר הלידה אבל כאן מה שעשה עשו לא בשביל יצרו אלא מפני שהיה עשו רוצה לצאת לשוב אל מינו וטבעו שכל דבר מתעורר אל טבעו וכן יעקב כו' עכ"ל ובאמת תמהתי ונפלאתי מאד על דברי הרב הזה הפלא ופלא שאם כדבריו היה עשו מתאוה לע"ז בטבעו בלא יצר הרע וכן יעקב בהפך ממנו בלא יצר טוב אלא בטבע חלילה שא"כ רשעותם של בני אדם וצדקתם יבא להם בטבע וא"כ שכר ועונש למה מאחר שכל אחד הוטבע כן בבטן אמו זה לצדקו וזה לרשעו ודוחק לומר שבצדקת ורשעת יעקב ועשו היו משונים משאר הצדיקים והרשעים גם על הקושיא שנייה על הבנתו שהבין דברי רש"י לפי כוונתו במריבה יש לתמוה איך שייך לומר שכל אחד יאמר לאחיו אני אנחול שתי עולמות ואתה לא תנחל כלום וכי כל אחד יחשוב שלו לבדו נבראו כל העולמות ואין לאחר אתו היד ה' תקצר לתת לכל צדיק וצדיק מדור לפי צדקו ולכל רשע ורשע לפי רשעתו מדורו ועולמות אין מספר לפי צדקתו ורשעתו ואפילו יהיו צדיקים הרבה אין מספר ולמה יאמר אחד לחבירו אתה לא תנחל כלום ועוד שאף אם הוא לא ינחל הלא כמה צדיקים שהיו לפניהם ולאחריהם והם וודאי ינחלו חלקם. לכך אני אומר שכל הדברים כפשוטן הם וכל אחד היו שני יצריו עמו בבטן אמו ובחר במחשבתו זה בורר הטוב וזה בורר הרע שגם בחירתם היה עמהם וכל אחד היה בו שכל ודעת לבחור לו הטוב והרע ונשארו השכר והעונש במקומן ובחרו להם כל אחד חלקו כמו שעשו אח"כ אחר שיצאו לעולם הזה זה הטוב וזה הרע בעודם בבטן ואשתמיטתיה להרב הזה מה שאמרו ז"ל פ"ג דנידה דרש ר' שמלאי למה הולד דומה במעי אמו כו' עד ומלמדין אותו כל התורה כולה שנאמר כו' עד וכשיצא לאויר העולם בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכח ממנו כל התורה כולה שנאמר לפתח חטאת רובץ הרי שבעודנו בבטן לומד כל התורה כולה וכיון שיכול ללומדה ודאי יש לו שכל ג"כ לבחור בטוב ולמאוס ברע ע"י היצר הטוב שבו וממילא ג"כ איפכא ועל כיוצא בזה אני אומר נאמר נזיר אלקים מבטן דגבי שמשון וכן בבטן ידעתיך דירמיה והכוונה שהם בעודם בבטן כשלמדו כל התורה היה להם הבחירה לבחור כל אחד הטוב בעיניו בחר זה בנזירות וזה במעשי' הראוים לנביא וה"נ יעקב ועשו כשלמדו התורה בבטן אמם בחר יעקב בתורה ולכך כשעברה בבתי כנסיות ומדרשות היה יעקב מפרכס לצאת לקיים מחשבתו ובחירתו וכן עשו לפני בתי ע"ז והכל במחשבתם ובכח יצרם שהיה להם בעודן בבטן זה טוב וזה רע אלא שאח"כ בשעת הלידה סטר להם המלאך על פיהם ושכחו מחשבתם הראשונה ובא להם היצר הרע המעשיי המסית האדם לעשות המעשים הרעים ועל זה נאמר לפתח חטאת רובץ אבל קודם לכן היה להם היצר המחשבי ומה שהביא לו הרב לראייה לדבריו ממה שפרש"י גבי ממעייך יפרדו מן המעיים הם נפרדים זה לרשעו וזה לתומו ודקדק הרב ולא בעודם בבטן התמיהני עליו מאד שלא דקדק בדברי רש"י אדרבה דברי רש"י הם סותרו כי אם היה מפרש רש"י כשיצאו מן המעיים יהיו נפרדין זה לרשעו וזה לתומו הוה משמע כדבריו כשיצאו ולא בעודם בבטן אבל לשון רש"י הוא עושה מלת יפרדו בינוני ואמר מן המעיים הם נפרדים משמע אדרבה בעודם במעיים הם נפרדים זה לתומו וזה לרשעו וכמו שכתבתי וכן פירש הרא"ם דברי רש"י ועוד אפילו לפי דבריו כמו שהבין הוא אין ראייה לדבריו כי מה שיש לדקדק מדברי רש"י מיציאתם מן המעיים ולא קודם לכן ה"פ מן המעיים הם נפרדים זה לרשעו וזה לתומו כלומר מן המעיים יתפרדו במעשים אבל קודם לכן בבטן היו נפרדים במחשבה ומעתה גם הד"א שפרש"י שהיו מריבים בנחלת שני עולמות לא קשיא כלום שאין הכוונה מריבין שזה אמר אני אנחל כל העולמות ואתה לא תנחל כלום וכן השני כי וודאי לא היו מריבין על זה בעבור הנחלה בעודם בבטן אבל מריבים ר"ל אחר שלמדו התורה מן המלאך והיו נושאין ונותנין זה עם זה במה יבחרו שינחלו שני העולמות זה יאמר במעשים הטובים כפי מחשבתו וזה יאמר כפי מחשבת רשעתו שהרי גם הרשעים נותנים פני הראות למעשיהם ויאמרו לא פעלנו און ושלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך וזהו לשון מריבין ע"ד כי ידברו את אויבים בשער שר"ל נושאים ונותנין בתורה ולפי שהנושאים ונותנין בתורה דרכם להתנועע כן הם בבטן בעת המשא והמתן היו מתנועעים וזו היא הרציצה שבקרבה ונ"ל דהכי דייק לישניה דרש"י וכן הוא בב"ר שאמר שהיו מתרוצצין ומריבין כו' כלומר שהיו מתרוצצים ומה היא הרציצה שהיו מריבין כו' ר"ל נושאין ונותנין כו' כי כן הדרך שמתנועעים תחלה כשרוצין לישא וליתן בדבר מה אבל לפי מה שהבין הוא הפירש שהוא ריב ממש היה לו לומר שהיו מריבין ומתרוצצים כו' שכן דרך המריבין מריבין תחלה ואח"כ יבואו לידי הכאה ורציצה וזה נ"ל ברור ולא הוצרכו חז"ל להראות כאן הפלגת חכמת הטבעיות כמו שאמר הר' הג"א:
פסוק כג:
רש"י ע"י שליח נ"ל דדייק זה רש"י מדכתיב ויאמר ה' לה ולא כתיב ויאמר לה ה' שכן דרך לשון הפסוק משמע דהאמירה לא היו לה אלא לאחר שיאמר לה ועוד אם היה פירושו של לה לעצמה אמר למה לא אמר לה מיד שאמרה אם כן למה זה אנכי קודם שהלכה לאחרים לדרוש את ה' אלא על כרחך לא אמר לה אלא לאותו נביא שהלכה אליו לדרוש אמר והוא שם והוא אמר לה:
פסוק כה:
רש"י כאדרת שער מלא שער כטלית כו' הוצרך רש"י לומ' זה שלא נטעה לומר כאדרת הוא דבוק לשער כאילו אמר כאדרת של שער וזה איני כי אדרת שם הוא ואינו דבוק:
פסוק כז:
רש"י ואח"כ יצא אחיו שמעתי מדרש אגדה כו' וכתב הרג"א הוקשה לרש"י למה יצא זה אחרון ולא ראשון ותירץ שמעתי כו' ולפי שיצא מטיפה ראשונה יצא אחרונה ונ"ל שאין זה נכון כי מה שייך להק' למה יצא זה אחרון כך היה המעשה ע"כ כשיולדו תאומים צריך לצאת אחד ראשון ואחד אחרון ואין שואלין הסיבה למה זה אחרון וזה ראשון דא"כ גם על ויצא ראשון היה לו להקשות למה יצא זה ראשון ולא אחרון ועוד אם כדבריו שעל כל תאומים שייך להקשות למה יצא זה ראשון וזה אחרון והסבה בכולן הוא משל לשפופרת שפיה קצרה כו' א"כ על התאומים הראשון שבתורה והם קין והבל דק"ל שתאומים היו וכן משמע הלשון דכתיב ותוסף ללדת את אחיו את הבל ולא כתיב הריון בנתיים וע"כ אמרו רז"ל עלו למטה שנים וירדו שבעה ומשמע שילדה קין ראשונה והבל אחרונה היה להם להקשות ג"כ למה יצא זה ראשון וזה אחרון והיה להם לומר עליהם משל השפופרת כו' ועוד שלשון צא ולמד משפופרת כו' הוא סותר מה שהתחיל בדין היה אוחז בו לעכבו שהרי טבע השפופרת כן הוא והיאך רצה לעכבו לכך נ"ל דלישנא דקרא דוחקיה שק' לו לרש"י על הפסוק שאמר ואח"כ יצא אחיו וגומר דלאו רישיה סיפיה הוא שכיון שבתחלה התחיל לומר ויצא הראשון וגומר היה לו לומר אחריו ויצא השני וידו אוחזת וגומר א"נ כיון שאמר כאן ואחרי כן יצא וגומר היה לו להתחיל למעלה ולומר ויצא האחד בראשונה ואז היה נופל עליו לומר ואחרי כן יצא אחיו וגומר ועל שינוי הלשון הזה אומר רש"י שמעתי מדרש אגדה הדורשו לפי פשוטו כו' כלומר דלפי המדרש הזה יתורץ הכל כפשוטו שהכתוב אתא לאשמועינן שבכוונה ובדעת אחז יעקב בעשו ולא שהיה כך במקרה ולסי' בעלמא שכתוב אח"כ והכי יהיה פירושו דקר' ואחרי כן יצא אחיו כלומ' בטבע היה שיצא באחרונה צא ולמד משפופרת שפיה קצרה כו' ואעפ"כ וידו אוחזת וגומר כלומר וזה אינו לפי הטבע דלפי הטבע למה יאחז בו הטבע כן נותן שיצא האחרון כולו ראשון בלי עיכוב והשני כולו אחרון כמו שהוא המשל בשני אבנים שאין זה מעכב את זה אלא יעקב דבר אתו משפט בכוונה ובדעת יאמר שיהא ראשון ללידה כמו שהיה ראשון ליצירה ואעפ"י שאין זה מדרך הטבע יש לי זה מכח הדין הסותר את הטבע כי ידע שכל עניין יצירתם בהשגחת הנס היתה ולא בטבע שהרי רבקה עקרה היתה וזהו שדקדק המדרש בלשונו בדין היה אוחז בו לעכבו כלומר בדין ולא בטבע אלא שהש"י לא רצה לשנות לו הטבע בזה מכל וכל להוציאו ראשונה רק במקצת דהיינו באחיזת העקב שגם זה אינו מדרך הטבע של תאומים וכ"ש באלו שהיה לכל אחד שליא בפני עצמו דבוודאי היה ע"ד ההשגחה ואולי היתה כוונת הש"י בסי' זה שאין זה מספיק כו' להחזיק העניין והוא ע"ד מראה הנבואה כעניין שנאמר ויאמר לו ירה ויור וגומר וכן הוא כוונת פרש"י שפירש בפרשת ויצא גבי קפל הארץ תחתיו שתהא נוחה לכבש כו' וזה שכתב אח"כ בעקב עשו סי' שאין זה מספיק כו' ר"ל דאל"כ בעקב ל"ל וידו אוחזת בעשו מבעי ליה:
פסוק כז:
בא"ד רש"י ויקרא שמו יעקב הקב"ה ד"א אביו קרא לו יעקב על שם אחיזת יש מקשין מנ"ל לרש"י למדרש תרוייהו ויקראו ויקרא על כרחך חד מנייהו אורחא דקרא הוא ואין צריך דרשה אלא אחד מהם ונ"ל שאין זה קושיא כלל שקשה לו לרש"י מ"ש גבי בני יעקב שכולם קראו להם האמהות שם ותקרא שמו ראובן ותקרא שמו שמעון וכן בכולם דבשלמא ישמעאל ויצחק נקראו כן על פי הדיבור וכן לוי וא"כ ג"כ כאן למה לא קראה להם רבקה שמות לבניה על שם המאורעות שאירעו לה ברציצה ובדרישת השם כמו שעשו לאה ורחל על המאורעות ראובן כי ראה ה' בעניי יוסף אסף אלקים את חרפתי או יוסף לי בן אחר וכן כולם לכך פי' גבי ויקראו שמו עשו הכל קראו לו כן כלומר שקדמוה אחרים בקריאת השם הזה כי תכף שראוהו אחרים קודם שיכלה לקראות היא שם כמו שאכתוב בסמוך כבר קדמוהו הם לכך לא כתיב ותקרא וכן גבי ויקרא שמו יעקב ק' לו ג"כ שהיה לו לומר ותקרא לכך פי' הקב"ה כלומר גם זה היה על פי הדיבור כמו ישמעאל ויצחק. ד"א אביו קרא לו כן על שם אחיזת העקב כלומר אביו הקדים אותה בקריאת השם הזה מפני שהוא ראה אחיזת העקב קודם שיכלה היא לקרות לו שם כי וודאי אשה היושבת על המשבר אינה יכולה לקרות שם לולד תכף אחר הלידה מפני חבלי הלידה שהם עדיין עליה זמן מה אחר הלידה ובתוך כך ראה יצחק את אחיזת העקב וקרא שמו על שם המעשה כמו שעשו הכל גבי עשו:
פסוק לא:
רש"י בכורתך לפי שהעבודה בבכורות אמר יעקב אין רשע זה כדאי כו' עכ"ל וזה לשון רא"ם דאל"כ איך הותר לו ליעקב לעשות לו כן עכ"ל: וק"ל ולמה לא הותר לו ליעקב ליקח ממנו חלק הפי שנים אי משום אונאה הא יכולין לתקן האונאה דהא ק"ל בטור ח"מ סי' תכ"ז כשיאמר הלוקח למוכר חפץ זה אני יודע בו שהוא שוה מאתים ואעפ"כ איני נותן לך אלא מנה ועל מנת שאין לך עלי אונאה אין בו דין אונאה ומותר ושמא יעקב ג"כ אמר לו לעשו ודאי יודע אני שחלק הבכורה שלך שוה הרבה איני נותן לך אלא אלו נזיד עדשים ע"מ שאין לך עלי אונאה וכ"ש לדעת הראב"ע שאומר שיצחק אבינו לא היה עשיר ואי משום שהיה עשו רעב והיה אנוס הא ק"ל תלוי וזבין זביני' זבינא ואי משום שהוא דבר שלא בא לעולם הא כבר תקן זה יעקב ע"י שהביאו לישבע לו והרא"ם עצמו מביא בסמוך האומר לחבירו מה שאירש מאבא מכור לך אם נשבע עליו הרי זה חייב לקיים לכך נ"ל דהכי מוכיח דבעבודה קמיירי מתשובתו של עשו שאמר לו הנה אנכי הולך למות שעל כרחך פירושו הוא שאמר לו יעקב חומר העבודה והשיב עשו א"כ שאני הולך למות עליה מה חפץ יש לי בה דאל"כ הולך למות למה לי שאם מפני הרעב הנה אנכי מת מבעי ליה כמו שפירוש הרא"ם עצמו בסמוך ומתשובתו זו שמעינן שאמר לו יעקב מכור לי את בכורת העבודה לפי שהעבודה בבכורות ועל זה אמר לו עשו מה טיבה של עבודה זו ואמר לו יעקב כמה אזהרות כו' והשיב לו עשו על זה הנה אנכי הולך למות כו' נ"ל: