ויסף אברהם וגו׳. משום לא טוב היות האדם לבדו. או משום מצות שבת שאין לזה שיעור אפי׳ באופן שלא יהיו הבנים נקראים ע״ש כדאי׳ בפ׳ הבע״י גבי היו לו בנים ונתגייר ע״ש: ותלד לו וגו׳. אע״ג שכבר הי׳ זקן הרבה מאשר הי׳ בלידת יצחק מכ״מ לא נחשב בזה נס. אחר שנפתח הצור ונעשה אותו גוף טבע להוליד גם בהיותו כעץ יבש. כמו הנס של הסלע במדבר שאחר שנפתח הצור להוציא מים נעשה טבע וכמש״כ בפ׳ חקת בענין מי מריבה. כך נעשה א״א גוף מוליד גם בהיותו כצור יבש. [וכבר ביארנו בהר״ד לעיל כ״א ג׳ למאי נעשה כך אופן הולדת יצחק. עפ״י מקרא בישעיה י׳]: היו אשורם וגו׳. ת״א היו למשרין ולשכינין ולנגון. ולשון היו דוחקתו שהוא ע״ש פעולתם וכמש״כ לעיל ט׳ י״ח. עה״פ ויהיו בני נח. ובב״ר אי׳ ארשב״ג אע״ג דאנן מתרגמינן תגרין ולפדין וראשי אומין כולם ראשי אמות הן ודעת הרמב״ן דרשב״נ חולק עה״ת. ולי נראה שבא להוסיף דודאי מכ״מ ג״ז אמת שהיו ראשי אמות אלא שנקראו ע״ש הפעולה המיוחדת שהיה להם. ובדה״י א׳ א׳ לא נזכרו כלל. משום שלא היו אמות חשובין אלא איזה דורות מועטין: ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק. כדבר ה׳ כי ביצחק יקרא לך זרע. ולא באחר מכ״מ לא נשתוו בני קטורה לישמעאל כאשר יבואר: ולבני הפילגשים. אין הפי׳ בנים של הפילגשים של אברהם שהרי לא מיירי כאן בישמעאל אלא בבני קטורה וא״כ בני פילגשו מיבעי. וגם לא נזכר בתורה דקטורה היתה פילגש זולת בד״ה. אלא כך הענין. שהי׳ המנהג דבני אשה חשובה לפי כבוד האיש אותם הי׳ אביהם מקרב בחייו כטבע האב לבנים ובני פילגשים היו מרוחקין מאביהם ואע״ג שעפ״י ד״ת אינו כן לענין ירושה. מכ״מ הי׳ המנהג להקל בם כמבואר בס׳ שופטים במאמר אחי יפתח אליו לא תנחל בבית אבינו וגו׳. והיו נקראים בנים אלו בני הפילגשים כמו בני הנביאים שאין הפי׳ בנים של הנביאים אלא בנים שמתקדשים לנבואה ובאשר בני קטורה היו מרוחקים מאביהם מש״ה נקראו בני הפילגשים של אברהם ובדה״י נקראת אמם פילגש. בשביל שבניה היו בני פילגשים: וישלחם מעל יצחק. בנו מש״ה שלחם כדי שלא יערערו לומר שלא הי׳ הדבור כי ביצחק יקרא לך זרע אלא לגבי ישמעאל ולא נגדם שלא היו עדיין בעולם מש״ה שלחם ממנו: קדמה אל ארץ קדם. מזרחה של ארץ המזרח. וכ״ז הי׳ כדי להרחיקם מעבודת השמש שהי׳ נהוג בכל מלכי מזרח ומערב כידוע. ובאמת הוזהרו הגוים ע״ז וכן כל ע״ז לאיזה משרתי הטבע. מש״ה שלחם לארץ הקדם שנשתמשו בכשוף שמכחישים כל הטבע. ועל הכישוף לא הוזהרו ב״נ ואפי׳ לר״א בסנהדרין דס״ל שהוזהרו ע״ז מכ״מ אין העון חמור כמו ע״ז: ואלה ימי שני. וכן ביצחק ויעקב כתיב ימי ורק בשרה לא כתיב ימי. והיינו משום דהאבות קיימו כל התורה עד שלא נתנה. וא״כ כל מ״ע שהז״ג ביום ולא בלילה האבות היו נוהגים ולא אמהות מש״ה להם נחשב כל יום בפ״ע לחיות שנהג בו המצות. משא״כ שרה לא נהגה כ״א מצות הנוהגות תמיד. ואין הימים מופסקים כל א׳ בפ״ע. כדאי׳ בסוכה דמ״ו הבדל בין סוכה ללולב לענין ברכה משום דבסוכה שבעת ימים כחד יומא הוי משום שאין הלילה מפסיק: אשר חי. זה הלשון לא כתיב אלא באדם הראשון ובא״א. וכבר ביארנו לעיל ה׳ ה׳ הטעם באדם דמשמעות אשר חי היינו שלמותו שהוא דעת אנושי ומלמדנו המקרא דנחשב זה השלמות משעה שנולד אע״ג שלא הגיע לזו הדעת עד איזה שנים אח״כ מכ״מ בכח הנפש מונח דעת אנושי משעה שנולד. וכן בא״א שהחל לנהוג בתורה ומצות וחיותו שהוא שלמותו תלוי אך בקיום תורה ומצות ומלמדנו המקרא כאן דנחשב זה השלימות משעה שנולד. אף על גב שלא הגיע לזה עד שהיה בן שלש שנים או בן ארבעים ושמנה שנים. וכמ״כ בכל צדיק וצדיק אף על גב שאינו מגיע לזה עד בן י״ג זמן החיוב. מכ״מ בכח נשמת הישראלי יש אותו החיות משעה שנולד: יצחק וישמעאל בניו. דאברהם הודיע לישמעאל דבר ה׳ כי אע״ג שהוא בנו לכל דבר מכ״מ במה שנוגע ליצחק הוא כאחר. וישמעאל לא סר מדבר ה׳ ע״י אביו. וע״כ לא ערער על הירושה ומש״ה גם בכבוד הקדימו ליצחק ורז״ל למדו מזה דישמעאל עשה תשובה וקבל עליו שבמקום שנוגע לכבודו של יצחק אינו כבן אבל אחר שהי׳ יצחק בראש ושוב אינו נוגע לו ה״ה ג״כ בן ממש: ויברך אלהים. לפי הפשט אינו באיזה מאמר ודיבור אלא כמו וה׳ ברך את אברהם בכל דמשמעו הצליחו בכל דבר וכן הרבה. וגם כאן ה״פ שחל שפע ברכה בירושתו ובכל הנוגע ליצחק: וישב יצחק. הי׳ דר בקביעות שמה ולא בבאר שבע: בן אברהם וגו׳ שפחת שרה. כבר נתבאר שהכתוב דייק בכ״מ שלאברהם נחשב לבן ולא כבא על השפחה. אבל לגבי שרה ובנה נחשב לבן שפחה: בשמותם לתולדתם. כמו שנולדו ולא מונה כאן כפי גדולתם כמו שמצינו בבני יעקב כ״פ. וגם בבני עשו מבואר להלן ל״ו ס״ו דמונה כפי גדולתם אבל כאן מונה והולך לתולדתם (וכיב״ז בס׳ שמות ו׳ טז): בחצריהם ובטירתם. מתחלה היו שרים קטנים כל א׳ הי׳ לו חצר בפ״ע ואח״כ כל א׳ טירה והוא כרך גדול ומודיע הכתוב דבכל משך הזמן הלז היו אלה שמותם בלי שנוי ולא כמו בני עשו שנשתנו באיזה משך שמות האלופים: שנים עשר נשיאים לאמתם. כל א׳ היה לו נשיא בפ״ע ועדיין אינו מדוקדק לשון לאמותם אלא מפרש ברכת ה׳ שאמר לא״א על ישמעאל שנים עשר נשיאם יוליד. ואלו אמר שנים עשר בנים יוליד ג״כ ידענו דבכל משפחה יהיה אחד מהם גדול שבמשפחה לנשיא לפי ערך המשפחה. ולמאי אמר ה׳ נשיאים. אלא הכונה שכל א׳ מגדולי כל משפחה לא הי׳ רק גדול משפחתו לבד. אלא הי׳ יכול להיות גדול על כל המשפחות והיינו דמפרש הכתוב כאן שנים עשר נשיאם לאמתם. כל א׳ הי׳ יכול להיות נשיא על כל האומה: ואלה שני וגו׳. ידוע מאמרם ז״ל ספ״א דמגילה למה נמנו שנותיו של ישמעאל כדי לייחס בהן שנותיו של יעקב. ומבואר מזה דחזרו על כל צד ולא מצאו טעם נכון ע״ז זולת זה התכלית. דאלו בקשו חז״ל להודיענו שיעקב אבינו ישב י״ד שנה בבית עבר כך היה להם לומר משנותיו של ישמעאל למדנו שנותיו ש״י. אלא הודיענו כי אין שום טעם אחר ע״ז. דבשלמא כל ספור של ישמעאל וזרעו בא להודיע איך נתקיים ברכת ה׳ שאמר לאברהם. או כמו דכתיב כל זרע עשו כדי לדעת המשפחות שיצא מזרע אברהם ויצחק זולת אומה הנבחרת. אבל שנותיו של ישמעאל הוא ללא תועלת שהרי לא כתיב ג״כ שנות עשו אלא ע״כ רק לייחס שנותיו של יעקב. ולמדנו דכמו דמאז הגיע זמן האומה הנבחרת להשתכלל בעולם היסב המקום כמה סיבות בעולם הבריאה בשבילם כך כתב בתורה כמה ענינים ללא תועלת רק בשביל איזה תכלית הנוגע לאומה הנבחרת: והנה אמר הלשון כדי לייחס בהן כו׳ ולא אמר כדי לדעת וכלשון דאי׳ ברבה כדי לדעת מתי נתברך זקנך. אבל לשון כדי לייחס משמעו שנבין מזה איזה יחס ומעלה בשנותיו והיינו משום שאין מקום ואופן לומר איה אפוא בלה יעקב י״ד שנים אלו אם לא בבית עבר והרי יחוס גדול הוא שהי׳ כבר בן ששים ויותר וכבר הגיע השעה לישא אשה ולראות זרע. ומכ״מ השליך כל אשר לפניו וישב בבית תלמוד משך רב כזה עד אשר ידע כי גם כאשר ילך לארם נהרים יהי תלמודו בידו ואין לך יחס גדול מזה. וללמדנו בזה למי שיש בכחו ללמוד תורה ואח״כ לישא אשה. שלא יעמוד לפניו חשבונו ש״ע שכבר הגיע לפרקו. ודקדקו חז״ל בלשון לייחס שנותיו של יעקב ולא אמרו לייחס את יעקב ללמדנו שהשנים הללו שישב שלא בבית אביו ובהלו נר התורה עליו בלי שום מחשבה היו טובות ליעקב מכל שנותיו שהיו מוטרדות וזהו יחוסם של השנים הטובות למי שחי בהן: נפל. עדיין לא היתה האומה גדולה שיהיו יכולים לכבוש שארי אומות כי אם שנפלו באומות אשר סביבותיהם ולא יכלו לגרשו ע״פ השגחה פרטית. אמנם אחר שנתרבו ונתגדלה האומה נתקיימה ברכת ה׳ על פני כל אחיו ישכון במנוחה שהיו כולם יראים ממנו:
אלה תולדת יצחק. הליכות ימי חייו: אברהם הוליד את יצחק. זהו מכלל תולדותיו שבכל דרכיו והליכותיו היה ניכר ורשום שהוא בנו של אברהם. ולא כן ישמעאל שהיה ג״כ בן אברהם אבל לא היה ניכר בהליכותיו שהוא בנו. ומספר הכתוב שבשביל שהיה יצחק בכל הליכותיו בן אברהם. ע״כ. ויהי יצחק וגו׳. אלו בא הכתוב לספר שבהיותו בן ארבעים שנה לקח אשה היה לכתוב ויהי יצחק בן ארבעים שנה ויקח את רבקה. וגם אינו מובן מה שכתוב מפדן ארם אחות לבן הארמי. מה הודיע זה הכתוב אלא הגיד המקרא האיך היה בנשיאת אשה ניכר שהוא בנו של אברהם. דמש״ה היה יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה. והוא מחמת שלא יכול לקחת אשה כי לא נמצא לפניו הראויה לו ומזה הטעם ג״כ היה סיבה שלא נשא יעקב אשה עד בן שמונים. באשר הלך בדרך אברהם ויצחק ולא נמצאת אשה לפניו. ומש״ה נשא מפדן ארם אע״ג שידוע כי ארמים אכזרים המה כמבואר בס׳ מלכים ובמס׳ פסחים ר״פ האשה אי׳ גזרות אכזריות של ארם. [אלא שבגמ׳ גיטין רפ״ב איתא של אדום. וע׳ מש״כ בס׳ דברים כ״ו ה׳] וא״כ לא היה נוח ליצחק לקחת אשה מארם ולא עוד אלא אחות לבן הארמי ואיתא בב״ב דק״י רוב בנים הולכין אחר אחי האם. ומש״ה צריך לבדוק באחיה מ״מ נשא את רבקה מחמת שהוא בן אברהם ולא יכול לקחת אשה ממקום אחר: לו לאשה. ע׳ לעיל ד׳ י״ט דמשמעות לו היינו לעזר בהליכות חייו וע׳ שמות ו׳ כ״ה. וביאר הכתוב שלא חשש אולי היא בטבע ארמית וקשה צוותא דידה: כי עקרה היא. משום שהיתה מארם ואחות לבן הארמי. והיה בדרך הטבע שיהיו בניה אכזרים ע״כ נתעקרה. והיה לידתה אח״כ בדרך פלא ונס וממילא לא היה בטבע הראוי: למה זה אנכי. כסבורה שבשביל שהיא בטבע עקרה ע״כ אין העבור כמו כל הולדות. ע״כ אמרה א״כ למה זה אנכי. מה זה אני. הלא לא כאשה עקרה ולא כאשה הראויה לבנים: ותלך לדרוש את ה׳. העיקר כפרש״י ורשב״ם לשאול את הנביא דעת ה׳ ורצונו בזה. ולא כרמב״ן ז״ל שפי׳ תפלה. וכמש״כ בשמות י״ח ט״ו. ומכאן מוכח ג״כ הכי. דאלו תפלה לא היה לה לילך למק״א והרי נתקבלה תפלת יצחק כאן אלא לדרוש מנביא שהוא רואה מה שבנסתר ונעלם וכלשון הכתוב בס׳ שמואל א׳ כי לנביא היום יקרא לפנים הרואה פי׳ שהיה שני אופני נביא. א׳ מה׳ מה שמדבר עמו לשעה. ב׳ הרואה דברים נעלמים ברוה״ק וזה האופן היה נקרא רואה. ואברהם היה נביא באופן הראשון לבד. מש״ה הלכה לאדם גדול שידעה כי הוא רואה ויודע: שני גוים. כבר ביארנו בפ׳ נח דגוי הוא אומה המולכת בפ״ע: בבטנך. שבעודם בבטן כבר נתמנו שרי מעלה לכל ילד בפ״ע וכענין דכתיב בשירת האזינו בהנחל עליון גוים בהפרידו ב״א וגו׳. ויבואר שמה בעז״ה: ושני לאמים. לאום הוא אומה המתנהגת בטבע המיוחדת לה משארי אומות. ובאשר יש שתי אומות שמולכות כל א׳ בפ״ע ומ״מ מנהגן וטבען שוה. אבל שני לאומים המה נפרדים גם בטבעם: ממעיך יפרדו. הבדל שביניהם יהא ניכר תיכף ביציאתם מן הבטן: ולאם מלאם יאמץ. באשר יש שני לאומים שאינם נוגעים זב״ז. לא כן המה תמיד יאמצו זה מזה: ורב יעבר צעיר. אמר ה׳ לשון דמשתמע בתרי אפי. דאלו אמר בהחלט שהרב יהיה עבד להצעיר. היה אומר ורב יעבוד לצעיר. ואלו אמר בהחלט להיפך היה אומר ורב יעבוד בצעיר. עתה משמעו בשני אופנים. אבל איך שהוא. האחד יעבוד את השני וזה תלוי לפי השעה: והנה. משמעו פלא מה שלא עלה ע״ד כמש״כ לעיל ט״ו ד׳. היינו שהיה תומים בבטנה. ולא תאומים. וזהו החידוש שכסבורה שההפרד שביניהם יהיה בצאתם ממעיה אבל בבטן המה תאומים אבל לא כן אלא גם בבטנה המה תומים בלי אלף ללמד שהיו חלוקים: ויקראו שמו עשו. כפרש״י עשוי ונגמר ובאשר דסימני גדלות תלוי בשערות שבגוף וכאשר יצא שעיר הרי הוא עשוי ונגמר: וידו אוחזת בעקב עשו. לשתי הוראות. אם יהא בשפלות ובגלות יהא רצונו להיות נמשך אחריו יותר מלשאר אוה״ע כדאיתא בגיטין פ״ב או בטולך או בטולא דבר עשו. וכאשר יהא ברום המעלה הרי הוא כמו האוחז ברגל חבירו שלא ילך הלאה. כך מונע הוא גדולת עשו שלא יתגבר ביותר. (וע׳ להלן ל״ב כ״ט שביארנו ע״ז הענין דברי שר עשו ליעקב לא יעקב יאמר שמך): יודע ציד. לצוד אנשים בחלקת לשונו: איש שדה. עסקיו בשדה: איש תם. מותמם עם אנשים מה שבפיו כך בלבו. א״כ הוא תמים אינו נחלק לשנים אומר כך ובלבו כך: יושב אהלים. עסקיו בבית ומובן שהמה אוהל תורה ותפלה: ויאהב יצחק את עשו. לא כתיב לעשו כמו ואהבת לרעך ויבואר בס׳ דברים ו׳ ה׳ דאהבה שענינה במחשבה ובלב כתיב באת. משא״כ אהבה שענינה מלוי רצון כתיב בל׳: כי ציד בפיו. ביאר הכתוב שלא היו יצחק ורבקה מחולקים בדעות. ושניהם ידעו דעיקר הזרע אשר עליו נאמר כי ביצחק יקרא לך זרע. ביצחק ולא כל יצחק. הוא יעקב יושב אהל אברהם בתורה. ורק אהבה החוזרת היה ליצחק את עשו דמשמש לי׳ כעבדא ונהנה בשימושו מאד. משא״כ יעקב הי׳ יושב אהל ולא שימש הרבה ועיין עוד להלן כ״ו ל״ד: ורבקה. שלא היתה נצרכת לשימוש בניה: אהבת את יעקב. לא הביטה אלא על המעלה והתכלית מש״ה כתיב לשון הוה ולא כמו ביצחק דלא כתיב ויהי יצחק אוהב משום דאהבת יצחק לא היה אלא במקרה ע״פ השעה. ובאמת בסוף ימיו נתהפכה האהבה. וע׳ מש״כ ס״פ זו. משא״כ אהבת רבקה היתה מצד טבע הענין. וגם היתה מוספת אהבה יום יום כמאמרם בעבודת כוכבים ד״ג כל הלומד תורה בלילה חוט ש״ח משוך עליו ביום: ויזד יעקב נזיד. לא כתיב ויזד יעקב עדשים. ללמדנו שלא ידע עשו שהוא עדשים. שאלו ידע היה אומר הלעיטני נא מן העדשים. אלא שלא ידע כי אם ראה תבשיל אדום ע״כ אמר סתם מן האדום. וזה היה בהשגחה כדי שיהיה נקרא בשביל זה המעשה אדום. דמסוגל זה השם אליו כדאיתא ברבה הוא אדום וארצו אדומה ולבושו אדום כו׳: על כן קרא שמו. עשו בדבריו אלה קרא עצמו אדום שגרם בעצמו שיקראו לו זה השם והיה זה סיבה מן השמים שכ״כ עשה רושם בדבריו אלה עד שנתפרסם לבריות ונשתנה שמו וממילא נודע המעשה והענין והועיל לקיום שלא ישונה עוד: מכרה כיום את בכרתך. בכורה לפני מ״ת היה נוגע לכבוד הנהגה וגם היה נוטל ממילא יתרון בנחלה. ואמר כי באותו אופן ומעמד שאביו כעת ימכור. ולא יוכל לטעון אם ישתנה המכר אח״כ אם יהיה נוגע אז הרבה או פחות מכאשר היום: הנה אנכי הולך למות. חשב שימות לפני אחיו באשר הוא איש שדה ותמיד בסכנה יותר מאחיו שהוא איש מנוחה וזה ודאי כאשר מת הבכור אין להבנים שררה על האח החי. ואפי׳ לאחר מ״ת לענין בכורה לשני חלקים כ׳ הרמב״ן ז״ל שאין אז משום איסור העברת בכורה אם הבכור מת בחיי האב. אמנם קודם מ״ת ודאי היה כך באשר היה נוגע הירושה עם ההנהגה: השבעה לי כיום. באשר בכורה הוא באמת דבר שלא בא לעולם. וא״א למכור ע״כ הוסיף לו שישבע שלא יחזור במכירה : ויבז עשו את הבכורה. הראה לדעת לפני הבריות שעיקר מנהג בכורה אינו בדעת ישרה אלא מי שהוא מוכשר יותר במעלת עצמו ראוי להיות נכבד באחיו. ואחר דעת עשו נהגו כמה גדולי אוה״ע לבוז יחס ההולדה. אלא הכל תלוי בכשרונות טבע האדם:
