ויסף אברהם. מאי ויוסף, אי תימא דעל שרה איהו דאוסיף, לאו הכי, אלא ביומהא דשרה אזדוג בהדה זמנא חדא, ולבתר תריך לה על עסקי דישמעאל, ולבתר ויוסף כמלקדמין זמנא אחרת על מה דנסיב לה בקדמיתא, קטורה דא היא הגר, דבתר דאתפרשא הגר מני' דאברהם וטעת בתר גלולי דאבוה, לבתר אתקשרת בעובדין דכשרן ובגין כך אשתני שמא ואקרי קטורה בעובדין דכשרן (מכדרשב"י קל"ג ב') כי לשון תוס' הוא ממאמר המצטרף (רעלאטיף) שהדבר הנוסף מצטרף עם הדבר המתוסף, דבר המתחדש כעת מצטרף עם הקדום אליו. ואם יהיה לשון ויוסף כאן על שרה, דאישות קטורה מצטרפת עם אישות שרה, א"כ משוה אותם יחד, וזה אינו, דלמעלות נפשיות וחשיבות עצמיות של שרה, אין לנו לחשוב את קטורה כמצטרפת אליה, אבל לשון ויוסף כאן הוא כענין הכפלה וחזרה (וויעדערהאָלען) כמו ולא אוסיף להכות את כל חי, שההכאות שוות, ולא יספה שוב אליו עוד, ההחזרות שוות, וכן כאן לקיחת קטורה השני' אחר מיתת שרה, מצטרפת עם לקיחתה הראשונה שבחיי שרה, והן שוות, ובבראשית רבה יש בזה דברים שצריכים ביאור:
מתנת. שם טומאה מסר להם (רש"י מרבותינו) ר"ל הודיע להם שמות אלה כדי ליתן אל לבם לדעת להשתמר מהם ולא יבואו להחליף שם טומאה בטהרה ולעבדם בלתי ידיעה:
אשר חי. מלת אשר חי מיותרות, כי פשיטא חייו הם אשר חי ולא אשר מת, ולרבותינו שחסר הוא ית' חמש שנים משנותיו ליציאת עשו לתרבות רעה, הנה היו ימי חייו קצובים יותר מן קע"ה שנים, והיה לו לחיות עוד אבל נתקצרו מסבה הנזכרת, לכן הוסיף אשר חי, כי שאר ימי חייו שהיו קצובים לו נחסרו ממנו ולא נשאר בחייהם (רע"פ). וכן באדה"ר נאמר (בראשית ה') ויהי כל ימי אדם אשר חי, לפי שנתקצרו שנותיו ע' שנים בשביל דוד, כאמרם באגדה אמר אדה"ר כמה ימי שני חיי אלף שנים, שבעים שנה משנותי יהיה לדוד, לכן אמר אשר חי, שהיה ראוי לחיות יותר:
ויגוע וימת. שם גוע להוראת המיתה נשתלשל לרש"פ משם יגע שהוראתו העיפות ובטול התנועה (ערמיהדונג), כי המיתה היא ג"כ חולשת הדבר והסתלקו מן התנועה, וכטעם וגבר ימות ויחלש, ויגוע אדם ואיו (איוב י"ד), ואמרו (ב"ב ט"ז) שבצדיקים נאמרה לשון גויעה. והוא ממה ששם יגע בהנחתו הראשונה הונח בבחינה הגשמית על בטול התנועה (לא על רבוי ולא בבחינה הרוחנית), והוא ענין מיתת הצדיקים שאין במיתתם כ"א בטול התנועה הגשמית, כי הנפש תשאר בתנועתה; אלא שהקשו שם הלא בדור המבול גם כן אמר גוע, ומשני גויעה ואסיפה קאמרינן, שבצדיקים נאמרה גויעה ואסיפה, שהגויעה שב על הגוף שנתבטל בתנועתו, והאסיפה שב על הנפש שנאספה למנוחת הכבוד, לא כן הרשעים שמגשימים נפשם השכלית בהתקשר למעדנות כסילות ואולת, והקשר הולך ורב בתלם עבודת החושים, לכן נאמר בהם גויעה סתם, שבמיתתם תתבטל תנועת הכל, הנפש עם הבשר:
זקן ושבע. א"ת ושבע יומין, ויבע"ת ושבע כל טובא. ובאמת א"צ להוסיף על לשון המקרא, כי מלת שובע בלה"ק הוראתו הסתפקות, שהנפש מתענגת במה שיש לה ולא תתאוה אל התוספת, ותרגום שבע הוא בעצמו המלה האשכנזית (פערגניגט), וכן ואכלתם לחמכם לשובע, ועמ"ש בעקב בואכלת ושבעת, ורז"ל אמרו (ב"מ ד' ע"ז) ואכלת שבעך ולא אכילה גסה ואין לנפש הצדיק תענוג יותר גדול ממה שיש לו בעת מיתתו ככתוב ותשמח ליום אחרון, בהיותו אז קרוב לבוא אל מחיצות קדושים עליונים להתענג תענוגים רוחניים, לכן קראו חכמים יום מיתת אנשי מעלה יום הלולא. ואמרו כאן ב"ר בשעת סילוקן של צדיקים הקב"ה מראה להם מתן שכרן ושבעה נפשם והם ישנים, ותענוג זה הרוחני הוא באמת שביעה נפשית (פערגניגען), ואין לתרגמו (לעבענסזאטט), כי יש במשמעות לשון זה גם המיאוס בחיים (איבערדרוסס) להיותו כמשא כבד על שכמו, כענין שבעתי עולות אילים, פן ישבעך ושנאך:
ויאסף אל עמיו. על מליצה זו הנאמרת בענין המיתה יאמר הרד"ק והראב"ע כי המת ההולך בדרך שהלכו אבותיו כאילו נאסף עליהם; והרע"ם אמר לפי שנאסף אל צרור החיים לחיי העולם עם צדיקי הדורות שהם עמיו ודומה אליו, ע"כ. ובכל זה אין מלת עמיו מבוארת היטב, ונ"ל כי מלת עם הנחתו על התאחדות הפרטים שמשתתפים ומצטרפים זע"ז ע"י נימוס או דת והנהגה או שאר ענין, ולא בלבד על התאחדות רבי המספר כ"א גם במספר שלשה האנשים בלבד כמו כי אתם עם (איוב י"ב) דתרגומו אתון חבריא, ולזה נשתמש מלת עם גם לאיש אחד פרטי כבדברי רבותינו עם הארץ, להשתתפותו והתחברותו במעשיו בעניני ארציות לא שמימות (אנהאֶנגער דעס אירדישען), ונקרא משה לבדו בשם עם (ישעיה ס"ג) ויזכור ימי עולם משה עמו, ונקרא בשם עם להתאחדו ולהתדבקו בו ית' (גאֶטטליכער אנהאֶנגער), וכן לעם נכרי לא ימשול למכרה ת"א לגבר אוחרן וכתיב"ע וכפירש"י שם; ואחרי שעיקר הוראת מלת עם הוא בהתחברות וההשתתפות, הנה כל נפשות הצדיקים המצויים בעולם הרוחני הם נקראים עם של נפש הצדיק, שהשתתפה עמהם במעשיהם, ויתורגם מלת אל עמיו (צו זיינען אנה~אנגערן, אנגעה~אריגען). אמנם להנחת לשון אסיפה על העדר החיים והמיתה, נ"ל כי מלת אסף תשמש ג"כ על כניסת דבר שמחוץ לגבולו אל מקום המיוחד אליו, כמו ואספתו אל תוך ביתך שהוא כניסת הבהמה ממקום ההפקר אל בית השומר, וכן ולא יאסף הביתה וירד עליהם הברד, וכן ואין איש מאסף אותם הביתה כניסת האורח מן הרחוב אל הבית, ודומה לזה נפש האדם, כ"ז היותה מחוברת עם החומר הגשמי בארץ היא דומה להולך דרך ולנוטה ללון ודירתה דירת עראי בעוה"ז הזמני, ועיקר ביתה המיועד לה הוא העולם העליון שדירתה דירת קבע ונצחי, וע"ש הסתלקותה מדירת עראי וכניסתה אל דירת קבע הונח ע"ז לשון אסיפה, ויתורגם ויאסף אל עמיו (ער וואורדע אויפגענאָממען צו זיינען אנהאֶנגערן):
בשמתם לתולדתם. שמות אנשים משתנים לפעמים מסבות שונות, כגון בנשואין שנושא פחות המעלה את בת חשוב המעלה, משנה שמו לשם המשפחה המכובד ביותר, וכן לפעמים שנוי מקום האדם גורם לו לשנות שמו, שכשקונה או יורש נחלה המפורסמת, יתכבד האדם להקרא ע"ש נחלה הבאה לו, לכן אמר, בשמותם לתולדותם, לומר כל תולדותיהם וזרעם אחריהם לא שנו שמותיהם. כי ישמעאל מצד בן לאברהם, היה מפורסם ונודע בחשיבות מעלתו והיה להם לכבוד ולתפארת, להיות נקרא בשמו לבדו, וכן כשבאו לנחלת חצרות עיירות וכרכים, לא שנו את שמותם כי נהפוך הוא החצרות והטירות נתעלו בחשיבות בהיותם נקראים ע"ש בעליהם ממשפחת אברהם, לכן אמר אח"ז ואלה שמותם בחצריהם ובטירותם:
ובטירתם. ת"א ובכרכיהון, והם ערי מבצר, ערים גדולות ובצורות (דברים א כ"א) תרגמו וכרכין, ובלשון יוני עיר מוקפת חומה נקרא כרך, וכן יב"ע תרגם טירותם קסטרוותהון, והוא בלשון רומי מבצר (עיין ערוך קסטר) לדעתו יהיה טירותם מענין נוטרה את הכרמים, כרמי שלי לא נטרתי לשון שמירה, ונקראה עיר מבצר טירה להיותה משומרת מן השלל והביזה, גם על ידה משתמרת כל המדינה ממלחמת האויבים, ערש"י שה"ש נבנה עלי' טירת כסף. ובמטות ל"א יו"ד ואת כל טירותם:
באכה אשורה. נראה שאין זו ארץ אשור אשר מעבר לנהר, כי נחל שור אשר ע"פ מצרים במקצוע דרומי מערבי של כנען, וארץ אשור רחוק הרבה מהלאה לצפון כנען, אלא ודאי הוא תחום אחר ששמו אשור (רל"ש):
על פני כל אחיו נפל. פירשוהו נחלתו תתפשט ותתרחב כנגד כל אחיו, אמנם זה נראה למותר, כי ענין זה כבר הודיע יותר בפרטות במה שאמר תחלה וישכנו מחוילה עד שור, ולדעתי יתכן שהודיע בזה חשיבות המדינה ומעלתה אשר ישכון ישמעאל עליו, מלת פני הוא לשון משובח וחשוב, כמו לחם הפנים שהוא לרשב"ם לחם חשוב (אנזעהנליך) דומה ויתיצבו פנות כל העם (שופטים כ') וכמורגל ברבותינו פני הדור, על החשובים שבדור, כי לכל דבר החשוב הכל פונים ונותנים דעתם עליהם, וטעם על פני כל אחיו ישכון, שכונת ישמעאל תהיה על חלב מדינה המשובח במעלה הרבה יותר ממדינות כל אחיו (אויף דאס פאָרציגליכסטע אללער זיינער ברידער) והוא ארץ כנען, ככתוב (יחזקאל כ"ז) ארץ זבת חלב ודבש, צבי הוא לכל הארצות, ואמר (ירמיה ג') ארץ חמדה נחלת צבי צבאות גוים. וכולם היו משתוקקים להושיב שם כסא מלכותם והגרוע שבארץ כנען כגון חברון היה יותר משובח ומעולה על צוען שהיה המשובח במדינת מצרים (רש"י שלח י"ג כ"ב) וישמעאל הוא שזכה להיות ממשלתו על מדינה זו המשובחת, כדאיתא במכדרשב"י (וארא ל"ב א') ההוא זמנא דאתילד ישמעאל בעלמא ואתגזר, מה עבד קב"ה יהב להו חולקא לתתא בארעא קדישא בגין ההוא גזירא דבהון, וזמינין בני ישמעאל למשלט בארעא קדישא כד איהי רוקניא מכלא זמנא סגי, ע"ש. ותבין מה שאמר כאן נפל ולעיל (ט"ז י"ב) אמר ישכון, וידענו שבשנת שע"ד לאלף החמישי הגיעו הישמעאלים להיות אומה שולטת ממשלה כללית בארעא קדישא ואמר במכדרשב"י (יתרו פ"ג א') על פני כל אחיו ישכון כלומר ישוי מדורי' וחולקי' לעילא מכלהו, ע"ש ענין נשגב בזה:
לנכח. פירשוהו כמו בעבור, ואין לזה דמיון במקרא, ונ"ל לפי המבואר בשרש וכוח שעיקר הוראתו התחזקות והתאמצות, לחזק דבריו לפני השופט בראיות, או התחזקות להצדיק עצמו ולהפריע דעת חברו אליו כענין וכוח (דיספוטאטיאָן), ועיקר שרשו שתי אותיות כח, ומזה יהיה מלת לנכח כאן ג"כ ענין התאמצות והתחזקות (ע' במהר"ש יפה בשם מהר"י בן לב), כי יצחק להיותו עולה תמימה שנתקדש בהר המוריה לא שת לבו בעסקי עוה"ז ולהתפלל בעד הריון ועיקר תולדותיו היה עבודת הש"י, ומזה הטעם הוצרך אברהם לצוותו לאליעזר על זווגו, כי הוא לא היה חושש לעניני עוה"ז ממנו ומעצמו, וגם כאן לא הרבה להתפלל רק להפצרת אשתו בלבד, שהיתה מתאמצת ומפצרת בו להתפלל עבור בנים, ויתורגם לנכח אשתו (אויף אנטרייבען זיינער פרויא), ולמ"ש הרש"פ ששרש נכח הוא כח, והנו"ן הוא נו"ן נפעל האמנתי"ו, ומזה (ש"ב ט"ו) ודבריך טובים ונכוחים כלומר דברים שיש בהם כח לעמוד, לא דברי רוח שכלים מאליהם (קראֶפטיג), וכן כולם נכוחים למבין (משלי ה') פי' שהמבין הוא יודע שהם דברים שיש בהם כח וממש, נ"ל כי גם מלת לנכח כאן הוא מענין זה, כי מלת כח יורה ג"כ על הזרע והפרי, כמו לא תוסף תת כחה לך, כלומר פרי הארץ וזרעה, וכן אם כחה אכלתי בלא כסף (איוב ל"א) כלומר תבואת הארץ ופרי', וישמש ג"כ על פרי בטן מזרע האדם, כמו כחי וראשית אוני, וטעם לנכח אשתו שהתפלל שיהי' לאשתו כח ויכולת להוליד זרע (ווטגען כרוכטבארקייט זיינער פרויא), ולפי"ז מבואר בקרא ענין תפלתו. אמנם מדלא אמר קרא להוליד או להזריע אשתו, לתת לה הריון או פרי בטן וכדומה מהלשונות, ושינה ללשון נכח, לזה מצאו רבותינו מקום לדרוש גם כונה שנייה להורות על מקום התפלה, ושהתפללו שניהם זה בזוית זה וזו בזוית אחרת. (ולפירוש המפרשים סתם המקרא ענין התפלה ולא ביאר כ"א מקום עמידתו בעת התפלה, והסבה שבעבורה התפלל): -
אם כן למה זה אנכי. המקרא קשה ערש"י, וראב"ע פי' שהיא שאלה לנשים שילדו אם אירע להן ככה והן אומרות לא, ותאמר אם כן הדבר למה זה אנכי בהריון משונה, והרמב"ן טען עליו שלפי' זה הכתוב חסר ואינו שלם, ופירש הוא כי אמרה אם כן יהיה לי למה זה אנכי בעולם, הלואי אינני שאמות או שלא הייתי, כטעם אשר לא הייתי אהי', ע"כ. וכן ת"י והסורי. ושמעתי פי' נאה ומתקבל כי תיבת כן במקום זה איננה מלת הענין כברוב המקומות, אמנם הוא שם תאר ליחיד, מגזרת כֵנִים אנחנו, כן דברת, כן בנות צלפחד דוברות, וטעמו ישר ונכון, ומלת אנכי שב על אם כן, ושיעור הכתוב אם כן למה זה, כלומר אם זך וישר אני למה זה הענוי והצער, ואין תימה על מלת אנכי שבא מאוחר, כי נפש אשר עלו שאוני' לא תקפד על סדר המלות הנהוג בלשון שהוא מדברי הנפש המשכלת (רוו"ה), ולדעתי יותר מכוונים דברי הרמב"ן, ויש לתבל דבריו לפמ"ש (שמות ע"פ למה משה ואהרן) כי מלת למה בלה"ק הוא שם לדבר ריק והבל, כי בהרגישה במעי' שנוי גדול כזה מה שאינה בשאר מעוברות, יראה לנפשה פן יש במעי' שנוי בתולדת היצירה ואין זה הריון בן אדם, לכן אמרה אם כן, היותי בעולם איננו כ"א לריק והבל (בין איך פערגעבענס דא), כי אין אשה אלא לבנים וכל שאין לה הריון הראוי הנה היא ללא תועלת בזה העולם, ומלת זה כמו עלו זה בנגב, אין זה כ"א בית אלהים, שענינם כמו בזה בבי"ת (היער, דא):
ותלך לדרש. פי' רמב"ן לשון תפלה כמו דרשתי את ה' וענני, דרשוני וחיו וכתיב"ע למבעי רחמין, וכן בל"א נכלל לשון תפלה בלשון חפוש דרישה ובקשה, על האחרון יאמר (זוכען) ועל הראשון (ערזוכען, געזוך):
שני גוים בבטנך ושני לאמים. מנהג הנבואות להכפיל הענין במלות שונות, כמ"ש רש"י (תהלים ב'), ומנחם פתר לאומים ואומים וגוים כולם קרובי ענין; אמנם אינם שוים בענין, כי אין זאת מתפארת הלשון שימצאו בו תיבות נרדפות משותפי הוראה מכל צד. והנה מצאנו גוי ועם ולאום כולם מורים על רבוי אישים, אולם הונח שם גוי להורות על רבוי אישים לבד מבלי חבור וצירוף לא אל מלך ולא אל מנהיג אחד (איין פאָלק), ותיבת עם תורה צירוף אל מנהיג או מלך או אלוה (רייך, נאציטאָן), כאומרו עם ה' אלה (יחזקאל ל"ו) עם מרדכי, ולא יורגל לומר גוי מרדכי או גוי פלוני רק בדרך הזרות ועל כונה מה, לכן מלת עם נופלת על אנשי העצה והסדור, והנה כל עם גוי ואין כל גוי עם, והוא ממלת עם בחיר"ק, שהנחתו על כל אופני השיתוף והחבור והצירוף בזמן במקום ובענין [מיט], כן שם עם בפת"ח העי"ן להורות על קבוץ פרטים שיש להם ענין זה עם זה ע"י נמוס דת והנהגה או שאר ענין; אולם תיבת לאום מורה מלכות כאמרם ז"ל אין לאום אלא מלכות [קאֶניגרייך], רוו"ה. והחכם שד"ל אמר שם גוי הוראתו על בני אדם השוכנים במקום אחד, בין שיהיו קבועים בארץ מיוחדת בין שיהיו נוסעים ממקום למקום, כל עוד שלא יפרדו אלה מאלה לשבת במקום שונות יקראו גוי אחד, ומפני ששם גוי נאמר בבחינת המקום בלבד ע"כ אמר גוי איתן הוא, וענינו גוי שאיתן מושבו, כי לא יפול תואר איתן אלא על המקום, ולזה אין שם גוי נסמך אל המלך, ולא יקבל כנוי המלך לא יאמר את גויו לקח עמו כמו שיאמר ואת עמו, רק יסמך שם גוי אל הארץ אשר הוא יושב בה, כגון כל גויי הארץ וכן ומשכלת גוייך היית, אבל מה שכתוב ויתר גויי ינחלום בא גוי בכנוי האל אשר יעשהו לגוי בהנחילו אותו נחלה ואחזת עולם, וכן לשמוח בשמחת גוייך להתהלל עם נחלתיך ענינו הגוי אשר אתה הקימות לגוי בתתך לו נחלה. ושם עם נגזר ממלת עם וענינו קבוץ בני אדם רבים או מעטים היושבים זה עם זה לתועלת כולם, כי כל אדם צריך בטבע לזולתו, והנה שם גוי נאמר בבחינת מקום הקבוץ, ושם עם בבחינת סבת הקבוץ, שהיא התועלת הכללית, ולפיכך שם עם יקבל כנוי המלך, כגון ואת עמו לקח עמו, כי רק לתועלת עצמם יתקבצו בני אדם תחת יד המלך, והנה שם עם לא יכלול תמיד אומה שלמה, כאשר מצאנו ויחץ את העם אשר אתו, ולא היו אלא בניו ועבדיו אך נקראו עם כי היה להם לב אחד לעזור איש את רעהו, וכן יפול שם עם על קבוץ בני אדם משתי אומות שונות כגון וישבנו אתכם והיינו לעם אחד שאין ענינו אלא שיהי' לכלנו לב אחד לעזור איש את רעהו. ושם לאום הונח על קבוץ בני אדם המתנהג בהנהגות פרטיות ואינו גוי אחד רק חלק קטן ממנו. עד"מ בני אהרן הם לאום אחד, ויראי ה' הם לאום אחד בתוך בני ישראל כי יש להם הנהגה פרטית ואינם גוי אחד כי אינם שוכנים במקום מיוחד, ושאר שבטי ישראל הם כולם גוים כי כל אחד מהם שוכן בארץ מולדתו ואינם לאומים כי אין לכל שבט הנהגה פרטית; אמר הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים, ומפרש אח"כ יאמר נא ישראל כל"ח, זהו פירוש כל גוים כלומר כל שבטי ישראל, יאמרו נא בית אהרן יאמרו נא יראי ה' פירוש כל האומים, ואין הכתוב כולל כל העמים אשר על פני האדמה שהרי נתן הטעם כי גבר עלינו חסדו. ושם אומה הונח על חלק מן הגוי העומד תחת הנהגה אחת ומושל אחד, מזה שנים עשר נשיאים לאומותם, וכן ראש אומות בית אב במדין הוא, כי היו בני מדין נחלקים לחמש אומות כנגד חמשת מלכי מדין עפה ואפר וחנוך ואבידע ואלדעה, והי' לכל אומה מהן מלך מיוחד ככתוב חמשת מלכי מדין, והי' צור אחד מאותם ראשי אומות אף על פי שלא הי' ראש אומות אלא ראש אומה אחת, וטעם ראש אומות אחד מראשי אומות, ודע כי אין אומה גדולה מאום במספר אנשים, אלא שתקרא אומה חברת בני אדם שיש עליהם שוטר ומושל, ויקרא אום קבוץ בני אדם שיש לכלם הנהגה אחת ואם אין להם מושל מיוחד, כי כן היו בני אהרן ויראי ה' הנקראים אומים, ובשם לאום יקרא הגוי כולו המתנהג תחת מלך אחד ומשפטים אחדים; ואמר כאן שני גוים בבטנך ושני לאומים ממעיך יפרדו, אם לא היה אומר אלא שני גוים בבטנך שומע אני אפילו בשבטי ישראל שהי' לאיש איש מהם נחלה נבדלת ולכולם כאחד תורה אחת ומלך אחד, לכן הוסיף שיפרדו לשני לאמים, שני מלכים יהי' להם, ומזה ימשך לאום מלאום יאמץ, שאם היו שניהם לאום אחד ותחת מלך אחד אין מקום לומר כן, ולא לומר ורב יעבד צעיר; והנה צדקו דברי חכמים אין לאום אלא מלכות (ע' ריש פינחס מזה):
יאמץ. יהי' אמיץ לב וכביר כח מחברו, גבורה היא בכח הגוף, והאומץ בלב ורוח, וזהו חזק ואמץ בכל המקרא, כמעט כולם אצל מלחמה, החוזק הוא לגשת אל המלחמה או למקום סכנה בלי חת (מוטה, הערצהאפטיגקייט), והאומץ הוא שלא יחת גם כשהצרה קרובה והוא בתוך רעש המלחמה, לא יבריחנו בן קשת ומהמון חרבות לא יירא (אונערשראָקקענהייט, העלדענמוטה), ולכן יקדם תמיד החוזק להאומץ כפי תולדותם באדם, ואמר בדרך דמיון לא תאמץ את לבבך כלומר לא תראה את העני בלחץ ודחק, ותתאכזר מעזור אותו (אבהאֶרטען) רל"ש:
אדמוני. לדעת כל המדקדקים יהי' אדמוני שם תואר לאיש אשר יחול בו מקרה האדמימות, ואין הבדל לדעתם בין אדמוני ובין אדום (דודי צח ואדום) שגם זה תואר השם, אולם רוו"ה יאמר שאין אדמוני שם תואר כמו אדום, כי אדמון שם עצם הוא אל מקרה האדמימות (דאס ראָטה), ואף שהמקרה איננו עצם בגוף מ"מ כן דרך הלשון לכנות המקרה בשם עצם כאילו הוא עצם עומד בעצמו מבלי שיצטרך לנושא, ולכן אדמון שם דבר הוא דוגמת זכרון ראשון אחרון, וכאשר רצו לתאר הגוף במקרה אדמימות בדרך קבע כאילו הוא מתכונת הגוף אמרו אדמוני בתוספת י' שהוא לסימן היחוס כיו"ד של שמעוני ראובני ישראלי, כי המתואר ע"ד הנזכר ידמה כאלו הוא מיוחס אחר המקרה ההוא והוא ראש אבותיו, וכמו שתוכל לומר איש ישראל במקום איש ישראלי כן תוכל לומר אדמון במקום אדמוני. ורש"ד המבאר תפס את הראב"ד שלא כדין:
ויקרא שמו יעקב. זה ישאר בעקב ובסוף. כי זה יורה היות ידו אוחזת בעקב אחיו וכבר אמרו רבותינו האל י"ת קרא לו כן כי אמנם הוא ישאר אחר כליון כל האומות כאמרו כי אעשה כלה בכל הגוים ואותך לא אעשה כלה (רע"ס) ובמכדרשב"י פירש שם יעקב מענין הוי ערום ביראה. ע"ש, ונ"ל בטעם שם יעקב הוא ידרוך ויפסיע בדרך מהלך השלמות התכליתי (פאָרוואֶרטסשרייטענדע) כי שם עקב שהוא על חלק היותר בולט בכף הרגל הוא היותר פועל בפעולת ההליכה, לכן ישמש גם על פעולת ההליכה, כמו צא לך בעקבי הצאן (שה"ש א') והוא דריכת העקב. נחמסו עקביך (ירמיה י"ג) פירש"י הולכי דרכים, הורני ה' דרך חקיך ואצרנה עקב (תהלים קי"ט) פירש"י אשמרנה בכל מעגלותי' ועקבי נתיבותי' ולפי שהעקב הוא סוף הגוף ישמש גם על תכלית כל דבר וסופו. עקב ענוה יראת ה', שטעמו הענוה היא דרך ומסלה לבוא בה אל יראת ה' שהוא תכלית האמתי לאדם, יצא לנו מזה, כל דבר שהוא כדמות דרך המוליך אל התכלית נקרא עקב, ויורה שם יעקב שהוא יפסיע וידרוך בדרך מהלך שלמות התכליתי, ונקרא כן ע"ש אחיזתו בעקב, ואחיזת יד בדבר יורה על התחזקות הנפש והתאמצותה במדה מן המדות, כמו ותאחז במשפט ידי (האזינו ל"ב) שיחזיק במדת המשפט, וכן ויאחז צדיק דרכו (איוב י"ז ט') וכן אתה מוצא שנתקיים בו שם יעקב ר"ל התהלוכותו מהלך השלמות התכליתי עד שזכה לקרוא אותו בשם היותר נעלה, ישראל, ולרבותינו עוד יותר גבוה בשם אל בית אל - ומבואר כי שם יעקב על כוונה זו הוא באמת מעלת אדם על מלאכי מרומים, כי הם אינם רק עומדים במדרגה שנבראו בה, והאדם מצד בחירתו נקרא הולך, כי יתהלך במעלות נפשיות יום יום מעלה מעלה. התבונן כי נגד מה שנקרא הראשון בשם עשו, לפי שהיה נעשה ונגמר בשערו כמ"ש רש"י (וכנודע בהבדל בריאה יצירה עשי') שזה יורה על מדרגה שפלה שבו. כי הברואים שלמטה ממדרגת אדם, הם בהולדם שלמים בצורתם כמו שהם בזקנותם כי שור בן יומו נקרא שור (כאמרם על שור או כשב או עז כי יולד) ואין כן האדם בחיר הבריאה, שהוא בתחילה עולל ויונק בל ידע מה. עד יגדל ויעמול וילמוד, כי מצד נשמת חיים שבו יש לו הבחירה לטוב ולהפוכו, ואם יזכה ידמה באחריתו לבר אלהין ועוד יותר, לכן הילד השני שהיה מעותד למעלות נפשיות אלהיות נקרא בשם המפואר יעקב להורות על עלוי התהלכותו מעלה מעלה:
ישב אהלים. תרגם אונקלוס משמש בית אולפנא, וכתיב"ע והוסיף עוד תבע אולפן מן קדם ה', וכן איתא (במדרש רבה) בית מדרשו של שם ובית מדרשו של עבר: יראה דלא ניחא להו לפרש כפירוש הראב"ע והרשב"ם מענין יושב אוהל ומקנה, כי מה לו להודיענו שהיה יעקב רועה את צאן אביו, גם אין לענין זה הצטרפות עם מה שהודיענו ממנו שהיה איש תם שהיא מדה ממעלה נפשית, לכן פי' גם מלת יושב אוהלים לענין מעלה נפשית שהיה משתדל בלמודי ה'. ויראה שאין כוונתם להוסיף על לשון המקרא כאלו אמר קרא יושב אוהלי תורה וחכמה, כי באמת יש לכווין כוונה זו במלת אוהל עצמו, כי שרש אוהל הוראתו גם ענין אור, כמו עד ירח ולא יאהיל (איוב כ"ה) דתרגומו ולא ינהיר, וכן לשמש שם אהל בהם מתורגם שם אהל לשון זהרורית האור ע"ש. (יראה מדעת המתרגם שם שהשמש מקבלת אורה מאור אחר שממעל לה או מהמקיפה סביב כדעת מקצת מחקרים האחרונים, וכ"א במכדרשב"י (בראשית ט"ו ע"ג) שמשא לא נהירותא דיליה הוא אלא אתמשך חד חוטא דזיוויא דנהיר לשמשא. ועי' רש"י (איוב כ"ח) ותעלומה יוציא אור). והתורה והחכמה נמשלה לאור כמשאה"כ כי נר מצוה ותורה אור, כי כמו שאור הגשמים מאיר לגופות שעל ידו אנו מבדילין בין דבר לדבר ובהעדרו לא יראו המוחשים, ויורה דרך לבני אדם ללכת בם, ככה התורה והחכמה תחלק אורה להנפש להזריח בה הידיעות ותבנית הנמצאות, להבדיל בין האמת והשקר, ובין הטוב והרע. וכמו שהאור כל חיי הגופות תלויים בו ואם יחדל אורו מכל וכל יגוע כל בשר יחדיו, ככה אור התורה והחכמה חיי הנפש תלויים בה והנלוז ממנה הולך בחשך ואין לו חיי הנפש, וכמאמר יש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך; ובאמרו יושב אוהלים ענינו התמיד שקידתו בענינים המחלקים אור לנפשו, ומלת יושב ענינו עכבה והמתנה כמו ימים רבים תשבו לי (הושע ג'), (בלייבע מיר, ווידמע דיך מיר אלליין), ותרגום יושב אוהלים (ווידמעטע זיך דעם הייזליכען שטודיום). ומלת אהל ישמש גם על דירת קבע כמו והלכת לאהליך, אם אבא באהל ביתי (תהלים קל"ב) וישב עליו באמת באהל דוד (ישעיה ט"ז), שכל אלה בתים קבועים במקומם:
איש תם. באברהם כתיב והיה תמים. יעקב דאשתלים יתיר כתיב ביה איש תם, אמאי איקרי איש תם בגין דלא אשתאיר ביה פסולת כלל, (מכדרשב"י שלח לך קס"ז):
כי ציד בפיו. א"ת ארי מצידי הוי אכיל, ולרבותינו שהיה עשו מרמה את אביו והתראה לפניו לאיש נקי כפים (ערש"י), וראה לפרש מלת ציד עד"ז, כי הוראת צידו מענין צד, אשר יורה על הצדידה והנטייה מכנגד פנים (רש"י ע"פ ואשר לא צדה), והושאל לכל פעולות הנעשות בתחבולה, כי כל הרוצה להשלים איזה דבר בחשאי שלא יתודע לזולתו, הוא בא עליו מן הצד כמלאכת הציידים אשר בתחבולות מרמה יארבו על החיות, לכן נקרא פועל הצידה ציד, וכלי המלחמה מצודה, ופעל הרמי' בכללה ואשר לא צדה, או השליך עליו בצדי' והוא הגורם לזולתו נזק מן הצד בכדי שלא יתגלה מי הוא המסבב הנזק. וישמש פעל זה גם על ההשתדלות בתחבולת מרמה לקשור נפש זולתו אל רצונו ודעתו, כמו לצודד נפשות (יחזקאל י"ז), ומזה ואשת איש נפש יקרה תצוד. ויהיה לפי"ז ציד הנאמר פה חוזר על יצחק ר"ל שהיה יצחק נצוד ע"י דבורי עשו, ובי"ת בפיו כמו בי"ת הכלי והסבוב (ער וואר געטיישט דורך דעססען רעדען), ויבע"ת ארום מלו רמיותא בפומי' והוא יותר נכון, וכן הראב"ע פי' יודע ציד, לעולם מלא מרמות כי רוב החיות בדרך מרמה יתפשו, ויעקב הפך עשו כי היה איש תם שאינו יודע לרמות וכמ"ש רש"י: ולדבריהם אלה תתיישב דעתנו ממה שיקשה להמפרשים סבת אהבת יצחק לעשו, ויאמרו שהיתה אהבת התועלת שהיה אוכל מצידו, ואין זה נכון, אבל סבת נטייתו אליו היתה מחלקת אמרי פי עשו, וזהו שגילתה התורה ויאהב יצחק כי צַיִד, שהאהבה היתה מסבת מרמה, ודע כי ציד הוא שם דבר לא תאר לאיש, כי התאר צַיָד בדגשות היו"ד וקמוץ ומלרע:
ויזד יעקב נזיד. ת"א ובשיל יעקב תבשילא, והא דלא אמר לשון בשול, כמו (מ"ב ד') ובשל נזיד, נראה כי יש הבדל בין לשון זוד ללשון בשול, בשול הוא בבחינת התיקון שיגיע התבשיל לגמר בשולו להיותו ראוי לאכילה (עי' משפטים כ"ג י"ט) וזוד הוא בבחינת הכנה אל הבשול, והוא בזמן שהמים והרוטב שבקדרה נעשים רותחים, שהתגבר בו ע"י חום האש כח הרתיחה לעלות בכח למעלה מן התבשיל ויעלו בו אבעבועות בשפת הקדרה (זידען) (ובזה זוד דומה ללשון זדון, איש אשר יעשה בזדון, זד יהיה, שהוא בבחינת חום הפנימי אשר יתנשא ויתגבר להתעלות על המדה הנכונה) וזהו ויזד יעקב נזיד שהיה מתעסק לעשות ההכנה אל הבשול, ולא הגיע עדן לגמר בשולו, כי לפעמים אם לעת הצהרים יהיה השעה דחוקה ולא יהיה פנאי ושעה מרווחת לבשל אז התבשיל כראוי, יקדים איזו שעות להרתיח את התבשיל. ובהגיע עת הצהרים יחזיר הקדרה המצונן אל האש ובשעה מועטת יוגמר להתבשל היטב. ויודיענו הכתוב בזה מדת רעבתנותו של עשו שלא המתין עד גמר בשולו כדרך כל אדם, אבל בהיותו עוד במעמד שאינו ראוי לאכילה תאות נפשו השתוקקה למלא בטנו. ומאכל זה שמצד עצמו אינו ראוי לאכילה עדיין היה אוכל בהלעטה, לפתוח פיו והאחר יפול המאכל לתוך גרונו. כלשון המשנה מלעיטין את הגמל, וכדרך טמן עצל ידו בצלחת נלאה להשיבה אל פיו:
על כן קרא שמו אדום. הוא אדמוני ונתאוה לאכול אדום, ובשביל רעב תאוותו מכר בכורתו, ולשם בזיון קראו לו כן שבשביל מאכל אדום מכר בכורתו (רשב"ם) והרי"א אמר אין פירושו שמפני מאמר זה נקרא עשו בשם אדום, כי שם זה הונח עליו מפני מראהו שהיה כלו אדמוני, אבל פי' הכתוב הוא שמפני שהיה עשו עיף קרא את הנזיד אדום, באמרו מן האדום האדום הזה כי מרוב עיפותו לא היה משער מה היה הנזיד ההוא ולא היה יכול לשאול עליו לכן קראהו בשם מראהו אדום. ובא בסגו"ל כמו בצע אמרתו, אשתך כגפן פוריה:
מכרה כיום. להמדקדקים מלת מכרה כאן בא ע"ד הזרות, כי המ"ם בחיר"ק ע"ד אותן שהם מגזרת פעל כמו מן שכב שכבה עמי, מן שלח שלחה הנער, ובאמת הוא מגזרת פְעול וראוי להיות מָכרה המ"ם בק"ח, כמו מן זכר זָכרה מן שמור שמרה; ולבבי לא כן ידמה כי אין כאן זכות ועל משפטו יבוא, ויגלה לנו ענין גדול באיזה אופן באה הבכורה ליעקב, לא כאשר יחשבו בתחלת ההשקפה, שבתחבולת מרמה בא יעקב על עשו עת היות עיף וכמעט מוכרח אל המכירה, וגם אינו כדעת המפרשים שיאמרו כי המכירה היתה בכסף, ומאכל הנזיד אינו רק לעדות ולקיום שלדבריהם העיקר חסר בתורה; ולמה הזכירה בדיוק גמור את קנין מערת המכפלה שאין ענינו חשוב כ"כ אצל האומה כענין הבכורה, וקצרה עיקר קנינה ומסתפקת בדבר הטפל אל המכירה. ועוד כי אז היו בני י"ג שנה (כ"שכ רש"י בויגדלו הנערים) ועדיין היו ברשות אביהם ולא היה להם עסק מו"מ להרויח בו, ובפרט יעקב שהיה מיושבי בהמ"ד של שם ועבר מאין היה לו ממון לתת דמי כסף מחיר הבכורה: אמנם יעקב התנהג בענין זה כראוי לבחיר הרבות, והוא זה, כאשר התאוה נפש עשו אל המאכל וביקש מיעקב בעת עיפותו ויגיעתו להשביע נפשו השוקקה, לא נשתהה יעקב אף רגע מלמלאות מבוקשו, והאכילו מיד כאשר התאוה נפשו, ולא נדבר עמו מאומה מענין הבכורה: אמנם עשו כטוב עליו לבו במאכלו ובמשקהו התחיל לסבב פני הדבור מענין הבכורה, ונתגלגלו הדברים ממנו להראות קוטן מעלת הבכורה ושאין לה חשיבות בעיניו (ואמתות דברי אלה תראה בפסוק ויעקב נתן לעשו), ויהי כאשר שמע יעקב את דבריו אלה מבזיון הבכורה בעיניו, תפסו בדבורו והוכיחו על פניו להראות לו שמיום הזה והלאה אינו בכור עוד, כי בדבריו האלה העיד על עצמו שאיננו איש הראוי לתאר יקר וחשוב כזה, כי כמו שלא יתאר אדם בשם חכם (אף שלמד חכמה) אם אינו מתנהג כפי החכמה, ולא נקרא איש בשם חסיד מסבת ידיעתו דרכי החסידות לבד כ"א מצד התנהגותו עפ"י דרכי החסידות, ככה אין נכון לתאר את האדם בשם בכור באמת (אשר יורה על חשיבתו) אם היא בזויה בעיניו וגם לא יבוש למאסה ולגנותה בפני אחרים; וביותר בשני אחים האלה יעקב ועשו שזה היה בכור ללידה וזה ליצירה (כמ"ש רש"י); הנה מבחינה זו נסתלקה מעשו חשיבות תאר בכור, כיון שאין זה חשיבות אצלו כ"א פחיתות ובזיון לפי דבריו, ומעצמה היא מסורה לאחיו בכור היצירה שמצד מעשיו וממעלת נפשו ראוי אלי', וז"ש יעקב אליו מכרה כיום את בכורתך לי, לא שביקש יעקב מעשו למכור לו הבכורה בדרך מקח וממכר, כי אין זה ענין הניתן למכירה, אבל אין במאמר זה כ"א הודעה לאמר לו דע לך אחי, שכיום הזה אחר שגילת דעתך בשפה ברורה ממאיסות ענין הבכורה בעיניך, הנה מזה נשתלשלה ונסתלקה ממך, ובידי היא נתונה מעתה, ולזה לא ננקדה מ"ם של מלת מכרה בק"ח, דלא לישתמע מניה הבקשה אל המכירה, אבל היא נקודה בחיר"ק להורות שהוא שם דבר, ואיננו מהנפרד מכר שהמ"ם בו שרשית אבל הנפרד מכֱרה הבכרה משרש כרה, מענין וגם מים תכרו, והמ"ם כמקנה משנה וכדומה, והוא מענין ורחוק מפנינים מכרה, ומן ונתתי מכרם (במדבר כ'), וטעם מכרה כמו מכורה; דמיון לזה, כל רכב בחור (בשלח) בשש נקודות ובתוספת ה"א (יחזקאל כ"ז כ') בגדי חפש לרכבה. בחיר"ק שו"א וקמ"ץ, ושניהם שם דבר בתרגומם רתיכין. ככה, וכל מכר (נחמיה י"ג ט"ז) בשש נקודות, וכאן מכרה, ושניהם שם דבר. ואין לשון מכר כאן מובנו ענין מקח וממכר, רק כמו צורם מכרם, תמכר עמך בלא הון, וימכר אותם ביד יבין, התמכר לעשות רע, אשר ענין כל אלה מסירת ונתינת דבר בידי אחרים כמו הפקר, וכן מכרה כיום וגו' טעמו מסורה והופקרה כעת הזאת הבכורה אלי, נסתלקה ממך ועלתה בגורלי (זאָ איזט דיינע ערסטגעבורט מיר פרייז געגעבען), הנה התבאר מנקודת המ"ם (שהוא זר לפי' המפרשים) שלא השתדל יעקב לא במעשה ולא בדבור לקחת בדרך משא ומתן את הבכורה מאחיו, ולכן לא הוזכר סך דמי המקח, אבל עשו מעצמו מסבת נפשו המתאוה לאכילה ושתיה התנהג בפעל המגונה לבזות את הבכורה, ונבול פיו פרסם לכל שאינו הבן הראוי לחשיבות הבכורה, והיא אמנם נסתלקה ממנו ונמסרה ליד יעקב בכור היצירה, ובזה נקודת המ"ם כדין:
את בכרתך. הבכורה יש בהן תועליות אם זמניות אם נצחיות, הזמניות הן הירושה פי שנים בנכסי האב, או הכבוד להיותו גדול הבית שיכבדוהו שאר אחיו, והנצחיות הן יעודים נפשיים, והיא ירושת ברכת אברהם אשר ברכו ה' לייחד ההשגחה בו ובזרעו בירושת הארץ שנמשך ממנה, כי שני היעודים האלה כאחד הם כמ"ש בברית מילה והקימתי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדורתם לברית עולם להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגורך את כל ארץ כנען לאחזת עולם והייתי להם לאלהים. ואין ספק שיעודים הנפשיים האלה אינם חלים רק על איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד, ועובד את ה' תמיד, ולענינים כאלה מסוגל יותר מי שהוא בכור ראשית פטר רחם, וכמו שהוא מצווי התורה לנהוג קדושה בכל מה שהוא ראשית, בכור אדם, בכור בהמה, ראשית בכורי אדמה, ועבודת המשכן לא היה מיוחד תחלה רק לבכורים כמ"ש קדש לי וגו' פטר כל רחם, והבל שהביא מבכורות צאנו שעה ה' אל מנחתו. והנה אף שהיה יצחק מלא ברכת ה' מעדות הכתוב ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבדה רבה ויקנאו אותו פלשתים, בכל זאת אין ספק שלא השתדל יעקב בקניות הבכורה לתועלת הזמניות, לירש פי שנים או להתנהג בשררה וכבוד, כי מי זה יעיד שקודם מ"ת היה נהוג פי שנים, וגם אם היה נהוג לא נוכל לומר שהיתה השתדלותו לזה, הלא ראינו כי לא נתקיימה בו, ברח מפני אחיו ונתגרש מביתו, גם לא נזכר בכתוב שירש פי שנים, וגם קרא לעשו אדון ואת עצמו עבד כמ"ש כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר עבדך יעקב, ובלעדי כל אלה ליעקב בחיר האבות איש תם תועליות זמניות כולם הבל ורעות רוח, אמנם תכלית תאותו בבכורה אינה רק לתועליות הנפשיות, כמ"ש המפרשים. אמנם כל אלה אינם רק ענינים הנמשכים מן הבכורה לא הבכורה עצמה, ומה זה לשון מכרה את בכורתך, וימכר את בכורתו, כאילו הבכורה עצמה נמכרת, וזה דבר בלתי אפשרי להמכר או להמחל כי מי שהוא בכור באמת לא יסור מהיות בכור, והנולד אחריו לא יוכל להיות נולד ראשון, ע"י מכירה ונתינת ממון; לכן נ"ל, אחרי שבכמה מקומות יחסרו המקראות מלת את שיורה על דבוק והתקשרות הנושא עם הנשוא, והפועל עם הפעולה אם הם נגלים מעצמם בטופס המאמר, כמו תמכר עמך בלא הון, הנה עתה לקח ברכתי, ויקח ברכתך, וכדומה הרבה שחסר מלת את כי הוא מובן מעצמו, וכאן דקדק להזכיר מלת את, מכרה את בכורתך, וימכר את בכורתו, את בכורתי לקח, הוסיף מלת את להורות בזה, שאין המכוון במכירת הבכורה, הבכורה בעצמותה, כי הוא דבר בלתי אפשרי לעשות את מי שאינו בכור ישנו, אבל עיקר המכוון הוא, הענין המחובר והמקושר עם הבכורה, וע"ז יורה מלת את, שהוראתו החבור והתקשרות כמו, את יעקב איש וביתו באו, היו את מקנהו, את כדרלעומר, ומלת את שהוא בשאר מקומות מלת היחס, הוא כאן שם דבר (דאס מיטפערבונדענע), ומצאנו לרבותינו שפירשו מלת את לשם דבר, ואת הנתק לא יגלח (תזריע י"ג) כלומר הסמוך לנתק השערות העומדות בצדו ומחוברות אליו, וטעם את בכורתך, המחובר והמקושר עם הבכורה והם התועליות הנמשכות מן הבכורה, ואין תרגום את הבכורה (דיא ערסטגעבורט) כמלת היחס, אמנם תרגומו (דאס מיט דער ערסטגעבורט צוזאממענהאֶנגענדע) כשם דבר, והתועליות הנפשיות הנזכרות:
מכרה כיום. לדעת המפרשים שמכירה זו היא מקח וממכר ממש בנתינת כסף מלוקח למוכר, וזה נעשה קודם שהאכילו הנזיד, ומלת כיום פירושו בעת זאת (יעצט, זאָפאָרט) לפי זה אתה מאשים את יעקב בדבר שהוא גנות גדולה גם לאיש ההמוניי שבבוא אחיו ויעף מן השדה ומבקש להשיב נפשו במאכל, לא יתן לו מיד רק יתמהמה עמו עד שרעבון נפשו תאנסהו למכור דבר שלא מרצונו וגם ההמוניי אשר יעשה כזה, לא יעיז פניו לגלות כוונתו המגונה שהתמהמהותו היא למען השיג המקנה בעודו במעמד אונסו אבל יעלים כוונתו הגרועה, ויחפש תחבולות מרמה לייפות בו שהייתו בדבר אחר, כי גם איש עושה עולה יעלים עולתו בכל האפשרי לבלי הגלות לאיש בליעל. ויעקב אבינו גם בושה זאת לא כסתה פניו אבל אמר בפה מלא מכרה כיום, השבעה לי כיום, העיז פניו לאמר כיום, כלומר ברגע זו שהשעה דחוקה לך מרעבון נפשך שעה זו מוכשרת ומשחקת לי להשיג מה שלבי חפץ, למכור ולהשבע לי שלא מרצונך. וכי זו היא דרכה של תורתנו לדבר הגנות הצדיקים ולהודיע לדורות שעשו מעשים אשר לא כן. והאמת יורה דרכו שאין הדבר כאשר יאמרו המפרשים, כמו שהראית מלשון הכתוב ויעקב נתן (לא ויתן יעקב). שיעקב נתן לו מאכלו מיד אחר בקשתו ולא אחר מאומה. וממלת מכרה הנקודה בחיר"ק (לא בק"ח) מבואר שלא ביקש יעקב כלל למכור לו, ולא היה כאן מקח וממכר בכסף, רק עשו מסבת בזותו את הבכורה גילה דעתו שמסתלק מבכורתו ואין רצונו להיות לו עסק בה, ובזה נעשה הבכורה כהפקר (פרייזגעגעבען), ועל זה אמר יעקב מלת כיום, כלומר בעת זאת שגלית דעתך שאין הבכורה חשובה בעיניך לכלום, ברגע זו סילקת עצמך ממנה ונעשית הפקר, ואני זכיתי בה ומעתה היא מכורה ונתונה בידי. ובכוונה רצויה הוסיף מלת כיום להורות בו כי רק מדבורו שביום זה נודעה הסתלקותו מבכורתו, לא מן מעשי' הקדומים כי אף שממעשי' המקולקלים נודע וניכר שאינו מן הראוים לבכורה אשר תכליתה להתקדש לעבודת הש"י, מ"מ אין מזה ראי' ברורה על הסתלקותו ושהכריע בדעתו לחשוב את הבכורה לדבר בזוי, כי אולי כל מעשיו אינם רק מצד התאוה שלא יוכל לכבוש נפשו המתאוית, אף שבלבו דעתו ומחשבתו להתקדש ולהתטהר, אמנם כיום הזה שבשעת אכילתו, הוא מעצמו בלי סבה גורמת הסב דבורו לגלות דעתו ומחשבתו בענין הבכורה, מזה נתבאר באר היטב שבלבו הוא מתיאש ממנה ושהכריע דעתו לבזותה ורק בדרך זה יש לדונו כמסלק נפשו לגמרי מענין בכורתו ובזה נתן מקום להיותה כהפקר בעלמא, ויוכל אחר לזכות בו (כנודע ההבדל שבין העובר מצד תאוה לבין העובר מצד הכרעת דעתו שאין בזה דבר חטא). וזה נכלל ג"כ במלת כיום, כפירש"י לדעת אונקלס כיום שהוא ברור ומוחלט כאור יום (פיר געויסס, דייטליך, קלאר) כי רק בדבורו נתברר דעתו ומחשבתו, לא ממעשיו המקולקלים. וכן בשבועה הוסיף מלת כיום על כוונה זו, כלומר בעת זו גלית דעתך שאין הבכורה חשובה כלל בעיניך. וחזרת ואמרת למה זה לי בכורה, בלשונות אלה לא הודעת רק הסתלקותך ממנה, אמנם עדן אין במשמע דבריך שלא יהיה בלבך עלי אם אני אזכה בה, לכן אבקש ממך לבאר דעתך בהסכמת בירור גמור שרצונך להחליטה לי, וזהו השבעה לי כיום (שווארע מיר דייטליך צו). ואמר השבעה לי, בה"א סופית, ולא אמר השבע לי בלתי ה"א סופית, (כי המקור מצאנו בלא ה"א, או השבע שבועה, והכלל שבכל הגזרות ובכל הבנינים הצווי ליחיד שוה למקור זולתי בבנין הקל). כי בכל פעלי העתיד הבאים בה"א סופית יורה על הבקשה להתרצות, ובלי ה"א סופית הוא צווי, כמו רד רדה, שב שבה, לך לכה, ואם היה אומר השבע לי בלי ה"א סופית, היה משמעותו שאמר לו כן בדרך צווי, בשעה שהיה עשו אנוס מסבת רעבונו, אבל אמר השבעה בה"א סופית, זה יורה לנו שהיא בקשה להתרצות, כדבור שני אוהבים בלשון המורה על דבקות אהבתם (שווארע מיר דאָך) לא מצד אונס והכרח:
הנה אנכי הולך למות. אחר שהודיע יעקב לעשו מהסתלקות ענין הבכורה ממנו שנה עשו באולתו ולפרסם פחיתות דעתו באמרו הנה אנכי הולך למות, הודיע בלא בושה שאינו מאמין בהשארת הנפש ובנצחיות אחרי חיי ההבל הלזו, כי המשתדל בקנין שלמות נפשו הוא הולך ומתקרב תמיד אל החיים הנפשיים, חיי גופו לא יחשוב כ"א להכנה והזמנה אל חיי הנפש, לכן גם מיתת גופו איננה בעיניו כ"א התרחקות מחיי ההבל והתקרבות אל החיים הנצחיים, ובאופן זה בכל חיי הבלו נקרא הולך אל החיים, ככתוב אורח חיים למעלה למשכיל, מה לעני יודע להלוך נגד החיים, שתרגומו די ינדע היכדין עתיד למהך לכל קבל צדיקיא בגינתא דעדן, אמנם המשוקע בתאוות הזמניות יתייאש מנועם החיים הנפשיים, כי לדעתו בכלות ימי חיי הבלו הכל כלה עמו ואין אחר המות כלום, ובכל יום ויום מתקרב אל המות באמת ונקרא הולך אל המות. ובתרגום יב"ע הנה אנכי הולך למות, הא אנא אזיל לממת ולית אנא חיי תוב בעלם אחרון, ולזה אמרו רבותנו ז"ל במליצתם באותו יום הרג עשו את הנפש, כי האיש אשר לא יחשוב כ"א על חיי ההבל הלזו ואין אצלו עת אחר אחר המות, חיי ההבל הוא נצחיותו (ככתוב משנאי ה' יכחשו לו ויהי עתם לעולם, עתם הזמני הוא הנצחית) ובמעשה ידיו ימית נפשו בקרבו:
למה זה לי בכורה. מלת זה מצוי בלשון שאלה, למה זה אנכי, למה זה הבל איגע, ויאמרו שאינו אלא תקון הלשון, אמנם מדמצאנוהו גם בלא זה, למה נחבאת לברוח, למה לא הגדתי לי, לכן נ"ל לבארו כאן במלת פה, כרומז על המקום שבו, (היער) כמו עלו זה בנגב, נסעו מזה, כי בהכחיש עשו בהשארת הנפש כאמרו אנכי הולך למות, למה לי מעלה הנפשית שבבכורה להתקדש ולהתטהר במעשי ולהמנע בעולם הזה מכל תענוגי הגוף, וזהו למה זה לי בכורה, כלומר פה בעולם הזה מה לי בבכורה (וואָצו היער מיר דיא בכורה):
השבעה לי. לדעת המפרשים שמכירת הבכורה היתה מקח וממכר ממש בנתינת כסף עבורה והכתוב לא קפיד להזכיר בפירוש שיעקב נתן לעשו כסף מחיר הבכורה, מ"מ ביקש ממנו לאשר ולקיים מקחו ע"י שבועה, לפי שהבכורה הוא דבר שאין בו ממש. ולדברינו שאין במכירת בכורה מקח וממכר בכסף, כ"א נתינת ההפקר, כלשון כי צורם מכרם (האזינו ל"ב) וימכרם ה' ביד יבין (שופטים ד') דתרגומם מסרינון (הינגעגעבען, איבערלאססען, פרייזגעגעבען) שהוא ית' סילק השגחתו מהם עי"ז נעשו כהפקר לכן שלטו בהם אחרים, ככה כאן כיון שהיתה בזויה בעיני עשו ואמר למה זה לי בכורה, בזה הסתלק עצמו ממנה לגמרי, וזכה יעקב בה כמי שזוכה דבר מן ההפקר, ולא היה בזה דעת אחרת מקנה אותה לו, לכן ביקש יעקב לאלם ולחזק זכייתו בבכורה ע"י שבועה:
ויעקב נתן. יש בלשונינו שני מילי פעל עבר, עבר מסודר והוא פעל עתיד המהופך לעבר ע"י וא"ו פתוחה בתחלתו, ואז השם אחר הפעל, ועבר מוקדם והוא פעל הנהוג על משמרתו, ואז השם קודם הפעל (כמבואר למעלה ע"פ והאדם ידע את חוה ע"ש). לפי הכלל המאומת הזה, ממה שלא אמר הכתוב ויתן יעקב לעשו להורות על שמירת סדר הענין, כי אז היה משמעו שאחר שבועת עשו על קיום המכירה נתן לו יעקב הלחם ונזיד העדשים, כי אמנם להורות על הפוכו אמר, ויעקב נתן, הקדים שם יעקב, ויבא בפעל הנהוג, מזה ידענו בבירור כי פעל נתן פה הוא כבר מוקדם (האטטע געגעבען), ויורה כי לא נשתהה יעקב מאומה מלמלא משאלת עשו, רק מיד שביקש עשו ממנו להלעיטני וגו' נתן לו יעקב כאות נפשו לאכול ולשתות, וכאשר מלא בטנו כסובא וזולל התחיל לבזות ענין הבכורה, ובזה מצא יעקב מקום לדבר אליו ולהודיעו שמסבת בזיונו הבכורה אינו ראוי באמת אלי' ונסתלקה ממנו ובאה ליד יעקב, והוא הנכלל באמרו אליו מכרה כיום את וגו' כמבואר למעלה, ומצאתי במכדרב"י (ד' קל"ט) יתיב ר"ש ושאר חברי', עאל קמיה ר"א ברי' א"ל לר"ש מלתא רבתא בעי למבעי קמך בענינא דיעקב ועשו, איך לא בעא יעקב למיהב לעשו תבשיל דטלופחין עד דזבין לי' בכירותא דילי', ועוד דאמר עשו ויעקבני זה פעמים, א"ל בהדין שעתא אתון חייבין לקבלא מלקות דהאמנתון לפתגמין דעשו ושקרתון לפתגמין דיעקב, דהא קרא אסהיד עליו ויעקב איש תם, ותו כתיב תתן אמת ליעקב, אלא כך הוא ענינא דיעקב ועשו, בגין דעשו הוי סני לבכירותא בקדמיתא והוי בעי מני' דיעקב דלסבה לי' אפי' בלא כסף, הה"ד ויאכל וישת ויבז עשו את הבכורה ע"כ. מבואר היטב שהדברים האלה בנויים ע"ד הלשון שהזכרנו מקדימת השם לפעל הנהוג, אשר יורה על העבר המוקדם ולכן מביא ראי' מקרא דויעקב נתן וגו'. ואף שהוזכר בסוף הענין, כל הרגיל בדרכי המקראות ידע כי הוא דבר הנהוג הרבה להזכיר בסוף דבר פרטי אף שבאמת היה בתחילת הענין, ומכש"כ שהכתוב גילה לנו זאת בקדימת שם יעקב לפעל נתן, שהוא עבר מוקדם, להורות שנתינת הלחם והנזיד היה מוקדם, דאל"כ היה אומר בפעל מסודר ויתן יעקב. הלא מצאנו יותר מזה בענין הספור מה שהיה בינו ית' למשה בימי הגבלה קודם מתן תורה, שהתחלה התורה לספר מקצת ממנו בפרשת יתרו, ושיירה חלק גדול ממנו וכתבה בסוף פרשת משפטים, ואל משה אמר, כמ"ש רבינו שלמה יצחקי שם בשם רבותינו, וכן השמיט קרא מתחלה להודיע מין הנזיד, ובסוף הענין הודיע שהיה עדשים. - ויתכן לתת טעם להתעקרות המקרא ונכתב שלא במקומו בסוף הענין להורות שלא היה בזיונו במעלת הבכורה בשעה זו לבדה כשהיה עיף ויגע ומתאוה לאכול, ואח"כ התחרט ע"ז, אבל גם אחר גמר המעשה כאשר כבר מלא את נפשו המתאוה, לא נשתנה דעתו עליו להראות כי מעלת הבכורה בזויה בעיניו. ולא יתעקש אדם בזה כ"א מחסרון ידיעה או מדרך העקשות, וכל אוהב אמת יודה על האמת ויתן ליעקב האמת:
ויקם וילך. מדרך ארץ שישב האדם בעת אכילה ושתייה, כמו שנאמר באברהם והשענו תחת העץ וסעדו לבכם, ובבני יעקב וישבו לאכול לחם, וכן אמר יעקב לאביו קום נא שבה ואכלה, שיזמין אביו א"ע לאכול בישיבה, אמנם עשו להיותו משוקע בבולמוס התאוות המגונות התנהג כדרך נמהרי לב אשר נפשם רק למאכל תתאוה ולא יקפדו באיזה אופן ימלאו בטנם, וגם בעת אכילתם יגלו פחיתות מדותיהם, לא ישבו לאכול לאטם ובנחת, כ"א בחפזון בקימה והלוך, לכן דבריו כמדתו לאביו יקום אבי ויאכל, לא הזכיר הישיבה וכן כאן אמר עליו ויאכל וישת ויקם וילך, כלומר אכילתו ושתיותו היתה בקימה והלוך בדרך חפזון, כי בולמס תאותו תאלצהו למהרו שביעת בטנו, ולא תרחיב לו זמן להשהות מעט עד שישב ובעוד המאכל בכפו יבלענה:
ויבז עשו את הבכורה. מעלת הבכורה היא בנפשית ובחומרית, הנפשית היא להתקדש ולהתטהר במעשים נכונים להיות מוכשר לעבודת ה' בהקרבת קרבנות על הבמה שהיה נוהג קודם מתן תורה. ומעלה הגשמית, שהבכור נוטל פי שנים בנכסי אביו, והוא המכובד בהנהגת הבית. ואין ספק שלא בזה עשו את הבכורה בבחינת מעלה הגשמית שבה כי המופקר אל תאוות העולם ותענוגיו, הוא רודף אחר הכבוד המדומה ואוהב רבוי נכסים כי עי"ז יוכל למלא תאוותיו. אמנם לא היה מבזה רק מעלה הנפשית שבבכורה, כי אלה הם מעכבים אותו מתענוגי עה"ז, ויעקב לא השתדל לזכות רק בבחינת מעלה הנפשית שבבכורה לא במעלה הגשמית שבה. לכן היה נכנע תמיד לפניו לקרותו אדוני עשו, עבדך יעקב. לזה שנו שניהם את לשונם לפני אביהם, עשו אמר בנך בכורך, ויעקב השמיט מלת בנך, כי מעלה הגשמית שבבכורה לא בזה עשו ולא זכה בה יעקב, ונשאר עשו בכור לנחלה, לכן אמר בנך בכורך שבבחינת בן לאביו נשאר להיות יורש פי שנים בנכסי אביו. ויעקב שלא זכה בבחינת גשמית הבכורה לא תאר עצמו בשם בן בכור, כ"א סתם בכורך, שאיננה בבחינת בן לענין ירושה, רק בכור במעלה הנפשית שבה:
