א וַיֹּ֧סֶף אַבְרָהָ֛ם וַיִּקַּ֥ח אִשָּׁ֖ה וּשְׁמָ֥הּ קְטוּרָֽה׃ ב וַתֵּ֣לֶד ל֗וֹ אֶת־זִמְרָן֙ וְאֶת־יָקְשָׁ֔ן וְאֶת־מְדָ֖ן וְאֶת־מִדְיָ֑ן וְאֶת־יִשְׁבָּ֖ק וְאֶת־שֽׁוּחַ׃ ג וְיָקְשָׁ֣ן יָלַ֔ד אֶת־שְׁבָ֖א וְאֶת־דְּדָ֑ן וּבְנֵ֣י דְדָ֔ן הָי֛וּ אַשּׁוּרִ֥ם וּלְטוּשִׁ֖ים וּלְאֻמִּֽים׃ ד וּבְנֵ֣י מִדְיָ֗ן עֵיפָ֤ה וָעֵ֙פֶר֙ וַחֲנֹ֔ךְ וַאֲבִידָ֖ע וְאֶלְדָּעָ֑ה כָּל־אֵ֖לֶּה בְּנֵ֥י קְטוּרָֽה׃ ה וַיִּתֵּ֧ן אַבְרָהָ֛ם אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־ל֖וֹ לְיִצְחָֽק׃ ו וְלִבְנֵ֤י הַפִּֽילַגְשִׁים֙ אֲשֶׁ֣ר לְאַבְרָהָ֔ם נָתַ֥ן אַבְרָהָ֖ם מַתָּנֹ֑ת וַֽיְשַׁלְּחֵ֞ם מֵעַ֨ל יִצְחָ֤ק בְּנוֹ֙ בְּעוֹדֶ֣נּוּ חַ֔י קֵ֖דְמָה אֶל־אֶ֥רֶץ קֶֽדֶם׃ ז וְאֵ֗לֶּה יְמֵ֛י שְׁנֵֽי־חַיֵּ֥י אַבְרָהָ֖ם אֲשֶׁר־חָ֑י מְאַ֥ת שָׁנָ֛ה וְשִׁבְעִ֥ים שָׁנָ֖ה וְחָמֵ֥שׁ שָׁנִֽים׃ ח וַיִּגְוַ֨ע וַיָּ֧מָת אַבְרָהָ֛ם בְּשֵׂיבָ֥ה טוֹבָ֖ה זָקֵ֣ן וְשָׂבֵ֑עַ וַיֵּאָ֖סֶף אֶל־עַמָּֽיו׃ ט וַיִּקְבְּר֨וּ אֹת֜וֹ יִצְחָ֤ק וְיִשְׁמָעֵאל֙ בָּנָ֔יו אֶל־מְעָרַ֖ת הַמַּכְפֵּלָ֑ה אֶל־שְׂדֵ֞ה עֶפְרֹ֤ן בֶּן־צֹ֙חַר֙ הַֽחִתִּ֔י אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י מַמְרֵֽא׃ י הַשָּׂדֶ֛ה אֲשֶׁר־קָנָ֥ה אַבְרָהָ֖ם מֵאֵ֣ת בְּנֵי־חֵ֑ת שָׁ֛מָּה קֻבַּ֥ר אַבְרָהָ֖ם וְשָׂרָ֥ה אִשְׁתּֽוֹ׃ יא וַיְהִ֗י אַחֲרֵי֙ מ֣וֹת אַבְרָהָ֔ם וַיְבָ֥רֶךְ אֱלֹהִ֖ים אֶת־יִצְחָ֣ק בְּנ֑וֹ וַיֵּ֣שֶׁב יִצְחָ֔ק עִם־בְּאֵ֥ר לַחַ֖י רֹאִֽי׃ יב וְאֵ֛לֶּה תֹּלְדֹ֥ת יִשְׁמָעֵ֖אל בֶּן־אַבְרָהָ֑ם אֲשֶׁ֨ר יָלְדָ֜ה הָגָ֧ר הַמִּצְרִ֛ית שִׁפְחַ֥ת שָׂרָ֖ה לְאַבְרָהָֽם׃ יג וְאֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׁמָעֵ֔אל בִּשְׁמֹתָ֖ם לְתוֹלְדֹתָ֑ם בְּכֹ֤ר יִשְׁמָעֵאל֙ נְבָיֹ֔ת וְקֵדָ֥ר וְאַדְבְּאֵ֖ל וּמִבְשָֽׂם׃ יד וּמִשְׁמָ֥ע וְדוּמָ֖ה וּמַשָּֽׂא׃ טו חֲדַ֣ד וְתֵימָ֔א יְט֥וּר נָפִ֖ישׁ וָקֵֽדְמָה׃ טז אֵ֣לֶּה הֵ֞ם בְּנֵ֤י יִשְׁמָעֵאל֙ וְאֵ֣לֶּה שְׁמֹתָ֔ם בְּחַצְרֵיהֶ֖ם וּבְטִֽירֹתָ֑ם שְׁנֵים־עָשָׂ֥ר נְשִׂיאִ֖ם לְאֻמֹּתָֽם׃ יז וְאֵ֗לֶּה שְׁנֵי֙ חַיֵּ֣י יִשְׁמָעֵ֔אל מְאַ֥ת שָׁנָ֛ה וּשְׁלֹשִׁ֥ים שָׁנָ֖ה וְשֶׁ֣בַע שָׁנִ֑ים וַיִּגְוַ֣ע וַיָּ֔מָת וַיֵּאָ֖סֶף אֶל־עַמָּֽיו׃ יח וַיִּשְׁכְּנ֨וּ מֵֽחֲוִילָ֜ה עַד־שׁ֗וּר אֲשֶׁר֙ עַל־פְּנֵ֣י מִצְרַ֔יִם בֹּאֲכָ֖ה אַשּׁ֑וּרָה עַל־פְּנֵ֥י כָל־אֶחָ֖יו נָפָֽל׃ יט וְאֵ֛לֶּה תּוֹלְדֹ֥ת יִצְחָ֖ק בֶּן־אַבְרָהָ֑ם אַבְרָהָ֖ם הוֹלִ֥יד אֶת־יִצְחָֽק׃ כ וַיְהִ֤י יִצְחָק֙ בֶּן־אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה בְּקַחְתּ֣וֹ אֶת־רִבְקָ֗ה בַּת־בְּתוּאֵל֙ הָֽאֲרַמִּ֔י מִפַּדַּ֖ן אֲרָ֑ם אֲח֛וֹת לָבָ֥ן הָאֲרַמִּ֖י ל֥וֹ לְאִשָּֽׁה׃ כא וַיֶּעְתַּ֨ר יִצְחָ֤ק לַֽיהוָה֙ לְנֹ֣כַח אִשְׁתּ֔וֹ כִּ֥י עֲקָרָ֖ה הִ֑וא וַיֵּעָ֤תֶר לוֹ֙ יְהוָ֔ה וַתַּ֖הַר רִבְקָ֥ה אִשְׁתּֽוֹ׃ כב וַיִּתְרֹֽצֲצ֤וּ הַבָּנִים֙ בְּקִרְבָּ֔הּ וַתֹּ֣אמֶר אִם־כֵּ֔ן לָ֥מָּה זֶּ֖ה אָנֹ֑כִי וַתֵּ֖לֶךְ לִדְרֹ֥שׁ אֶת־יְהוָֽה׃ כג וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה לָ֗הּ שְׁנֵ֤י גיים (גוֹיִם֙) בְּבִטְנֵ֔ךְ וּשְׁנֵ֣י לְאֻמִּ֔ים מִמֵּעַ֖יִךְ יִפָּרֵ֑דוּ וּלְאֹם֙ מִלְאֹ֣ם יֶֽאֱמָ֔ץ וְרַ֖ב יַעֲבֹ֥ד צָעִֽיר׃ כד וַיִּמְלְא֥וּ יָמֶ֖יהָ לָלֶ֑דֶת וְהִנֵּ֥ה תוֹמִ֖ם בְּבִטְנָֽהּ׃ כה וַיֵּצֵ֤א הָרִאשׁוֹן֙ אַדְמוֹנִ֔י כֻּלּ֖וֹ כְּאַדֶּ֣רֶת שֵׂעָ֑ר וַיִּקְרְא֥וּ שְׁמ֖וֹ עֵשָֽׂו׃ כו וְאַֽחֲרֵי־כֵ֞ן יָצָ֣א אָחִ֗יו וְיָד֤וֹ אֹחֶ֙זֶת֙ בַּעֲקֵ֣ב עֵשָׂ֔ו וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ יַעֲקֹ֑ב וְיִצְחָ֛ק בֶּן־שִׁשִּׁ֥ים שָׁנָ֖ה בְּלֶ֥דֶת אֹתָֽם׃ כז וַֽיִּגְדְּלוּ֙ הַנְּעָרִ֔ים וַיְהִ֣י עֵשָׂ֗ו אִ֛ישׁ יֹדֵ֥עַ צַ֖יִד אִ֣ישׁ שָׂדֶ֑ה וְיַעֲקֹב֙ אִ֣ישׁ תָּ֔ם יֹשֵׁ֖ב אֹהָלִֽים׃ כח וַיֶּאֱהַ֥ב יִצְחָ֛ק אֶת־עֵשָׂ֖ו כִּי־צַ֣יִד בְּפִ֑יו וְרִבְקָ֖ה אֹהֶ֥בֶת אֶֽת־יַעֲקֹֽב׃ כט וַיָּ֥זֶד יַעֲקֹ֖ב נָזִ֑יד וַיָּבֹ֥א עֵשָׂ֛ו מִן־הַשָּׂדֶ֖ה וְה֥וּא עָיֵֽף׃ ל וַיֹּ֨אמֶר עֵשָׂ֜ו אֶֽל־יַעֲקֹ֗ב הַלְעִיטֵ֤נִי נָא֙ מִן־הָאָדֹ֤ם הָאָדֹם֙ הַזֶּ֔ה כִּ֥י עָיֵ֖ף אָנֹ֑כִי עַל־כֵּ֥ן קָרָֽא־שְׁמ֖וֹ אֱדֽוֹם׃ לא וַיֹּ֖אמֶר יַעֲקֹ֑ב מִכְרָ֥ה כַיּ֛וֹם אֶת־בְּכֹֽרָתְךָ֖ לִֽי׃ לב וַיֹּ֣אמֶר עֵשָׂ֔ו הִנֵּ֛ה אָנֹכִ֥י הוֹלֵ֖ךְ לָמ֑וּת וְלָמָּה־זֶּ֥ה לִ֖י בְּכֹרָֽה׃ לג וַיֹּ֣אמֶר יַעֲקֹ֗ב הִשָּׁ֤בְעָה לִּי֙ כַּיּ֔וֹם וַיִּשָּׁבַ֖ע ל֑וֹ וַיִּמְכֹּ֥ר אֶת־בְּכֹרָת֖וֹ לְיַעֲקֹֽב׃ לד וְיַעֲקֹ֞ב נָתַ֣ן לְעֵשָׂ֗ו לֶ֚חֶם וּנְזִ֣יד עֲדָשִׁ֔ים וַיֹּ֣אכַל וַיֵּ֔שְׁתְּ וַיָּ֖קָם וַיֵּלַ֑ךְ וַיִּ֥בֶז עֵשָׂ֖ו אֶת־הַבְּכֹרָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

הדר זקנים

תוספות

פסוק א:
ויסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה. למדך תורה דרך ארץ על אלמון שיש לו בנים שישיאם ואח"ך ישא אשה לכך נאמר ויקח יצחק את רבקה ותהי לו לאשה ואח"ך ויוסף אברהם ויקח:
פסוק א:
ושמה קטורה. פ"ה למה נקרא שמה קטורה לפי שכל מעשיה נאים כקטורת. עוד י"ל שקשרה בית הרחם שלה. וקשה דהא אמר לעיל ותלך ותתע שחזרה לגילולי אביה. וי"ל שעשתה תשובה קודם ליקוחים שניים ואז נקראת קטורה. ויש במדרש שעל פי הדבר לקחה. ובספר ה"ר יהודה חסיד נמצא כיון שעל פי הדבר היה למה היו הבנים רעים. א"ל כבר נגזרה גזרה זו שיצאו רשעים מאברהם. אמר הקב"ה מאחר שגזרה היא מלפני מוטב שיצאו מקטורה ולא ינחלו עם יצחק ושלא יתחתנו בזרע יצחק דכתיב כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים. ולכך וישלחם אברהם מעל יצחק בנו בעודנו חי. ועוד י"ל שגלוי לפניו שיצאו ממנו שיקיימו שבע מצות אבל לא ירצו לקבל התורה. ולכך הוציא אומות הללו כדי שכל הפורענות שעתיד לבא על ישראל יבא עליהם ויירשו ישראל את חלקם בג"ע. עוד י"ל שיצאו ממנו אומות שיעבדו את ישראל לימות המשיח שנאמר בכרי מדין ועיפה יזרעו זרעכם וירעו צאנכם:
פסוק ה:
ויתן את כל אשר לו ליצחק. וא"ת היכי נתן אברהם כל אשר לו ליצחק. והאמרי' אסור לעבורי אחסנתא אפי' מברא בישא לברא טבא דלא ידעינן הי זרע נפיק מיניה וקי"ל דאברהם קיים כל התורה כלה אפילו עירובי תבשילין. וי"ל דאברהם וישמעאל גרים היו ואמרינן גר אינו יורש אביו הגר דבר תורה ולא מדברי סופרים. וקשה היאך נשא אברהם הגר המצרית הלא קיים כל התורה כלה. י"ל גר היה עדיין וקהל גרים לא איקרי קהל. וה"ר יוסף משיי"לי אומר שהגר היתה משוחררת ואברהם היה גר ותנן גרי וחרורי מותרים לבא זה בזה:
פסוק ו:
ולבני הפילגשים. חסר יו"ד לפי שאין לו אלא פלגש אחת דהיינו הגר וקשה כי בכל חומשים מדוייקים מלא הוא וגם במסורת חשיב עליו במלאים:
פסוק ו:
נתן אברהם מתנות. אמרינן בחלק שם טומאה מסר להם. פי' שיכולים להזכיר שם המפורש בטומאת הגוף ומועיל להם ולא יזיק אותם. ואם ישראל מזכירו בטומאה לא יועיל לו ויזיק אותו. וקשה וכי צדיק כאברהם למד שם המפורש לרשעים להזכירו בטומאה. לכך פי' ה"ר יעקב בן ה"ר נחמן שם טומאה כמו שם השדים שמשביעים אותם באדוניהם הממונים עליהם לעשות להם רצונם ונקרא שם טומאה על שם רוח הטומאה כדאיתא בחגיגה הלן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה. ותדע דה"פ שהרי מתנת חסר ועולה בגי' מתנ"ת הם להשבי"ע אד"ם לשד"ים יאמר לאדם להשביע לשדים. מהר"ם. וה"ר יעקב ממוט"רוייל אומר שם טומאה. כלומר למדם לקרות לע"ז שלהם שם מטומאה כמו פעור ומרקוליס שנקראו ע"ש שמטמאין אותם ומתחלה היו קוראים אותם בשם הקב"ה כדכתיב אז הוחל לקרא בשם ה':
פסוק ו:
ומשמע כל השומע שחבירו מחרפו:
פסוק ו:
ודומה. ודומם שאינו עונהו:
פסוק ו:
ומשא. שסובל כל מה שאומר לו:
פסוק ו:
חדד. העושה דבר זה זוכה להתחדד בתורה ולומר בה טעמים:
פסוק ו:
ותימא. כמו ולומר:
פסוק ו:
יטור. ולא עוד אלא שזוכה לשמור. נפיש מצות נפישי. וקדמה שניתנו מקדם מימים קדמונים:
פסוק יח:
על פני כל אחיו נפל. ולעיל כתיב ישכון. קודם שנפטר אברהם ישכון ולאחר מותו נפל:
פסוק יט:
ואלה תולדות יצחק בן אברהם. אלו מאורעות יצחק בן אברהם ומפרש ואזיל קורותיו וסבותיו. הולי"ד בגימ' דו"מה שקלסתר פניו של יצחק דומין לפנים של אברהם אבל גבי ישמעאל תולה הלידה על אמו כדכתיב אשר ילדה הגר. והיינו דאמרי' בקידושין בנך הבא מן הגויה אינו קרוי בנך אלא בנה:
פסוק כ:
ויהי יצחק בן ארבעים שנה. פ"ה שנשאה כשהיתה בת ג' שנים. וקשה דמסיק בספרי דיש ג' ששנותיהם שוים רבקה וקהת ובן עזאי. וא"כ חיתה קל"ג שנים ואם לא היתה אלא משלשה שנים כשנשאת ליצחק א"כ חסר משנותיה י"א שנים. כיצד בת ג' היתה כשנשאת ובת כ"ג כשילדה שהרי יצחק היה בן מ' שנה כשנשאה ובן ששים היה כשהוליד א"כ היתה בת כ"ג כשנולד יעקב. ויעקב היה בן ס"ג כשנתברך כמו שפירש"י בסוף הפרשה. וי"ד שנים שנטמן בבית שם ועבר. וכ' שנה שמש בבית לבן. ושנה וחצי שנה שהה בסוכות קיץ וחורף וקיץ פי' קיץ סוכות. חורף בית. קיץ סוכות. ושש חדשים בבית אל ובאותו פרק נתבשר על מיתת רבקה כמו שפי' הקונט' על אלון בכות בפ' וישלח. וא"כ לא היתה כי אם בת קכ"ב שנים. לכך נראה לפרש שהיתה רבקה בת י"ד כשנשאה יצחק. וכן גרסי' בסדר עולם. ואז תמצא שחיתה קל"ג. ולפי זה צ"ל מה ששנינו בסדר עולם כשחזר יצחק מן העקידה נתבשר שנולדה רבקה פי' נתבשר כבר עברו אחד עשר שנים. וקשה מהא דתנן בכתובות נותנין לבתולה שנים עשר חדש. ויליף ליה מדכתיב תשב הנערה אתנו ימים או עשור והיכי מצי יליף ליה והלא רבקה בוגרת היתה באותו פרק ואמרי' דלבוגרת נותנין לה שלשים יום בלבד כמו שאמרנו לאלמנה שלשים יום. וי"ל דשפיר ילפינן בכתובות מהכא נותנין לנערה שנים עשר חדש מדאמרו אינהו תשב הנערה וכו' והם היו סבורים דלא שנא בוגרת ולא שנא נערה והיא השיבה להם כי לא היתה צריכה לישב כי היא היתה בוגרת ואינה צריכה לישב אלא הנערה אבל בוגרת לא:
פסוק כ:
מפדן ארם. ארם שהיה בין שני נהרות שני ארם היו ארם נהרים וארם צובא ולפיכך אמר מפדן ארם. כלו' מאותו ארם שיש בין שתי נהרות וזהו ארם נהרים. פדן לשון צמד בקר דמתרגמינן פדנא דתורי:
פסוק כב:
ויתרוצצו הבנים בקרבה. וא"ת היכי קרי להו בנים והרי עדיין לא נולדו. ואומר אבן עזרא ע"ש העתיד ודומה לו ובגדי ערומים תפשיט וכי יכול לפשוט ערומים אלא כשיפשיט בגדיהם אז יהיו ערומים. אלמא דקרי להו ערומים על שם העתיד:
פסוק כב:
אם כן למה זה אנכי. ז"ה בגי' י"ב כלו' י"ב שבטים שעתידה לילד אלא שעשו שיחת רחמה:
פסוק כב:
ותלך לדרוש את ה'. כלומר ע"י שהיו מתרוצצים בבטנה זה לתורה וזה לע"ז אז הבינה שיהיה אחד צדיק ואחד רשע ומשום הכי הלכה לבית המדרש לדרוש ה' לבית מדרשו של שם ועבר דהיינו בית ה' להתפלל שיהיו כולם צדיקים:
פסוק כג:
ממעיך יפרדו. מכאן שנולד יעקב מהול שהרי מן הבטן נפרד מעשו:
פסוק כג:
ורב יעבוד צעיר. פי' הרבה יעבוד צעיר את הגדול. כלומר זמן גדול יהיה משועבד. והר"י אומר דלעולם ברכה זו מתקיימת על ישראל דעבדים ושפחות עובדים אותנו תמיד ואין אחד מישראל עובד לגוי:
פסוק כה:
ויצא הראשון אדמוני. פ"ה כשראה אותו אביו שהיה אדום אמר שמא עדיין לא נבלע דמו ולא רצה למולו לח' ימים כדאמרי' גבי מעשה דשתי נשים שבאו לפני נתן הבבלי וכשעבר שנה או שנתים וראה יצחק שלא החליף מראהו אמר כיון שלא מלתי אותו לח' ימים אמתין עד י"ג שנה ואמול אותו כאשר נימול ישמעאל וכשהיה עשו בן י"ג שנה לא רצה להיות נימול. והיינו דכתיב בהפטרה דם שנאת ודם ירדפך. והפשט כך הוא. ויצא הראשון אדמוני כלומר אדם נגמר שהיה כל גופו מלא שער. אאו"מיץ בלע"ז:
פסוק כה:
ויקראו שמו עש"ו. בגימ' שלו"ם ואלמלא קראוהו שלום אין כל בריה יכולה לעמוד לפניו:
פסוק כו:
ויקרא שמו יעקב. פ"ה אביו קרא לו יעקב וי"א הקב"ה קראו יעקב ותדע שהרי כשבירך יצחק את יעקב היה עשו מתרעם על הברכות אשר ברכו אביו ואמר הכי קרא שמו יעקב. ומדקאמר קרא ולא אמר קראת ש"מ דהקב"ה קראו יעקב שהרי עשו כן היה מדבר ליצחק ואמר שהקב"ה קרא לו יעקב א"ל הקב"ה אתון קריתון שמא דחזירתכון דכתיב יכרסמנה חזיר מיער. אני אקרא שם בני בכורי וקראו יעקב:
פסוק כו:
בלדת אותם. כלומר בלדת המוליד אותם:
פסוק כו:
איש שדה. תרגומו נח שירכן. נח שאינו יגע במלאכה שירכן בטל כמו גברא שירכא:
פסוק כז:
ויגדלו הנערים. פ"ה כל זמן שהיו קטנים לא היו ניכרים מעשיהם כיון שבאו לכלל גדלות ונעשו בן י"ג שנה זה פי' למדרש וזה לע"ז. משל לעצבונית והדס שגדלו זה עם זה כל זמן שהם קטנים אין אדם מבחין להכיר זה מזה הגדילו. נודע זה בריחו וזה בחוחו. בבראשית רבא. וקשה לפ"ה שהרי גם הוא פירש גבי ויזד יעקב נזיד שאותו יום מת אברהם כדי שלא יראה עשו יוצא לתרבות רעה שהרי אברהם היה בן מאה שנה כשנולד יצחק והוא חי קע"ה נמצא כשנולד עשו היה אברהם בן ק"ס. וא"כ לפי מה שפ"ה הכא שהיה בן י"ג שנה אז מרד עשו בחייו של אברהם שנתים. בירושלמי פריך הכי. ומשני שנתים עבר עבירה במטמוניות. פי' בצנעא. ולאחר פטירתו של אברהם עבר בפרהסייא. והרי"בא מצא מדרש. שנטמן יצחק בג"ע שתי שנים כדי לרפאתו מן החתך שחתך אביו כשהתחיל לשוחטו. וא"כ היה יצחק בן ס"ב כשנולד עשו. ומה שכתוב ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם. לא קא חשיב אותן שתי שנים שהיה בג"ע מפני שנשתנו עליו סדרי בראשית כדאמרי' גבי נח שאינו מונה שנת המבול בשנותיו:
פסוק כח:
כי ציד בפיו. ולפיכך אהבו:
פסוק כח:
ורבקה אוהבת את יעקב. לפי שמכרת היא מעשיהם של יעקב ושל עשו. והפשט לפי שיעקב תדיר אצלה ומסייעה לפיכך אהבתו:
פסוק כט:
והוא עיף. מן הנפשות שהרג כמו שנאמר כי עיפה נפשי להורגים. ויש במדרש ה' עבירות עבר אותו רשע באותו יום בא על נערה המאורסה. הרג נפש כפר בעיקר בזה הבכורה וגנב. ונפקא להו בגזרה שוה נאמר כאן ויבא עשו ונאמר להלן אם גנבים באו לך נאמר כאן שדה ונאמר להלן ואם בשדה ימצא האיש. נאמר כאן למה זה לי בכורה ונאמר להלן זה אלי ואנוהו. בזה הבכורה כדכתיב ויבז עשו את הבכורה. הרג נפש דכתיב עיף כדפי'. והיה עשו חלש כל כך שלא יכול להגיע ידו לפיו כדרך ציידים שתועים ביערים ד' ימים או ה' ימים והם יגעים ומתים כמעט ברעב ובצמא ולפי שהיה יגע כל כך אמר הלעיטני נא כלומר שפוך לתוך פי מהר פן אמות ואותו יום הרג את נמרוד שנלחם עמו כי כשהתחיל עשו לצוד בשדות בא נמרוד שהיה גבור ציד ואין שום אדם שלא היה ירא מלעמוד לפניו. ואמר מי הרשהו לצוד בשדות בלא רשותו. סוף דבר לקחו זמן ויום נועד להלחם יחד בא עשו ונתייעץ עם יעקב א"ל יעקב כל זמן שיש לנמרוד בגדי אדם הראשון לא תוכל לו אך תאמר לו שיסירם מעליו ותלחם עמו וכן עשה וכשהפשיטם נמרוד בא עשו וילבשם במרמה וקם והרג נמרוד ולפיכך היה עשו עיף כדכתיב עיפה נפשי להורגים:
פסוק ל:
הלעיטני נא מן האדום האדום. שני פעמים למה. איכא למימר ה"פ הלעיטני מן העדשים אדומים לפי שאני אדום כמו כן כדכתיב אדמוני טר"ירוגא בלע"ז. עוד י"ל לפי שהיה עיף כפל דיבורו שכן דרך עייפים לכפול דיבורן כלומר לעשות מהרה. מדרש. מן האדום האדום הזה כשבא עשו מן השדה מצא יעקב שתיקן עדשים לאביו בקערה א"ל הלעיטני נא וכו' א"ל המתן לי ואמלא לך קערה אחרת כי זאת הקערה תקנתי לאבי ולא אבטל מצותי בעבור ליתנה לך אבל אם תרצה למכור בכורתך אתן לך קערת אבי כי לקנות מצוה מותר ליתן קערת אבי שהיא של מצוה. ואם אין אתה רוצה המתן לי עד שאעשה קערה אחרת. א"ל איני רוצה אלא קערה זאת שהיא שמנה וטובה והבכורה אמכרנה לך בנפש חפצה:
פסוק לא:
מכרה כיום. כלומר מכור אותה לי בשיווייה ששוה היום דהיינו טובת הנאה בדבר מועט שמא תמות בחיי אבי ולא תירשנו ולא תועיל לך הבכורה כלל:
פסוק לב:
הנה אנכי הולך למות. המדרש אומר שפעם אחת הלך עשו לצוד חיות ועופות וראה צבי רץ לפניו וירץ אחריו ומצאו נמרוד וא"ל למה אתה צודה ביער שלי. אני רוצה להלחם עמך ולקח זמן להלחם עם עשו. בא עשו ולקח עצה מיעקב ויועץ לו כדפי' לעיל. והבגדים היה להם כח כ"כ שהחיות רעות באות ומסייעות אותו שהיה לבוש הבגדים. ועל פי זה המדרש אמר עשו הנה אנכי הולך למות כי יש לי יום נועד למחר להלחם עם נמרוד ואין לי כח להלחם כנגדו. ומה אני חושש מהבכורה. מדרש זה אינו כמו מה שפי' לעיל והוא עיף לפי שהרג נמרוד דאדרבא נראה שעדיין לא הרגו. עוד י"ל הנה אנכי הולך למות כלומר בכל יום ובכל שעה אני הולך במקום סכנה:
פסוק לד:
ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים. וכי סלקא דעתך שעשו כל כך שוטה שמכר בכורתו ששוה דבר גדול בשביל דבר מועט. דנהי נמי שהעבודה שהיתה בבכורות היא קלה מ"מ יודע הוא שהוא בכור לירש ממון רב והוא מכר הכל כדאמרי' נהי נמי דבכירותיה זבין פשיטותיה מי זבין. וי"ל דיעקב נתן לו ממון הרבה בעבור הבכורה אך הלחם והנזיד לא היה אלא לקיים המכירה כדרך שעושין המוכרים ולוקחים זה מזה ונותנים פשוט או שנים ליין. וא"ת היאך רימה יעקב עשו הלא הצדיקים גנותם לעשות מרמה. וי"ל דמן הדין היה יעקב בכור. משל אם נותן אדם שני אבנים בצלוחית אחת מי יצא ראשון מי שהושם ראשון או אחרון. מה שהושם אחרון יצא תחלה כך יעקב היה טיפה ראשונה ולכך יצא אחרונה. ובספר ה"ר יהודה חסיד יש מכאן אתה למד שאם יש ביד רשע ס"ת או מצוה אחרת מותר לצדיק לרמותו ולנוטלה מידו: