פסוק א:ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה. ומה שלקחה הוא כדי להוציא שאר הקליפות לחוץ כדי שישאר הפרי זך בלי שום ערבוב שהוא יעקב שהיתה מטתו שלמה ולזה יבוא מהול בלי שום קליפה. ומצאתי כתוב בילקוט איוב סימן תתק"ד שלש נשים נשא אברהם אבינו, שרה משם, קטורה מיפת, הגר מחם ע"כ. והכוונה הוא שהעולם נתקיים מאלו אחר המבול וכדי שיהיה זרעו של אברהם עיקר לקח מכל אחד אשה, להורות שכולם לא נצולו אלא בשבילו וכולם כפויים לו, ועשה עיקר משרה ועשאה שרה וגברת על כל העולם שהיא בתו של שם והיא בת אחיו, וקטורה שהיא מיפת אמר אשה קרא לה שם אישות, והגר שהיא בתו של חם לא נזכר בה שם אישות. עוד כוונה אחרת בלקיחתו אלו הג' נשים לפי שמאלו נפרדו ע' אומות וצפה שעתידין ישראל להגלות ביניהם לזה לקח אשה מכל אחד כדי שיהיה קורבה ביניהם אולי ירחמו עליהם מחמת הקורבה:
פסוק א:עוד ויוסף אברהם. מה לו לאברהם אחר שנולד לו יצחק שהיא זרועו של עולם מה לו להוליד אלו משפחות שיצאו ממנה שהוא קוץ מכאיב לישראל כמו שאמר הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם וכו וכן אמרו במדרש את זמרן שהיו מזמרין בתוף לע"א ואת יקשן שהיו מקשקשין בתוף לע"א, אלא אברהם כוון לקחת ל"ה שרים לחלקו שהוא צד החסד כדי שיהיו נחים לישראל י"ב נשיאים של ישמעאל והשאר מאלו, כי כן אמרו במדרש אשורים ולטושים ולאמים כולן ראשי אומות הן, לזה הולידם לעת זקנתו כדי שיהיו חלשים בטבע, וכן היה ראיה ממדין שבאו ישראל עליהן והביאו שנים ושלשים אלף נקבות פחות מג' שנה והרגו ה' מלכי מדין ולא נפקד מהם איש, ולזה אמר ותלד לו לומר למה שכוון, ול"ה שרים שהם חזקים הם מצדו של יצחק שהוא גבור והוא עומד כנגדם לפי שהם קשין יותר מל"ה של צד ימין:
פסוק ז:ואלה ימי שני חיי אברהם אשר חי מאה שנה ושבעים שנה וחמש שנים. יש לשאול למה אמר שני חיי אברהם מאה שנה וכו', ועוד למה הקדים ימי לשני יאמר שני ימי, ועוד למה הם שני, ועוד שהימים לא נזכר כמה חי כמו שאמר בשנים אם כן ימי למה לי, ועוד חיי ואח"כ אמר חי היינו חיי היינו חי תרתי למה לי, מלבד שנה שנה בכל כלל וכלל, ואמר קודם ק' ואחר כך ע' ואח"כ ה', ולמה אמר בק' ובע' שנה בלשון יחיד ובה' אמר שנים בלשון רבים. ולמה הקדים המאה היה לו להקדים החמש כפי סדר ההולדה והחי קודם חי ה' ואח"כ ע' ואח"כ ק', ועוד שאמר זקן ושבע, יצחק חי ק"פ חי יותר ממנו ולא נאמר בו שבע ולמה נאמר שבע באברהם ולא באחר, הרי בדורות ראשונים היו חייהם ארוכים ולא נאמר באחד מהם זקן ושבע, ואם לפי שהיו רשעים ואינם כדאי להאמר עליהן לשון זה הרי מתושלח שהיה צדיק והאריך ימים יותר מכולם ולא נאמר עליו שבע, וכן למך וכן שם בן נח שהאריך ימים עד יעקב אבינו ולמדו תורה ולא אמר שבע. אלא יובן זה במאמר שאמר עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון, כל מתן שכרן של צדיקים מתוקן להם לעתיד לבא ומראה להם הקב"ה עד שהן בעוה"ז מתן שכרן מה שהוא עתיד ליתן להם לעתיד לבא כדי שביעה והם ישנים, משל למלך שעשה סעודה לאורחין והראה להם מה שהם אוכלים ושותים ושבעה נפשם וישנו, כך הקב"ה מראה לצדיקים עד שהם בעוה"ז מתן שכרן שהוא עתיד ליתן להם לעתיד ושבעה נפשם, מה טעם כי עתה שכבתי ואשקוט ישנתי אז ינוח לי, כד דמך רבי אבהו אחזו ליה תלת עשר נהרי אפרסמונא אמר אלין דמאן א"ל דידך אמר לון כל אלין דאבהו ואני אמרתי לריק יגעתי אכן משפטי את ה' ופעולתי את אלהי ע"כ, והטעם שמראה להם הקב"ה עד שהן בעוה"ז מתן שכרן כדי שלא יצטער על פרידת הגוף לזה מראין לו מתן שכרו ויראה הפרש שיש בין העוה"ז והעוה"ב ויתאוה למיתה ויפרד מן הגוף מתוך שמחה כדי שישאר הגוף שמח, לזה אמרו ז"ל מת מתוך שחוק סימן יפה לו ויתעדן הגוף, וזהו המשל שאמר ושבעה נפשם וישנו כמו שאכל שבע וישן, שהשינה היא מנוח לגוף שנאמר ישנתי אז ינוח לי, ואמרו במדרש מה בין מיתת נערים למיתת זקנים רבי יהודה ורבי אבהו ר"י אמר הנר הזה בשעה שהוא כבה מאליו יפה לו ויפה לפתילה ובזמן שאינו כבה מאליו רע לו ורע לפתילה, ר' אבהו אמר התאנה הזאת בשעה שהיא נלקטת בעונתה יפה לה ויפה לתאנה ובשעה שהיא נלקטת שלא בעונתה רע לה ורע לתאנה ע"כ. יש לשאול במאי פליגי ולמה המשיל רבי יהודה לנר ור' אבהו לתאנה. אלא רבי יהודה המשיל לנר שכבה מאליו יפה לה לנשמה ויפה לגוף שנמשל לפתילה שהשלהבת נאחזת בה ואם ימות מיתה פתאומית אפי' יהיה זקן רע לו לנשמה ורע לפתילה שהוא הגוף, כי הנער כשמת מיתת כל אדם מיתת זקנים נקראת, שמתיאש מן העולם בראותו מתנוונה והולך, ואם מת מיתה פתאומית אפי' יהיה זקן נקראת מיתת נערים, מאחר שלא נתיאש מן העולם שהיה חושב שיחיה יותר כמו הנער מאחר שלא חלה. ור' אבהו סובר מאחר שמת זקן כמו התאנה שנלקטה בעונתה אע"פ שמת מיתה פתאומית עכ"ז יפה לו ודאי מאחר שהוא זקן ונתלבן הרי רואה בעצמו שהוא מתקרב למיתה ואז ודאי מתיאש הוא מן העולם, א"כ מכאן נראה למה אמר באברהם זקן ושבע ומה שהביא המשל הוא לפי שמתן שכרן א"א בעודו בגוף להשיג מהותו כי הוא שכלי ורוחני ובעודו בגוף א"א להשיג אלא דבר גופני, לזה הביא משל למלך שעשה סעודה וכו' שאע"פ שהוא בגוף מתעדן בראיה ושבעה נפשם א"כ טעם הדבר הוא כדי שלא יתרעם על המיתה, וזהו שאמר המאמר מה טעם כי עתה שכבתי ואשקוט, פי' מה טעם מראין לו שכרו כדי שיאמר עתה אחר שראיתי מתן שכרי שכבתי ואשקוט, ולזה הביא הפסוק ואני אמרתי לריק, וכי מה טעם שרבי אבהו יאמר כן שיגע לריק אילו לא הראו לו שכרו לא היה מאמין שהקב"ה נותן שכר לצדיקים והוא אחד מי"ג עיקרים שהקב"ה מעניש לרשעים ומשלם שכר טוב לצדיקים, אלא רבי אבהו כוונתו על הגוף, אמר אני אמרתי לריק יגעתי חשבתי שהגוף א"א להשיג מהות עדון שהנשמה מתעדנת, אבל עתה שהמשילו לו נהרי דאפרסמונא הוא לעדן הגוף כמו שנהר אפרסמון כשהוא מושך והולך נותן ריח ומריחין כל המתקרבין אליו כן ג"כ הגוף נהנה בהנאה רוחנית קרוב להנאת הנשמה אבל אינה יכולה לעמוד בו כמו שהנהר מושך והולך ואינו עומד, לזה אמר ואני אמרתי לריק יגעתי אכן משפטי את ה' שהוא דין המיתה, את ה' ברחמים, ופעולתו את אלהי בדין הוא חייב ליתנה לי. ועל זה רמזו ז"ל שאמרו יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הזה מכל חיי העוה"ב, הוא על אותה שעה, כי איך אפשר ששעה של חיי העוה"ז תהיה יפה מכל חיי עוה"ב אלא חיי עוה"ב בנפש לבד ואותה שעה היא בגוף ובנפש, ועל זה רמזו יש קונה עולמו בשעה אחת וזהו שאמרו (ברכות י"ז) כי הוו מפטרי רבנן מבי ר' אמי הוו אמרי ליה עולמך תראה בחייך, ומאמרם ז"ל מכל חיי העוה"ז תדע כמה הוא ערך אותה שעה, א"כ לזה אמר אלה ימי שני חיי אברהם אשר חי, שנתוסף לו חיים על חייו בשעת מיתתו שהראו לו מתן שכרו, וכן חיי אברהם אשר חי ר"ת גי' ח"י, לומר שכמה מיני חיות בא לו, חיים לגוף, חיים לנפש ששוכנת עמו, ולזה אמר המאמר ושבעה נפשם, וחיים לנשמה ג' מיני חיים, ולכך ג' פעמים, חיי, אשר חי, ובר"ת חי, ונרמז חיים לרוח במלת חיי בלשון רבים, ומה שהקדים ימי ואמר ימי שני לומר לך שהקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים ואינו מחסר להם אפי' יום אחד, כמו שאז"ל אמר דוד אמות יום ששי א"ל הקב"ה כי טוב יום בחצריך מאלף וכו', וכ"ה אומר יודע ה' ימי תמימים שמתמים ימיהם, ולפי שאז"ל שיצחק חי ק"פ שנה ואברהם חסרו לו ה' שנים מפני עבירות שעבר עשו ואמר הקב"ה אני הבטחתיו ואתה תבא אל אבותיך בשלום והוא רואה בן בנו יוצא לתרבות רעה ועובר ה' עבירות מוטב שיפטר בשלום ולזה אמר שני חיי אברהם, ולא נחסר מחייו אפי' יום אחד, ופירוש של אותו מאמר הוא קודם שנולד צפה הקב"ה שעתיד לצאת מבן בנו עשו ולעבור ה' עבירות לזה לא נגזר לו חיים אלא קע"ה שנה ולא חסר מהנגזר אפי' שעה אחת, ולזה אמר חמש שנים שאותם חמש שנים האחרונות הם חשובים כנגד כל השנים שעברו, ולזה אמר שנים, ולכך הזכירם באחרונה, א"כ לא נחסר מחייו. ומה שהקדים מאה שנה הוא כנגד נסיון העשירי שנולד לו בן שהיה בן מאה שנה אחר היאוש ועמד בנסיונו, א"כ אלו הם החיים הגמורים שעבודת הבורא הם שזוכים בה לחיים הנצחיים, וכשהיה בן ע' שנה נאמר לו לך לך, כן ראיתי בסדר עולם. א"כ לא היה אדם בעולם שנתנסה בי' נסיונות ועמד בהם, על כן השביע נפשו וגופו לכך נאמר עליו ושבע, שלא היו הנסיונות עליו לטורח ולמשא אלא היה שמח בהם כמו שהוא שבע מאכילתו, א"כ ואלה ימי אלה בא"ת ב"ש גי' תי"ק, שהיה גופו של א"א תיק לנשמה עליונה, א"כ ואלה ימי, בתיק זה זכה לימים עליונים לימים שאין להם לילה, ותיק בא"ת ב"ש אדם שנתקן, א"כ ואלה מוסיף על הראשונים, ואלה ימי שני חיי, ר"ת וישח היינו וישח אדם וישפל איש, וישח יש י"ד, רמז על דוד שנתקן בו אדם גם כן והבן זה מאד:
פסוק ז:גימטריאות
מאה שנה ועשרים שנה. ר"ת משוש, כל זמן שרה היתה משוש לכל הארץ:
פסוק ז:בקצה שדהו. הקצה אותו מדעתו שלא היתה חשובה בעיניו:
פסוק ז:עפרון. בגימטריא עפר נאה:
פסוק ז:ועשה חסד עם. ס"ת למפרע מדה, שכן מדתו של אברהם היא חסד:
פסוק ז:לשתות. לשתת כתיב, כי היו המים שותתים ויורדים אז ידעה שכלו לשתות:
פסוק ז:ועבדים. ועבדם כתיב שעבד אחד היה והוא אליעזר בן נמרוד:
פסוק ז:ושפחות. שפחת כתיב אחת היא והיא הגר בת פרעה:
פסוק ז:וישבעני. וישב עני, בלא אשה שלא רצה לקחת מבנות כנען:
פסוק ז:לשוח. אז"ל תקן תפלת מנחה, וכן הנעלם לשוח מ"ד י"ן א"ו י"ת גי' התפלה עם המלה:
פסוק ז:בצעיף ותתכס. לפי שכסתה פניה זכו בניה לענני כבוד, וכן צעיף גימטריא אלו ענני כבוד:
פסוק ז:בשיבה. גימטריא אברהם אבינו, שהוא שאל הזקנה, וכשהאדם מלבין זקנו עושה תשובה ומכין עצמו לעולם שכלו טוב, וזו הוא שיבה טובה בגימ' ז"ך, שזכך עצמו:
פסוק ז:אשור ועל פני כל אחיו נפל, רמז על סנחריב מלך אשור שנפל על כל האומות ובלבלם:
פסוק יט:ואלה תולדות יצחק בן אברהם. חזר ואמר אברהם הוליד את יצחק, פירש"י ז"ל שאמר אברהם הוליד את יצחק שהרי עדות וכו' על פי שנים עדים יקום דבר, עדות ראשונה שעשה הקב"ה שני דדיה כשני מעינות והיניקה כל הבנים שהביאו בניהם ולא הביאו מניקותיהם וזהו אומרו כל השומע יצחק לי ולא יאמרו שאספה אותו מן השוק, וזו עדות שניה אברהם הוליד את יצחק, וכן ואלה תולדת בגימ' וזו היא עדות בשניה. עוד נ"ל שחזר ואמר אברהם הוליד את יצחק, לומר שמכאן הוא התחלת היחס, שלא תאמר יצחק בן אברהם בן תרח בן נחור בן שרוג וגו', לז"א לא תעלה למעלה אלא תחזור, אברהם הוליד את יצחק מכאן היא ההתחלה, כי בן תרח היה שמו אברם וזה שמו אברהם, וזה בריה חדשה. וכן אברהם אברהם הוליד ע"ה, בגי' זהו בריה חדשה, יצחק בן אברהם ר"ת בגימ' אחד, שהיה מיחד ה' כמו אברהם, בן אברהם דומה לו בכל דבר בין ביחוד בין בחכמה בין בנוי בין בכח בין בעושר בין במעשים בכל היה דומה לו, וכן הוליד בגימטריא ודמה, אברהם הוליד את יצחק שבשעת החיבור וההולדה כיון להוליד בן צדיק וטוב, וכן אברהם הוליד את יצחק ר"ת בגימ' טוב, וס"ת תקדם, הנשמה קדמה כלומר נשמתו קדושה מאד, אדם במ"ק ט', קדם במ"ק ט', והבן:
פסוק יט:עוד אברהם הוליד. אז"ל שליצני הדור היו אומרים מאבימלך נתעברה צר קלסתר, וכן כל מה שאירע לאבות סימן לבנים שכן אמרו חז"ל על ישראל אם בגופן שלטו בנשותיהן לכ"ש עד שהעיד עליהם שם י"ה הראובני הפלואי:
פסוק כ:ויהי יצחק בן ארבעים שנה. למה שהה כ"כ, א"ת בקחתו את רבקה עד שנולדה זוגתו א"כ קשה. למה לא זמנה לו הקב"ה בשנת כ"א, אלא סוד הענין הוא יצחק בא מסטרא דנוקבא ולית ליה קיימא שכן אמר המלאך למועד אשוב אליך ולשרה בן, לא אמר ולך בן והקב"ה גם כן אמר והנה בן לשרה אשתך, לכד היה ענין העקידה שיהיה כפות תחת ידו עד דייתי מחילא דדכורא, וזה הוא שאמר הכתוב ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי ויאמר הנני בני, תהיה בני מחילי, ולזה מתה שרה דאתי מחילה דלא יהא דוכרנה ביה, ולזה אמר כאן אברהם הוליד כאלו הולידו מחדש, ועוד ויהי יצחק בן ארבעים שנה המתין כ"כ זמן ואחר כך יקח בת רשע אחות רשע ממקום הרשע אתמהא, וזהו לשון ויהי לשון צער, ולזה אמר ויעתר יצחק לנוכח אשתו כי עקרה היא, סבת העקרות הוא כדי שיתפלל עליה ותתהפך לבריה אחרת לומר שאינה זאת בת בתואל כי אותה היתה עקרה וזו נאמר עליה ותהר רבקה אם כן אינה אותה רבקה אלא רבקה אחרת, וכל זה כדי לנקות זרע ישראל כדי שלא יהיה להם שום אחיזה עם אומות עכו"ם כמו שאמרתי בשנוי אברם לאברהם, וכן הטעם בשרה ששנה שמה והיתה עקרה לומר שאינה בת נחור שאותה היתה עקרה ושמה שרי וזו שמה שרה ותהר שרה, וכן הטעם ברחל שהיא בת לבן, ולזה אמר ויעתר כמו העתר שמהפך את התבואה מלמעלה למטה כן נתהפכה מעקרות לותהר רבקה:
פסוק כ:ורבינו בחיי ז"ל נתן טעם לעקרות האמהות לכל אחת ואחת ולאה לא היתה עקרה והיא גם כן בת לבן, אבל היא הפכה עצמה בבכיתה שהיתה בוכה כדי שלא תנשא לעשו כמו שאמרו חז"ל על פסוק ועיני לאה רכות אם כן אינה אותה לאה כי אותה היא לעשו וזו אחרת. עוד טעם אחר לעקרות רבקה כדי שיצא עשו בימי הזקנה, שאם היה יוצא בימי הבחרות לא היו יכולין בני יעקב לעמוד לפניו שנאמר כחצים ביד גבור כן בני הנעורים, ולזה היו תאומים כי כן דרך התאומים להיות לשים בטבעם, ולזה גם כן יצא ראשון כי דרך היוצא ראשון להיות יותר חלוש מהשני לפי שהוא, נושאו והוא סימן ואתה על במותימו תדרוך, כמו שהיה מדרך לו בבטן, ולזה מתרוצץ עמו כדי להתיש כחו, א"כ ה' סבות להתיש כחו, ולכן יצא בימי הזקנה והיה ראשון והיו תאומים כי טבעם להיות חלשים כמו שאז"ל על פסוק ויעצמו, ולזה תומם כתיב שהאחד היה חלש, והיה מתרוצץ עמו כדי להתיש כחו, והיה שעיר כי טבע השער שהוא מתיש כח כמו שנודע לחכמי הטבע, ובפרט אם השער הוא כנגד הלב, כי אמרו במדרש כי הס"ס שהוא השר שלו יש לו שער כנגד הלב, ולזה רצה יצחק לברכו כי היתה מלאכתו כבידה והוא חלש רצה לברכו שלא יצטרך למלאכתו אלא שיתן לו מטל השמים, וכנגד החולשה יעבדוך עמים, ולזה אמר ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם, לומר שעיכוב ההולדה הוא כדי שיהיה יצחק בן ששים שנה כדי שיצא עשו בימי הזקנה כמו שאמרנו. וחז"ל נתנו טעם כללי לעקרות האמהות ואמרו לפי שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, ונתנו טעם פרטי לרבקה ואמרו מפני לא מה נפקדה רבקה עד שיתפלל עליה יצחק כדי שלא יהיו אומרים תפלתנו עשתה פירות שאמרו לה אחותנו את היי לאלפי רבבה, ברכת אובד עלי תבא זה לבן הארמי שנאמר ארמי אובד אבי, עלי תבא זה רבקה שאמר לה אחותנו את היי לאלפי רבבה, ועמדו ממנה אלופים מעשו שנאמר אלוף תימן אלוף אומר וגו' ורבבה מיעקב שנאמר רבבה כצמח השדה וגו', וי"א אלו ואלו מיעקב שנאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל, על כרחין אליבא דת"ק שאמר ברכת אובד עלי תבא הוא כמתרעם ואומר הברכה של אותו רשע תבא עלי שאמר אחותנו את היי לאלפי רבבה, לא אמרו יהיו ממך או יצאו ממך אלפים ורבבות או רבבות ואלפים, אלא אמר הרשע את היי לאלפי רבבה, כלומר לא הנחתיך שתלכי עם האיש הזה אלא שידעתי שיצאו ממך, וזהו שאמר את היי העתידין לצאת ממנו יהיו ממנה את היי לאלפי, והקדים האלפים שהם מעשו לרבבות שהם מיעקב, ולא אמר לאלפי ורבבה אלא לאלפי רבבה משמע שיהיו האלופים לרבבה שהם בני יעקב, א"כ ברכת אובד עלי תבא אומר יעקב ברכת אותו רשע עלי תבא, וזו היא סברת ת"ק, ויש אומרים ברכת אובד עלי תבא בתמיה ח"ו הוא כיון לרעה כמו שאמר ולא נתקיימה ברכתו ואלו ואלו יצאו מיעקב שנאמר שובה ה' שישוב ברכתו של אותו רשע שהוא הקדים האלפים לרבבות שאמר את היי לאלפי קודם ואתה תשיב ותהפך רבבות קודם ואח"כ אלפי ויהיה הכל מישראל, אם כן סברת יש אומרים היא סברת בעל המאמר שאמר מפני מה לא נפקדה רבקה עד שהתפלל עליה יצחק שלא יהי אומרים וכו':
פסוק כ:ועם זה יובן ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו, ולא אמר לנוכח רבקה אלא לנוכח אשתי סתם, לפי שהם ברכו לרבקה שנאמר ויברכו את רבקה לזה אמר אשתו סתם, אבל אח"כ שהתפלל אמר ותהר רבקה אשתו, ומה שאמר לנכח לומר נגד ממנה, שהוא אמר לאלפי רבבה והוא התפלל רבבה ואלפי:
פסוק כ:בקחתו את רבקה. רבקה בת ג' שנים היתה א"כ מהו שבחה שאמרו ז"ל שהיתה צדקת ולא למדה ממעשיהם, אלא אפשר לומר שאינו כפשוטו אלא בת שלש שונים שהם אביה ואחיה ואנשי מקומה ועם שונים אל תתערב, שונים שאומרים שתי רשויות, וכן אמר בזוהר שאינו פשוטו (עיין שם דף קל"ו עמוד ב'):
פסוק כ:בת בתואל. פירש"י ז"ל וכי עדיין לא נכתב שהיא בת בתואל וכו' אלא להגיד שבחה שהיתה בת רשע ואחות רשע ומקומה אנשי רשע ולא למדה ממעשיהם, וא"ת היא היתה בת ג' שנים מה יכולה ללמוד בג' שנים, אלא השבח הוא כשאמר לה התלכי בה"א התימה כלומר שתאמר לא ואמרה אלך, ואמר ג"כ עם האיש שהוא גדול ואת קטנה, ואמר עוד הזה שהוא עבד וכנען בידו מאזני מרמה, ועכ"ז אמרה אלך, בזה נראה כוונתה שיותר טוב שתלך עמו מלשבת עם משפחתה בית אביה ועם אחיה למה כדי שלא תלמוד ממעשיהם, לזה הזכיר האבות והמקום והאח ונזכר האח באחרונה לומר שהוא היה ברשע שקול ככולם:
פסוק כב:ויתרוצצו הבנים בקרבה. אז"ל כשהיתה עוברת על פתחי ע"א עשו מפרכס וכו', ולמה לה לעבור והא כתיב ואל תקרב אל פתח ביתה, אלא היתה הולכת לבתי ע"א אולי תראה שם אשה עובדת ע"א למשוך לבה לה' ולהודיעה שהע"א אין בה ממש כמו שלמדה יצחק שהוא ג"כ למד מאביו שנאמר מגורי אביו אז"ל מגויירי אביו שהיה מגייר אנשים ושרה מגיירת הנשים, ומהם למדה רבקה לעשות כן לזה היתה הולכת לבתי עבודת אלילים עוד ויתרוצצו הבנים בקרבה. רבי יוחנן אמר זה רץ להרוג את זה וזה רץ להרוג את זה, פי ויתרוצצו מלשון ריצה ומלשון רנון ולזה כפל הצד"י, ורבי שמעון בן לקיש אמר זה מתיר צוויו של זה וזה מתיר צוויו של זה, פי' מלת ויתרוצצו מלה מורכבת התיר צוויו, וכן יובן פי' רש"י שכתב ויתרצצו כתיב חסר מלשון רצץ את מוחי. ופירוש זה מתיר צוויו של זה וכו', הוא כמו שאומר המדרש שהיו חולקין בשביל העוה"ז העוה"ב, באותה שעה רצה סמא"ל להרוג יעקב במעי אמו אלא שעמד מיכאל כנגדו, באותה שעה עמד מיכא"ל ורצה לשרוף לסמא"ל עד שהושיב הקב"ה בתי דינים ביניהם עשו פשרה ביניהם העולם הזה לעשו ועוה"ב ליעקב, ויעקב מתרה לעשו צוויו על עולמו ואומר לו הבנים בקרבה הב"ן מ"י בקרבה שד"י, שם שד"י שכן מ' של הבנים ב"ק של בקרבה באתב"ש שד"י, א"כ הבן ששם שד"י רבו, וזהו בקרב"ה ב"ק רב"ה, עם המלה רבו, ששמו כשם רבו, וזהו הנה מלאכי ילך לפניך השמר מפניו אל תמר בו, בקרבה קב"ר ב"ה, ר"ל שסופו לקבר, רק"ב ב"ה סופו לירקב אם יש לו קנאה שנאמר ורקב עצמות קנאה, קרב"ה ש' ב"ה דהיינו מצפ"ץ שהוא שם הרחמים לרחם ולקבל שבים, וזה מתיר צוויו ואומר לו עוה"ב, בק"ר ב"ה ע"ה הוא בקר"ו של עולם הבא, בקרב"ה ברבק"ה, ופשתם כעגלי מרבק, בקרב"ה בקרב ה' שהקב"ה מתהלך ביניהם לעוה"ב שנא' והתהלכתי בתוככם:
פסוק כב:ותאמר אם כן למה זה אנכי. על דרך אז"ל שהיו רצים כשהיתה עוברת וכו', אמרו הולד כשהוא מונח במעי אמו מקופל כפנקס כמאמרם ז"ל למה התינוק דומה במעי אמו וכו' ואינו יכול לרוץ ואלו מאחר שהם רצים אינם צריכים לי ודאי הגיע זמנם לצאת כמו הפרי כשהוא מתבשל הוא נושר, אם כן למה זה אנכי, ס"ת בגימ' ק"י כלומר אקיא אותם לחוץ, גם בגימ' הם בבטן עה"מ, כלומר למה הם בבטן, יצאו. עוד חם כן למה זה אנכי, אמרה אני חשבתי שסיבת העקרות היתה להתיש אותו כח של משפחתי ובית אבי שלא יצאו ממני רשעים, ולזה אחר שעברו שני ההולדה שהן הב' שנים ראשונים נפקדתי חשבתי שכבר הותך אותו כח, ואני עכשו רואה כשאני עוברת על בתי ע"ז אחד מפרכס לצאת ודאי שהוא רשע ויאמרו כל העולם מצדי בא שאני בת רשע ואחות רשע ורוב הבנים דומים לאחי האם למה לא ידמו אלי ויהיו כולם צדיקים אם כן למה זה אנכי שאני צדקת וכבר הותך החומר שהבאתי מבית אבי:
פסוק כג:ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך. אז"ל שני גיים כתיב, כי בבטנה אי אפשר לסבול שני גוים. ורבינו סעדיה גאון ז"ל פירש אבות שני גוים בבטנך. לה שני גיים, בגימ' רבי ואנטונינוס עם שני המלות, ואמר לה כן לנחם אותה ולדבר על לבה שאפילו שעשו הוא רשע יוצא ממנו אנטונינוס, ולמה יצא אנטונינוס מרשע, הניצוץ שהיה בעשו שלקח מיצחק ומרבקה משם יצא אנטונינוס פרי מקליפה, ונשארה הקליפה לבדה מעורבת עם קצת פרי, שמשם יצאו קטיעא בר שלום וקוסטנר של רבי חנינא בן תרדיון ושליח ששלחו אחר רבן גמליאל, אבל יעקב היה פרי מהפרי וכן כמה גרים יצאו מעשו, וכן ושני לאמים ממעיך יפרדו בגימ' צדיקים מתגיירים, כלומר שהרבה מזרע עשו היו מתגיירים וכמה צדיקים יוצאים ממנו, כמו שמעיה ואבטליון ורבי מאיר שהיו בני גרים וכן הרבה, וכן ולאם מלאם יאמץ, בגימ' גרים עם המלה:
פסוק כג:ממעיך יפרדו. שלא כמנהג העולם שאין יצה"ר שולט באדם אלא משעת יציאתו מבטן אמו כדאיתא בסנהדרין פרק חלק אמר לו אנטונינוס לרבי יצה"ר מאימתי שולט על האדם א"ל משעת יצירה א"ל אם כן הוא בועט באמו ויוצא אלא משעת יציאה, אמר רבי דבר זה למדתי מאנטונינוס ומקרא מסייעו שנאמר לפתח חטאת רובץ ע"כ. ואלו מן הבטן הם מריבים זה עם זה כדי שיהיה מריבה ביניהם לעולם ולא יתחברו שניהם כדי שיהיה זרע יעקב נבדלים מעשו ולעולם יהיו אדוקים בהשי"ת, ואם לאו הרי הרצועה מוכנת להלקות שנאמר והיה כאשר תריד וכו'. יפרדו בגימ' יצר, כלומר בעודם במעיך יש להם יצר כמו שאמר יפרדו, יפרדו יפר ברית אחים שהם ד"ו שנים, שנאמר ולא זכר ברית אחים:
פסוק כה:ויצא הראשון אדמוני. במדרש כשהיו יעקב ועשו במעי אמן א"ל יעקב לעשו אחי ב' עולמות לפנינו עוה"ז ועוה"ב, עולם הזה יש בו אכילה ושתיה ובנין ומשא ומתן לישא אשה ולהוליד בנים ובנות אבל עולם הבא אין בו כל המדות האלו רצונך טול אתה עולם הזה ואני העוה"ב, באותה שעה נטל עשו חלקו בעוה"ז ויעקב עולם הבא, וכן יעקב בגימטריא חיי עולם הבא, ולזה יצא ראשון להחזיק בנחלתו:
פסוק כה:במדרש שאל הגמון אחד את רבן גמליאל אמר לו מי תופס המלכות אחרינו הביא נייר חלק וכתב עליו ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו, אמר ראו דברים ישנים בפי זקן להודיעך כמה צער היה אותו צדיק מצטער. להבין זה המאמר יש להסתפק בו כמה ספקות, א' למה לו ליקח נייר חדש ולכתוב עליו ואחרי כן יצא אחיו, יפתח לו הפסוק ויקרא לו ולא יטריח עצמו בכתיבה, ועוד למה אמר נייר חלק, ועוד שאמר ראו דברים ישנים בפי זקן, בתורה הם כתובים, ועוד אומרו להודיעך כמה צער היה מצטער, מה היה הצער. אלא רבן גמליאל ז"ל שהביא נייר חלק כדי שלא יבין פירושו של ואחרי כן הוא על סדר ההולדה שאמר ויצא הראשון ואחרי כן יצא אחיו, לזה לא פתח לו הפסוק כדי שלא יובן ואחרי כן חוזר על פסוק ויצא הראשון, לכך חלק שאין כתוב לעיל שום דבר אם כן הוא חוזר למרחוק שהוא למלך משיחנו, ולזה ואחרי כן מוטעם גרשי"ם. ולז"א התלמידים ראו דברים ישנים בפי זקן, שאנו לא היינו מבינים אלא שחוזר ואחרי כן על פסוק ויצא הראשון וממעשה שעשה נראה שהדברים עתיקים, וכן ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו ס"ת בגימ' זהו מלך עם ד' מלות וזהו וישלח יעקב מלאכים לפניו אל תקרי מלאכים אלא מלכים בלא אל"ף, לפניו כלומר קודם לו, וכן הוא אומר ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלוך מלך לבני ישראל, וכן אמר יעקב לעשו יעבר נא אדוני לפני עבדו, אתה יש לך אדנות בעולם הזה ואני בעבדות עד אשר אבוא אל אדוני שעירה, עד שיעלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, זהו שעירה, עד שם יש לך אדנות זהו אל אדוני שעירה, ולכך וידו אוחזת בעקב, לומר שאין לו שום אחיזה אלא לבסוף, ואמר להודיעך כמה צער מצער היה, שיעקב היה יוצא ראשון ועלה למעלה לתת מקום לעשו כדי שיצא ראשון לקחת חלקו שהוא העולם הזה, וזהו ויתרוצצו שהיה רץ זה לכאן לעלות וזה היה רץ לצאת, ולזה היתה מצטערת שהיו מתהפכים והוא סימן ונתנך לראש וכו' והיית רק למעלה ולא תהיה למטה, וגם כן היה מצטער שהיה יעקב איש חלק ועשו איש שעיר והיה מצערו בשערותיו, וגם היה מצטער שלא ינחל עשו עוה"ב, אם כן יצא ראשון שלא כדרך היוצאין אלא בקפיצה שקפץ ויצא במהרה להוט אחר העולם נבהל להון, נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך, וביציאתו בקפיצה שחת רחמי אמו שנאמר ושחת רחמיו ולא ילדה יותר, ולכך יצא אדמוני מרוב העייפות והיגיעה של הריצה שרץ ונתהפך מלמעלה למטה, ואולי זו היתה סבת בטול המילה שלא נמול שראו אותו אדמוני כאז"ל יצא אדום ממתינין לו עד שיבלע דמו כדאיתא בחולין פרק אלו טריפות:
פסוק כה:כלו כאדרת שער. כלו כלוי הוא, כאדרת שרצה לשלוט באדירים. ובמדרש מי גרם להם להיות כאדרי קיט על שפשטו ידיהם באדירים יבא אדיר ויפרע מאדיר. אדרת למפרע דרתא תרגום חצר דרתא שעתיד לשלוח יד בחצר בית המלך. אדרת א' תרד, כלומר אחת תרד שנאמר אם תגביה כנשר משם אורידך, אדרת בגימ' קשרה, שקשרה ושרקה פיה עלינו עד שהקב"ה יאמר די לצרותינו ויקיים מקרא שכתוב אשרקה להם ואקבצם:
פסוק כה:ויקראו שמו עשו. בגימ' קרו"ע הוא, עקו"ר הוא, ואמרו כולם אין שלום אמר ה' לרשעים, שכן עשו בגימ' שלום, ויקראו שמו עשו, בגימ' אין שלום להרשע עה"מ:
פסוק כה:במדרש ויקראו שמו עשו, הא שוא שבראתי בעולמי, עשו עולם ש"ו, וע"ושה ש"מים ו"ארץ, לשוא לזה נברא, לא נברא אלא לעשר ארון, שהם זרע יעקב שעוסקין בתורה ע"כ:
פסוק כה:ויקראו שמו עשו. ר"ת למפרע עשו ויקרא אם הם יקראו בתורה שהיא שמותיו של הקב"ה לא יפחדו מעשו אלא אדרבה ישלים עמכם, שכן עשו בגימ' שלום שנאמר ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו:
פסוק כו:וידו אחזת כתיב. אוחזת קרי. כלומר שאוחזים בידו בזמן הגלות שיתן לנו מעט רפיון כדי לקיים המצות שזה העולם הוא עולם המעשה ואם לא יעשה בזה העולם במה יזכה, לזה שאל ממנו שלא יניח לו אלא מעט מועד מזה העולם כמו העקב שהיה תופס:
פסוק כז:ויגדלו הנערים. מרוב השמחה שהיה כל אחד שמח באומנותו היו גדלים שלא כדרך העולם:
פסוק כז:ויהי עשו איש יודע ציד. היל"ל איש ציד למה אמר יודע ציד. ועוד איש איש ב"פ למה, ועוד קרא אותם נערים שנאמר ויגדלו הנערים ואחר כך קורא אותם איש ויהי עשו איש וביעקב איש תם, אלא כשהיו קטנים הלכו לבית הספר למדרש שם ועבר וכשמת אברהם בטלו הלמוד כאמרם ז"ל חכם שמת בתי מדרשות בטלין ואותו היום יצא לשדה וראה נמרוד לבוש לבושו של אדם הראשון וחמדו והרגו ולקח הלבוש והיו כל החיות והבהמות באות מאליהן לפי שהיו בהלבוש כל צורות החיות והיה צד אותם, ולזה חמר ויהי עשו ווי ליה שהוא איש יודע ציד לא עתה מחדש אלא כאלו הוא איש גדול שהוא למוד והוא דומה לנמרוד שהיה צייד, וזהו ויהי עשו כמו איש יודע ציד שהוא נמרוד, וג"כ היה איש שדה, הורג נפש דומה לקין שנאמר ויהי בהיותם בשדה ויקם קין וכו', אי"ש נוטר' אינו ירא שמים, שד"ה שופך דם האדם, שופך דם הוא, ומאותו היום יצא לתרבות רעה, אבל יעקב איש ת"ם, מ"ת שהיה ממית עצמו על דברי תורה, יושב אהלים, ב' אהלים אהל שם ואהל עבר הוא היה ישובן ומיישב מדת הדין, אהלים היינו אלהים ובישוב אהלים, אבל עשו הוא הפך, אדמוני מהפך הרחמים לדין. ובמדרש אדמוני שעד שהוא במעי אמו שתה דם נדתה והדם הוא מוליד אכזריות ובפרט דם נדה שהוא טמא לכך טמא יקרא. איש תם במלואו תי"ו מ"ם בגימ' מלכות כאלו אמר איש המלכות והבן, וכתב רבינו בחיי ז"ל וכבר ידעת כי מספר יעקב עם ד' אותיות עולה מקום, ואמר רבי עקיבא קו"ף זה הקב"ה והבן ע"כ, והוא מה שאמר שהיא נקראת מלכות וזהו ויפגע במקום, והבן:
פסוק כז:איש שדה. גימ' ש"ט תרגום ויבז עשו ושט, היה מבזה ומהביל הכל והיה אומר לית דין ולית דיין ולית עלם אחרן, הפך איש תם מת, לפי שנטמטם לבו:
פסוק כח:ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו וגו', כפי פירוש המתרגם היה צריך יצחק שיאכילהו עשו, והרי הוא אומר ויפרוץ האיש מאד, ולכך אמר הרב רבי אברהם ן' עזרא ז"ל שירד מנכסיו. אבל אינו סברת שום מפרש לומר שיצחק העני כל כך, שהרי במדרש על פסוק וילך האיש הלוך וגדל הוא אומר זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך, וגם לרבותינו ז"ל שאומרים שהיה צדו בפיו כיצד מעשרין את המלח וכו' וכי יצחק שהיה נביא יצודהו עשו בפיו. ונראה כי ציד בפיו שהיה יצחק צד לעשו בפיו שהיה מדבר עמו בלשון רכה כדי לצודו להביאו למוטב, וכן אמר לו ויאמר אליו בני ויאמר הנני, שהיה קורא אותו בני בלשון רכה, וכן כשהביא יעקב מטעמים בחשבו שהוא עשו אמר מי אתה בני, ואהב יצחק את עשו לא אהבה גמורה אלא כדי לצודו בפיו. או נאמר ויאהב יצחק את עשו כדי שיקנאו זה מזה ולא יהיה שלום ביניהם כדי שלא יתחבר יעקב עמו, ופי' כי ציד (יעקב) בפיו של עשו כמו והיה לאכול, ולא אמר ויצחק אוהב את עשו שמשמע לעולם כמו שאמר ורבקה אוהבת את יעקב, האהבה אדוקה עם יעקב, וכמו שאמרו במדרש כל זמן ששומעת קולו מוספת אהבה על אהבתו, ואמר כן ממה שלא אמר ותאהב רבקה ליעקב, ועוד שאמר אוהבת את יעקב אהבה אדוקה עם יעקב אהבה שאינה תלויה בדבר, אבל בעשו אמר ויאהב יצחק את עשו עשה בן אהבה לעשו לומר שאינה אהבה אדוקה כ"כ, והרי נתן טעם כי ציד בפיו אהבה תלויה בדבר. וכתב בעל שערי אורה ז"ל על ויאהב יצחק את עשו אמר וכי צדיק גמור כיצחק שאין השכינה נפרדת ממנו אפילו שעה אחת היה אוהב לרשע כעשו, אלא פרק גדול מסודות התורה הוא, דע כי יצחק אבינו ז"ל צפה כל העתיד להיות וצפה וראה כל בני יעקב חוטאין ומכעיסין לפני ה' ויירשו דיני גיהנם, וכשראה ישראל בגלות עשו שמח שגלות מכפרת עון, ואהב צרות עשו ללמד על ישראל חובה כדי לגמור עליהן הדין בגלותו בעולם הזה ולא יהיו נצודים בדיני גיהנם, וזהו כי ציד בפיו הציד שהיו נצודים בגיהנם בא לפיו של עשו לזה שמח, והאריך שם בשער חמישי. ועם זה נבין מה שאז"ל תחת אדום ולא תחת ישמעאל והלא הוא ישמעאל מל"ה שרים ימיניים ואדום הוא מל"ה שרים שמאליים והוא יותר קשה ויותר אכזרי איך יאמר תחת אדום, אלא סוד הענין הוא שיצחק הוא כובש מדת הגבורה בחזקה לכך בחר במדה זו לעמוד כנגדה לרחם על בניו כמו שאז"ל על פסוק כי אברהם לא ידענו כו', לזה אמר תחת אדום שאם יתגברו עלינו יעמוד כנגדם כי לזה בחר במדה זו אבל לא תחת ישמעאל לפי ששם מדתו של אברהם ואברהם לא ידענו ואם יראה בני ישמעאל מתגברים עלינו לא יעמוד כנגדם לפי שהוא התפלל עליו ואמר לו ישמעאל יחיה לפניך:
פסוק כט:ויזד יעקב נזיד. בשל לו תחבולה אמר יעקב עשו ביזה וההביל הכל וא"כ באי זה דבר ימכור לי הבכורה, עתה יבא עיף ויגע ויתאוה לאכול ואם אעשה לו מטעמים הוא בכל יום מביא ציד ועושה מטעמים, אעשה מאכל אחר שאינו רגיל בו והוא מועיל לגוף כדאיתא במסכת ברכות הרגיל בעדשים אחת לשלשים יום מונע אסכרה מתוך ביתו, כדי שיתאוה לאכלו לתאבון ובזה ימכור לי הבכורה:
פסוק ל:ויבא עשו ויאמר הלעיטני נא וכו'. לא אמר האכילני אלא הלעיטני אתה בידך, נא בבקשה ובמהירות, מן האדם האדם הזה בגימ' ברה זה מברה גוף האדם. והוא עיף, תבשיל זה הוא רפואה לעייפותו. אולי כדי שיקבל יעקב הבכורה יגע הרבה אותו היום כי כל יום הוא הולך לצוד ולא עף אלא אותו יום יגע עד שנתיעף, ותאות צדיקים יתן, על כן קרא שמו דום, ולא על שיצא אדמוני כי אותו אדמימות היה על שיצא בבהלה כמו שאמרתי וכאשר נח הלך אותו אדמימות. על כן קרא שמו להגיד חרפתו ראו על מה מכר הבכורה לא על דבר חשוב או בדמים, אלא על הלעטה אחת ולא ממאכל חשוב אלא ממאכל אדום שהנפש קצה ממראהו שהוא אדום כדם על כן קרא שמו אדום:
פסוק לא:ויאמר יעקב מכרה כיום. אמר לו יעקב הראית כי אם היה גובר העיפות עליו היה מת ומלאכתו עיפה ויגעה אם יקרה לו מקרה אחר כמו שקרה לו היום ימות, ולזה אמר מכרה כיום שלא יבא יום אחר כמו זה היום וימות ותמות הבכורה גם כן עמו ולא יהיה לו שום זכר וזכרון, ואם תמכור יאמרו זאת בכורתו של פלוני, ויאמר עשו ודאי כן דברת הנה הוא הולך למות וכו':
פסוק לא:ועל דרך המדרש מכרה כיום אמר ר' אחא כל מי שיודע לחשב כמה שנים ישב יעקב בשלוה בצלו של עשו יום אחד אם כן אמר לו ישבתי יום אחד בשלוה מכרה לשבת יום אחר כמו אותו יום. ויאמר השבעה לי, שהן דברים ואינן נקנים באמירה לכך השביעו, והשביעו כיום כמו שזה היום אילו לא מצא זה התבשיל היה מת מרוב העיפות כן גם כן מכר לו בלי שום שיור ובלי שום תנאי, וג"כ השביעו כדי שלא יאמר מחמת אונס מכר אע"פ שאנסוהו עד שמכר מכירתו מכירה אם לא מסר מודעה עכ"ז לרווחא דמלתא השביעו. עוד השביעו שלא יאמר בתבשיל עדשים מכר אלא מכר שהצילו ממות לחיים, וזהו השבעה לי כיום שהיום היית מת אם לא האכלתיך. עוד הלעיטני נא למה נתאוה למאכל עדשים לפי שבא עשו מן השדה והוא ירא שלא ימות מן העייפות שבו ותבשיל של עדשים הם מועילים לחולה להחליש כח הדם, ולזה אמר הלעיטני בעל כרחי כמו שעושין לחולה שמאכילין אותו בעל כרחו, מרוב פחדו שלא ימות מהעייפות, ולזה אמר הנה אנכי הולך למות, א"ל יעקב א"כ מכרה כיום לא תראה בתבשיל שדמיו מועטים אבל תראה התועלת שבו שמצילך מהמיתה, ולזה אמר כיום יום זה יהיה מגמתך לעולם ולא תשכחהו, ולזה אמר השבעה לי שלא תמשך אחר האכילה ותשכח יום זה, ובכל יום ויום תאמר שבא לך חיים מחדש כמו יום שאכלתי העדשים, כי באותו זמן לא היו מתים מחמת חולי שלא התחיל החולי אלא מיעקב אלא כשבא להם עייפות היו מתים לזה אמר מכרה כיום ראה בתועלת היום ולא לתבשיל. ויבז עשו וכו', אמר חלק בכורה אינה כדאי בערך המיתה וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו והנה אחר שאמר ויאמר יעקב השבעה לי למה חזר פעם אחרת ואמר וימכור את בכורתו ליעקב, אלא הוא נתכוון לרמאות, אולי הקב"ה ישנה שמו ויאמר לא מכרתי אלא ליעקב, לזה כשבא הקב"ה א"ל שמך יעקב לא יקרא כו' כי אם ישראל לא שיעקר שם יעקב כדי שלא ימצא אותו רשע מקום שלא תחול מכירתו אלא שם יעקב טפילה וישראל עיקר, ולזה המלאך כשבא לשנות שמו אמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, כוונתו לבטל מכר הבכורה שהוא לא מכר אלא ליעקב, אבל הקב"ה כשברכו אמר שמך יעקב, ואמר כי אם ישראל יהיה שמך, לפעמים יעקב ופעמים ישראל, לא כמו שאמר המלאך לא יקרא עוד שמך יעקב שכוונתו לעקור שם יעקב, אלא שמך יעקב, ולזה אמר מכרה כיום את בכורתך לי, לא אמר מכרה לי בכורתך לי דייקא:
פסוק לד:ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים. הוא לא שאל אלא הלעטה אחת ויעקב נתן לו לחם ונזיד עדשים ויין שנאמר ויאכל וישת, שנתן לו יותר ממה שהיה עליו התנאי, יעקב וותרן בממונו היה: