תנ"ך על הפרק - בראשית כה - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

בראשית כה

25 / 929
היום

הפרק

פטירת אברהם, תולדותיו, לידת יעקב ועשו, מכירת הבכורה

וַיֹּ֧סֶף אַבְרָהָ֛ם וַיִּקַּ֥ח אִשָּׁ֖ה וּשְׁמָ֥הּ קְטוּרָֽה׃וַתֵּ֣לֶד ל֗וֹ אֶת־זִמְרָן֙ וְאֶת־יָקְשָׁ֔ן וְאֶת־מְדָ֖ן וְאֶת־מִדְיָ֑ן וְאֶת־יִשְׁבָּ֖ק וְאֶת־שֽׁוּחַ׃וְיָקְשָׁ֣ן יָלַ֔ד אֶת־שְׁבָ֖א וְאֶת־דְּדָ֑ן וּבְנֵ֣י דְדָ֔ן הָי֛וּ אַשּׁוּרִ֥ם וּלְטוּשִׁ֖ים וּלְאֻמִּֽים׃וּבְנֵ֣י מִדְיָ֗ן עֵיפָ֤ה וָעֵ֙פֶר֙ וַחֲנֹ֔ךְ וַאֲבִידָ֖ע וְאֶלְדָּעָ֑ה כָּל־אֵ֖לֶּה בְּנֵ֥י קְטוּרָֽה׃וַיִּתֵּ֧ן אַבְרָהָ֛ם אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־ל֖וֹ לְיִצְחָֽק׃וְלִבְנֵ֤י הַפִּֽילַגְשִׁים֙ אֲשֶׁ֣ר לְאַבְרָהָ֔ם נָתַ֥ן אַבְרָהָ֖ם מַתָּנֹ֑ת וַֽיְשַׁלְּחֵ֞ם מֵעַ֨ל יִצְחָ֤ק בְּנוֹ֙ בְּעוֹדֶ֣נּוּ חַ֔י קֵ֖דְמָה אֶל־אֶ֥רֶץ קֶֽדֶם׃וְאֵ֗לֶּה יְמֵ֛י שְׁנֵֽי־חַיֵּ֥י אַבְרָהָ֖ם אֲשֶׁר־חָ֑י מְאַ֥ת שָׁנָ֛ה וְשִׁבְעִ֥ים שָׁנָ֖ה וְחָמֵ֥שׁ שָׁנִֽים׃וַיִּגְוַ֨ע וַיָּ֧מָת אַבְרָהָ֛ם בְּשֵׂיבָ֥ה טוֹבָ֖ה זָקֵ֣ן וְשָׂבֵ֑עַ וַיֵּאָ֖סֶף אֶל־עַמָּֽיו׃וַיִּקְבְּר֨וּ אֹת֜וֹ יִצְחָ֤ק וְיִשְׁמָעֵאל֙ בָּנָ֔יו אֶל־מְעָרַ֖ת הַמַּכְפֵּלָ֑ה אֶל־שְׂדֵ֞ה עֶפְרֹ֤ן בֶּן־צֹ֙חַר֙ הַֽחִתִּ֔י אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י מַמְרֵֽא׃הַשָּׂדֶ֛ה אֲשֶׁר־קָנָ֥ה אַבְרָהָ֖ם מֵאֵ֣ת בְּנֵי־חֵ֑ת שָׁ֛מָּה קֻבַּ֥ר אַבְרָהָ֖ם וְשָׂרָ֥ה אִשְׁתּֽוֹ׃וַיְהִ֗י אַחֲרֵי֙ מ֣וֹת אַבְרָהָ֔ם וַיְבָ֥רֶךְ אֱלֹהִ֖ים אֶת־יִצְחָ֣ק בְּנ֑וֹ וַיֵּ֣שֶׁב יִצְחָ֔ק עִם־בְּאֵ֥ר לַחַ֖י רֹאִֽי׃וְאֵ֛לֶּה תֹּלְדֹ֥ת יִשְׁמָעֵ֖אל בֶּן־אַבְרָהָ֑ם אֲשֶׁ֨ר יָלְדָ֜ה הָגָ֧ר הַמִּצְרִ֛ית שִׁפְחַ֥ת שָׂרָ֖ה לְאַבְרָהָֽם׃וְאֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׁמָעֵ֔אל בִּשְׁמֹתָ֖ם לְתוֹלְדֹתָ֑ם בְּכֹ֤ר יִשְׁמָעֵאל֙ נְבָיֹ֔ת וְקֵדָ֥ר וְאַדְבְּאֵ֖ל וּמִבְשָֽׂם׃וּמִשְׁמָ֥ע וְדוּמָ֖ה וּמַשָּֽׂא׃חֲדַ֣ד וְתֵימָ֔א יְט֥וּר נָפִ֖ישׁ וָקֵֽדְמָה׃אֵ֣לֶּה הֵ֞ם בְּנֵ֤י יִשְׁמָעֵאל֙ וְאֵ֣לֶּה שְׁמֹתָ֔ם בְּחַצְרֵיהֶ֖ם וּבְטִֽירֹתָ֑ם שְׁנֵים־עָשָׂ֥ר נְשִׂיאִ֖ם לְאֻמֹּתָֽם׃וְאֵ֗לֶּה שְׁנֵי֙ חַיֵּ֣י יִשְׁמָעֵ֔אל מְאַ֥ת שָׁנָ֛ה וּשְׁלֹשִׁ֥ים שָׁנָ֖ה וְשֶׁ֣בַע שָׁנִ֑ים וַיִּגְוַ֣ע וַיָּ֔מָת וַיֵּאָ֖סֶף אֶל־עַמָּֽיו׃וַיִּשְׁכְּנ֨וּ מֵֽחֲוִילָ֜ה עַד־שׁ֗וּר אֲשֶׁר֙ עַל־פְּנֵ֣י מִצְרַ֔יִם בֹּאֲכָ֖ה אַשּׁ֑וּרָה עַל־פְּנֵ֥י כָל־אֶחָ֖יו נָפָֽל׃וְאֵ֛לֶּה תּוֹלְדֹ֥ת יִצְחָ֖ק בֶּן־אַבְרָהָ֑ם אַבְרָהָ֖ם הוֹלִ֥יד אֶת־יִצְחָֽק׃וַיְהִ֤י יִצְחָק֙ בֶּן־אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה בְּקַחְתּ֣וֹ אֶת־רִבְקָ֗ה בַּת־בְּתוּאֵל֙ הָֽאֲרַמִּ֔י מִפַּדַּ֖ן אֲרָ֑ם אֲח֛וֹת לָבָ֥ן הָאֲרַמִּ֖י ל֥וֹ לְאִשָּֽׁה׃וַיֶּעְתַּ֨ר יִצְחָ֤ק לַֽיהוָה֙ לְנֹ֣כַח אִשְׁתּ֔וֹ כִּ֥י עֲקָרָ֖ה הִ֑וא וַיֵּעָ֤תֶר לוֹ֙ יְהוָ֔ה וַתַּ֖הַר רִבְקָ֥ה אִשְׁתּֽוֹ׃וַיִּתְרֹֽצֲצ֤וּ הַבָּנִים֙ בְּקִרְבָּ֔הּ וַתֹּ֣אמֶר אִם־כֵּ֔ן לָ֥מָּה זֶּ֖ה אָנֹ֑כִי וַתֵּ֖לֶךְ לִדְרֹ֥שׁ אֶת־יְהוָֽה׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה לָ֗הּ שְׁנֵ֤יגייםגוֹיִם֙בְּבִטְנֵ֔ךְ וּשְׁנֵ֣י לְאֻמִּ֔ים מִמֵּעַ֖יִךְ יִפָּרֵ֑דוּ וּלְאֹם֙ מִלְאֹ֣ם יֶֽאֱמָ֔ץ וְרַ֖ב יַעֲבֹ֥ד צָעִֽיר׃וַיִּמְלְא֥וּ יָמֶ֖יהָ לָלֶ֑דֶת וְהִנֵּ֥ה תוֹמִ֖ם בְּבִטְנָֽהּ׃וַיֵּצֵ֤א הָרִאשׁוֹן֙ אַדְמוֹנִ֔י כֻּלּ֖וֹ כְּאַדֶּ֣רֶת שֵׂעָ֑ר וַיִּקְרְא֥וּ שְׁמ֖וֹ עֵשָֽׂו׃וְאַֽחֲרֵי־כֵ֞ן יָצָ֣א אָחִ֗יו וְיָד֤וֹ אֹחֶ֙זֶת֙ בַּעֲקֵ֣ב עֵשָׂ֔ו וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ יַעֲקֹ֑ב וְיִצְחָ֛ק בֶּן־שִׁשִּׁ֥ים שָׁנָ֖ה בְּלֶ֥דֶת אֹתָֽם׃וַֽיִּגְדְּלוּ֙ הַנְּעָרִ֔ים וַיְהִ֣י עֵשָׂ֗ו אִ֛ישׁ יֹדֵ֥עַ צַ֖יִד אִ֣ישׁ שָׂדֶ֑ה וְיַעֲקֹב֙ אִ֣ישׁ תָּ֔ם יֹשֵׁ֖ב אֹהָלִֽים׃וַיֶּאֱהַ֥ב יִצְחָ֛ק אֶת־עֵשָׂ֖ו כִּי־צַ֣יִד בְּפִ֑יו וְרִבְקָ֖ה אֹהֶ֥בֶת אֶֽת־יַעֲקֹֽב׃וַיָּ֥זֶד יַעֲקֹ֖ב נָזִ֑יד וַיָּבֹ֥א עֵשָׂ֛ו מִן־הַשָּׂדֶ֖ה וְה֥וּא עָיֵֽף׃וַיֹּ֨אמֶר עֵשָׂ֜ו אֶֽל־יַעֲקֹ֗ב הַלְעִיטֵ֤נִי נָא֙ מִן־הָאָדֹ֤ם הָאָדֹם֙ הַזֶּ֔ה כִּ֥י עָיֵ֖ף אָנֹ֑כִי עַל־כֵּ֥ן קָרָֽא־שְׁמ֖וֹ אֱדֽוֹם׃וַיֹּ֖אמֶר יַעֲקֹ֑ב מִכְרָ֥ה כַיּ֛וֹם אֶת־בְּכֹֽרָתְךָ֖ לִֽי׃וַיֹּ֣אמֶר עֵשָׂ֔ו הִנֵּ֛ה אָנֹכִ֥י הוֹלֵ֖ךְ לָמ֑וּת וְלָמָּה־זֶּ֥ה לִ֖י בְּכֹרָֽה׃וַיֹּ֣אמֶר יַעֲקֹ֗ב הִשָּׁ֤בְעָה לִּי֙ כַּיּ֔וֹם וַיִּשָּׁבַ֖ע ל֑וֹ וַיִּמְכֹּ֥ר אֶת־בְּכֹרָת֖וֹ לְיַעֲקֹֽב׃וְיַעֲקֹ֞ב נָתַ֣ן לְעֵשָׂ֗ו לֶ֚חֶם וּנְזִ֣יד עֲדָשִׁ֔ים וַיֹּ֣אכַל וַיֵּ֔שְׁתְּ וַיָּ֖קָם וַיֵּלַ֑ךְ וַיִּ֥בֶז עֵשָׂ֖ו אֶת־הַבְּכֹרָֽה׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
ויקח אשה. אמר לי, רבא לרבה בר מרי, מנא הני מילי דאמרי אינשי, שתין וחד תכלי מטיוה לככא דקל חברי' שמע ולא אכל אפירש בערוך ערך תכל, ששים ואחד מכאובים באים לאיש ששומע קול אכילה שאדם אוכל והוא אינו אוכל. , דכתיב ויביאה יצחק האהלה וכתיב בתרי' ויוסף אברהם ויקח אשה בובמ"ר כאן ס"פ ס' איתא, למדך תורה דרך ארץ מאברהם שאם יש לאדם בנים גדולים ישיאן תחלה ואח"כ ישא הוא אשה וכמש"כ ויביאה יצחק האהלה ואח"כ ויוסף אברהם ויקח אשה, אבל בתוספתא פ"ו דבכורות איתא הוא לישא ובנו לישא הוא קודם לבנו, וצ"ל דתוספתא איירי שעדיין לא קיים פו"ר כגון שאין לו אלא בן אחד או בת אחת, והמ"ר איירי כשכבר קיים. .
(ב"ק צ"ב ב') כל אשר לו ליצחק. ת"ר, כשבאו בני ישמעאל ובני קטורה לדון עם ישראל, אמרו, ארץ כנען שלנו ושלכם, דכתיב ואלה תולדות ישמעאל בן אברהם ואלה תולדות יצחק בן אברהם גר"ל דאת שניהם יחס הכתוב לאברהם וארץ כנען הבטיח הקב"ה לאברהם ולזרעו, וצ"ע שלא השיבו להם מן כי ביצחק יקרא לך זרע, ואולי היו משיבים כי הירושה נמשכת אחר תולדה טבעית ולא אחר התולדה היחוסית. , אמר להם גביהא בן פסיסא, הא כתיב ויתן את כל אשר לו ליצחק ולבני הפילגשים נתן מתנות, אב שנתן אגטין לבניו בחייו ושיגר זה מעל זה, כלום יש לזה על זה כלום, ולא מצאו תשובה וברחו דאגטין הוא כתב הפרידה בין חלקי יצחק וישמעאל. ובני קטורה. ועיין בתוס' ריש גיטין ב' א' חקרו במקור שם גט אשה וכתבו טעמים רמזים, ולפי המבואר כאן י"ל בפשיטות דהוא קיצור משם אגטין המורה על כתב הפרידה. .
(סנהדרין צ"א א') מתנות. מאי מתנות, א"ר ירמיה בר אבא, מלמד שמסר להם שם טומאה הדאין לומר מתנות ממש, דהא כתיב ויתן את כל אשר לו ליצחק, ולא נתבאר ענין שם הטומאה, ואפשר לומר ע"פ המבואר בספרי פ' עקב שמימי אנוש החלו לקרוא לע"ז בשם ה', ורצה אברהם למנוע כעור זה מסר להם שמות הטומאה שיקראו בהם לעבודת כוכבים שלהם ויחדלו לקראם בשם ה', ועיין בפירש"י בפסוק זה. .
(שם שם) יצחק וישמעאל. א"ר יוחנן, ישמעאל עשה תשובה בחיי אביו, שנאמר ויקברו אתו יצחק וישמעאל, מדאקדמי' אדבורי אדברי' וכלומר הנהיגו לפניו, שחלק לו כבוד. , ומדאדברי' שמע מינה עשה תשובה בימיו זואין לומר דחשיב להו דרך חכמתם כמו בבני נח (עיין ס"פ בראשית), דהא בקבורת יצחק כתיב (ס"פ וישלח) ויקברו אותו עשו ויעקב, הרי דחשיב להו לפי שנותיהם. וע"ע לעיל בריש פרשה הקודמת בפסוק וה' ברך את אברהם בכל מבואר עוד דרשא שעשה ישמעאל תשובה. .
(ב"ב ט"ז ב') ויברך אלהים וגו'. [נחמו מאבלותו, מלמד שממדת הקב"ה לנחם אבלים] חמדייק שהברכה כאן הי' מענין נחום אבלים, משום דלא נתפרש במה ברכו, וגם אם היתה בזה ברכה סתם למה תלי זה בסיבת מיתת אברהם. וע"ע מש"כ השייך לדרשא זו בריש פ' ראה בפסוק אחרי ה' אלהיכם תלכו. –
וע' ברבינו יונה פ"ג דברכות במשנה קברו את המת וכו', כתבו דתנחומי אבלים היא מצוה דאורייתא שבכלל גמילות חסד הוא, וגמ"ח הוי מצוה מן התורה, כדכתיב (פ' יתרו) והודעת להם את הדרך ילכו בה ודרשינן זו גמ"ח, יעו"ש, ולא ידעתי למה לא הביא דרשא זו דילפינן מינה בפ' ראה בפסוק אחרי ה' אלהיכם תלכו דמצוה להדבק במדותיו של הקב"ה, יעו"ש.
אך אמנם בכלל מש"כ תר"י דמדאורייתא היא לאו דוקא מדאורייתא ממש אלא ר"ל רמז מן התורה, אבל עיקר המצוה מדרבק וכמש"כ הרמב"ם בפי"ד מאבל, מ"ע מדבריהם לבקר חולים ולנחם אבלים, ועיין מש"כ בענין זה בפ' יתרו שם. .
(סוטה י"ד א') שני חיי ישמעאל. א"ר חייא בר אבא, למה נמנו שנותיו של ישמעאל – כדי לייחס בהם שנותיו של יעקב טלידע בן כמה שנים הי' יעקב וללמדנו שהלך לבית עבר ללמוד תורה, והחשבון בפרט מבואר בפירש"י בפסוק זה, ועיין לפנינו ס"פ ויגש. –
והנה בעיקר הקושיא למה נמנו שנותיו של ישמעאל פירש"י למה לנו למנות שנות הרשעים, ובטורי אבן הקשה דהא ישמעאל עשה תשובה [ע"ל פסוק ט'], והנה לא הו"ל להקשות כזה על רש"י, יען שכן מפורש במ"ר, אך הנה אפשר ליישב בנקל קושיא זו ע"פ מ"ש במ"ר ר"פ זו על הפסוק ויהיו ימי שני חיי שרה, זה שאמר הכתוב יודע ה' ימי תמימים, כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים, כלומר שכל שנותיהם הם בצדקתם, ולפי"ז י"ל דמקשה כאן על הלשון שני חיי ישמעאל דמשמע שהכתוב בא למנות כל שנותיו, וקשה הלא אפילו אם עשה תשובה עשה זאת רק בסוף ימיו, וא"כ למה נמנו כל שנותיו ואף אלה שהיו בם ברשעתו, ומשני כדי לייחס בהם, בכל שנותיו, את שנותיו של יעקב. .
(מגילה י"ז א') אברהם הוליד וגו'. בשעה שילדה שרה את יצחק היו. בני אדם מרננים ואומרים, וכי אברהם בן מאה שנים יוליד, מיד נהפך קלסתר פניו של יצחק ונדמה לאברהם, פתחו כולם ואמרו אברהם הוליד את יצחק יומקודם היו אומרים שמאבימלך נתעברה בעת שלקחה אליו. וע"ע מש"כ השייך לדרשא זו לעיל בפ' וירא בפסוק היניקה בנים שרה. .
(ב"מ פ"ז א') ויעתר יצחק. א"ר יצחק, למה נמשלה תפלתם של צדיקים לעתר יאר"ל למה הוציא הכתוב ענין התפלה כאן בלשון עתר, ועתר הוא כלי כעין רחת המהפך את התבואה בגורן. , לומר לך, מה עתר זה מהפך את התבואה ממקום למקום, כך תפלתם של צדיקים מהפכת מדותיו של הקב"ה ממדת רגזנות למדת רחמנות יבענין מדת הרגזנות בזה נראה דהוא כנוי לשנוי הטבע ששינה הקב"ה ביצחק ורבקה שהיו מטבעם עקורים ואינם ראויים להוליד, ודבר שנוי הטבע אין עושה הקב"ה כביכול ברצון, וכמ"ש בשבת נ"ג ב' לחד לישנא כמה גרוע אדם זה שנשתנו עליו סדרי בראשית. .
(יבמות ס"ד א') לנוכח אשתו. על אשתו לא נאמר אלא לנוכח אשתו, מלמד ששניהם עקורים היו, ומפני מה היו אבותינו עקורים, א"ר יצחק, מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים יגיתכן דמדייק מדכתיב מקודם מעשה התפלה ואח"כ הסבה, ולפי הפשט הי' צ"ל מקודם ותהי רבקה עקרה ויעתר יצחק, אלא בא לרמז שהתפלה היא סבת העקרות, והיינו שהכין הקב"ה סבה כדי שיתפללו. .
(יבמות ס"ד א') ויעתר לו. להם מבעי לי', אלא לפי שאינה דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע ידועיין באו"ח סי' נ"ג בט"ז ס"ק ג' בשם ב"ח ומהרש"ל שדקדקו מכאן דטוב לחזר אחר ש"ץ בן צדיק, והט"ז חולק על זה וס"ל דרחמנא ליבא בעי, ותימא שלא תירץ מאומה כנגד משמעות סתימת הגמרא אינה דומה תפלת צדיק בן צדיק וכו', אלא שנ"ל דמי שהוא בעל מדות טובות ביותר אע"פ שהוא צדיק בן רשע בכ"ז ראוי לבכר אותו על צדיק בן צדיק שאין בו מדות טובות של צדיק בן רשע.
ונראה ראי' לזה מתענית כ"ה ב' מעשה בר' אליעזר שירד לפני התיבה ולא ירדו גשמים וירד ר"ע וירדו גשמים, הוו מרנני רבנן על כבודו של ר"א שלא נענה, יצתה בת קול ואמרה, לא מפני שזה [ר"ע] גדול מזה [מר"א] אלא מפני שזה [ר"ע] מעביר על מדותיו וזה [ר"א] אינו מעביר על מדותיו. והנה ידוע הוא דר"ע הי' בן גרים, וא"כ הי' ר"א לגבי' בערך צדיק בן צדיק ובכ"ז נענה ר"ע מפני המדה טובה שהיתה בו יתרה על ר"א. [שם שם] ויאמר ה' לה. על ידי מתורגמן טואפשר שדריש כן משום דע"פ רוב מצינו שלשון דרישה הוא מרחוק ולשון שאלה הוא בקרוב, ולכן מצינו בדוד המלך כתיב וישאל דוד באלהים ולא וידרוש, ומדלא כתיב כאן ותלך לשאול דריש שדרשתהו מרחוק והיינו ע"י אמצעי וכמבואר במדרשים שהלכה לבית מדרשו של שם ועבר ושם שאלה, ולכן היתה התשובה ג"כ ע"י אותו הנשאל, והיינו ע"י מתורגמן. ובירושלמי מוסיף כאן לא מצינו שדבר הקב"ה עם אשה אלא עם שרה בלבד, וע"ל בפ' בראשית בפ' אל האשה אמר ובפ' וירא בפ' ויאמר לא כי צחקת. .
(ירושלמי סוטה פ"ז ה"א) שני גיים. אמר רב יהודה אמר רב, אל תקרא גוים אלא גאים טזלפנינו בגמרא כאן ובברכות נ"ז ב' הגירסא אל תקרא גוים אלא גיים, והעיר הגרי"ב בגה"ש בברכות דבכל הספרים אצלנו הכתיב גיים והקרי גוים, וקשה איך אמרו בגמרא להיפך, יעו"ש, ולפלא שלא העיר שבילקוט הגירסא אל תקרא גיים אלא גאים, וכ"מ בש"ס כת"י, ועיין בחולין צ"ב א' אלו שני שרי גאים וכו', ולדעתי אין ספק שכך צ"ל בגמרא כאן. וטעם הקריאה הזאת הוא משום דיו"ד מתחלף באל"ף, וכמו היימין – האמין, ילפא – אילפא, כייב – כאב, שייב שאב, ודיין – ודאין [וע' מבוא הירושלמי לר"ז פרנקיל, ח'], והרבה דרשות ורמזים כאלה בגמרא. ועוד נבאר מענין עיקר דרשא זו באות הבא. , זה אנטונינוס ורבי שלא פסקו מעל שלחנם לא צנון ולא חזרת, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים יזנראה באור כלל הדרשא ע"פ המבואר בכ"מ בגמרא דכל מקום שנאמר שני מורה על השתוות הפרטים זל"ז, וטעם דבר זה הוא משום דאם אין זה בא לדרשא ל"ל לכתוב שני, תיפוק לי' דמעוט רבים שנים, וכה דרשינן ביומא ס"ב ב' שני שעירי עזים ושתי צפרי מצורע, מה ת"ל שני, שתי, שיהיו שוים בקומה ובמראה וכו', ובתו"כ פ' אמור לחם תנופה שתים – שתהיינה שוות, ובקדושין ס"ח ב' כי תהיין לאיש שתי נשים שתהיינה מעם אחד, והרבה כהנה. ולפי"ז הכא דכתיב שני גיים [ודרשינן גאים] מורה על השתוותם, ואם קאי בפשיטות על יעקב ועשו, זה אי אפשר, שהרי ידוע העדר השתוותם זל"ז בכל פרט, ולכן הקדים לדרוש אל תקרא גיים אלא גאים, ואח"כ מוצא ענין אחד בשני אנשים גדולי המעלה הבאים זה מיעקב וזה מעשו שנתקיים בהם גדולה בהשתוות זל"ז, אלו רבי ואנטונינוס. והציור שלא פסקה מעל שולחנם צנון וחזרת, הוא ציור על רוחב ההנהגה, כי דבר זה לא תתקיים משנה לשנה רק אצל גדולי העשירים שיש להם נטיעות בייתיות וכדומה. .
(ע"ז י"א א') ולאום וגו'. אמר רב נחמן בר יצחק, אם יאמר לך אדם חרבו קסרי וירושלים או ישבו קסרי וירושלים אל תאמין, חרבה קסרי וישבה ירושלים או חרבה ירושלים וישבה קסרי תאמין, שנאמר ולאום מלאום יאמץ יחוכ"ה אומר (יחזקאל כ"ו) בבנין צור וחרבן ירושלים, אמלאה החרבה ודרשינן אם מלאה זו חרבה זו ואם חרבה זו מלאה זו, וקסרי היא עיר ביהודה על חוף הים אשר נתמלאה מחרבנה של ירושלים. .
(מגילה ו' א') ולאום וגו'. אמר רבי אלעזר, כל אדם שיש בו חנופה אפילו עוברין שבמעי אמן מקללין אותו, שנאמר (משלי כ"ד) אומר לרשע צדיק אתה יקבוהו עמים יזעמוהו לאומים ואין לאום אלא עוברין שנאמר ולאום מלאום יאמץ יטאולי מרמז בזה למ"ש בנדה ל' ב' דגם עובר שבמעי אמו משביעין אותו שיהא צדיק, וזה החונף האומר לרשע צדיק אתה הרי מזכה את החייב, וא"כ קשה להם לעמוד בצדקתם כי איך יעשו פעולות צדקה בעוד שהחונף אומר צדק למעשה רשע, וא"כ הוי לדידיה הצדקה לרשעה, ובעשותם צדקה הרי הם כרשעים בעיני הבריות ואיך זה יעמדו בשבועתם. .
(סוטה מ"א ב') ולאום וגו'. א"ר שמעון חסידא, כל המונע הלכה מפי תלמיד אפילו עוברין שבמעי אמן מקללין אותו, שנאמר (משלי י"א) מונע בר יקבוהו לאום ואין לאום אלא עוברין, שנאמר ולאום מלאום יאמץ, ואין בר אלא תורה, שנאמר (תהלים ב') נשקי בר כר"ל לא רק גדולים שחסרים הלכה זו אלא אף עוברין במעי אמן שאינם חסרים דבר כמ"ש בנדה ל"א ב' מלמדין אותו כל התורה, אפילו הכי מקללין אותו שמחסר טובה מעולם. .
(סנהדרין צ"ב א') ולאום וגו'. דרש ר' חנינא בר פפא, לעתיד לבא אומר הקב"ה, כל מי שעסק בתורה יבא ויטול שכרו מיד נתקבצו עובדי כוכבים בערבוביא, אמר הקב"ה, תכנס כל אומה וסופריה, שנאמר (ישעי, מ"ג) ויאספו לאומים כאובתחלת הפסוק הזה – כל הגוים נקבצו יחדו ויאספו לאומים מי בהם יגיד זאת, ודרשינן אין זאת אלא תורה כמ"ש וזאת התורה וגו'. , ואין לאום אלא מלכות, שנאמר ולאום מלאום יאמץ כבכלומר כל אומה ומלך שלה. –
וע' במ"ר כאן ורב יעבד צעיר אר"ה אם זכה יעבוד ואם לא זכה יעבד, וכמה נדחקו המפרשים בפי' הדברים, אבל באמת הכונה פשוטה מאד, דדריש אם זכה הצעיר אז יעבוד אותו הרב, ואם לא זכה אז יעביד [בחיר"ק הב'] אותו הרב, והיינו שהצעיר יעבוד את הרב, מלשון אשר מצרים מעבידים אותם, וכל זה דריש מדכתיב יעבד חסר ו'. .
(ע"ז ב' ב') וימלאו ימיה. אמר רב נחמן בר יצחק, כל הנותן מטתו בין צפון לדרום אין אשתו מפלת נפלים, כתיב הכא (תהלים י"ז) וצפונך תמלא בטנם וכתיב התם ממלאו ימיה ללדת והנה תומים בבטנה כגפירש"י וז"ל, מטתו בין צפון לדרום, ראשה ומרגלותיה זה לצפון וזה לדרום, ונראה בעיני משום דשכינה במזרח או במערב, לפיכך נכון להסב דרך תשמישו לרוחות אחרות, עכ"ל. ולכאורה יש להעיר שהרי מצינו שגם בצד צפון שכינה שורה כמש"כ בפ' קרבנות צפונה לפני ה' ועיי"ש במדרשים, ואפשר לומר ע"פ מה שיש להעיר בשייכות אגדה זו לסוגיא זו דאיירי מעניני שמירה ממזיקין בשינה בלילות, והנה איתא בפדר"א פ"ג ועוד מדרשים דבצד צפון הוא מדור לשדין ולרוחות ומזיקין וזועות ובצד דרום שוררים טללי ברכה וגשמי נדבה, ולכן י"ל דבלשון הנותן מטתו מכוין קדושת הזיווג, ומטתו כנוי לאשתו ע"ש הכתוב במשלי כ"ב למה יקח משכבך מתחתיך ע"פ דרשת חז"ל בשבת ל"ב ב' דקאי על אשתו, יעו"ש, ובעלמא הכנוי תשמיש המטה, ור"ל המזדווג בין צפון לדרום ודעתו תקיפה בה' שאינו חושש לרוחות ושדין השוררין בצפון מתברך בבנים חיים וקיימים, ודו"ק. ובזה ניחא עוד מה שאין אנו נזהרין עתה בזה, ע"פ מש"כ התוס' ביומא ע"ד ב' ובכ"מ דבזה"ז אין אנו נזהרין בכמה ענינים כאלה, עיי"ש ואין להאריך עוד. .
(ברכות ה' ב') ויצא הראשון. תנא דבי ר' ישמעאל, בשכר שלשה ראשון זכו לשלשה ראשון להכרית זרעו של עשו ולבנין בית המקדש ולשמו של משיח. להכרית זרעו של עשו – דכתיב ויצא הראשון אדמוני כדבאור הדרשא, כי בשביתת הרגל דפסח ודחג הסכות ונטילת לולב כתיב בכולם ראשון (פ' אמור), בפסח – ביום הראשון מקרא קודש, ובסכות – ביום הראשון שבתון, ובלולב – ולקחתם לכם ביום הראשון, ואמר על זה, שבזכות אלה שנקראו ראשונים זכו לג' ענינים שמתוארים בתאר ראשון, להכרית זרעו של עשו שנקרא ראשון כדכתיב כאן ויצא הראשון, וכן זכו לביהמ"ק דכתיב בי' (ירמי' י"ז) כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו, וגם זכו לשמו של משיח דכתיב בי' (ישעי' מ"א) ראשון לציון הנה הנס. ומבואר בגמרא דס"ל לתנא דבי ר' ישמעאל דהלשון ביום הראשון שמא בעלמא דנקראו ראשון [לשון רש"י], ונראה הבאור דמפרש ביום הראשון לא ראשון בזמן רק ראשון במעלה.
ושייכות הזכות מג' דברים אלה לג' לשונות אלו נראה, דהכרתת זרעו של עשו הוא לעומת הכרתת המצרים בצאת ישראל ממצרים, וא"כ יש לזה שייכות לפסח, ובזכות שמירת חג הסכות דכתיב בי' ראשון והוא ראשון במעלה יזכו לדבר מעין המאורע בו הנקרא ג"כ ראשון במעלה והוא בנין ביהמ"ק של שלמה וחניכתו שהי' בתג הסכות כנודע בכתוב, ובזכות מעלת מצות לולב המתואר ג"כ ראשון במעלה כמבואר יזכו לשמו של משיח המרומז בלולב ומיניו כמבואר באגדות ומדרשים. –
והנה בפסוק הבא ואחרי כן יצא אחיו פירש"י והוא ממדרשים, בדין הי' אוחז בו לעכבו וכו' יעו"ש ובמדרשים. ומה דהכריחם לדרוש בזה, י"ל משום דלפי הלשון ויצא הראשון הו"ל לומר ואח"כ יצא השני, לכן דרשי דבדין הי' גם הוא ראשון ולכן לא יכול הכתוב לכתוב עליו השני וכתב יצא אחיו, ודו"ק. .
(פסחים ה' א') ויעקב איש תם. מלמד שנולד יעקב אבינו מהול כהדריש ע"פ מ"ש בנדרים ל"א א', גדולה מילה שכל המצות שעשה אברהם אבינו לא נקרא תמים עד שמל, שנאמר התהלך לפני והיה תמים, וא"כ אחרי שמתואר יעקב בשם תם – מבואר שנולד מהול. [אדר"נ פ"ב]. ויבא עשו וגו'. תניא, כל זמן שהיה אברהם חי לא מרד עשו, דכתיב ויבא עשו מן השדה וגו', ותניא, אותו היום נפטר אברהם אבינו ועבר אותו רשע חמש עבירות ביום ההוא כוכפי שיתבאר בדרשא הסמוכה. כמ"ש אותו היום נפטר אברהם אבינו – מבואר עוד בגמרא שבישל יעקב תבשיל של עדשים שהוא מאכל אבלים [מפני טעמים שונים, עיין בגמרא] לנחם את יצחק, ואינו מבואר איפה מרומז זה בפסוק, וי"ל דדייקו חז"ל את הלשון שאמר עשו הלעיטני נא מן האדום האדום הזה, למה לא קרא את התבשיל הזה בשמו העצמי לאמר הלעיטני נא מן העדשים האלה או מן הנזיד הזה, אלא הענין הוא שהי' זה התבשיל חדש לו ולא הי' יודע מה טיבו ונתרגש עליו בכלל ויתארהו האדום האדום הזה, ודרשו חז"ל מה זה היתה הסבה שבישל יעקב נזיד חדש שלא היו רגילים ומכירים, וסמכו שזה הי' תבשיל מיוחד לנחום אבלים מפני שבאותו יום נפטר אברהם אבינו, כמבואר. .
(ב"ב ט"ז ב') ויבא עשו וגו'. א"ר יוחנן, חמש עבירות עבר אותו רשע ביום ההוא כזומפרש ואזיל ומסמיך כל פרט עבירה על איזה לשון שבפסוק זה. והנה אע"פ שבכלל יתפרש הפסוק הזה כפשוטו, ואין דרשות אלו אלא רמזים ואסמכתות, בכ"ז כך דרך חז"ל לתלות את הקלקלה במקולקל, כמ"ש בב"ב ק"ט ב', וכמו שבארנו דרך זו של חז"ל בעלי התלמוד לעיל בפ' לך בפ' וישא לוט את עיניו (י"ג י') יעו"ש וצרף לכאן. , בא על נערה המאורסה והרג את הנפש וכפר בתחיית המתים וכפר בעיקר כחבנוסחת הגמרא שלפנינו איתא מקודם כפר בעיקר ואח"כ כפר בתחה"מ, ונראה דט"ס הוא, וצ"ל מקודם הכפירה בתחה"מ, יען דדרשא זו מסמיך על הלשון הנה אנכי הולך למות, והכפירה בעיקר מסמיך על הלשון ולמה זה לי, והלשון הנה אנכי מוקדם בפסוק על הלשון ולמה זה לי, ולכן העתקנו כפי סדר הכתוב, ואח"כ ראיתי שבנוסחת ש"ס כת"י וכן בילקוט הגירסא כמו שהעתקנו, והודיתי לה' על יושר ההשערה. , ושט את הבכורה. בא על נערה המאורסה – כתיב הכא ויבא עשו מן השדה וכתיב התם (פ' תצא) כי בשדה מצאה. הרג את הנפש – כתיב הכא והוא עיף וכתיב התם (ירמי' ד') עיפה נפשי להורגים. כפר בתחיית המתים – דכתיב הנה אנכי הולך למות כטמשמע לי' שכוון לכפור בקיום הנפש הנצחית, משום דאל"ה מה זה שאמר הנה אנכי הולך למות, וכי ס"ד שיחי' לעולם, ועיין מש"כ לעיל אות כ"ז. . כפר בעיקר – כתיב הכא ולמה זה לי וכתיב התם (פ' בשלח) זה אלי ואנוהו לנראה דדריש יתור המלה זה דהול"ל ולמה לי בכורה, ובעלמא מבואר דההוראה בלשון זה מורה על ההוראה באצבע על אותו הדבר, וכמו בתענית ל"א א' הקב"ה יושב בגן עדן בתוך הצדיקים וכל אחד מראה עליו באצבע שנאמר ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה, ובסוטה י"א ב' בפסוק המובא כאן זה אלי ואנוהו אמרו שכל אחד על הים הכירהו כביכול להקב"ה ואמרו זה אלי, ובמנחות כ"ט א' שלשה דברים הי' קשה ציורם למשה עד שהראה אותם לו הקב"ה באצבע, ויליף שם מדכתיב באותן הדברים הלשון זה, יעו"ש, ובירושלמי סוטה פ"א ה"י דרשו על הפ' דס"פ ויחי אבל כבד זה למצרים, מלמד שהראו באצבע על ארונו של יעקב, ובמכילתא פ' בא בעבור זה עשה ה' לי – בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך על השלחן, והיינו שיהי' באפשר להראות עליהם באצבע, ויליף כן מלשון בעבור זה. והנה כאן אין לפרש שהראה עשו באצבע על הבכורה, שהרי זה דבר רוחני ואצילי, וגם בכלל המלה זה מיותרת, כמש"כ, ולכן דרשו ע"ד רמז ואסמכתא ע"פ המבואר עוד במנחות נ"ג ב' זה – זה הקב"ה דכתיב זה אלי ואנוהו, וכן בזוהר פ' ויחי רכ"ח א' רוח קודשא אקרי זה דאשתכח תדיר עמי' דבר נש ודרשו שהראה באצבע כלפי מעלה ואמר למה זה לי, והוי המשך ובאור הלשון ולמה זה לי בכורה, כאומר ולמה זה לי, וגם למה לי בכורה, שאלה אחת על שני פרטים, ונמצא כאלה בתנ"ך, ומסמיך זה בגז"ש זה זה לזה אלי ואנוהו דהתם הי' ממש היפך הכפירה, דהיינו הכרה והודאה, כמש"כ, וע"ע מש"כ לעיל אות כ"ז. , ושט את הבכורה – דכתיב ויבז עשו את הבכורה לאפירש"י וז"ל, ביזה את העבודה שהיתה בבכורות, ופסוק ומדוע הקלותני (ש"ב י"ט) תרגומו מדוע אשטתני, עכ"ל. ומ"ש שהיתה העבודה בבכורות מבואר ענינו בזבחים קי"ב ב' שעד שהוקם המשכן היו הבכורים עובדים בקדשים במקום כהנים. –
ועל מה שהביא ראי' לתרגום שטא מפסוק דשמואל ומדוע הקלותני – נתעוררו המפרשים למה הביא ממרחק פי' ושטא, והלא בפסוק זה גופא תרגום ויבז – ושט, וזה באמת פליאה גדולה לכאורה.
ונראה בזה, כי לכאורה קשה לשון הגמרא ושט את הבכורה ולמה לא אמרו בלשון הפסוק ובזה את הבכורה, וצ"ל דכונת הגמרא להגדיל רשעת עשו שלא די שביזה את הבכורה בלבו, שכן הוראת הלשון בזה, כמש"כ (ש"ב ו') ותבז לו בלבה, אלא שעוד שטא והקיל בה בפועל ובפרהסיא, ועל זה מביא רש"י לראיה שהפירוש שטא הוא בזיון בפועל ממש, שכן הוא תרגומו של הלשון ומדוע הקלותני, ושם היתה לבאר מה הוא הבזיון בפועל שביזה את הבכורה, ומפרש שביזה את העבודה שבבכורים. וענין הבזוי מבואר במ"ר שהכניס עמו כת של פריצים ולעגו על קנית יעקב את הבכורה, יעו"ש. .
(ב"ב ט"ז ב')

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך