תום תקופת אברהם

עם גמר ייסודו של בית העתיד הקדוש של ישראל, נפנה אברהם להמשיך ברכה וחיים לאומות העולם בצורתן המתוקנת. הוא נושא את קְטוּרָֽה לאשה (א) וממשיך דרכה את בניין האומות שיהיו שכנות לישראל ולארצם [מדין] (ב).

ואולם, כדי לברר את ההבדלה בין יצחק, ממשיך דרכו הישראלית המרכזית, ובין בני הפילגשים, מצווה אברהם את הארץ ואת כל מורשתו הרוחנית ליצחק: "וַיִּתֵּ֧ן אַבְרָהָ֛ם אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־ל֖וֹ לְיִצְחָֽק׃"(ה). בני הפילגשים, לעומת זאת, זוכים במתנות אך משולחים מכל אחיזה בארץ הקודש: "וְלִבְנֵ֤י הַפִּֽילַגְשִׁים֙ אֲשֶׁ֣ר לְאַבְרָהָ֔ם נָתַ֥ן אַבְרָהָ֖ם מַתָּנֹ֑ת וַֽיְשַׁלְּחֵ֞ם מֵעַ֨ל יִצְחָ֤ק בְּנוֹ֙ בְּעוֹדֶ֣נּוּ חַ֔י..."(ו) [מתנות אלו מבטאות כוחות רוחניים שאין להם חלק בקדושת ישראל לעת עתה, ורק לעתיד לבוא יתגלו בצורתם החיובית].

עם סיום תפקידו של אברהם אבינו בארץ והעברת שבט ההנהגה ליצחק, נאסף אברהם אל אוצר נשמות ישראל (ח) ונקבר במערת המכפלה (ט-י). ברגע גדול זה של התבוננות מקיפה באישיותו המבורכת של אברהם, הכוללת את הברכה העליונה ואת מרחב השפעתה בעולם, מגלה גם ישמעאל את שייכותו לבית אברהם; "וַיִּקְבְּר֨וּ אֹת֜וֹ יִצְחָ֤ק וְיִשְׁמָעֵאל֙ בָּנָ֔יו"(ט) – יצחק קודם לישמעאל, אולם שניהם כאחד "בניו" של אברהם.

צוואתו של אברהם, המקנה עדיפות ליצחק, מקבלת אישור א-להי בברכת ד' הנסמכת לפטירתו: "וַיְהִ֗י אַחֲרֵי֙ מ֣וֹת אַבְרָהָ֔ם וַיְבָ֥רֶךְ אֱלֹהִ֖ים אֶת־יִצְחָ֣ק בְּנ֑וֹ"(יא). באותו פסוק מסופר על ישיבתו של יִצְחָ֔ק עִם־בְּאֵ֥ר לַחַ֖י רֹאִֽי. ייתכן שבכך מתכוונת התורה לציין את התפתחותו המיוחדת והעצמאית של יצחק, הבנויה על־פי מפעליו ואיננה נשענת על גדולתו של אביו בלבד. במקום זה תיקן יצחק את תפילת המנחה, ובכך הוסיף על ירושת ערכו של אברהם, שתיקן את תפילת שחרית (ברכות כו:).

עניין נוסף הנובע מישיבתו של יצחק באותה נקודת מפגש, שבה נמשכים ניצוצי אורה מאורות הקודש של בית אברהם על אומות העולם, היא ההשפעה הבאה לבית ישמעאל ויוצרת התאמה חיצונית בין מבנה ביתו ובין המבנה הפנימי של בית ישראל: שנים־עשר נשיאים (טז) כנגד שנים־עשר השבטים, כהתאמת הקליפה לפרי המתגדל בפנימיותה.

בזאת תמה תקופת ההכשרה לבניינו של בית יצחק והחלה תקופת הבניין והעבודה המיוחדת למידת הגבורה, שהיא מידתו העצמית.