זו הגר. בב"ר אמרו רב אמר זו הגר א"ל ר' נחמיה והלא כתיב ויוסף א"ל ע"פ הדבור נשאה היך מה דאת אמר מה יוסף ה' דבר עמי א"ל והא כתיב ושמה קטורה א"ל שקשרה מצות ומעשים טובים א"ל והא כתיב ולבני הפלגשים אשר לאברהם א"ל פלגשם כתיב:
ושקשרה פתחה שלא נזדווגה לאדם מיום שפירשה מאברהם. כי תרגום ותקשור על ידו שני וקטר' על ידיה זהורית':
אשורים ולטושים שם ראשי אומות. ב"ר פי' האחד מבניו נתייחסו אליו כל האשורים והאחר נתייחסו אליו כל הלטושים דאם לא כן אשור ולטוש מיבעי ליה. וא"ת מאי שנא מכתים ודודני' ופתרוסי' וכסלוחי' שאין היו"ד מ"ם מורה על רבוי שהרי אמרו בסדר עולם שבעים היו בוני המגדל ואם הים היו"ד מורה על רבוי היו יותר מע' ואלו הכא אמרו כלהון ראשי אומות הן. י"ל דבעל סדר עולם פליג אההיא דב"ר שהרי כבר אמרו כתוב אחד אומר ודודנים וכתוב אחר אומר ורודנים ר' סימון אומר דודנים שהם בני דודיהן של ישראל רודנים שהן באין ורודין אותם וגבי פתרוסים וכסלוחי אמרו א"ר אבא בר כהנא פתרוסים וכסלוחים היו מעמידין הוטליסין אלו גונבים נשותיהם של אלו ואלו גונבים נשותיהם של אלו מה יצאו מהם פלשתים וכפתורים פלשתים גבורים כפתורים ננסקי:
ברכה דאיתיקי שא"ל הב"ה לאברהם והיה ברכה כו'. ב"ר דאם לא כן מאי ויתן כבר נתנם לו מזמן ששלת אליעזר לחרן כדכתיב ויתן לו את כל אשר לו:
הפלגשים חסר כתיב שלא היתה אלא פלגש אחת. לא ידעתי המ"ם של פלגשם במה הוא משמש בשלמא גבי ויברא אלהים את התנינם אמרו תנינם כתיב חסר יו"ד שלא נשאר אלא תנין אחד בא המ"ם להורות שהיו שנים מתחלה ונחסר היו"ד להורות שלא נשאר אלא אחד אלא הכא שלעולם לא היתה אלא אחת המ"ם למה בא אבל בב"ר אמרו פלגשם כתיב חסר יו"ד אותה שישבה על הבאר ואמרה לחי העולמים ראה בעלבוני שפירושו פלגש שם המ"ם להורות עם השי"ן הקודם על מלת שם ויהיה השי"ן משרת לפניו ולאחריו כבי"ת ירובעל וירובשת:
נשים בכתובה פלגשים שלא בכתובה. הרמב"ן ז"ל טען ואמר שאין הדבר כן כי לא תקרא פלגש אלא כשהיא בלא קידושין כי הכתובה מדברי סופרי' והגירסא בסנהדרין פלגשים בלא כתובה וקדושין עכ"ד: ונראה לי שאינה טענה כי הרב ז"ל כבר גלה דעתו שפירושו זה הוא מההיא דסנהדרין וא"כ אפשר לומר מעתה אלא שנוסחתו היתה נשים בכתוב' פלגשים שלא בכתובה כמו שכת' הראב"ד ז"ל בהשגותיו או שהיה מפרש ההיא דפלגשים בלא כתובה וקדושין בלא שניהם יחד כמו בנשים ואיך שיהיה אין טענה על דברי הרב ויש קצת ראיה לדברי הרב מההיא דירושלמי דפרק אע"פ ר' מאיר אומר פלגש אין לה כתובה רבי יהודה אומר יש לה כתובה אבל לא תנאי כתובה ואין סברא לומר לרבי יהודה שהיא בלא קידושין שהרי בפרק האשה רבה אמרו כתובה טעמא מאי תקינו לה רבנן כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה הא תהא קלה בעיניו להוציאה והה"נ י"ל בפלגש אם היתה בלא קדושין תהא קלה בעיניו להוציאה מכיון שאינ' בקדושין ולא לפריה ורביה אלא לשכיבה בעלמא אלא עכ"ל דפלגש אית בה קדושין ורבי מאיר סבר אף על גב דאית בה קדושין כיון דאינה לפריה ורביה אלא לשכיבה בעלמא לא תקינו לה כתובה כדי שתהא קלה בעיניו להוציאה. ומה שטען עוד שהכתובה מד"ס אינה טענה שהרי פלוגתא היא בפ"ב דכתובות ת"ק ורשב"ג וההיא דסנהדרין איכא למימר אתיא ברשב"ג דקיימא לן כרשב"ג במשנתינו והא דרב נחמן בפ"ק דכתובות דאמר חכמים תקנו להן לבנות ישראל לבתולה מאתים ולאלמנה מנה דמשמע דס"ל דכתובה דרבנן אומר ר"י דלא ק"ל כותיה דהא רב אשי דהוא בתראה פליג עליה ומתרץ לה לבריית' תני כל שלא מושמש אינו יכול לטעון טענת בתולי' אלמא חייש לשמא משקר ולא אמרינן חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה כרב נחמן והא דאמרינן בהאשה רבה מ"ט תקינו רבנן כתובה דמשמע דסתמא דגמרא סובר דכתובה דרבנן הכי פירושא מאי טעמא תקינו רבנן כתובה היכא דתקינו לה כגון באלמנה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ואף אם תמצא לומר דההי' דסנהד' אתיא אליבא דמאן דאמר כתובה מדרבנן אכתי איכא למימר שהנשים הן הנשואות לפריה ורביה והפלגשים הן הנשואות למשכב בלבד והמקראות מוכיחות כדברי הרב שהרי בפלגש בגבעה כתיב ויקם אישה וילך אחריה וכתיב ויחזק בו חותנו אבי הנערה וכתיב ויאמר אבי הנערה אל חתנו ואין אישות וחותן וחתן אלא ע"י קדושין דאין סברא לומר דמשום דיחדה לו וחשבה כאשתו נקרא אבי הנערה חותנו ובעלה חתנו ובב"ר אמרו איש דמים ומרמה יתעב ה' הם דואג ואחיתופל שזה התיר ג"ע וש"ד וזה התיר ג"ע וש"ד זה התיר ג"ע דכתיב בא אל פילגשי אביך ואי ס"ד דפלגש אינה אלא ביחוד בלבד מאי ג"ע איכא וליכא לאקשויי מההי' דב"ר דאמרי גבי ותתן אותה לאברם אישה לו לאשה ולא לפלגש ואי פלגש נמי בקדושין היא מאי לאשה ולא לפלגש הא פלגש נמי אישות יש בה דאיכא למימר דהכי קאמר לאשה לפרי' ורביה ולא לפילגש לשכיבה בלבד אי נמי סבירא ליה לב"ר כרשב"ג דכתובת אשה מדאורייתא ופי' לאשה ולא לפלגש בקדושין ובכתוב' ולא בקדושין בלבד והא דאמר רב ויוסף אברהם ויקח אשה זו הגר והקשו והכתיב ולבני הפלגשי' ותרצו פלגשם כתיבי אלמא הגר פלגש הואי ולא לאשה. יש לומר דכשנתנה לו שרה לא נתנה לו לפלגש אלא לאשה אבל אחר שגרש' וחזר ולקחה לקחה לו לפילגש אי נמי רב פליג אההיא דבראשית רבה שאמרו לאשה ולא לפלגש וסובר שהפלגש ג"כ כיון שהיא בקדושין לאשה קרינן בה. אך קשה מברייתא דת"כ ומייתי לה בפרק אלו הן הנשרפים דתניא אל תחלל את בתך להזנותה זה המוסר בתו פנויה שלא לשם אישות וכן פנויה המוסרת עצמה שלא לשם אישות אלא לזנות ומסיים בה יכול על מעשה יחידי פי' אם מסר בתו לאדם אחד להיות לו לפלגש או היא עצמה אם רצתה להיות לאדם אחד לפלגש ת"ל ומלאה הארץ זמה ולא על מעשה יחידי ר' אליעזר בן יעקב אומר מתוך שהוא בא על נסים הרבה ואינו יודע על אי זו מהן בא והיא שקבלה מאנשים הרבה ואינה יודעת מאיזה מהן קבלה שגג ונשא לבתו שגג והשיאה לבנו נמצא הוא נשוי לבתו ובתו לאחותו ונמצא ממלא כל העולם כלו ממזרים זהו שנאמר ומלאה הארץ זימה זה מה הוא אבל במעשה יחידי שיחדה לו לשכיבה דלא שייך בה ומלאה הארץ זימה לא אלמא היכא דיחדה לו לשכיכה אעפ"י שלא קדשה שריא. י"ל שהרב סובר דסיפא דברייתא דקתני יכול על מעשה יחידי ת"ל ומלאה הארץ זימה ולא מעשה יחידי אינו רוצה לומר שמעשה יחידי שרי אלא ה"פ יכול על מעשה יחידי נמי הם באזהרת אל תחלל את בתך להזנותה ת"ל ומלאה הארץ זימה במקום דאיכא זה מה הוא דהיינו מקבלת מאנשים הרבה שאינה יודעת מאיזה מהם קבלה אזהר בה רחמנא אבל במקום דליכא זה מה הוא דהיינו במעשה יחידי שיחדה לו לשכיבה אינה באזהרה אבל איסורא מיהא איכא שלא הותר' האשה לאיש אלא על ידי קדושין בלבד כדכתיב כי יקח איש אשה ובעלה ע"י קדושין אין שלא על ידי קדושין לא ופלגש שהתירה לו התורה לשכיבה אינו אלא בקדושין שאין הבדל בין נשים לפילגשים אלא בכתובה שהנשים בכתובה והפלגשים בלא כתובה אליבא דרשב"ג דאמר כתובת אשה מן התורה או שהאשה לפריה ורביה והפלגש שלא לפריה ורביה אליבא דת"ק דאמר כתובת אשה מד"ס:
שמות הטומאה מסר להם. בפרק חלק ופרש"י כסוף ומעשה שדים דאל"כ נכסים מניין היו לו הרי כבר כתוב וכל טוב אדוניו ידו שנתן שטר מתנה של כל ממונו בידו ומה שחזר וכתב עוד גבי ויוסף אברהם ויקח אשה ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק הוכרחו רבותינו ז"ל לומר דאיתיקי של ברכה מסר לו כו' שעד עכשיו היו הברכות בידו של אברהם לברך את אשר יחפוץ ועכשיו מסרה ליצחק ולא שנתן לו את ממונו כמשמעו שכבר כתיב ואת כל טוב אדניו בידו שנתן לו כל ממונו ונתן שטר המתנה בידו של אליעזר להראותו לבני משפחתו כדי שיקפצו עליו להתחתן בו:
מכאן שעשה ישמעאל תשובה והוליך את יצחק לפניו. ב"ר פי' שחלק ישמעאל כבוד ליצחק מפני שהיה בן הגבירה ושם אותו לפניו לכבדו דאל"כ ישמעאל ויצחק מיבעי ציה כסדר תולדתן ומכאן למדו רז"ל שעשה ישמעאל תשובה בחיי אביו והכי איתא בשלהי פ"ק דב"ב ופריך התם ודילמא דרך חכמתן קא חשיב להו קרא ומשני אלא מעתה ויקברו אותו עשו ויעקב בניו מ"ט לא קא חשיב להו קרא דרך חכמתן אלא עכ"ל דאדבורי אדברי' ישמעאל ליצחק לפניו מפני שהיה בן הגבירה:
נחמו תנחומי אבלים. בשלהי פרק קמא דסוטה דאם לא כן מה צורך לברכה זו הרי כבר מסר לו הקב"ה לאברהם כל הברכות כולן כשאמר לו והיה ברכה הברכות יהיו מסורות בידך לברך את מי שתרצה וכשאמר ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק שהיא דיאתיקי של ברכה שמסר לו הקב"ה לאברהם ועכשו מסרה ליצחק הרי הוא כאלו ברכו השם בעצמו:
דבר אחר אף על פי שמסר הקב"ה את הברכות לאברהם נתיירא לברך את יצחק כו' ופי' ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק אינו ר"ל שמסר לו ברכה של דיאתיקי כמו שאמר רבי נחמיה אלא לשום דרשה אחרת דאם לא כן מאי נתיירא לברך את יצחק דקאמר הרי כבר מסר לו דיאתיקי של ברכה שיהיה הוא מבוע הברכות לברך כל מי שירצה שהוא יותר גדולה מהברכה:
בשמותם לתולדותם סדר לידתן זה אחר זה. ופי' לתולדותם לסדר לידתן דאל"כ באלה שמות בני ישראל לחודיה סגי בשמות' לתולדות' למה לי אלא שבא להודיענו ששמותן המנוין כאן הן על פי סדר לידתן זה אחר זה וזהו שכת' אחר זה בכור ישמעאל נביות ולא אמר סתם נביות וקדר וגו' משא"כ גבי ואלה תולדות נח שם וחם ויפת ששם אינם כסדר תולדותם שהרי שם לא היה הבכור כדלעיל:
למה נמנו שנותיו של ישמעאל. בשלהי פרק קמא דמגילה ופרש"י מה לנו ולשנות הרשעים:
כדי לייחס שנותיו של יעקב משנותיו של ישמעאל. פרש"י שם שע"י מניין שנות ישמעאל אנו למדין ששמש בבית עבר י"ד שנה כיצד אברהם בן פ"ו שנה היה כשנולד ישמעאל וכשנולד יצחק היה בן ק' שנה הרי שהיו לישמעאל י"ד שנה כשנולד יצחק ויצחק קדם ליעקב ס' שנה הרי לישמעאל ע"ד שנה כמה פיישו משנותיו של ישמעאל ס"ג שנה נמצא שהיה יעקב כשמת ישמעאל בן ס"ג שנה ותניא כי בן ס"ג שנה היה יעקב כשנתברך מאביו ובו בפרק מת ישמעאל שנאמר וילך עשו אל ישמעאל וגו' מלמד שקדשה ישמעאל אביה ומת והשיאה נביות אחיה ולכן נקראת על שמו אחות נביות וי"ד שנה היה יעקב בבית לבן עד דאיתיליד יוסף דכתיב עבדתיך ארבע עשר' שנה בשתי בנותיך וגו' וכשנולד יוסף שלמו שני עבדות הבנות שנאמר ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וגו' ומשם והלאה עבד אותו בשכר הצאן הרי בן ע"ז היה יעקב כשנולד יוסף ובן ל' שנה היה יוסף בעמדו לפני פרעה נמצא יעקב בן ק"ז שנה ונשתהא יעקב לשב' בארץ כנען שלא ירד למצרים תשע שנים שבע שני השבע ושנתים של רעב כדכתיב כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ וגו' הרי בן קי"ו שנה היה יעקב כשירד למצרים וקרא כתי' שלשים ומאת שנה נמצא משנסע יעקב מבית אביו עד שבא לבית לבן י"ד שנה ואותן השנים היה בבית עבר:
לא נאמרה גויעה אלא בצדיקים. בשלהי פ"ק דב"ב אמר ליה רבינא לרב חמא ודאי דאמריתי משמיה דרבי יוחנן כל מיתה שיש בה גויעה זו היא מיתתן של צדיקים אמר ליה הן והלא דור המבול דכתיב ביה גויעה אמר ליה אנן גויעה ואסיפה קאמרינן והא ישמעאל אדהכי איתער בהו רבא אמר להון דרדקי הכי אמר רבי יוחנן ישמעאל עשה תשובה בחיי אביו שנאמר ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו דאדבוריה אדבריה ישמעאל ליצחק והקדימו לפניו:
יעקב ועשו האמורים בפרשה. פי' אף על פי שאינם סמוכים למלת אלה כמו אלה שמות בני ישראל ואחריו מיד ראובן שמעון אלה שני חיי ישמעאל ואחריו מיד מאת שנה וגומר מכל מקום הם אמורים בפרשה ומה שלא פירש מלת תולדות פה על המקרים כמו מה ילד יום אחר שאין התולדות סמוכים למלת אלה כמשפט אבל הוכרח לפרש אותה על הבנים ואם אינם סמוכים למלת אלה מפני שמלת תולדות בהסמכה לאדם אינו מורה על המקרים כי היולד המקרים הוא הזמן לא האדם ואי אפשר לפרש על המקרים שבאו עליו שהם תולדות הזמן מפני שמלת תולדות היא ממאמר המצטרף והיה ראוי להזכיר יולדם לומר אלה תולדות ימי יצחק ועוד כי למעלם ממנו ואלה תולדות ישמעאל ויחוייב שיהיה גם זה כמוהו:
ועל ידי שכתב הכתוב יצחק בן אברהם הוזקק לומר אברהם הוליד את יצחק. פירוש כדי לאמת שיצחק הוא בן אברהם דאם לא כן פתח בתולדות יצחק וסיים בתולדות אברהם:
לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך כו'. פי' ומה שהוזקק לאמת שיצחק הוא בן אברהם הוא לפי שהיו ליצני הדור כו' לפיכך הוצרך לומר אברהם הוליד את יצחק ולא שהכתוב מעיד זה שהרי ממאמר יצחק בן אברהם ידענו זה רק הכתוב מגיד מאמר רואיו שכלם היו אומרי' אברהם הוליד את יצחק ולא יתכן זה אלא מצד קלסתר פניו שהיתה דומה לאברהם דאם לא כן מנא הוו ידעי וכ"ש במקום דאיכא חשדא וכן מצאתי בהדיא במדרש תנחומא שבשעה שנתנטלה שרה ליד פרעה וליד אבימלך היו אומרים האומות הלבן ק' שנה יולד אלא לא היא מעוברת אלא מאבימלך או מפרעה והיתה קטטה בבית אברהם על הדברים האלו מה עשה הב"ה אמר למלאך הממונה על התאוה והממונה על צורת הולד עשה כל קלסתר שלו כדמות אביו כדי שידעו הכל שהוא בנו של אברהם שממה שאמר ואלה תולדות יצחק בן אברהם איני יודע שאברהם הוליד את יצחק מת"ל אברהם הוליד את יצחק שכל הרואה את יצחק היה אומר בודאי אברהם הוליד את יצחק ממה שהיה קלסתר פניהם דומין זה לזה לכך נאמר אברהם הוליד את יצחק:
וזהו שכתב כאן יצחק בן אברהם היה שהרי עדות יש כו'. הוסיף מלת היה קודם אברהם הוליד את יצחק מפני שמאמר אברהם הוליד את יצחק לא יתכן להיות לראיה על שיצחק הוא בן אברהם אלא בשיאמר תחלה שיצחק בן אברהם היה והכתוב לא אמר רק שאלה הנזכרים בפרשה שהם יעקב ועשו הם תולדותיו של יצחק בן אברהם והראיה הנופלת על זה היא על שהם תולדותיו של יצחק לא על שיצחק היה בנו של אברהם ולפיכך הוצרך לחלק המאמר של אלה תולדות יצחק בן אברהם לשני דבורים האחד אלה תולדות יצחק והשני יצחק בן אברהם היה ואז תפול הראיה על הדבור השני ויהיה שם יצחק משרת לשנים כאלו אמר אלה תולדות יצחק יצחק בן אברהם היה גם הוצרך להוסיף שי"ן על מלת אברהם כאלו אמר שאברהם הוליד את יצחק שפירושו שהרי עדות יש שאברהם הוליד את יצחק שאז יהיה מאמר אברהם הוליד את יצחק ראיה על הדבור השני כאלו אמר שהרי כל רואיו מעידים שאברהם הוליד את יצחק:
בן מ' שנה שהרי כשהיה כו'. אין זאת ראיה על היותו בן מ' שנה כשנשא' שאין המקרא צריך סעד לדבריו אלא ה"ק מפני מה לא נשא קודם הארבעים שנה והלא יחיד וחביב לאביו ולאמו היה והיה להם להשיאו משהי' ראוי לזרע כדי שיזכו לראות ממנו בנים ובני בנים וההבטחה שהבטיח השם לשרה וברכתיה והיתה לגוים מלכי עמים ממנה יהיו ויצחק עצמו שקיים כל התורה הוא ואביו כדאיתא ביומא וכתיב למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו האיך הותר לו לעבור אההיא דתנא דרבי ישמעאל עד כ' שנה יושב הב"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה כיון שהגיע כ' ולא נשא אומר תפח רוחו ואההיא דמסכת אבות דתנן בן י"ח לחופה והשיב על זה שלא היה אפשר לו לישא קודם המ' שהרי כשהיה בא מהר המוריה שהיה בן ל"ז שנה נתבשר בלידת בת זוגו והמתין לה שלש שנים שתהא ראויה לביאה ואז כבר היה יצחק בן מ' שנה. ויש לתמוה למה לא המתין לה י' שנים שתהיה ראויה להריון הא אף על גב דביאת קטנה לית בה משום השחתת זרע אפילו על ידי מוך כדתני רב ביבי שלש נשים משמשות במוך קטנה ומעובר' ומניקה ופרש"י מותר לשמש במוך לאפוקי שאר נשים דאסור ע"י מוך משום השחתת זרע מכל מקום כיון דלאו בת בנים היא מאי נפקא מינ' אם היא ראויה לביאה וליכא למימר דמדקתני בברייתא דרבה בר שמואל בפרק קמא דיבמות ואי אתה יכול לומר בחמותו ואם חמותו שמיאנו שכבר ילדו דעכ"ל בקטנה קמיירי דאי בגדולה ליתני שכבר גדלו מכלל דקטנה מיעברא וילדה וע"כ לגרוס בברייתא דרב ביבי דקתני ג' נשים משמשות במוך קטנה שמא תתעבר ושמא תמות ולפיכך נשא יצחק את רבקה משע' שראויה לביאה אולי תתעבר ומן השמים ירחמו עליה כחכמים דפליגי עליה דר' מאיר ואמרי בין כך ובין כך משמשת כדרכה ומן השמים ירחמו עליה דהא בהדיא קתני בברייתא דרב ביבי ואי זו היא קטנה שאמרו עליה שמא תתעבר ושמא תמות מבת י"א שנה ויום אחד עד י"ב שנה ויום א' פחות מכאן ויותר מכאן משמשת כדרכה והולכת ופרש"י משום דפחות מכאן ודאי לא מיעברא ויתר מכאן אם תתעבר לא תמות. ושמא יש לומר כיון דביאת קטנה לית בה משום השחתת זרע הוכרח שישאנה אע"ג דאינה ראויה להריון לאפוקי נפשיה מהרהורי עבירה כדאמר רב חסדא האי דעדיפנא מחברי הוא משום דנסיבנא בשיתסר ואי הוה נסיבנ' בארביסר ה"א גירא בעינא דשטנא ותני' ללמוד תור' ולישא אשה ילמוד תורה ואח"כ ישא אשה ואם אי אפשר לו בלא אשה נושא אשה תחלה כדי שיהא בלא הרהור ואח"כ ילמוד תורה דרב הונא חזייה לרב המנונא דלא פריס סודרא כדרך הנשואין שהיו רגילין לכסות ראשן אמר ליה מ"ט לא פריסת סודרא אמר ליה דלא נסיבנא אהדרינהו לאפי' מיניה אמר ליה לא חזיית להו לאפי עד דנסבת דבן כ' שנה ולא נשא אשה כל ימיו בעבירה בעבירה ס"ד אלא אימא כל ימיו בהרהור עבירה:
ובו בפרק נולדה רבקה. וכן שנינו בסדר עולם. ויש לתמוה מ"ל הא דילמא לידת' קדמה זמן רב קודם בשורת לידתה דומיא דבשורת בני נחור שקדמה לידתם כמה שנים קודם הבשורה כדכתיב הנה ילדה מלכה גם היא בנים לנחור אחיך את עוץ בכורו וכו' ועכ"ל שמשנולד עוץ עד זמן הבשורה אין פחות מכ"א שנה שהרי משנולד עוץ עד שנולד בתואל אי אפשר להיות פחות מח' שנה ומשנולד בתואל עד שהוליד את רבקה אין פחות מי"ג שנה ועוד איך קראה הכתוב נערה והלא אין נערה פחותה מבת י"ב שנה ויום אחד שהביאה סימנים ובפרק קמא דקדושין אמרו האב זכאי בקדושי בתו נערה ומפיק לה מדכתיב את בתי נתתי לאיש הזה וכתיב ונתן לאבי הנערה ושם אמרו האב זכאי בהפר' נדרי בתו כשהיא נערה כדכתיב בנעוריה בית אביה כל זמן שבנעוריה לאביה ואף על פי שאמרו בפרק אלו נערות כאן נערה הא כל מקום שנאמר נערה אפילו קטנה במשמע ה"מ כשכולל קטנה וגדולה אבל על הקטנ' בלבד לא וליכא למימר דילמא הא דקרא אותה נערה הוא מפני שהיתה נגמרת בשכלה ובכחה כנערה דומיא דוהנה נער בוכה שדרשו בו רז"ל קולו כנער דבשלמא התם על כרחם לומר כן שהרי לא הי' אז אלא בן שלשה חדשים והכתוב קראו נער אלא הכא מאן לימא לן דאינ' כמשמע' ועוד הא דפריך בפרק הבא על יבמתו גבי נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי לבטל ונילף מיצחק דכתיב ויהי יצחק בן מ' שנה בקחתו את רבקה וכתיב ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם ומשני עקור הי' הוה לי' לשנויי יצחק נמי י' שנים שהה ותו לא שהרי משנשאה עד עשר שנים אינם עולים מחשבון השהיה מפני שלא היתה ראויה להריון. ושמא י"ל דמדלא נשאה יצחק מיד עד שעמדו שלש שנים אחר בשורת לידתה מכאן יש להוכיח שבו בפרק שנתבשר בלידתה נולדה ולפיכך המתין לה שלש שנים כדי שתהא ראויה לביאה דאם לא כן למה לא נשאה מיד והלא באותו פרק בן ל"ז שנה הי' ולא הי' לו להמתין לה ואם כן עכ"ל שמה שקרא אותה הכתוב אז נערה אינו אלא מפני שהיתה כנערה בשכלה ובכח' דומיא דוהנה נער בוכה שהי' קולו כנער וההיא דיבמות דמשני עקור הי' ולא שני לי' יצחק נמי י' שנים שהה כאביו כו' עדיפא מיני' קא משני דאפילו אם היתה ראויה להריון אכתי אין להוכיח מכאן לשהיית כ' שנה דשאני יצחק דעקור הי' אבל הה"נ דהוה מצי לשנויי יצחק נמי י' שנים שהה כאביו ותו לא שהרי הי' שנים שמשנשאה עד שהיתה ראויה להריון אינן עולין בחשבון השהייה וכן פרש"י גבי ויצחק בן ס' שנה בלדת אותם. אך קשה מברייתא דספרי דתניא ג' שנותיה' שוות רבקה קהת ובן עזאי וקהת חי קל"ג שנה אם כן גם רבקה חיתה קל"ג שנה ולפי האגדה שכתב רש"י ז"ל גבי אלון בכות שבאותו פרק נתבשר יעקב במיתת אמו צ"ל שהיתה אמו בת ל"ד שנה וחצי כשילד' אותו שהרי יעקב הי' באותו פרק שנתבשר במיתת אמו בן צ"ח שנה וחצי שבן ס"ג שנה פי' מאביו וי"ד שנה נטמן בבית עבר וכ' בבית לבן ושנה וחצי עד שבא לבית אל הוציאם מקל"ג נשארו ל"ד וחצי תוציא מהם כ' שנה שהמתין לה יצחק משנשא' עד שילד' נמצא שהית' בת י"ד וחצי כשנשאה וכן משמע נמי מההיא דפ' הבא על יבמתו דתניא בתולה אין בתולה אלא נערה וכן הוא אומר והנערה טובת מראה בתולה. ויש לומר שהברייתא של ספרי חולקת עם האגדה שכתב רש"י גבי אלון בכות וסובר' שלא מתה רבקה עד שהי' יעקב בן ק"י שנה והאגדה של אלון בכות סוברת שלא היו כל שנות רבקה רק קכ"ג וכלם סוברים כבריית' דסדר עולם שבת ג' שנים היתה כשנשאת דאם לא כן חולקת עם הברייתא דסדר עולם ועם ההיא דפרק אע"פ ששנינו נותנין לבתולה י"ב חדש משתבע' הבעל כדי לפרנס את עצמה וקאמרי בגמרא מ"ל ומייתי לה מרבקה דכתיב תשב הנערה אתנו ימים שהם י"ב חדש ואם היתה רבקה בת י"ד שנה וחצי כשנשאת אם כן היתה בוגרת שעברו עליה י"ב חדש ואח"כ נתקדשה ואין נותנין לה רק ל' יום כמו האלמנה כדאיתא התם אך הברייתא דפרק הבא על יבמתו עכ"ל שהיא חולקת עם הברייתא דסדר עולם וכן כתבו התוס' בפרק הבא על יבמתו:
אלא להגיד שבחה. ב"ר וא"ת בלא יתורא דהני קראי נמי תיפוק לי מקראי קמאי דאע"ג דאיצטריך לגופייהו מ"מ כיון דשמעינן מינייהו שהיתה בת בתואל הרשע ואחות לבן הרשע ומפדן ארם שהוא מקום רשע למדנו שבחה של זו שלא למדה ממעשיהם וליכא למימר דאי לאו קראי יתירי ה"א שלא היו רשעים או שלמדה ממעשיהם דאם כן השתא נמי נימא הכי דהא מייתורא דהני קראי לא משתמע לא שבח ולא לגנאי ועוד שרשעתו של אלו וצדקת' של רבקה לא מייתורא דהני קראי למדום ויש לומר דאי לאו קראי יתירי נהי דהוה שמעי' שרבק' הצדיקת היתה בת רשע ואחות רשע וממקום רשע ולא למדה ממעשיהם מ"מ לא הוה ידעינן שהכתוב ספר בשבחה על זה אבל השתא דאתו קראי יתירי שמעינן מינייהו שלא נכתבו אלא כדי להודיענו שבחה של זו וכי האי גוונא גבי פנחס בן אלעזר בן אהרן שמפני שלא הי' צריך לכותבו שנית שכבר כתב למעל' וירא פנחס בן אלעזר בן אהרן דרשו רז"ל ואמרו שמפני שהיו השבעי' מבזים אותו בא הכתוב ליחסו אחר אהרן דאע"ג דשמעינן שפיר מקרא דוירא פנחס בן אלעזר בן אהרן שייחוסו הוא אחר אהרן מכל מקום לא הוה שמעינן מיני' שהכתוב בא לשבחו הפך המבזין אותו אלא מיתורא דקרא שכתבו פעם שנית שזהו הפירוש הנכון אצלי בשני המאמרים הללו אע"פ שיש לפרש גם כן גבי פנחס דאי מקרא קמא ה"א הה"נ שהוא מתייחס אחר אבי אמו אלא דקרא נקט חד מינייהו והה"נ איכא למימר גבי למשפחותם לבית אבותם שהכתוב לא הקפיד אלא שלא יהיו קצתם לבית אבותם וקצתם לבית אמותם אבל הה"נ לבית אמותם אבל השתא דאתא קרא יתירא למדנו שבא להודיענו שאין ליחסו רק אחר אהרן:
על שם ששני ארם היו ארם נהרים וארם צובה. אע"פ שיש ג"כ חוץ מאלה והם ארם בית רחב וארם דמשק וארם מעכה מכל מקום מאחר שהכתוב קורא לארם נהרים פדן ארם שפירושו זוג ארם צ"ל שהשנים מהם סמוכים זה לזה ולכן נקרא האחד בשם זוג ופירושו שני ארם היו הסמוכים זה לזה ורש"י שאמר שהסמוכים זה לזה הם ארם נהרים וארם צובה ולא אחרים שמא קבלה היתה בידו מאותם שבאו משם ומה שאמר ויש פותרין פדן ארם כמו שדה ארם אינו ר"ל שלא היו שני ארם סמוכים זה לזה כי לא יתכן לחלוק על המציאות שהוא על פי קבלתו רק שהם חולקים בפי' מלת פדן שאלה אמרו שאין פירוש פדן פה מתרגום צמד בקר רק מענין שדה מלשון ישמעאל כי איך יתכן שיקרא האחד מהם בשם זוג ועוד שבספר הושע כתיב ויברח יעקב שדה ארם במקום פדן ארם:
הרבה והפציר בתפלה. אין כל זה פי' מלת ויעתר כי פי' ויעתר הוא הרבה לבד מן לשון עתר בכל מקום כמו שכתב אחר זה הוא בעצמו אלא שלפי מקומו צריך שיהי' הרבוי הזה בתפלה ולכך הוסיף מלת בתפלה גם הוסיף מלת והפציר כדי לתקן מלת ויעתר שאחריו המקבל הפועל מן ויעתר שאי אפשר להתפרש מלשון רבוי אלא מלשון הפצר' אשר הוא קרוב לרבוי וזהו שפי' מיד ויעתר נתפצר ונתפתה לו קודם לנכח אשתו אלא שעם כל זה לא תיקן אותו בשלימות כי לא יאמר לשם נתפצר אלא נתפתה שהוא קרוב להפצרה ולכן הוסיף על פירוש ויעתר לו ה' מלת נתפתה ולא הספיק לו במלת נתפצר הנה העלה הדבר אל ההפצרה שהיא מדרגה אחת וההפצרה אל הפתוי שהיא מדרג' אחת ודומה לו אותו כמו אתו עמו כלומר אליו שהעלה אותו מדרג' אחר מדרג' עד המדרגה האחרונה:
דומות למרובות והנם למשא. פירוש אע"פ שאין נשיקות מהשונא לשונא ואם תהיינה על צד ההכרח תהיינה מועטות לא מרובות ואל תדחק מפני זה לפרש נעתרות מועטות הפך מה שפירשנו כל לשון עתר לשון הפצרה ורבוי כי י"ל שלהיותן כל אותן הנשיקות שעושה השונא לשונא דומות לו למרובות אף ע"פ שהן מועטות קורא אותן מרובות:
זה עומד בזוית זו ומתפלל וזו עומדת בזוית זו ומתפללת. בשלהי הבא על יבמתו אמרו על אשתו לא נאמר אלא לנכח אשתו מלמד ששניהם עקורים היו והיו מתפללים שניהם זה כנגד זה ומפני שאין דרך המתפללים להתפלל זה כנגד זה אלא נגד פני עליון פרש"י זה עומד בזוית זו ומתפלל וזו עומדת בזוית זו ומתפללת דהשתא הוי פירוש לנכח אשתו מקום תפלת אשתו כאלו אמר ויעתר יצחק לה' במקום הנכחי למקום תפלת אשתו:
לו ולא לה שאינו דומה כו'. בשלהי הבא על יבמתו דאם לא כן להם מבעי לי' כיון ששניהם היו מתפללים:
שסתם מה היא רציצה זו וכתב אם כן למה זה אנכי. פי' סתם ויתרוצצו משמע שהית' הרציצה הנהוגה למעוברות ומאם כן למה זה אנכי משמע שלא היתה הרציצה ההיא נהוגה למעוברות שאם כן לא היתה אומרת אם כן למה זה אנכי ולפיכך הוכרחו רז"ל להוציא הרציצה הזאת ממשמעה שהיא סתם רציצה ודרשוה בבראשית רבה קצתם מלשון ריצה שהיא משונה ויפול עליה למה זה אנכי וכפל הצד"י הוא מפני שזה הבנין מקבל כח הטור השביעי ומקרהו שהוא כפול הלמ"ד כפסוק כברקים ירוצצו בא גם זה בכפל הלמ"ד כמוהו וקצתם מלשון רציצת המריבים זה עם זה שהיו מריבי' בנחלת שני עולמות שהוא משונה ויפול עליה למה זה אנכי אבל בב"ר אמרו ר' חגאי בשם ר' יצחק אמר מלמד שהיתה רבקה אמנו מחזרת על פתחיהן של נשים ואומרת להן הגיע לכן הצער הזה מימיכן אם כן הוא הצער של עבור הלואי לא עברתי ומשמע שאפי' צער העבור הנהוג לא היתה סובלת וליכא למימר דההיא דרבי חגאי פליגא אדלעיל דאם כן רש"י ז"ל הי' לו לפרש גבי ויתרוצצו מלשון ריצה וגבי אם כן למה זה אנכי אם כן גדול צער העבור מאחר שהם חולקים זה עם זה ועוד שמלשון הב"ר משמע שאין מאמרו של ר' חגאי חולק עם מה שכתוב למעלה שהרי סמוך לו כתוב ויתרוצצו שהיתה עוברת על בתי כנסיות ובתי מדרשות ויעקב מפרכס לצאת כו' ואחר מזה מיד כתוב ותאמר אם כן למה זה אנכי ר' חגאי בשם ר' יצחק אמר מלמד שהיתה אמנו כו' לכן עכ"ל שכשאמרה להן הגיע לכן צער כזה אמרו לה לא ואז אמרה היא א"כ הוא צער העבור שלי שלא כמנהג הלואי לא עברתי דאל"כ מאי אם כן הוא צער העבור הלואי לא עברתי דקאמרה נוהג כל המעוברות כן הוא ועוד ממה שהיתה מחזרת על פתחיהן ושואלת אם אירע להן ככה נראה שאם היו אומרות לה מנהג כל המעוברות כן הוא שוב לא היתה חוששת מהצער ואם כן אם אמרו לה שדרך העבור כן הוא למה חזרה ואמרה אם כן הוא צער העבור הלואי לא עברתי ואין לומר שמה היתה מחזרת על פתחיהן אינו אלא לדעת אם צערה הוא מן העבור ואין תרופה למכתה עד עת הליד' או מדבר אחר ותבקש תרופה למכתה וכששמעה שהוא צער העבור אמרה א"כ גדול צער העבור למה זה הייתי מתאוה העבור מפני שכל עצמן של רבותינו ז"ל שהוציאו מלת ויתרוצצו ממשמעותה אינו אלא מפני קושיית אם כן למה זה אנכי שאין זה נופל על צער העבור ואם היה צער העבור יותר קשה אצלה מכל שאר מיני הצער מפני שכל שאר מיני הצער יש להן תקנה עם כמה מיני תרופות ולא כן צער העבור למה הוצרכו להוציא מלת ויתרוצצו מרציצת העבור שהיא המשמעות שלה אלא עכ"ל שכששאלה לנשים אם אירע להן ככה אמרו לה לא ואז ענתה ואמרה אם כך הוא הצער של ההריון שלי הלואי לא עברתי ולכן ראוי לפרש בהכרח שמה שאמר רש"י אם כן גדול צער העבור שלה. אבל הרמב"ן ז"ל חשב שפירוש אם כן גם ר"ל צער העבור שכתב הרב ז"ל הוא על סתם עבור גם חשב שהם דבריו ולכן אמר ואיננו נכון משום דקשיא ליה שאם נוהג העבור כן הוא למה אמרה אם כן למה זה אנכי מתאוה ומתפללת על ההריון ואין הפי' כאשר חשב גם אינם דברי הרב רק מדברי רז"ל ומן התימה ממנו למה לא טען עליו מדבריו אדבריו שפירש תחלה ויתרוצצו מלשון ריצ' ומלשון רציצת המריבים זה עם זה מפני קושית למה זה אנכי ואחר זה פי' אם כן למה זה אנכי אם כן גדול צער העבור:
לבית מדרשו של שם. ב"ר דאם לא כן ותדרוש את ה' מיבעי ליה מאי ותלך ומה שאמרו כאן לבית מדרשו של שם וגבי יושב אוהלים אהלו של שם ואהלו של עבר וכשהלך יעקב לחרן אמרו שנטמן בבית עבר הוא משום דהכא אין סברא לומר שהלכה לבית מדרשו של עבר בזמן שהיה מדרשו של שם אבי אביו קיים שהרי לא מת שם עד שהיה יעקב בן נ' שנה אבל כשהיה יושב אוהלים דמשמע תרתי אמרו אהלו של שם ואהלו של עבר וכשפי' מאביו ללכת לחרן שהיה אז בן ס"ג שנה כדאיתא בשלהי פרק קמא דמגילה שכבר היה מת שם קודם זה י"ג שנה אמרו שנטמן בבית עבר:
להגיד מה תהא בסופה. הרמב"ן ז"ל טען ואמר ולא מצאתי דרישה את השם רק להתפלל כטעם דרשתי את ה' וענני דרשוני וחיו ולא ידעתי מה יעשה בפסוק כי יבא אלי העם לדרוש אלהי' ותרגם אנקלוס למיתבע אולפן מן קדם ה' שפי' לבקש תלמוד מפי הגבורה וכך פרש"י שם לא כמו שפי' הרמב"ן להתפלל על חוליהם כי אין מדרך המתפללים לשבת ברחוב העיר שהוא מקום המשפט רק במקומות ההתבודדות ועוד כי מלת לדרוש שבה אל העם לא אל משה ועוד כי הוא עצמו כתב ולהודיעם מה שיאבד מהם כי זה יקרא דריש' אלהים דכתיב כה אמר האיש בלכתו לדרוש אלהים לכו ונלכה עד הרואה וכן ודרש' את ה' לאמ' האחיה מחולי זה שכל אלו הם להגיד להם מה תהא בסופם ומתשוב' ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך התבררה הדרישה הזאת שהית' כדי להגיד לה מה תהא בסופה כדברי הרב:
על ידי שליח. בב"ר ר' אבא בר כהנ' בשם ר' כירו אמר כמה כרכורים כרכר הב"ה בשביל להשיח עם שרה שנאמר ויאמר לא כי צחקת והכתיב ותקרא שם ה' הדובר אליה על ידי מלאך והכתיב ויאמר ה' לה רבי לוי בשם רבי חנינא בר חמא אמר על ידי מלאך רבי אליעזר בשם רבי יוסי בן זימרא אמר על ידי שם בן נח וכך אמרו בפרק קמא דמגילה מ"ח נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל והן שרה ומרי' וחולדה ואסתר ואביגיל וחנה ודבורה ואלו רבקה לא קא חשיב והא דמוקי ליה לקרא דויאמר ה' לה ע"י שליח ולא על ידי עצמה הוא מדכתי' ותלך לדרוש את ה' דמשמע שהלכ' אצל הרואה דומיא דלכו ונלכ' אל הרואה דאם לא כן ותדרוש את ה' מיבעי ליה וכיון שהלכה אצל הנביא וכתיב בתריה ויאמר ה' לה עכ"ל על ידי אותו נביא שהלכ' אליו שהוא מדרשו של שם שהיה היותר מופלג בחכמה לפי הקבלה:
גים כתיב חסר וי"ו ופי' גאים כי היו"ד יבא במקום אלף במקומו' רבים ובב"ר אמרו זה מתגאה בעולמו וזה מתגאה בעולמו ובפ"ק דעבודת כוכבי' אמרו שלא פסקו משולחנם לא צנון ולא חזרת ולא קשות לא בימות החמה ולא בימות הגשמים דאמר מר צנון וחזרת מחתכין מאכל קישות מרווח' מעים וזו היא גאותם. והא דאמרינן בפ' כיצד מעברין נראה צנון נראה סם חיים ופריך והא תניא נראה צנון נראה סם המות ומשני לא קשיא כאן בימות החמה כאן בימות הגשמים. כבר תרצו התוספות דהכא מיירי בעת שהוא סם חיים ועוד שיש ספרים דגרסי התם לא קשיא כאן בעלים כאן באמהות שהאמהות לעולם הם סם חיים והכא נמי באמהות קמיירי:
אלו אנטונינוס ורבי פרש"י אנטונינוס מבני עשו ורבי מבני יעקב. וא"ת היאך אפשר לומר על רבי שהיה משתדל בהנאת גופו בצנון וחזרת וקישות בין בימות החמה בין בימות הגשמים והא אמרינן בשילהי פרק הנושא שבשעת פטירתו של רבי זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה ואמר רבש"ע גלוי וידוע לפניך שיגעתי בי' אצבעותי בתורה ולא נהנתי אפי' באצבע קטנה ופרש"י ולא נהנתי בעה"ז אפי' לפי הטורח שיגעתי באצבע קטנה שלי פי' שהוא דבר מועט ואמרו במדרש כשם שאדם מתפלל שתכנס תורה לתוך גופו כך יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו ומייתי ראיה מהאי עובדא דרבי כבר תרצו בזה דמ"מ אוכלי שלחנו היו רבים ועל אותה שלחן אמרו שלא פסקו ממנו לא צנון ולא חזרת וכו':
אין לאם אלא מלכות וכן תרגם אנקלוס ותרין מלכין דאל"כ ושני לאומים למה לי שני גוים בבטנך וממעייך יפרדו מיבעי ליה:
מן המעים הם נפרדים. השמיט הכנוי ממלת מעייך גם הוסיף ה"א עליה וכ' המעיים גם כתב מן המעים במקום מהמעים גם פירש יפרדו במקום בינוני וכתב הם נפרדים והכונה בהשמטת הכנוי הוא לומר שאין הכונה במאמר זה להודיע לה מה שיש במעיה שהרי כבר הודיע לה זה במאמר שני גוים בבטנך ושני לאמים רק הכונה בזה להודיע לה איכות הגוים והלאומים שבבטנה מה היא ואמר שבעודם במעים טרם צאתם לאויר העולם הם נפרדים זה מזה שלא כמנהג כי המנהג הוא להפרד זה לרשעו וזה לתומו אחרי צאתם לאויר העולם ולא אחרי צאתם מיד אלא אחרי גדולם ואלו נפרדו זה לרשעו וזה לתומו בעודם במעים שלא כמנהג ואם כן אין טעם לכנוי ממעייך במקום הזה מצורף לזה שמ"ם ממעייך מורה על ההתחלה הזמנית שבה התחילו להפרד זה לרשעו וזה לתומו וההתחלה הזמנית אינה נופלת אלא על המעים במה הם מעים לא במה הם מעיה והכונה בתוספת הה"א הוא כי מאחר שאין זה במה הם מעיה אלא במה הם מעים בסתם יחוייב בהכרח שיהיה פירושו מן המעי' המורה על הסתם מעים ומפני שהשמיט הכנוי ממלת מעייך הוכרח להחליף גם המ"ם של ממעייך במלת מן להורות שאין כאן כנוי כי עם הכנוי לא תבא מן לעולם רק באות מ"ם לבדו והכונה דפי' יפרדו שהוא עתיד במקום בינוני הוא מפני שבעת השאלה שהיתה שואלת על צער ההריון והשיב לה שהוא מסבת הבנים שבמעיה כבר היו נפרדים:
לא יושוו בגדולה כשזה קם זה נופל. פי' לא יהיו שניהם בגדולה בזמן אחד אלא כשזה קם זה נופל כי הלאום האחד יתחזק ויתאמץ מהלאום האחר פירוש משביית הלאום האחר כמו שאמרו לא נתמלאת צור אלא מחרבנה של ירושלים וצור הוא מלכות עשו וירושלים היא מלכות יעקב ומ"ם מלאום מורה על מ"ם ממנו לא על יותר ממנו כמ"ם מכל מלמדי השכלתי ודעת אלהים מעולות שפירושם יותר כי לא היו שניהם יחד בגדולה בשום זמן מהזמנים ולכן יתכן לומר בהם שהאחד יותר גדול מהאחר גם כי מצאנו תמיד שהאחד מהם לוקח הגדולה מהאחר שלא נתמלאת צור אלא מחרבנה של ירושלם וההפך ויחוייב מזה שיהיה פי' ולאם מלאם יאמץ שהאחד מהם יקח האומץ מהאחר ולכן הוא בהכרח שיפורש מ"ם מלאם ממנו לא יותר ממנו:
אדמוני סימן הוא שיהא שופך דמים. ב"ר כי לא נכת' זה פה אלא לסימן להודיע שיהא שופך דמים כמנהג כל האדמונים דאל"כ בשלמא כלו כאדרת שער להודיע שהטעם שנקרא שמו עשו המורה על העשוי הנגמר בשערו הוא מפני שכלו כאדרת שער אלא אדמוני מה בא להודיענו:
מלא שער כטלית של צמר. פי' כאלו אמר כלו שער כאדרת שהיא הטלית של צמר כי לא יתכן לפרשו כפי מצבו מפני שהשער בכל מקום הוא שער האדם אבל שער שאר בעלי חיים אין שמו שער אלא צמר או נוצה והאדרת אינה נעשית אלא מן הצמר ולכן כתב כטלית של צמר ופי' שערך כעדר העזים דק ומנופץ כנוצת עדר העזים שממנו טוו הנשים לעשות יריעות עזים לאהל על המשכן:
בעקב עשו סימן שאין זה מספיק לגמור מלכותו כו'. דאל"כ נהי דאצטריך למיכתב וידו אוחזת בו להודיע שהיה מעכבו מפני שנוצר מטפה ראשונה ועשו מן השניה לה כדי שיהא ראשון ללידה כראשון ליצירה ויפטור את רחמה ויטול הבכורה מן הדין אלא בעקב עשו מה בא להודיענו וזה אינו אלא לדעת האומר ויקרא שמו יעקב הב"ה אבל לדעת האומר אביו הוא שקראו כן צ"ל דאצטריך בעקב כדי להודיע שהטעם שקראו אביו יעקב הוא מפני אחיזת העקב וזהו שכתב אחר זה ד"א אביו קראו יעקב על שם אחיזת העקב משמע אבל לדעת האומר הקב"ה קראו יעקב לא קראו על שם אחיזת העקב:
ועשר שנים צפה והמתין לה כמו שעשה אביו. כלומר וליכא למילף מיצחק לשהיית כ' שנה והא דמשני בגמ' שאני יצחק דעקור הוה עדיפא מיניה קא משני דאפי' אם היתה ראויה להריון משנשאה לא הוה ילפינן מיניה דשאני יצחק דעקור הוה אבל אין זה מחוור אצלי דאדרבה שנוייא דהכא עדיפא דאי משום דעקור הוה למה לא התפלל מהיותו בן חמשים שנה שכבר שהה עשר שנים ולא ילדה אבל המתין לה עשרים שנה עד שהיה בן ששים שנה:
ושפחה לא רצה לישא. פירוש וכי תימא בשלמא לפי שנוייא דעקור הוה תו ליכא למיפרך ונילף מיצחק אלא לפי שנוייא דהכא דלא המתין לה רק עשר שנים כאביו אכתי איכא למיפרך נילף מיצחק שהמתין לה עשר שנים ולא נשא אשה כאביו אלא הוכרח להתפלל השיב ואמ' ושפחה לא רצה לישא כאביו לפי שנתקדש בהר המוריה להיו' עולה תמימה. וא"ת נהי דלא הוה מצי לישא שפחה כאביו מ"מ היה לו לישא אשה אחרת עליה או יגרש ראשונה וישא שניה ועוד למה לא ישא שפחה כשישחרר אותה וישאנה בכתובה וקדושין כאשה כמו שעשה אביו ומה הפרש יש בינה ובין האשה אחר ששתיהן יחד הורתן ולידתן שלא בקדושה. ושמא י"ל כיון שנתקדש א"א לו לישא אשה אחר' כלל חוץ מאשתו ראשונה והא דנקט ושפחה לא רצה לישא לאו דוקא שפחה אלא אורחא דמילתא נקט דאורחא דמילתא שתתן לו אשתו את שפחתה לאשה כדי שתהא כפופה לה:
כל זמן שהיו קטני' לא היו נכרי' במעשיהם כו' שאף על פי שהיו נפרדים מן המעיים זה לרשעו וזה לתומו מכל מקום לא היו נכרים במעשיהם עד שגדלו וקרא דויגדלו הנערי' ויהי עשו וגו' בהכר מעשיהם קמיירי. וא"ת והלא לא יצא עשו לתרבות רעה עד שהיה בן ט"ו שנה שמת אברהם אביו זקנו כדכתב הרב גבי ויזד יעקב נזיד. י"ל דאותן שתי שנים שמי"ג עד ט"ו אעפ"י שהיו נכרים במעשיה' לא היו אלא בצנעה אבל אחר ט"ו היו נכרים בפרהסיא זה לצדקו וזה לרשעו לצוד ולרמו' את אביו בפיו ולא כמשמעו דאם כן היינו איש שדה ועוד איש ציד מיבעי לי' דומיא דאיש שדה ואיש תם מאי יודע ציד יודע לצוד ולרמות ועוד דלגבי יעקב כתיב תם במקום יודע ציד ויושב אהלים במקום איש שדה והפך התם הוא המלא מרמות:
היאך מעשרין את המלח היאך מעשרין את התבן. בתנחומא ונקט תבן ומלח מכל שאר דברי' משום דאינן חייבין במעשר לא מדאורייתא ולא מדרבנן מה שאין כן ירקות דאע"ג דמדאוריית' אינן חייבין במעשר כדכתי' מעשר תבואתך יצאו ירקות שאינן בכלל תבואה מכל מקום מדרבנן מיהא מחייבי:
אדם בטל וצודה חיות. אף על גב דמאיש שדה משמע אדם בטל ולא עובד שדה דאם כן עובד אדמה מיבעי ליה כמו וקין היה עובד אדמה מכל מקו' צודה חיות ועופו' לא משתמע מיניה אלא שהרב ז"ל הוציא זה מכח הסברא דכיון דעשו היה ציד כדמשמע מקרא דוצודה לי צידה וכתיב כי ציד בפיו ותרגם אנקלוס ארי מצידיה הוה אכיל והציידו' אינה נכללת במאמר יודע ציד כדלעיל עכ"ל שהיא נכללת בפסוק איש שדה א"נ כיון שדרך הבטלני' הולכי השדות שיהיו צודים חיות ועופות דרך תענוג יחוייב מזה שיהיה האיש שדה צודה חיות ועופות:
והוא עיף ברציחה. ב"ר דאם לא כן והוא רעב מיבעי ליה ואף על גב דעיף נאמר ג"כ ברעב דאשכחן נפשי כארץ עיפה מכל מקום מדלא אפקיה בלשון רעב המיוחד לרעבון אלא בלשון עיף המשותף לרציחה ולרעבון ש"מ אף לרציחה הוא דכה"ג דרשו גבי ויפגע במקום אין פגיעה אלא תפלה אף על גב דאשכחן פגיעה לפגישה כמו ופגע ביריחו מדלא אפקיה בלשון פגישה המיוחד לפגישה אלא בלשון פגיעה המשותף לתפלה ולפגישה ומפני שהאגד' הזאת קרוב' לפשוטו של מקרא הביאה בפירושו והניח האגדה שאמרו מן השדה אין שדה אלא נערה מאורסה שנאמר כי בשדה מצאה צעקה הנערה המאורסה לפי שאין האגדה ההיא קרובה לפשוטו של מקרא שאי אפשר לומר ויבא בלתי שיאמר מהיכן בא אלא אם כן היה המקום נזכר למעלה כמו באברהם גם אי אפשר לומר ויאמר עשו אל יעקב הלעיטני נא קודם שיאמר ויבא עשו מן השדה ומפני זה הניח האגדה האומרת אף גנב שנ' אם גנבים באו לך:
עדשים אדומות. דכתיב לחם ונזיד עדשים וכתיב בתריה הלעיטני נא מן האדום האדום הזה:
לפי שהעבודה בבכורות אמר יעקב אין רשע זה כדאי. דאם לא כן איך הותר לו ליעקב לעשות כן. אבל יש לתמוה מה הועילה לו מכירה זו וכי ישראל שקנה כהונתו של כהן יכול לשמש בכהונ' בשלמא לענין ירושת פי שנים אף על גב דאמרינן בפ"ק דמציעא האומר מה שאירש מאבא מכור לך לא אמ' כלום הכא כיון דע"י שבועה הית' כדכתי' השבעה לי כיום חייב לקיים דבריו מפני שדין ההקדש ודין העניי' ודין הנדרים אינן כדין ההדיוט בקנייתן שאילו אמר אחד כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש לבדק הבית או יהיה אסור עלי או אתנה לצדקה אף על פי שאינו מתקדש לפי שלא בא לעולם מכל מקום הרי זה חייב לקיים דברו שנאמ' ככל היוצא מפיו יעשה וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ב מהלכות מכירה והה"נ אם אמר לחבירו מה שאירש מאבא מכור לך אם נשבע עליו הרי זה חייב לקיים דברו מטעם כל היוצא מפיו יעשה אלא לענין כהונה מאי איכא למימר וליכא למימר כיון דיעקב נוצר מטפה ראשונה וראיה משפופרת שפיה קצרה כדלעיל והוא ראשית אונו לו משפט הבכורה דאם כן מה צורך למכירה ועוד שרז"ל דרשו על ראשית אונו הראוי לחיות שלבו דוה עליו יצא ולד שאינו של קיימא שאין לבו דוה עליו ולפיכך שנינו בפרק יש בכור הבא אחר הנפלים אף על פי שיצא ראש הנפל כשהוא חי או בן ט' שיצא ראשו מת הבא אחריו הוא בכור לנחלה אלמא לאו ביצירה תליא מילתא אלא בלידה ועוד מדקתני או בן תשע' שיצא ראשו מת הבא אחריו בכור לנחלה משמע הא אם יצא ראשו חי הבא אחריו אינו בכור לנחלה וכ"ש אם יצא כלו חי אע"פ שידו אוחזת בעקבו של ראשון אינו בכור לנחלה. ושמא יש לומר דמכירה זו לא היתה אלא לבטל עשו מעבודה שהיה סבור לשמש בעבודת הקרבנות כמנהג הבכור ועם המכירה הזאת שנשבע שלא יערער בה נתבטל מהעבודה ונתקיים הדין במקומו שלא היה ראוי לרשע כמוהו להקריב לגבוה:
אמר מה טיבה של עבודה זו אמרו לו כמה אזהרות ועונשין ומיתות תלויין בה. דאם לא כן מאי הנה אנכי הולך למות דקאמר אם מפני הרעב הנה אנכי מת מיבעי ליה:
העיד הקדוש ברוך הוא על רשעו שבזה עבודתו של מקום. פירוש דאם לא כן מה ענין ויבז עשו את הבכורה לכאן בשלמא ויאכל וישת לומר שעל ידו היתה המכיר' אלא ויבז עשו מה עניינו לכאן לפיכך הוכרחו לומר שהוא מאמר השם שהעיד על רשעו שבזה עבודתו של מקום וליכא למימר שגם זה להודיע סבת המכירה הוא שכששמע האזהרות והעונשין והמיתות התלויות בעבודתו של מקים בזה הבכורה שבסבתה באים כל אלה והסכים למכרה דא"כ ה"ל למכתביה קודם המכירה לומר ויבז עשו את הבכורה ויאמר הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה וימכור את בכורתו ליעקב ויעקב נתן לו לחם ונזיד עדשים ויאכל וישת ויקם וילך ולכן אתמה על החכם ן' עזרא שאמר גם בזה הבכורה בעבור שראה שאין לאביו עושר:
