א וַיֹּ֧סֶף אַבְרָהָ֛ם וַיִּקַּ֥ח אִשָּׁ֖ה וּשְׁמָ֥הּ קְטוּרָֽה׃ ב וַתֵּ֣לֶד ל֗וֹ אֶת־זִמְרָן֙ וְאֶת־יָקְשָׁ֔ן וְאֶת־מְדָ֖ן וְאֶת־מִדְיָ֑ן וְאֶת־יִשְׁבָּ֖ק וְאֶת־שֽׁוּחַ׃ ג וְיָקְשָׁ֣ן יָלַ֔ד אֶת־שְׁבָ֖א וְאֶת־דְּדָ֑ן וּבְנֵ֣י דְדָ֔ן הָי֛וּ אַשּׁוּרִ֥ם וּלְטוּשִׁ֖ים וּלְאֻמִּֽים׃ ד וּבְנֵ֣י מִדְיָ֗ן עֵיפָ֤ה וָעֵ֙פֶר֙ וַחֲנֹ֔ךְ וַאֲבִידָ֖ע וְאֶלְדָּעָ֑ה כָּל־אֵ֖לֶּה בְּנֵ֥י קְטוּרָֽה׃ ה וַיִּתֵּ֧ן אַבְרָהָ֛ם אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־ל֖וֹ לְיִצְחָֽק׃ ו וְלִבְנֵ֤י הַפִּֽילַגְשִׁים֙ אֲשֶׁ֣ר לְאַבְרָהָ֔ם נָתַ֥ן אַבְרָהָ֖ם מַתָּנֹ֑ת וַֽיְשַׁלְּחֵ֞ם מֵעַ֨ל יִצְחָ֤ק בְּנוֹ֙ בְּעוֹדֶ֣נּוּ חַ֔י קֵ֖דְמָה אֶל־אֶ֥רֶץ קֶֽדֶם׃ ז וְאֵ֗לֶּה יְמֵ֛י שְׁנֵֽי־חַיֵּ֥י אַבְרָהָ֖ם אֲשֶׁר־חָ֑י מְאַ֥ת שָׁנָ֛ה וְשִׁבְעִ֥ים שָׁנָ֖ה וְחָמֵ֥שׁ שָׁנִֽים׃ ח וַיִּגְוַ֨ע וַיָּ֧מָת אַבְרָהָ֛ם בְּשֵׂיבָ֥ה טוֹבָ֖ה זָקֵ֣ן וְשָׂבֵ֑עַ וַיֵּאָ֖סֶף אֶל־עַמָּֽיו׃ ט וַיִּקְבְּר֨וּ אֹת֜וֹ יִצְחָ֤ק וְיִשְׁמָעֵאל֙ בָּנָ֔יו אֶל־מְעָרַ֖ת הַמַּכְפֵּלָ֑ה אֶל־שְׂדֵ֞ה עֶפְרֹ֤ן בֶּן־צֹ֙חַר֙ הַֽחִתִּ֔י אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י מַמְרֵֽא׃ י הַשָּׂדֶ֛ה אֲשֶׁר־קָנָ֥ה אַבְרָהָ֖ם מֵאֵ֣ת בְּנֵי־חֵ֑ת שָׁ֛מָּה קֻבַּ֥ר אַבְרָהָ֖ם וְשָׂרָ֥ה אִשְׁתּֽוֹ׃ יא וַיְהִ֗י אַחֲרֵי֙ מ֣וֹת אַבְרָהָ֔ם וַיְבָ֥רֶךְ אֱלֹהִ֖ים אֶת־יִצְחָ֣ק בְּנ֑וֹ וַיֵּ֣שֶׁב יִצְחָ֔ק עִם־בְּאֵ֥ר לַחַ֖י רֹאִֽי׃ יב וְאֵ֛לֶּה תֹּלְדֹ֥ת יִשְׁמָעֵ֖אל בֶּן־אַבְרָהָ֑ם אֲשֶׁ֨ר יָלְדָ֜ה הָגָ֧ר הַמִּצְרִ֛ית שִׁפְחַ֥ת שָׂרָ֖ה לְאַבְרָהָֽם׃ יג וְאֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׁמָעֵ֔אל בִּשְׁמֹתָ֖ם לְתוֹלְדֹתָ֑ם בְּכֹ֤ר יִשְׁמָעֵאל֙ נְבָיֹ֔ת וְקֵדָ֥ר וְאַדְבְּאֵ֖ל וּמִבְשָֽׂם׃ יד וּמִשְׁמָ֥ע וְדוּמָ֖ה וּמַשָּֽׂא׃ טו חֲדַ֣ד וְתֵימָ֔א יְט֥וּר נָפִ֖ישׁ וָקֵֽדְמָה׃ טז אֵ֣לֶּה הֵ֞ם בְּנֵ֤י יִשְׁמָעֵאל֙ וְאֵ֣לֶּה שְׁמֹתָ֔ם בְּחַצְרֵיהֶ֖ם וּבְטִֽירֹתָ֑ם שְׁנֵים־עָשָׂ֥ר נְשִׂיאִ֖ם לְאֻמֹּתָֽם׃ יז וְאֵ֗לֶּה שְׁנֵי֙ חַיֵּ֣י יִשְׁמָעֵ֔אל מְאַ֥ת שָׁנָ֛ה וּשְׁלֹשִׁ֥ים שָׁנָ֖ה וְשֶׁ֣בַע שָׁנִ֑ים וַיִּגְוַ֣ע וַיָּ֔מָת וַיֵּאָ֖סֶף אֶל־עַמָּֽיו׃ יח וַיִּשְׁכְּנ֨וּ מֵֽחֲוִילָ֜ה עַד־שׁ֗וּר אֲשֶׁר֙ עַל־פְּנֵ֣י מִצְרַ֔יִם בֹּאֲכָ֖ה אַשּׁ֑וּרָה עַל־פְּנֵ֥י כָל־אֶחָ֖יו נָפָֽל׃ יט וְאֵ֛לֶּה תּוֹלְדֹ֥ת יִצְחָ֖ק בֶּן־אַבְרָהָ֑ם אַבְרָהָ֖ם הוֹלִ֥יד אֶת־יִצְחָֽק׃ כ וַיְהִ֤י יִצְחָק֙ בֶּן־אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה בְּקַחְתּ֣וֹ אֶת־רִבְקָ֗ה בַּת־בְּתוּאֵל֙ הָֽאֲרַמִּ֔י מִפַּדַּ֖ן אֲרָ֑ם אֲח֛וֹת לָבָ֥ן הָאֲרַמִּ֖י ל֥וֹ לְאִשָּֽׁה׃ כא וַיֶּעְתַּ֨ר יִצְחָ֤ק לַֽיהוָה֙ לְנֹ֣כַח אִשְׁתּ֔וֹ כִּ֥י עֲקָרָ֖ה הִ֑וא וַיֵּעָ֤תֶר לוֹ֙ יְהוָ֔ה וַתַּ֖הַר רִבְקָ֥ה אִשְׁתּֽוֹ׃ כב וַיִּתְרֹֽצֲצ֤וּ הַבָּנִים֙ בְּקִרְבָּ֔הּ וַתֹּ֣אמֶר אִם־כֵּ֔ן לָ֥מָּה זֶּ֖ה אָנֹ֑כִי וַתֵּ֖לֶךְ לִדְרֹ֥שׁ אֶת־יְהוָֽה׃ כג וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה לָ֗הּ שְׁנֵ֤י גיים (גוֹיִם֙) בְּבִטְנֵ֔ךְ וּשְׁנֵ֣י לְאֻמִּ֔ים מִמֵּעַ֖יִךְ יִפָּרֵ֑דוּ וּלְאֹם֙ מִלְאֹ֣ם יֶֽאֱמָ֔ץ וְרַ֖ב יַעֲבֹ֥ד צָעִֽיר׃ כד וַיִּמְלְא֥וּ יָמֶ֖יהָ לָלֶ֑דֶת וְהִנֵּ֥ה תוֹמִ֖ם בְּבִטְנָֽהּ׃ כה וַיֵּצֵ֤א הָרִאשׁוֹן֙ אַדְמוֹנִ֔י כֻּלּ֖וֹ כְּאַדֶּ֣רֶת שֵׂעָ֑ר וַיִּקְרְא֥וּ שְׁמ֖וֹ עֵשָֽׂו׃ כו וְאַֽחֲרֵי־כֵ֞ן יָצָ֣א אָחִ֗יו וְיָד֤וֹ אֹחֶ֙זֶת֙ בַּעֲקֵ֣ב עֵשָׂ֔ו וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ יַעֲקֹ֑ב וְיִצְחָ֛ק בֶּן־שִׁשִּׁ֥ים שָׁנָ֖ה בְּלֶ֥דֶת אֹתָֽם׃ כז וַֽיִּגְדְּלוּ֙ הַנְּעָרִ֔ים וַיְהִ֣י עֵשָׂ֗ו אִ֛ישׁ יֹדֵ֥עַ צַ֖יִד אִ֣ישׁ שָׂדֶ֑ה וְיַעֲקֹב֙ אִ֣ישׁ תָּ֔ם יֹשֵׁ֖ב אֹהָלִֽים׃ כח וַיֶּאֱהַ֥ב יִצְחָ֛ק אֶת־עֵשָׂ֖ו כִּי־צַ֣יִד בְּפִ֑יו וְרִבְקָ֖ה אֹהֶ֥בֶת אֶֽת־יַעֲקֹֽב׃ כט וַיָּ֥זֶד יַעֲקֹ֖ב נָזִ֑יד וַיָּבֹ֥א עֵשָׂ֛ו מִן־הַשָּׂדֶ֖ה וְה֥וּא עָיֵֽף׃ ל וַיֹּ֨אמֶר עֵשָׂ֜ו אֶֽל־יַעֲקֹ֗ב הַלְעִיטֵ֤נִי נָא֙ מִן־הָאָדֹ֤ם הָאָדֹם֙ הַזֶּ֔ה כִּ֥י עָיֵ֖ף אָנֹ֑כִי עַל־כֵּ֥ן קָרָֽא־שְׁמ֖וֹ אֱדֽוֹם׃ לא וַיֹּ֖אמֶר יַעֲקֹ֑ב מִכְרָ֥ה כַיּ֛וֹם אֶת־בְּכֹֽרָתְךָ֖ לִֽי׃ לב וַיֹּ֣אמֶר עֵשָׂ֔ו הִנֵּ֛ה אָנֹכִ֥י הוֹלֵ֖ךְ לָמ֑וּת וְלָמָּה־זֶּ֥ה לִ֖י בְּכֹרָֽה׃ לג וַיֹּ֣אמֶר יַעֲקֹ֗ב הִשָּׁ֤בְעָה לִּי֙ כַּיּ֔וֹם וַיִּשָּׁבַ֖ע ל֑וֹ וַיִּמְכֹּ֥ר אֶת־בְּכֹרָת֖וֹ לְיַעֲקֹֽב׃ לד וְיַעֲקֹ֞ב נָתַ֣ן לְעֵשָׂ֗ו לֶ֚חֶם וּנְזִ֣יד עֲדָשִׁ֔ים וַיֹּ֣אכַל וַיֵּ֔שְׁתְּ וַיָּ֖קָם וַיֵּלַ֑ךְ וַיִּ֥בֶז עֵשָׂ֖ו אֶת־הַבְּכֹרָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

פרדס יוסף

לא ידוע

פסוק א:
ושמה קטורה. רש"י זו הגר. עי' בעלי תוס' אע"ג דישראל אסור במצרית י"ל גר הוא ומותר במצרית ובמד' אי' ע"פ הדבור עשה, וכן הקשה בהמקנה סוף קידושין דפ"ב ע"ש, ובמח"כ לא ראה שכבר קדמו בבעה"ת. ועי' בטור ובמדרש פס"ב זו הגר א"ל ר"נ והא כ' ויוסף א"ל ע"פ הדבור נשאה. וצ"ע דמה ק' לי' וכי בשביל שכתיב ויוסף לא יוכל להיות שהיא הגר ומה תי' שהי' ע"פ הדבור. והיטב אמר בזה בס' דברי שאול ח"ת דאם נביא התיר איזה דבר לשעה אסור לעשות פעם שנית מחדש, וצריך התרה עוד הפעם, ולפי"ז אם הגר הי' אסורה ורק שנשאה ע"פ הדבור ששרה היה נביאה וצותה לו לישא אותה. ע"כ הי' צריך התרה שנית. ורק שנוכל לומר שלא גרשה מקודם ועדיין בהיתירה עומדת אך ז"א דכ' ויוסף ומשמע דהי' לקיחה מחדש דאל"כ ל"ש הוספה וז"ש המד' דאי נימא דזו הגר מה ויוסף, וע"ז משני ע"פ הדבור וא"כ הותרה פעם ב', ועמ"ש בפ' וירא (כ"א י"ד) בשם חשק שלמה:
פסוק ו:
הפלגשם. רש"י חסר. נשים בכתובה ופלגשים בלא כתובה עי' פרשת דרכים דרוש א' הביא גי' רמב"ם פ"ד ה"ד ממלכים על גמ' סנהד' כ"א א' נשים בכתובה וקידושין ופלגשים בלא כתובה ובלא קידושין וכ"כ רמב"ן, וכל זה לדידן דאית לן קידושין א"כ כל זמן שלא קידשה בביאה ל"ה אשתו רק פלגש אבל בב"נ דלית להו קידושין רק בבעילה תלי' כיון שלקחה, ובא אלי' חשובה, א"א עש"ה. ועי' בדורש לציון דרוש י"ג. שהק' הא אברהם קיים כה"ת כולה איך נשא לפלגש הגר, ואפילו אי נימא שקיים התורה רק אחר שנכנס בברית מילה מ"מ קטורה שנשא אח"כ ג"כ פלגש הי' בין אי הגר היה ופלגשם חסר כתיב. בין אי נימא שאחרת הי' מ"ח פלגש הי' שהרי כל בני' חוץ מיצחק נקראו בני הפלגשים, וכ' דאחר מיתת שרה לא הי' בעולם ישראלית ואף אותן דגייר אברהם הי' להן דין גר תושב. ואשה הי' מוכרח ליקח או משום פו"ר. דעדיין ל"ה לו בת, או משום לא תהו, ול"ה אפשר ליקח רק פלגש ואף בישראל עדל"ת היכי דלא אפשר לקיים שניהם. אבל לדידן כל פלגש אסורה עש"ה:
ובשו"ת שם אריה אה"ע סי' י"ז תי' קו' הדול"צ לפמ"ש הר"מ בפ"ד ממלכים דפלגש מותר למלך וה' נתן לאברהם אז כל ארץ כנען כמ"ש בפ' לך והי' לו דין מלך וא"ש וניחא מ"ש במד' והובא ברא"ם דהגר הי' אשה ולא פלגש דכ' לו לאשה, ולהנ"ל א"ש דברש"י (כ"ג ד') כ' אם ארצה אטלנו מן הדין והק' הרא"ם דבפ' לך (י"ב ו') פרש"י דעדיין לא זכה בארץ ותי' דאז עדיין ל"ה לו בנים וה' אמר לזרעך, אבל במעשה דבני חת היה לו בנים ע"ש וא"ש דכשנשאה הי' מוכרח ליקח אותה לאשה ולא לפלגש דהי' אסור בפלגש אבל אח"כ כשהי' לו בנים וזכה בארץ ונעשה מלך מותר בפלגש עש"ה:
ועי' עוד בסנהד' דכ"א דפלגשים בלא כתובה ולא קידושין, וע"ש באהבת איתן על ע"י סי' כ"ה שכ' דמרש"י בחומש נר' דגרס פלגשים בכתובה בלא קידושין, והק' ברמב"ן דכתובה רק מדרבנן ובפ' משפטים (כ"ב ט"ו) כ' רש"י כתובה דאו' ובס' צדה לדרך כ' דצ"ע הרמב"ם ה' נערה, ולק"מ כמ"ש המשל"מ שם בפ"א דקרא איירי לפי המשנה. וכ"כ רמב"ן בפ' ויצא, ועי' במלא הרועים ערך כתובה ופלגשים. הא אי פלגשים בקידושין בלא כתובה תלי' אי כתובה דאו' או דרבנן דאי דרבנן א"א לומר דפלגשים המה בקידושין ובלא כתובה דא"כ מה"ת פין חילוק בין נשים לפלגשים עש"ה. ובשם הגר"א מווילנא ז"ל אי' הא דנשים בכתובה ופלגשים בלא כתובה. דק' למה נקרא כתובה ולא כתב, ורק כי איש ואשה שכינה שורה ביניהם וזה שם, יו"ד באיש, וה' באשה ואמצעי אש, ועדיין חסר השלמת השם ו"ה. ע"כ הוסיפו על כתב בתיבת כתובה "ו"ה" שיהי' שם שלם, וזה נשים בכתובה, ופלגשים בלא כתובה ר"ל בלא ו"ה רק "פלג שם". איש ואשה בלבד י"ה, ועי' בס' דבש השדה שהביא ג"כ כן:
ומרש"י כאן פלגש עי' בלח"מ פ"ד ה"ד ממלכים. ושו"ת ריב"ש סי' שצ"ה שצ"ח, וכנה"ג ושיורי כנה"ג שם ברמב"ם. ושו"ת הרדב"ז חלק ז' סי' ל"ג, ובקונטרס אחרון להמקנה סי' כ"ו וברכי יוסף שם. ובס' דברי אמת דרוש א', ושו"ת שאילת יעב"ץ ח"ב סי' ט"ו באריכות ועי' בגליון הש"ס לרע"א שבת דנ"ה על תד"ה מעבירם שציין הרבה מקומות ואבוא אי"ה בפ' תרומה (כ"ה כ"ב):
פסוק ו:
נתן אברהם מתנות. ערש"י ועי' באר שבע סנהד' צ"א הק' המזרחי היאך עשה זה אברהם הלא קיים כה"ת ואיך העביר הנחלה מישמעאל ובני קטורה. והא אמרי לא תעביר אחסנתא, ותי' דשא"ה דכ' כי ביצחק יקרא לך זרע, וק"ל תינח ישמעאל שעליו השיב ה' (כ"א י"ד) כל אשר תאמר שרה שמע בקולה, כלו' והדין עמה במה שאמרה כי לא יירש כו' אבל שאר ב"ק מא"ל שהרי שרה ל"א כן רק בשביל שראתה ישמעאל מצחק. ועדיין לא נולדו שאר ב"ק. וי"ל חדא שמשנה פ' כיצד וקידושין פ' האומר בנו מן השפחה וכותי אינו בנו לשום דבר לא ליורשו ולא ליבום ושאר דברים, ולזה נתכוונה שרה באמרה כי לא יירש כו' מאחר שהוא בן האמה הזאת אינו ראוי לירש (וכ"כ המהרש"א) ואפי' את"ל ששחררה קודם שנשאה. לק"מ שהרי אברהם וישמעאל וב"ק גרים הי', ואי' בקידושין די"ו עכו"ם את הגר וגר את הגר אינו יורש לא מה"ת ולא מד"ס. ועוד זיל בתר טעמא למה אין מעבירין את הנחלה משום דלא ידעי' מאי זרעו דנפיק מיני'. אבל אברהם ידע ברוה"ק שזרעה לא יהי' טובים כמ"ש בב"ר אמר אברהם אם אני מברך את יצחק עכשיו בני ישמעאל וב"ק בכלל, ואם אין אני מברך את בני ישמעאל וב"ק היאך אני מברך את יצחק וכו'. ובאמת הוא קו' הרא"ם איך העביר נחלה מישמעאל וב"ק כנ"ל, ובס' בית האוצר ח"א כלל א', כ' דבכתובות דנ"ג אי' דלא ידוע מאי זרעא נפיק מיני' ואברהם ודאי ידע ברוה"ק שלא יצא מהם זרע טוב, אך בברכות ד"י ע"א, דא"ל ישעי' לחזקי' שנגזר עליו מיתה דלא עסק בפ"ו בהדי כבשי דרחמנא למה לך, ויש לחלק דפ"ו מצוה מדינא משא"כ קיום התורה שקיים א"א עד שלא ניתנה רק במדת חסידות וע"ז שפיר הי' יכול לסמוך על רוה"ק, וע"ע בסוטה דמ"ו ב' ויפן אחרי' ראה שאין בהם לחלוחית של מצוה, ודילמא בזרעי' אר"א לא בהם ולא בזרעם. וצ"ע איך סמך ע"ז ובהדי כבשי כו' וי"ל דלא הרגם בידים רק קיללם בשם ה' וזה אינה פעולה טבעיית ונקרא רק עונש שצדיק מעניש. עי' ברכות ד"ז ע"א. ושפיר הי' מותר לסמוך על רוה"ק, ועמ"ר ויפן כה וכה וירא כי אין איש ראה שאין צדיקים יוצאים ממנו, ועי' גו"א שמות ב' פי"ב, דמחויב מיתת ב"ד אפי' אם הי' רואים ברוה"ק שיצא ממנו זרע טוב אין משגיחין ע"ז, ורק דשם ל"ה עדים שבא המצרי על אשתו רק שמשה ידע ברוה"ק, לכן כיון דהחיוב מיתה בא לו ע"י רוה"ק לכן מהני רוה"ק לפטרו אלו הי' רואה שזרע טוב יצא ממנו ע"ש, וצ"ע ג"כ היאך נתחייב מיתה ע"י רוה"ק הא בר"ה דכ"א ב' ביקש שלמה לדון דינין שבלב כו' יצתה ב"ק ע"פ ב' עדים, ואולי נביאות משה שאני. ועי"ל דקודם מ"ת שאני דרק ממ"ת דכ' ע"פ ב' עדים. משא"כ קודם הי' רשאין לדון דינין שבלב, ואי דמ"ר קיים כה"ת הי' רק ממדת חסידות, וגבי חסידות מהני רוה"ק וכנ"ל הוא רק בישראל משא"כ בב"נ דנהרג בע"א בסנהד' דנ"ז ב', ואין לו שום עדות רק הוכחה ושפיר מועיל ג"כ רוה"ק דעדיפא מע"א. עי"ל קו' הרא"ם דלא תהוי עבורי כו' רק בשניהם ישראלים אלא שא' טוב וא' ביש אבל ישמעאל דהי' עכו"ם ויצחק ישראל שאני. אולם בקידושין די"ח א' עכו"ם יורש אביו מה"ת דכ' כי ירושה לעשו ופריך דילמא ישראל מומר שאני ומוכרח דעשו הי' נחשב רק לישראל מומר אך י"ל דעכ"פ לא דמי לברא בישא:
ובחידושי על מס' קידושין כתבתי בהא דאי' שם די"ז ב'. כותי יורש אביו שנ' וחישב עם קונהו ולא יורשי קונהו מכלל דאית לי' יורשים, והקשתי לפי"מ שכ' הפרמ"ג יו"ד סי' ס"ב במש"ו סק"א דבב"נ לא אזלי' בת"ר דבדידהו לא נאמר אחרי רבים להטות. ועי' מנחת חינוך מצוה ב' וע"ח, א"כ היאך יורש אביו דילמא לאו אביו אי ל"א בת"ר. ואין לומר דאף דהוי ספק אי אביו ג"כ יכול להוציא ממון דכל הטעם דבספק קולא לנתבע משום חזקת ממון ובעכו"ם כ' הפוסקים דליכא חזק"מ, ועי' ברי"ט אלגאזי רפ"ב דבכורות ושפיר יוכל להוציא חמון, אבל ז"א דזה לא נקרא ירושה שמשמע שמה"ת הוי ירושה כירושת ישראל. ונלע"ד דהנה ב"נ מצווה על איזה עריות כגון אמו ואשת אביו ואחותו עי' בפ' ד' מיתות, ובזה ג"כ קשה אי בב"נ לא אזלי' בת"ר דילמא לאו עריות שלו הן, וראיתי בנחלת יעקב בשו"ת הנספחות סי' ג' הביא נכדו שארי הגאון מ' אברהם תאומים ז"ל תירוץ דבחולין די"א ב', על מכה אביו דילמא לאו אביו ואי דהי' חבושין בבית אסורים מ"מ אין אפטרופוס לעריות ובנדה ד"ל ע"ב אי' בגמ' משום דילמא השומר בעצמו בעל אותה. ואף דאומר דלא בעל אינו נאמן על עצמו דפסול הוא אצל עצמו ומשו"ה לא משכחת חבושים בב"א, וא"כ בב"נ דנהרג ע"פ פסול (ועי' ברמב"ם פי"ט ממלכים ובחינוך מ' קצ"ה ובמנ"ח) א"כ שוב משכחת עריות כגון חבושים בב"א. ול"ש אין אפטרופוס לעריות דהא אי השומר אומר דלא בעל אותה יהי' נאמן על עצמו ויהרג הב"נ על ידו ושפיר משכחת עריות. ואחז"ר מצאתי בנוב"י מהד"ת אה"ע סי' מ"ב שכ' דלחומרא אזלינן אף בב"נ בת"ר. ועמ"ש בשו"ת ברית יעקב אי"ח סי' כ"א. ומ"ש לקחן בפ' וישב (ל"ז ב'). וידוע מ"ש בהפלאה סופ"ק דכתובות דאם הוחזק לשאר דברים דאביו הוא שוב אף בממון אזלי' בת"ר אף דא"ה בממון אחה"ר ע"ש, ושפיר משכחת כותי יורש אביו מה"ת כיון דכבר הוחזק לאביו לענין אי יבא על אשתו יהי' מחויב מיתה מחמת אשת אב וכנ"ל ממילא גם לענין ירושה אמרי' דאביו הוא, וא"ש, ובהגש"פ ברכת השיר תירץ המד"ר שה"ש פ"א תורי זהב נעשה לך זה ביזת הים עם נקדת הכסף ביזת מצרים. וק' הא ביזת מצרים הי' קודם לים. וכ' דביזת מצרים הי' בשאלה, ונכרי יורש אביו מה"ת. ויכולים היורשים לתבעו, כמ"ש בחלק ד"צ דבימי אלכסנדר בקשו לדין ע"ז. ואף שבאמת לא הי' להמצריות חזקת כשרות שהי' שטופי זמה. וכמ"ש במס' בכורות שהי' מזנים עם הרבה מצרים, אבל השי"ת רצה שלא יהי' לעז על ישראל שלא להחזיר השאלה. לכן בביזת הים שנהרגו כולם ולא הי' למי להחזיר וזכו מהפקר. עתה נתברר שביזת מצרים הי' כדין:
פסוק ו:
ברש"י שם טומאה מסר להם. עי' טו"ז או"ח סי' רכ"ד סק"א על הא דבחכמי ישראל מברכים שחלק מחכמתו ליראיו ובחכמי אוה"ע שנתן מחכמתו לבשר ודם, דבישראל יש טעם לפי שהם דבוקים בו ית' וכל שאתה אומר חלק צריך אתה לדעת ממי נחלק, נמצא שיש לו יחוס לחלק אצל הנותן אבל חתנה דלית בה אחריות על הנותן אלא מה שזכה זכה ותו לא, וז"ש רש"י על ולבני הפלגשים נתן אברהם מתנות דשם טומאה מסר להם הוא ג"כ על הכוונה שאחר שנתן להם מתנה זו שוב אין דבקות בנותן, וע"ש בפמ"ג. ובבאר שבע סנהד' צ"א כ' דאי' שם מתנות כשוף ומעשה שדים, הביא בשם רש"ל הא ב"נ מוזהרים על כשוף. גם רש"י בחומש לא פי' כלום, ול"נ דלק"מ, א' דקיי"ל דאין מצוין על כשוף, וכ"פ הרמב"ם בה' מלכים, ואפי' למ"ה דמוזהרין עי' בב"י סי' קע"ט דוקא ע"י מעשה אסור אבל השבעה מותר כדי להציל עצמו או אחרים, ע"ש דלא מקרי מעשה רק כשלוקח דבר וע"י עושה מעשה או ע"י לחש בלא השבעה, אבל ע"י השבעה לא מקרי מעשה כשפים. וע"י שלמד א"א אותם כשוף ומעשה שדים כדי שיוכלו להציל עצמם או אחרים וזה היתר גמור כמ"ש רש"ל בעצמו בהגהותי' לטור, וז"ל אם יכול אדם ללמוד מן המכשף עניני כשוף חשבתי דמותר, ולעשות להציל א"ע או אחרים וכ"מ בפסקי מהרא"י סי' צ"ו, ואפי' בטומאת הגוף יכולין להזכיר השם ולא יזיק להם לפי שידע שבני הפילגשים לא יהי' נזהרים להזכיר שם בטהרה, וי"א דח"ו שלמד צדיק כאברהם שם קודש לרשעים אלא שמסר להם שם להשביע שדים באדונים הממונים עליהם שיעשו להם כל מה שירצו וקרי לי' שם טומאה, כמ"ש הלן בביה"ק כדי שתשרה עליו רוח טומאה כו' וא"ת מה לו לצרה זו למסור להם, ותי' הרי"ח שאמר אברהם הואיל ואני שולחם מעל יצחק בני לארץ קדם, שמא יראו לבני קדם אלילים ומגידים להם עתידות וגם הם יעשו כן וגם יהי' סבורים שיש ממש באלילים, ולכן למדם כדי לידע שאין ממש באלילים. ועוד מ"כ לפי שראה אברהם שלא יהי' ראוים לידבק בשם ולא להיות אצל יצחק לפי שנטו אחרי הטומאה לצד שמאל ולכן לא הוזכר שחל אותם לשמנה לפי שראה שאין בהם ממש שחזרו לגלילי אמם עכ"ל. ועי' בסי' איי הים פ' חלק סי' קל"א ובס' אהבת יהונתן על הפטרה אחרון של פסח בזה, וכאן כ' וישלחם קדמה, ובבראשית (ג' כ"ד) כ', וישכן מקדם לג"ע את הכרובים פרש"י מלאכי חבלה. הרי דמקומם במזרח. לכן מסר שם טומאה שידעו לשמור מהם:
וש"ב הרה"ג ר' ליבל אייזענבערג נ"י דומ"ל מלאסק. חתן דודי הגאב"ד דשם שליט"א. כתב לי בזה דבר נכון. בזבחים ס"ב א' א"ר יוסף אמה מחכי עלי' כו' א"ל אביי דילמא כו' קרי עלייהו בני קטורה, ופרש"י בני אברהם אתם אבל לא כזרע יצחק ויעקב. ותמוה וכי משום דשחקו ממנו יגיע להם השם של בני קטורה. וי"ל דבזה"ק חיי שרה דקל"ג ב' מאי מתנות אלין סטרי דרגין תתאין כו' אל ארץ קדם בגין דתמן אינון סטרי חרשי מסאבי כו', ולעיל בדף ק' ע"ב במעשה דר"א דאירע בחד מתי' מאינון דהוי מבני קדם אוכיחו דלא יעסקו בהאי חכמתא וז"ל אבל זרעא דיצחק חולקא דיעקב לאו הכי הוא דכ' ויתן אברהם וכו' דא חולקא קדישא כו', וההבדל שבין חוקרי קדושי ישראל בבואם לענין שלא הבינו בשכלם הי' תולים במיעוט השגתם ונשארו בחכמתם ולא כפרו בגוף הענין, וחיקרי אוה"ע אם לא הבינו הכחישו לגמרי בו שלא תארו שיש דבר למעלה משכלם, וזה חכמת בני קדם בזה"ק ועי' חולין ד"ו כשפים שמכחישין כו'. ובב"ק ס"ו קשו בו ר' יוסף כ"ב שנין עד דיתיב ברישא, ולא כפר בהדין ורק אמר שלא יבין הטעם. והכא מה שמחכי על ר"י שלא הבינו דברי' תיכף התחילו לחכך, וזה חלק בני קטורה דמה שלמעלה מהבנתם לא יאמינו וכנ"ל:
ובדברים הללו יובנו במגדף באמור (כ"ד י') פרש"י מפרשה שלמעלה יצא לגלג וכו' דרך המלך לאכול פת חמה. ומתניתא מב"ד של משה יצא חייב כו' ולכאו"ק בשלמא למ"ד יצא חייב שפיר שייך הלשון ויקב כו', שמחמת כעסו חירף וגידף, אבל למ"ד מפרשה של מעלה. ל"ש חירף וגידף רק לצון ולגלג כמו שאמר בעצמו לגלג ואמר ולהנ"ל א"ש דהא והא הי' בי' דבסנהדרין ד"ז ע"א מאן דאזיל מבי דינא שקיל גלימא ליזמר זמר. וכ' רש"י דלא הפסידו כלום דגזילה הוציאו מידו דאף דאדם רואה רק זכות לעצמו, מ"מ יש דברים למעלה משכלו ישקוט רוחו ויתן צדק בהדין, ולא כן אצל האינם מאמינים אם יש דבר מה נגד שכלם מיד מחרפים כמ"ש והי' כי ירעב. והתקצף במלכו כו', והנה סוד לטעם לחה"פ לא נודע כמ"ש האר"י ז"ל יגלה לן טעמי דבתריסר נהמי, רק אנו מאמינים שטעמו נשגב מכל מושג, אבל המגדף באשר לא הבין התחיל לצחק ולגלג מזה ראי' דהוא מהכת הכופרים במה שמנגד שכלם, ולכן כשאירע לו הדין ויצא חייב מב"ד של משה התחיל לחרף ולגדף היפך ממ"ש חז"ל ליזל ולזמר, כו' וצדקו יחדיו ב' הדברים דחד גריר חבירו:
פסוק ז:
ואלה ימי שני חיי אברהם אשר חי. עי' מהרש"א מגילה די"א א'. ולכאורה שני תיבות אשר חי מיותרים וראיתי לפרש דאחז"ל דראוי אברהם לחיות ק"פ שנים כמו יצחק אלא שמת ה' שנים קודם זמנו שלא יראה שעשו יוצא לתרבות רעות, וא"כ אותן קע"ה שנים לא הי' כל ימיו הקצובים לו ולכן לא כ' שני חיי אברהם קע"ה שנים כי באמת כל ימיו הי' יותר מזה, ולכן כ' ואלה כו' "אשר חי" קע"ה שנים. וע"ע בבינה לעתים דרוש נ"ט אריכות בזה. וא"ש ג"כ בפ' בראשית (ה' ה') ויהי כל ימי אדם אשר חי דאדם נתן משנותיו לדוד, ועי' מד"ר נשא פי"ד ובפדר"א פי"ט:
פסוק יז:
ואלה שני חיי ישמעאל. רש"י למה נמנו שנותיו. עי' במגילה די"ז ופרש"י כיון דרשע הוא וע"ש במהרש"א אע"ג דאי' בב"ב דט"ז ב' דעשה תשובה ולעיל ברש"י פסוק ט' מ"מ כיון דהי' רשע מעיקרא למה נמנו שנותיו, וכרש"י אי' ג"כ במד"ר שם, ועי' בע"י דפוס ווילנא, ובהגהות אהבת איתן ב"ב סי' ל"ה. דבטורי אבן מגילה הק' ארש"י שם דאיך הרשיע את הצדיק, וכבר הק' המהרש"א, ומיהו אי' בסנהד' ק"ד א' וספרי האזינו, וילקוט תהלים סי' מ"ט, דאין אברהם מציל את ישמעאל וע"כ דלא עשה תשובה וכ"כ תו"י יומא. ונר' דזה דעת ר"י במד' ג' נקראו בשמם עד שלא נולדו. ותמה במשנת ר"א דאמאי לא חשיב ישמעאל וי"ל דס"ל דלא עשה תשובה ולא חשיב רק צדיקים, וא"ש האי דמגילה, ומדרש ס"ל כמ"ד דלא עשה תשובה ובהכי א"ש דלא פרש"י כן ביבמות דס"ד אמימרא דר' יוחנן ועשו"ת בנין ציון סי' מ"ט מ"ש על קו' הט"א הן במדרש פליגו אמוראי. דרלב"ח תי' כגמ' שלנו במגילה לייחס שנותיו של יעקב ועוד כ' תי' ב' ע"י שבא למדבר לגמול חסד לאביו. וזה כעין הסוגא דב"ב דט"ז שעשה תשובה בקבורת אברהם, ולכן ל"ק מסתירה די"ל דגם גמ' דילן פליגו אמוראי בזה. ועל רש"י ל"ק מסתירה דפ"ט דדרכו להביא מדרשים חלוקים. אכן בל"ז י"ל דאין סתירה כלל דאפי' עשה תשובה מ"מ הקו' במקומה למה נחנו שנותיו ע"פ המדרש, ויהי ימי שרה זש"ה יודע ה' ימי תמימים מה הם תמימים אף שנותיהם תמימים פי' דימי חיים לא מקרי רק מי שחי בתמימות, וכמו שפי' האלשיך ויקרבו ימי ישראל למות דכל שנותיו הי' נצבים אחד מהם לא נעדר, ולהיפך הרשעים בחייהם קרוים מחים, דחייהם לא נקראו חיים באמת, וזה מה שהק' למה נמנו כו' דאף שעשה תשובה מ"מ כל שנותיו הי' ברשעות וע"ז תי' שבאמת לא נמנו בשבילו בענין זה רק לידע כמה הי' בחיים על האדמה לייחס שנותי של יעקב ע"ש, והנה במח"כ לא חידש כלום שכ"כ המהרש"א וכמש"ל. ועי' בהגהות הג"מ מתתיהו שטראשון בש"ס דווילנא בב"ב שכ' ג"כ ככל הנ"ל והביא ג"כ תוס' ישינים יומא דל"ח ב' וא"ת למ"ד בסנהד' ק"ד אין אברהם מציל ישמעאל איך קראו צדיק, ובשו"ת בש"ר וכס"ד לא הביאו את התו"י, אבל לפי הגי' ביבמות ס"ד ומ"ש היפ"ת הא לית לי' קיום, וערמב"ן ריש פ' חיי שרה, ורא"ם כ' גבי ישמעאל שנכתב בו שנה בכל כלל וכלל, הוא לחלק שנותיו לומר שלא הי' כולם שווים וטובים, ועי' בנח"י שם, ובגליון הש"ס שציין לתוס' ישינים דיומא וסנהד' ותורת חיים שם. וע"ע שו"ת הרשב"א ח"ה סי' מ"ט:
ועי' שו"ת מבי"ט ח"א סי' רע"ו דאין ראוי לקרות שם אדם או נח או שם ועבר שאין לקרות שם רק מאברהם ואילך, ושם אליעזר אינו על אליעזר עבד אברהם דהוא ארור ורק על אליעזר בן משה ע"ש ועשו"ת בשמים ראש סי' ק"ל וז"ל ובעיקר השאלה כיצד קורין ישמעאל. אין אנו צריכים לדברי המדרש שעשה תשובה דכל ששמותיהם נאים ומעשיהם כעורים השם ניתן מעצמו לקרות, אבל בשם כעור או שאין לו הוראה נעימה מתוך שנתלבש בה רשע סימנא מילתא הוא עכ"ל וע"ש בכסא דהרסנא, ובכנה"ג יו"ד סי' רס"ה הקשה על המבי"ט דמצינן באמוראי ר' בנימן בן יפת. ועמ"ש בזה בשם הגדולים אזולאי מערכת גדולים א' אות ל"ד:
פסוק יז:
ויגוע רש"י ל"נ רק בצדיקים עי' בס' בכור שור ב"ב דט"ז דיל"ד דאין דרך רש"י רק לתרץ מה דק' בקרא, וה"נ קשי' לי' יתירא דויגוע ומתרץ דאורחא דקרא בצדיקים, והו"ל לפרש כך קודם זה בקרא דאברהם ואי לאשמעינן דגם ישמעאל פשה תשובה כבר פרש"י לפני זה, וי"ל דרש"י פי' אח"ז כאן כ' על פני כל אחיו נפל ולהלן אומר ישכון, עד שלא מת אברהם ישכון ומשמת כ' ביה לשון נפילה, ויש מקום לחלוק ע"ז ולפרש טעם אחר רק דבהיות ישמעאל צדיק ובעל תשובה כ' לשון ישכון, ובהיותו רשע כ' נפילה. רק דאיפכא מבע"ל למיכתב מעיקרא נפילה ואח"כ ישכון דהא מעיקרא רשע היה ולבסוף עשה תשובה, וע"ז י"ל דדילמא אחר תשובה חזר לסורו ונשאר ברשעו ולהכי כ' מעיקרא ישכון וסופו נפל שחזר לסורו, להכי פרש"י אקרא דויגוע אין גויעה כו' דמוכח מכאן בפשיטות שסופו עד יום מותו הי' צדיק, וא"כ השתא א"א לפ' בטעם ישכון ונפל דכשיהי' צדיק ישכון וכשיהי' רשע נפל דאיפכא מבע"ל אלא דעד שלא מת אברהם וכו'. ובס' מיני תרגומא כ' על הרמב"ן שכ' דרש"י כ' ל"נ גויעה רק בצדיקים. ובב"ב הק' והא דור מבול כ' גויעה ויגוע כל בשר הרומש על הארץ וכל אדם אשר בארץ יגוע, ומתרץ גויעה ואסיפה קאמרי כו', וכ"ד אונקלס ואיתנגד והוא העילוף כלשון איתנגיד ואיתפח (פסחים נ'. ב"ק ס"ז.) ונא' כן במבול כו', ודע מ"ש ברמב"ן ויגוע כל בשר וכל האדם אשר בארץ יגוע ליתא בגמ' שום קרא, ודע עוד דבפ' ליתא כך אלא ויגוע כל בשר כו' וכל האדם, ורמב"ן מעתיקו לצורך ענינו, אבל ק"ל למה לא מפ' רמב"ן לעיל בפ' ח' דכ' ויגוע ותרגום איתנגיד, ועו"ק במתושלח דהי' צדיק (בסנהד', צ"ט ב') ובנח לא כ' ויגוע. וביוסף דכ' וימת י"ל דסבת מיתתו דנהג עצמו ברבנות עי' ברכות נ"ה א' וסוטה י"ג ב'. ובזה יובן הא דשאל ש"ס מפני מה מת יוסף קודם לאחיו, ולא מצינו שאלה זו גבי יעקב שמת קודם לעשו (סוטה י"ג ב') ודומה לזה. ובמשה דלא כ' ויגוע י"ל דעיקר מיתתו יען לא האמנתם (שבת נ"ה ב') וגם באהרן כן:
פסוק יז:
ברמב"ן ויגוע יכול ישלם חמש נגידים וכו' ועי' בהגהות מהר"ץ חיות ב"ק דס"ז, כ' רמב"ן יכול ישכים חמש נגידים (לפניו הי' הגירסא כך) ט"ס נפל ברמב"ן וצ"ל יכול ישלם וכונתו על סוגיא שלנו דנגידים משמע גויעים כמ"ש לפרש"י כאן ומצוה לתקן ברמב"ן. ומ"ש רמב"ן יכול ישלם ה' נגידים, ובש"ס שלנו לא נאמר רק יכול ישלם נגידים. עי' ערוך ערך נגד וכן בתוס' לעיל דס"ו א' ד"ה טלאים שהביאו כולם הגירסא כמו שהי' לפני הרמב"ן ישלם ה' נגידים:
פסוק יט:
א"ת יצחק בן אברהם וגו'. רש"י יעקב ועשו האמורים בפרשה. ותמוה מה בעי רש"י בזה עי' בס' בנין שמואל דבסוטה דכ"ו א'. יש פלוגתא לחד מ"ד אם היתה עקרה נפקדת, ולחד מ"ד אם הי' יולדת א' יולדת ב' וכו', ואי' במד"ר דשרה נפקדת מחמת שנלקחה לפרעה ואבימלך, ובדין הוא ונקתה ונזרעה זרע, ורבקה ג"כ ע"י שנחשדה מאליעזר נפקדה, וז"ש וא"ת יצחק שנפקדה רבקה מחמת שנחשדה מאליעזר, וע"כ משום דאם הי' עקרה נפקדת, א"כ ה"ה שרה נפקדת מחמת חשד, ושפיר אברהם הוליד את יצחק, אך דילמא כהמ"ד הב' דיולדת א' יולדת ב' וא"כ באמת זה הוי השכר של רבקה, אבל אם היה עקרה אינה נפקדת, ועדיין הרינון על שרה, ע"כ פרש"י יעקב ועשו והי' א' רשע, וא"א לומר דהיה השכר לרבקה שתלד בן רשע, וע"כ כהמ"ד הא' אם הי' עקרה נפקדת א"כ גם שרה נפקדת מאברהם. ובס' לק"ש כ' דאי' יצחק שהי' צדיק בן צדיק מכחו נולד יעקב, ורבקה שהי' בת רשע מכחה נולד עשו, וז"ש וא"ת יצחק בן אברהם. אברהם הוליד את יצחק ולא מאבימלך, ומוכח זה משום יעקב ועשו האמורים בפ', דאי מאבימלך ל"ה יצחק בן צדיק, והי' בדין דשניהם הי' ראוים להיות רשעים. ועוד הובא דאי' בע"ז דנ"ד ב', הרי שגזל סאה חיטין וזרעם בדין שלא יצמיח אלא עולם כמנהגו נוהג, וכ' המפו' שהקב"ה אינו מבטל הטבע. אבל לעשות נס חוץ לדרך הטבע אינו עושה דלא עביד ניסא לשיקרא. וגם אמרו חז"ל ממזר מהראוי שלא יוליד, אך בשביל שוטה זה ישתנו סדרי בראשית ו אך מדהוליד ב' יעקב ועשו ול"ה בדרך הטבע ע"כ דיצחק כשר הי' ובכת"א כ' דעיקר תלונת לצני הדור הי' משום שהוליד א' צדיק ורשע ואמרו דצדיק מצד שרה ורשע מצד אבימלך, ובאמת יש טעם אחר דכ' בבעה"ט (חיי שרה כ"ד כ"ט) ולרבקה אח ושמו לבן שכל הנושא אשה יבדוק באחיה, ולכן ילדה בן אחד רשע. וז"ש וא"ת יצחק יעקב ועשו, ומזה נולד הלעז כנ"ל ואמר אברהם הוליד את יצחק, ול"ק למה נולד עשו כיון דשניהם הי' צדיקים, ותי' ויהי יצחק כו' רבקה אחות לבן, זה גרם שיהי' א' מבני' רשעים, וא"ש דהנה כ"מ אלה פוסל ראשונים ואלה מוסיף ולמעלה כ' תולדות ישמעאל והול"ל ביצחק אלה תולדות לפסול ראשונים, ולזה פרש"י יעקב ועשו וא"כ א"א למיפסל דגם בתולדות יצחק הי' אחד רשע ולכן כ' ואלה:
עוד ראיתי דלכן נולד ישמעאל מאברהם לשאוב הזוהמא שהי' עוד מתרח, ועי"ז יצא יצחק מזוקק וכן עשו כדי שיצא יעקב נקי, אך, צ"ע למה ישמעאל נולד זמן רב קודם ומאשה אחרת, ועשו נולד ביחד עם יעקב ובשליא אחת, וי"ל כמו בצירוף כאשר יש פסולת בזהב צורפין באור ונפרד הפסולת, אבל אח"כ כשהזהב נקי רק שרוצין לזקקו יותר שלא ישאר בו שום שמץ פסולת, אז נותנין לכור פסולת אחר כמו עופרת וע"י ההיתוך העופרת מקבל אליו כל חלקי הפסולת מזהב שנשאר, ונמצא שע"י הפסולת העופרת יהי' פעולה לשאוב כל הזוהמא מהזהב הנשאר מצירוף הראשון, וכשנולד ישמעאל יצא יצחק נקי אך ל"ה מזוקק בלי שום שמץ וע"י יעקב הי' צירוף אחר צירוף, והי' נצרך להיות עשו ביחד עם יעקב בשליא אחת, ועשו בלע כל הפסולת ונשאר יעקב נקי לגמרי, וז"ש רש"י יעקב ועשו וכו' דהי' ביחד. ובס' מרפא לנפש כ' עפמ"ש דאברהם הי' חסד יצחק עבודה יעקב תורה. ועמש"ל בפ' לך (י"ב ב'), ואי' במגילה ג' א' ת"ת נדחה מקריאת המגילה, וכ"ש מפני עבודה, ועבודה נדחית מפני מת מצוה, היינו גמ"ח וז"ש וא"ת יצחק היינו יעקב שמרמז על התורה לפעמים נקרא תולדה נגד עבודה שת"ת נדחה מעבודה, אברהם הוליד את יצחק לפעמים עבודה ג"כ נקרא תולדה, היינו נגד מת מצוה שהוא גמ"ח שעבודה נדחית ממנה ע"ש, ועי' קובץ דרושים חוב' ה' סי' כ' הביא אלשיך על הפ' אבשלום בני בני. דכל המלמד בן אחר כאלו ילדו. ובל"ם כשמלמד בנו יתכן לקרות בנו ב' פעמים א' בעצם והב' מה שלמדו, ומשו"ה קרא דוד לבנו ב"פ בני ע"ש. וזה פי' אא"ז הגה"ק ר' יעקב מייזליש ז"ל האבד"ק פיעטרקוב. א"ת יצחק בן אברהם שהי' בנו בעצם, אח"ז אמר אברהם הוליד כי למד אתו והוי כילדו, וז"ש המדרש גיל יגיל אבי צדיק ויולד חכם ישמח בו עש"ה. וע"ע בחוברת ט' סי' ט' בס' הדודאים:
ובחי' על דרוש הבאתי הא שכ' א"ת יצחק. יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק וכתיב וא"ת ישמעאל בן אברהם אשר ילדה הגר, וכ' ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה כל אלה בני קטורה. דג' מיני בנים הי' לאברהם:
יצחק הי' לכבוד לאביו ומייחס עמו. ואברהם מייחס ג"כ עם יצחק בנו. לא כן עם ישמעאל הוא היה בן אברהם והי' עוד מייחס עצמו שיש לו אב אברהם, אבל אברהם לא היה מייחס עצמו עם בנו ישמעאל, אבל במדרגה פחותה עמדו בני קטורה שהם לא יחסו עצמם אף עם אברהם אביהם. ורק אלה בני קטורה. והענין נכון מאד ועי' בחה"ת, ובאר מים חיים ופרדס דוד מספרים מאחד שהי' לו בן באמעריקא וכתב האב לו שיכתב לו האמת ע"ד הנהגת ביתו בעניני יהדות. הבן שהי' טרוד בעסקי' כתב לשון קצרה. שהוא בטוח בעדו. גם בעד נכדו ומסופק בבני' וד"ל, והי' כחידה סתומה מכתבו, אכל לכוף הבין האב כוונתו. שהוא בטוח בעדו שישאר יהודי נאמן לעדתו, כן בטוח בנכדי' שיהי' גוים גמורים. אבל רק מסופק בבניו מה יהי' עד סופם:
פסוק יט:
רש"י לצני הדור כו' קלסתר וכו' עי' בס' מכלל יופי דף ז' הק' המפו' מה ראי' הלא לדעת המחקרים בני זנונים המה יותר דומים לבעל לפי שמהרהרת בבעלה בשעת זנות, (ועי' בזה בס' תולדות יצחק כאן) וי"ל עפמ"ש בסוטה דכ"ו ונזרעה זרע אם הי' עקרה נפקדת אר"י א"כ יסתרו כל עקרות אלא אם יולדות שחורים יולדות לבנים, וזה"פ לפי שלצני הדור אמרו מאבימלך ר"ל ממעשה אבימלך נתעברה שבאתה לידי חשד בדין שתטול שכרה, כדאי' במד' וה' פקד כו'. זו שנכנסת לביתו של פרעה ואבימלך אינו דין שנפקדת. ואפי' שאין זה גנאי לשרה מ"מ גנאי לאברהם שלא מצדקתו זכה להוליד, אלא בדין שתטול שכרה. וזה תינח לר"ע אבל לר"י ל"ש זה לכן הראה ה' דעת ר"י אמת יולדות שחורים כו' וצר קלסתר פניו דומה לאברהם שהי' יפ"ת וזיו איקונין של אברהם הי' אור זיו פניו של אדם הראשון זה מן הדין לר"י, ומאין לה זכות. א"ו זכותו של אברהם גרמה להוליד שהוא למעלה מן המזל, ואז העידו הכל אברהם הוליד את יצחק ר"ל בזכותו נולד יצחק ומה שהי' יפ"ת משום בושה שלה שהי' לה מאבימלך. ובנח"ק כ' דק' הלשון ליצני הדור דהול"ל רשעי הדור. וי"ל דל"ה רשעים וידעו כי יצחק נולד מאברהם רק כי בעבור שהתפלל אברהם על אבימלך נענה הוא תחלה ונפקדה שרה, וז"ש מאבימלך מסיבת אבימלך. אך מפקי לה בלשון לצנות. והפתאים סברו שהוא כפשט הדברים לכן צר קלסת"פ. וכ"כ בס' טירת כסף. וע"ש שהביא בעה"ט תצא (כ"ג כ') לא יבא פצוע דכה וסמיך לי' לא יבא ממזר לומר שממזר אינו מוליד. וק' דראינו שממזרים יולידו וכמ"ש הוא ענה וכן באלופי עשו, וי"ל דה"ד בישראל ממזר אינו מוליד ואברהם משנימול הי' לו דין ישראל, וז"ש א"ת יצחק אף שהיה לו דין ישראל ואיך הוליד יצחק אם לא שאברהם הוליד את יצחק, ולכן יצחק ג"כ הוליד שהי' זרע קודש מאברהם, וע"ע בהקדמה לשו"ת משיבת נפש שכ' ג"כ כנ"ל דלא עביד רחמנא ניסא לשיקרא לכן בלידת שרה הי' נם ופלא ואין להרהר מאבימלך ולכן הי' אמותינו עקרות שלא יהי' הרהור ח"ו שהולידו בעבירה ועתה נסתם פי המקטרגים ע"ש דרוש נכון ע"ז וע"ע בתורת משה, ואדני פז, ואו"ש. ובס' מעיני החכמה ב"מ דפ"ז:
ועי' שו"ת שם אריה אה"ע סי' צ"א אשה ששהתה י' שנים ולא ילדה ויצא עלי' קלא דל"פ שזינתה וילדה אי חשבי' לבתו לכל דבר, והביא תוס' יבמות דל"ז א' ד"ה וזו. דנשים ששהו י' שנים אין לומר דרוב מתעברות ע"ש באריכות והעלה להתיר. ועי' ג"כ בפתחי תשובה אה"ע סי' קנ"ו ססקכ"ו, ובנוב"י מ"ת אה"ע סי' ס"ט. ובהשמטות לשם ארי' הביא ראי' מרש"י כאן דרק ליצני הדור אמרו ולא הכשרים. ואף דשהתה זמן רב עם אברהם ולא ילדה ואח"כ נלקחה לאבימלך ונתעברה אין לך כיעור גדול מזה, אפ"ה אין לחוש חלילה שמאבימלך נתעברה רק שהי' לעז מליצני הדור, וראי' מזה שאין לחוש כלל ע"ש. ובס' בית שמואל הק' למה גבי לידת יצחק העיד אברהם הוליד את יצחק, ועוד מה בעי הפ' דהי' בן ס' שנה, וי"ל דביבמות ע"ח ב' דממזר ספק לא חי ודאי חי כדי שלא יתערבו בכשרים. אבל אי ידעינן שממזר לא יתערב, וא"כ האיך אמרו ליצנים מאבימלך איך יכול לחיות. וצ"ל דהטעם הוא שלא יתערבו, ויצחק עקר הי' וא"י להוליד ויכול לחיות אבל וא"ת יצחק והוליד ושפיר מוכח דאברהם הוליד יצחק דאי מאבימלך היאך חי, אך ק' הא כ"ע ידעו דקודם לא נתעברה רק מעתה שנלקחה לאבימלך והוי ודאי ומחזר ודאי חי. ורק אי' בגמ' א' לס' שנה אנדרלמוסיא באה לעולם ומכלה ממזרים, ואי' טעם למה דוקא צס' שנה משום דיותר מס' שנה אין אדם זוכר וכמ"ש בכתובות ד' כ' ע"ב, וא"כ ממזרים דידעו נעשין ללא ידעו אחר ס' שנה לכך מכלה אותם, וזה מתרץ הפסוק דק' דילמא לעולם מאבימלך דהוי ודאי כנ"ל לכן אמר דיצחק בן ס' שנה ואחר ס' נעשו ידעו כלא ידעו ואפ"ה חי מוכח דמאברהם נתעברה:
פסוק כ:
ויהי יצחק רש"י וכי עדיין ל"ה יודעין כו' עי' דרשות הראנ"ח שרגילים לתרץ דברי רש"י בכ"מ שהוא מזכיר קו' הכתוב בפירוש ואינו אומר פירושו סתם, והקו' מתורצת מאלי' כמנהגו בכל שאר דבריו, אלא שכאן ג"כ אינו מזכיר קו' בפ' שעיקר קו' הוא מהפסוק מאמר מפדן ארם בין הדבקים הול"ל בת בתואל אחות לבן מפדן ארם, ונ"ל שקו' זו יתורץ עם קו' אחרת שיש אמעיקדא דדינא דמה בעי להשמיענו וצ"ל כפי' שדרשו חז"ל ויתיישב הכל דמשו"ה שינה בלשון כדי לדרוש דהי' רשע ומקום אנשי רשע. וע"ש שביאר הענין דלבו של יצחק הי' נקפו דילמא ימשך אחריה וילכד ברשתה. גם על הבנים דרוב בנים הולכין אחר אחי אם. לכן אמר דהי' בן מ' שנה ובן מ' לבינה ולא חשש שמא יטה אשורו, ומשום הבנים אמר שהתפלל לנוכח אשתו כי עקרה היא ר"ל שיהי' הריון נגד ונוכח אשתו טבע אשתו לא תתדמה אלי'. או י"ל לנכח אשתו כי עקרה היא דבשלמא אי הי' יולדת בטבע הי' שייך רוב הולכין אחר אחי אם. אבל כאן היה חוץ לדרך הטבע ורק בזכות יצחק העתר שיהי' זרעה נמשך אלי' ולא למשפחת רבקה עש"ה, ובס' ווי העמודים פרק כ"ו כ' וק"ל ענין יחס זה לא הו"ל למקרא להודיע בפ' תולדות במקום שמזכיר מתולדות יצחק. כי יותר הי' נכון להזכיר זה בפ' חיי שרה במקום שהזכיר לקיחת יצחק אותה לאשה הי' להזכיר שבחה כדרך אין נושאין אשה אא"כ בודקין בה ובמשפחותי'. ואגב יומתק לשון רש"י ולא למדה ממעשיהם, ולא עשתה כמעשיהם הול"ל, הענין דבא ללמד ששניהם הי' עקרים והנה הי' לרבקה לעשות ענין כדי שתוליד הי' לה להסתיר עצמה ויקנא לה בעלה ויקוים ונזרעה זרע, לכן מזכיר סדר היחס שלה אצל התולדה ופרש"י שלא למדה ממעשיהם לעשות כמעשיהם פשיטא שהצדיקת הזאת לא עשתה אפי' ללמוד ממעשיהם לענין יחוד עם איש זר גם זה לא עשתה ועמ"ש בזה בס' בית האוצר ח"א כלל י"ד עש"ה, ובס' בנין אריאל כ' דפרש"י כאן דלא כגמ' יבמות ס"ד ובתד"ה ונילף דמדרשים חלוקים ודעת הש"ס שהיתה עכ"פ י"ב שנה כשנשאה, ונר' דמ"ש רש"י שהי' בת ג' לכאו' דלא כר"א דבתשרי נולדו אבות דהיינו אברהם ויעקב דבפדר"א אי' דעקדה הי' ביוה"כ ובו בפרק נולדה רבקה, א"כ הוי נשואי יצחק ורבקה בתשרי והמתין כ' שנ' ואח"כ התפלל ונפקדה ואח"כ ילדה לט' חדשים כמ"ש וימלאו ימי' ללדת א"כ א"א להיות שנולד יעקב בתשרי, כך נר' לכאו', אבל י"ל דלא נפקדה רבקה מיד כשהתפלל אלא לאחר ג' חדשים. ואז א"ש דוקא כר"א אבל לר"י דבניסן נולד יעקב לא א"ש דמתשרי עד ניסן ליכא ט' חדשים וכ' וימלאו, וא"כ רש"י בחומש לר"א וגמ' יבמות כר"י, ומ"מ למדרש אליבא דכ"ע צ"ל שלא נענה מיד עד שהתפלל הרבה וכמ"ש רש"י והפציר בתפלה ונמשך ב' חדשים עד שנפקדה אבל אי"ל שהמתין עוד ג"ח דשמא כבר נתעברה אחר כלות הכ' שנה, ז"א דהרי עקרה הי' והאיך עלתה על דעתו להסתפק שמא מעוברת עש"ה:
ובנו הר"ר דוד נ"י הקשה איך חלו הקידושין דקידושי קטנה אינם כלום, ואמר דהרמב"ם פסק בפ"ט ה"י ממלכים דלא ניתן שיעורין לב"נ. והפוסקים כ' דשיעור י"ג שנים שנעשה גדול הוא בכלל שיעורין הלמ"מ, ולדעת הסוברים דאבות קודם מ"ת הי' להם דין ב"נ א"ש דאפי' הי' קטנה הי' לה דין כגדולה דאין שיעור לב"נ, ועשו"ת חת"ס יו"ד סי' שי"ז שכ' דלענין שיעור גדלות בישראל. י"ג שנה ובב"נ כל ששכלו שלם, ועי' במנ"ח סוף מ' ק"צ דכן הדין לענין עריות דבב"נ תלי באם הוא בן דעת וגם רבקה הי' לה שכל כגדולה ועי' ג"כ ברא"ש סוף גיטין בשם ר"ח בהגיע לפלגות ראובן חקרי לב כגדולה הוי. ועי' בתוס' סנהדרין ד"ע ע"א ד"ה בידוע שכ' דאע"פ שנתנו חכמים סימן בב' שערות בי"ג שנים ולקטנה י"ב, בדורות הראשונים שהי' ממהרין להביא שערות הי' זמן גדלות מקודם הרבה ע"ש וע"ע בשו"ת הרא"ש כלל ט"ז דשיעורי גדלות הם בכלל שיעורין ורק בישראל "ולא בב"נ" ועי' בעה"ת וישב (ל"ח א') ובפני יהושע בפתיחה לכתובות, ובתומים סי' ז' סק"ג, ובמ"ש בפ' וישלח (ל"ד כ"ה) עוי"ל דאבי' קיבל קידושין עבורה, ועי' קדושת לוי. שפי' לא אוכל כו' כדי שאבי' יקבל קידושין טרם ימות ובקידושי מיאון לא רצה, ועמ"ש לעיל ובפ' חיי שרה. (כ"ד א'):
פסוק כא:
ויעתר. רש"י הרבה והפציר בתפלה. ובת' יונתן ארום עקרא הות עשרין ותרתין שנין וק' דיצחק בן מ' שנה בקחתו רבקה. ובן ס' הי' בלדת אותם, נמצא דהות עקרה כ' שנה ועי' בפי' על יונתן שמוחק ותרתין, וכן בס' מיני תרגומא, ובס' לשון הזהב כ' עפ"ד הב"ר פס"ב דרבקה הי' עקרה מעת שנולדה. ולפמ"ש רש"י (כ"ה כ"ו) על ויצחק בן ס' שנה. הי' רבקה בעת לידת הבנים כ"ג שנים. דל ימי העבור פש כ"ב שנה וכיון דמלידה הי' עקרה, וג"כ היתה מזומנת ליצחק כמ"ש רש"י סוף וירא (כ"ב כ') שפיר אמר התיב"ע דהות עקרה כ"ב שנין. ובקובץ דרושים חוברת ד' סי' ל"א הובא בשם אא"ז הגה"ק מהר"י מייזלש ז"ל אבד"ק פיעטרקוב, דק' מתחילה כ' לנוכח אשתו ואח"כ כ' ותהר רבקה אשתו ומתחלה לא הזכיר שמחה, רק אשתו לבד, וי"ל דהקב"ה עושה נס שיתגדל שמו ברבים אולם מצינו בחז"ל דשינוי השם גורם לבטל הגזירה. "אברם אינו מוליד אברהם מוליד" ואם הי' אצל רבקה ג"כ שינוי השם ל"ה הנס גדול כ"כ שהרי כן דרכו לבטל הגזירה בשינוי השם, ולכן כ' התורה רק ותהר "רבקה" אשתו שגם בעת הריון הי' שמה רבקה וזה תגדיל הנם. וכ"כ בס' דברי שלום עש"ה:
פסוק כא:
רש"י זה עומד בזוית כו' וכן היא. עי' מהרש"א יבמות דס"ד. וברא"ם כאן. ובכל הפרשה. ובס' אהבת עולם דרוש ז'. והנה צ"ב מדוע עמדו דוקא בזוית. ועי' ס' מים חיים ע"פ גמ' ב"ב דכ"ה א' אריב"ל בואו ונחזיק טובה לאבותינו אנשי כנה"ג שהודיעו לנו מקום תפלה, דכ' וצבא השמים לך משתחוים. דשמש וירח העומדים במזרח משתחוים למערב, ובזה יובן מחמת שהם עדיין לא ידעו מקום תפלה ורצו לצאת ימי ספק התחכמו לעשות ממ"נ. ויצחק העמיד עצמו בקרן מערבית צפונית ורבקה בקרן מזרחית דרומית, דממ"נ לאיזה רוח שצריך להתפלל יעמדו. וכ"כ בדרש משה:
פסוק כא:
רש"י לו ולא לה. שא"ד תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע לפיכך לו ולא לה, וק' למ"ל עוד הפעם לפיכך לו ולא לה, וכ' בס' קהלות ישורון דאי' בברכות ד"ז א' צדיק וטוב לו צב"צ ורע לו צב"ר, רשע וטוב לו רב"צ ורע לו רב"ר, וכ' בס' צפנת פענח דאמאי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא והלא מצינו בתורה שיש שכר דכ' אם בחוקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם וכן נתינת א"י בשכר התורה, ותי' דזכות הרבים הוי בעוה"ז ועוה"ב וזכות היחיד אינו רק לעוה"ב, וגשמים וא"י בזכות רבים. וכ"כ במהרש"א. וזה טעם צדיק וטוב לו צב"צ דזכותו וזכות אביו זה רבים דמיעוט רבים שנים. וצב"ר שאין לו רק זכות עצמו וליכא שכר בעוה"ז, לפי"ז י"ל אפי' צב"ר לפעמים יש זכות דרבים ע"פ גמ' דברכות ב' שנכנסו להתפלל וקדם א' ולא המתין לחבירו טורפין לו תפילתו בפניו ולא עוד אלא גורם שכינה שתסתלק מישראל ואם המתין שכרו יראה זרע ויאריך ימים. וא"כ אם הצב"ר יתפלל עם צב"צ והמתין תפילתו מקובלת שזכותו וזכות חבירו הוי רבים, ועוד יל"ד מה לשון א"ד תפלת צב"צ לתפלת צב"ר ולא אמר סתם א"ד צב"צ לצב"ר, ולהנ"ל א"ש ויעתר לו ולא לה וצריך טעם, ואת"ל שהוא צב"צ ויש לו זכות דרבים משא"כ היא צב"ר, הלא אם צב"צ וצב"ר נכנסו להתפלל כאחד והמתין הוי נמי זכות רבים, לכן אמר שא"ד תפלת צב"צ תפילת דוקא כלו' שצב"צ קדם להתפלל ויצא ולא המתין. וא"ש לפיכך לו ולא לה כלו' אף כאן נכנסו שניהם להתפלל, ודאי התפללה ויצאה ולא המתינה ואין כאן זכות רבים לפיכך לו ולא לה, ועי' ס' דרוש שמואל עפמ"ש בתענית דכ"ג בחוני המעגל דהתפלל עם אשתו וענו לה מתחילה, ושאלו לו מ"ט א"ל דאשה נותנת ריפתא לעניא ומקרבת הנאתה, וש"מ אף דהוא הי' צדיק יותר ממנה מ"מ היא נענתה תחלה, וכאן ק' למה לא הלך יצחק להתפלל בשדה כמ"ש ויצא יצחק לשוח בשדה, ורק דצריך לתפלת רבקה דמקרבת הנייתה והתפלל עמה בזוית, וא"כ הי' ראוי שתקובל תפלתה מקודם. וע"כ שא"ד תפלת צב"צ ובס' אמרי בינה הק' דהול"ל לתפלת צדיקת בת רשע דברבקה מיירי וי"ל דה' אמר לאברהם לך לך מארצך כאן א"א זוכה לבנים והוצרך לשנות מקומו לשנות המזל, ויצחק לא הוצרך לשנות מקומו והועיל תפילתו לשנות המזל, וצ"ל שא"ד תפלת צב"צ ואברהם צב"ר וזה כוונת רש"י ויעתר לו ה' וק' למה מועיל תפילתו ולא הוצרך לשנות מקומו כמו אברהם ועז"א שא"ד תפלת צב"צ ואברהם הי' צב"ר לפיכך לו ולא לה. דהיא היתה ג"כ צדיקת בת רשע וע"ע בע"נ ולקוטי שושנים ואו"ש:
ועתש"ו הרא"ש כלל ד' שנשאל אם ראוי לקבל ש"צ צדיק יותר או מיוחס יותר והשיב דמה יתרון בהיחוס ויותר טוב לקרב הרחוקים, והק' עלי' מיבמות ס"ד. א"ד תפלת צב"צ לצב"ר. וכ' המהרש"ל בתשובה דתפלת צב"צ טוב יותר כשמתפלל בעד עצמו דזכות אבותיו מסייעתו, אבל כשמתפלל בעד אחרים אדרבה חשובה ביותר לפני ה', מי שמניח מעשה אבותיו והולך בדרך ישרים. ועי' טור או"ח סי' נ"ג וט"ז סק"ג ומג"א סק"ח מ"ש בזה:
ובמשלי (ג' ט') כבד את ה' מהונך פרש"י מכל מה שחננך אפי' מקול, (אל תקרא מהונך אלא מגרונך) הנה זה לא נמצא בשום מקום. ועי' בב"י או"ח סי' נ"ג בשם שבולי לקט ובאה"ט אות י"ב בשם פסיקתא ועי' בהגהות מהגר"ז מרגליות על הפסיקתא. ובתניא רבתא:
פסוק כב:
ויתרוצצו. רש"י כשעוברת על ביהכ"נ וכו' עי' באר שבע סנהדרין דצ"א והקשה מהא דהודה רבי לאנטונינוס דמשעת יציאה שולט היצה"ר ולא מיצירה דכ' לפתח חטאת רובץ, וי"ל דיש ב' יצה"ר מחשביי ומעשיי כמ"ש בנדה ד"ל ע"ב דלמדין עם הולד כל התורה וכשיוצא מלאך סטרו על פיו ושוכח הכל, וכיון שיכול ללמוד בודאי יש לו שכל ג"כ לבחור בטוב ולמאוס ברע ע"י היצ"ט שבו המחשביי, וג"כ איפכא, וה"נ יעקב ועשו כשלמדו התורה בבטן בחר יעקב בתורה ולכן פרכס לצאת לקיים התורה, וכן עשו לפני ע"ז והכל במחשבתם ויצרם שהי' להם בבטן, ואח"כ בלידה בסטרת המלאך שכחו מחשבתם הראשונה ובא להם יצה"ר המעשיי המסית לעשות רע, אבל קודם לכן הי' להם יצר המחשביי, ועי' שו"ת זכרון יצחק בח"ת. וקול אלי', ושם משמואל להגר"ש סאליר ז"ל. ובארץ חמדה מהמלבי"ם, שהביאו הא דר"ש העמסוני, בב"ק מ"א, קידושין נ"ו, ופסחים כ"ג, דורש כל עשין וכשהגיע לאת ה"א תירא פירש כו' ולרש"י הנ"ל מפרכס לצאת כו' ורבקה לא הי' יודעת שהם ב' עוברין וסברה שעובר א' הוא ויש מקום להרהר ח"ו דיש ב' רשויות כיון דיש ב' הפכיים בנושא א', ותאמר א"כ למה זה אנכי' ר"ל מ"ש אנכי ה' אלקיך בי' דברות שהוא נגד מה שאירע לי ברציצה זו, ותלך לדרוש את ה' היינו את ה' אלקיך תירא, ויאמר לה ה' שני גוים בבטנך א' צדיק וא' רשע, ואל יעלה על לבך שיש ח"ו ב' רשויות, ועי' בכל"י, ובנפלאות חדשות, ובס' פתגמין קדישין באות ס', ובהקדמה לשו"ת מהרש"ם ח"א אות כ"ז. והחת"ם כ' על רש"י למה זה אנכי על הריון ורמב"ן פי' למה אני חי כלל, וי"ל דתרווייהו בהדדי א"ש דמי שאין לו בנים חשיב כמת, ומי שיסורין מושלין עליו כאלו אינו חי, ואמרה ממ"נ למה זה אנכי אם אין לי בנם הנני כמת, ואם יש לי יסורים אין חיותי חיות, ובס' ישועות מלכו להגאון מקוטנא ז"ל איתא על ויתרוצצו פרש"י ריצה זו א"י מה הוא, וי"ל כי הראב"ע בפכ"ה כ' שהי' לפלא שנפתחו ב' השליות כאחד דאל"כ היאך הי' אפשר לאחד לאחוז בעקב השני, ובאמת י"ל דיעקב ועשו הי' בשליא אחת ועי"ז אפשר הי' לו לאחוז בעקב עשו, אך תאומים בשליא א' באשר תמיד המה ביחד בלי תנועות אז נדבקים זב"ז והוא בריה של תיום שאנו רואים לפעמים, ולמנוע מזה היה מנפלאות הבורא כי הוולדות תמיד נתרוצצו וע"י תנועות ריצה הזו נשמרו שלא יתדבקו ביחד, ובקובץ דרושים חוברת א ד' סי' כ"ט הביא דבברכות ד"י ע"א דחזקי' לא נשא אשה דחזי ברוה"ק דנפק מיני' בני דלא מעלי וישעי' השיב לו בהדי כבשי דרחמנא למ"ל, ופי' ביע"ד דבאמת מנשה חזר בתשובה אח"כ רק דתשובתו לא נתקבלה רק ע"י חתירה מתחת כה"כ, ולא ראה זאת חזקי' ברוה"ק ולכן לא רצה לישא, וישעי' ראה בנבואה וז"ל בהדי כבשי כו' דאין אתה רואה במקום סתר דיתקבל תשובתו ע"ש, ונראה מזה דאם הי' עומד ברשעו עד סופו הי' הצדק עם חזקי', וי"ל דלכן חשבה עלי לשכורה דעלי ראה כי בניו לא ילכו בדרכי' א"כ אין לה דעת דלמה לה להתפלל על בנים. ורבקה ראתה כי מפרכס בביהמ"ד ובע"ז וסברה שיהי' הפכפך במעשיו פעם צדיק ופעם רשע ואם בתחילתו יהי' צדיק ובסוף רשע וכל צדקותיו לא יזכרו נוח לה שלא תלד כלל, למה זה אנכי מתפלל על הריון ותלך לדרוש את ה' מה יהי' בסופו דאולי בתחילה יהי' רשע ולבסוף צדיק ונוח לה לילד, וע"ש בחוברת יו"ד סי' ט' בס' הדודאים:
ואחי הרה"ג ר' שלמה זאב נ"י אחר דלהכי הוסיפו לחזקי' ט"ו שנה (מ"ב כ' ו') ועי' יבמות מ"ט ב'. עפ"מ שארז"ל שרבקה הי' עקרה כדי שלא יראה יצחק בן בנו יוצא לתרבות רעות. כן חזקי' לא רצה לישא בנעוריה לפי שראה של"י לו זרעא מעלי', רצה להמתין עד סוף ימי' שלא יראה בבניו הרשעים, וא"ל ישעי' בהדי כבשי דרחמנא ל"ל, שאם יהי' רצון ה' בכך יהי' כובש מעיינך עד עת ההוא, וכשעשה תשובה ונתקבלה תפילתו שלא יראה בבניו הרשעים הוסיפו לו ט"ו שנים כמו שהי' בעשו שהי' ט"ו שנה במיתת אברהם דכשנולד יצחק הי' אברהם ק' וכשנולד עשו הי' יצחק ס', נמצא הי' אברהם אז ק"ס וחי עד קע"ה, והי' עשו בן ט"ו, ואף שמבן י"ג נעשה בר עונשין, כ' המפו' דבעיני העולם לא הוחזק לרשע עד בן ט"ו וה"נ כן, ובקו"ד חוברת ב' סי' נ' כ' ג"כ כן דאמרה למה זה אנכי דעל בן רשע אחז"ל בפ"ט מ"ז דב"ב בני רוכל תקברם אמם, ובמד"ר וישב פפ"ד, וע"ז ויאמר לה שני גוים בבטנך, וכמו שאחז"ל ע"ז די"א ע"א אנטונינוס ורבי שלא פסקו מעל שלחנם צנון וחזרת לא ביהמ"ח וימוה"ג, והפשט י"ל דצנון בא לגרר תאות אכילה ולעוזרו ובא על השלחן קודם אכילה שתפתח האצטמוכא, וחזרת טבעו לעכל אכילה ובא לאחר אכילה ובשום פעם לא יהי' שנים אלו יחד על השלחן כי טבעם שונות, ורק בבתי משתאות אשר זה הולך וזה בא, זה הולך לאכול וזה קם מאכילתו ואוכל חזרת לעכל, שתי אלה מונחים יחר על השלחן וכן הי' באברהם דהי' עוברים ושבים תמיד וכן ברבי שהי' זן חכמי ישראל, ב"ב ד"ה ומדרכיו למד אנטונינוס, וז"פ שני גיים אלו אנטונינוס ורבי שהרבו בהכנסות אורחים עד שלא פסקו צנון וחזרת והי' תמיד על השלחן כמו באכנסניא בימוה"ח וימות החורף, וזה הי' ניחום לרבקה דיפוק גם מעשו זרעא מעליא כמו אנטונינוס, וזה שאחז"ל ע"ז ד"י ע"ב באנטונינוס לא יהי' שריד לבית עשו בעושה מעשה עשו:
פסוק כב:
למה זה אנכי. ערש"י בס' דברי יוסף כתב עפ"ד חז"ל נשים צדקניות ל"ה בפתקה של חוה ואין להם צער לידה, ואי' מפ"מ אמותינו עקרות שה' מתאוה לתפילתן של צדיקים, וזה כוונת רבקה שאמרה אצלי יש שני הפכים בנושא א' עקרה וצער עיבור ואנכי לא ידעתי אם אני צדיקת ולזה הנני עקרה שה' חפץ בתפילתי א"כ למ"ל צער עיבור דצדקניות אין להם צער. ואם אינני צדיקת א"כ למה הנני עקרה והצרכתי להתפלל וממ"נ למה זה אנכי:
פסוק כב:
לדרוש את ה'. רש"י לביהמ"ד שיגידו מה יהי' בסופה, וערמב"ן דלא מצא דרישה אצל ה' רק להתפלל כמו דרשתי את ה' וענני, וע' בהקדמה לשו"ת כתב סופר או"ח די"ל דרבקה לא ידעה וסברה שיהי' רק א' ויהי' נפשו חשקו בתורה לתכלית עוה"ז לעשות עטרה וקרדום אבל לא יהי' בו יר"ש וטוב הי' לה אם ל"ה לה כלל בנים, דהלומד שלא לשמה נוח לו שלא נברא ולנסות זה הלכה לביהמ"ד להתפלל ויהי' זאת הבחינה אם ב' הם בודאי הצדיק יפרכס לצאת להתפלל, אבל אם אחד הוא ויש בו רק תורה לבד לא יפרכס להתפלל, וכשראתה שפרכס אז הבינה כי ב' גוים בבטנה עש"ה. והר"ן בדרושים השיג על רמב"ן שנשמט ממנו הפסוק ודרשת את ה' מאתו האחיה מחולי זה ועי' בקובץ דרושים חוברת ד' סי' ל"א שהביא שנעלם במח"כ הר"ן דברי רמב"ן פ' יתרו (י"ח ט"ו) שהביא פסוק זה ופירש בו שהנביא בעת התפלה ידע אם החולה יחיה מחולי זה כענין רחב"ד אם שגורה תפילתי בפי ע"ש. וע"ע בחוברת יו"ד סי' י"ב:
ועי' רמתים צופים ח"א אות כ"ו בשם הרר"ב מפרשיסחא ז"ל על רש"י שדרשה מה יהי' בסופה, דכל ימי האדם היצר נלחם עמו ורבקה סברה שהוא ולד אחד רק שהוא נלחם עם היצר ע"כ הוא פעם כך ופעם כך, והלכה לדרוש מה יהי' בסופה מי יגביר על מי כי מי שיגבור בסוף הוא המנצח כמ"ש והי' עקב תשמעון שהכל הולך אחר העקב וסוף, וא"ל שיהי' שנים אחד צדיק מתחילתו עד סופו, וא' רשע ג"כ כן, וע"ע שם ברמ"צ ח"ב אות ז' אריכות בזה, והקיצור אף דהי' ביחד בבטן מ"מ יעקב לא שמע רק הדיבורים הקדושים וכמ"ש ביומא פ"ב ב' לחשו לה שיוה"כ היום ולא שמע' ונפיק מיני' שבתאי אוצר פרי וקרי עלי' זורו רשעים מרחם ע"ש, ומחמת שיעקב הי' שכן לרשע הזה הי' רוצה להרחיק א"ע משכן רע, ואף שידע שאם יצא שלא בזמנו יהי' נפל אעפ"כ מסר עצמו על קידוש השם, אך לא רצה לסכן אמו בצאתו שלא בזמנו וסבל סרחון עשו, ולא נפעל כלל מעשו, וזה פלא שידוע שתאומים ישתוו בטבעם אעפ"כ הם לא הי' שווים אדרבה הם הפכיים. וישראל הם ביישנים רחמנים גומלי חסדים, וכן היום כשאנו שומעים שיש צדיק באיזה מקום אפי' רחוק מפרכסים להתחבר עמו וזה סימן שהוא מזרע יעקב עש"ה:
ובס' פני אריה זוטא כ' על רש"י דעשו מפרכס לצאת בפתחי ע"ז וידעה דהוא רשע, וגם הי' מבקש להרוג אמו והוי כרודף ומותר להרגו והלכה לדרוש את ה' אם מותר להרגו. כי אמרה למה זה אנכי, כי אנכי בסכנה, וא"ל ה' שני גוים דידוע מכתבי האר"י ז"ל איסור רציחה אפי' לעכו"ם שמא נפיק מיני' זרע מעליא. ואיתא בפ"ק דע"ז ד"י שנתן רבי לאנטונינוס צנון רמז לעקירת צנון בכל יום אחד, שיהרוג לחשובי דרומאי אחד אחד, אבל על מה ששאל כדת מה לעשות בבתו שעבדית איסורא שלח לו חסא דהיינו חזרת לרמז שיחוס עלי' ולא יהרגנה שלא יכרת זרעו. הרי שעם הצנון רמז שלא יחוס עליהם ויהרוג לרשעים הקמים עליו, ובחסא רמז שעל זרעו יחוס. וא"ש תשובת ה' לרבקה שני גוים אנטונינוס ורבי הרי שעתיד לצאת ממנו זרע מעליא ג"כ. וע"ז א"ל שלא פסקו צנון וחזרת לרמזים הנ"ל דצנון מרמז שיעקר הרשעים. אבל על זרעו יחוס אע"ג שאינם צדיקים וזה רמז החזרת הנקרא חסא שיש לחוס על בניו ומכ"ש בידוע שנפיק מיני' זרע מעליא. ובזה הזהיר לרבקה שלא תהרוג את עשו אע"פ שהוא רשע. ובח"ס כ' שדוחק שנתנבא על דור א' מזמני הגלות שהי' רבי ואנטונינוס. אבל י"ל דכ' ואח"כ יצא אחיו משמע שהי' שיהוי קצת ביניהם ולא בבטן אם עקב את עשו, ואחרי הוא מופלג, וי"ל דבמלאכת משכן לעולם שלחן קודם למנורה. וכתב התה"ד בבאורי מהרא"י פ' פקודי ששלחן מרמז על מחזיקי תורה והם מוקדמים כמו שמח זבולון בצאתך קודם ישככר באוהליך, עד מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו, והטעם כי יששכר וזבולון או כהנים וישראלים שניהם אדונים זל"ז, וג"כ נכנעים זל"ז. כי משועבדים הכהנים לישראלים שיקבלו מהם פרנסתם. אך הכהנים ות"ח הם נשואים והישראלים הם תחת הכנעתם. כן יצירות יעקב ועשו הי' שיעקב וזרעו ממלכת כהנים ונשיאים, ועשו כזבולון נותן לפיו של ישראל, ויהי' כל ישראל כרבי בדורו. וכל עשו לעולם כאנטונינוס, אנטונינוס נהג כבוד לרבי. ורבי נהג כבוד לו כמו לכל קיסר רומי, אך כל זה כשהי' בבטן אמם שני גוים. וע"כ הניח יעקב לעשו לצאת קודם כזבולון קודם ליששכר. אך משיצא ראשו ורובו כ' ושני לאומים ממעיך יפרדו, תיכף נתפרדו אלו לחיי עולם ואלו לחרפות דראון עולם. ואח"כ יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו לעכבו שלא יצא ראשון, כיון שאיננו כזבולון א"כ יעקב קודם לו. ועי' בקובץ דרושים חוברת יו"ד סי' י"ב מ"ש בזה הגאבד"ק מאנקטוב באמרי כהן:
ובענין חיזוק התורה כ' עץ חיים הוא למחזיקים בה. בעת שאדם טובע אם יזדמן לו עץ אשר יוכל להנצל ע"י, יחזיק בשני ידיו לא ינתק העץ מידו, וז"ש ע"ח הוא רק למחזיקים בו בשתי ידיו בכל כחו. ונדמה לעץ דאם זורע חיטים או דגן צריך מקודם לחרוש ושאר מלאכות ובשנה שניה ג"כ כן. אבל אילן אם נטע פעם אחת צומח לעולם, ויוכל להיות כי בעד האילן לא טוב לעמוד ולסבול מכל פגעי הזמן ברד ושלג קור וחום. אבל טוב לבעליו שיש לו פירות כל השנה. וז"ש כי תורה ות"ח עץ חיים למחזיקים בה ותומכיה מאושר כי רק התומך התורה מאושר אבל לא הת"ח. וז"פ (ברכה ל"ג י"ח) שמח זבולון בצאתך וגו' כי עשו שותפות, וזבולון קודם שנסע לעסקיו בא ליששכר ליקח ממנו ברכת פרידה, ובא אצלו בחורף ושומע שלומד סוגיא לימא מתניתין דלא כסומכוס, ומנורה גדולה עומדת והתנור חם וגמרא נאה דפוס ווילנא על השלחן, והתקנא בו, וחשב בלבו שהוא צריך לנסוע למרחקים בקור גדול, ומן הריוח עוד יהי' מחויב ליתן לשותפו יששכר. אבל כעת לא יוכל לחזור כי כבר עשה השותפות. אבל כשיבואו לעלמא דקשוט, ויששכר למד ש"ס ב' פעמים, משניות י' פעמים, וכרוז נפק פנו מקום לר' זבולון שלמד כל הש"ס וה' פעמים משניות, ונותנים לו מקום אצל יששכר ואז ישמח, ויששכר הוא בעצבות שמכר הבכורה בנזיד עדשים, וז"ש שמח זבולון בצאתך מן העולם, ויששכר באוהלך רק ישמח אבל לאח"כ לא ישמח שיראה שפרע ביוקר בעד התמיכה, וע"ח למחזיקים ותומכיה זבולון הוא מאושר, וז"פ עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות, כי יש תרי"ג מצות וז' דרבנן. וז"ש על כל צו"צ זה יששכר וזבולון ב' השותפים ביחד תר"כ עולמות בעד כל מצוה עולם מלא:
עי"ל שמח זבולון וכו' רמז שכל אחד יכיר מקומו ולא יתערב בתחומו של חבירו תפקידו של זבולון לעסוק בפרקמטיא להמציא החומר ולבנים לבנין בית ישראל, ויששכר להיות הבונה כמשחז"ל א"ת בניך אלא בוניך, בסוף ברכות (דס"ד א') וז"ש והוא לחוף ימים ישכון, אבל יששכר כחמור גרם באהלה של תורה, לדאבוננו אנו רואים עירוב פרשיות אותם העוסקים במסחר וידיעת התורה זרה להם, הם ישאו דעה בדבר החינוך ולקחו מקומם של הבני יששכר, ובזה מובן הא דחגיגה ד"ה ב'. שחשבו בין אותם שהקב"ה בוכה עליהם שאינו יכול לעסוק בתורה ועוסק" ולכאו"ק אדרבה הי' לו לשמוח על זה שעוסק בתורה אף שאינו יכול, אבל כאן אנו רואים האי סדרים השורר באותם שאין יכולים לעסוק בתורה ועוסקים בהנהלת המוסדים לעניני דת ותורה, ועליהם אמר הפסוק "ונקרב בעה"ב אל האלקים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו' אותם הבעה"ב ששלחו ידם במלאכת רעהו הת"ח. וכן הקב"ה בוכה על מי שבידו לעסוק בד"ת ואינו עוסק בעניני מוסדות הצבוריית, ואין נותנים לת"ח לעמוד בראש. ובעוה"ר אם אחד יודע לדבר צחות מעט, ויכול לדבר לפני קהל בפומבי אז יחזיקו בו וכמ"ש גותחסרהו מעט מאלקים". אם בזה יצטיין שחסר לו מעט מן אלקית אז "כבוד והדר יעטרהו":
ולא רק שמכבדים לת"ח רק עוד יבוזו לו ושונאים המה לו, וכמ"ש בשם הג"ר שלמה קליגר ז"ל, בתהלים ל"ד, תמותת רשע רע ושונאי צדיק יאשמו, ולכאו"ק מה חייב אם אינו יכול להתגבר על יצרו, ואם תאמר בראתי יצה"ר בראתי תבלין תורה, אבל מה יעשה מי שאינו יכול ללמוד, אך ע"פ משל מלך שלח למלחמה שר שלו ולא נצח, ושלח שר אחר ונצח המלחמה, והמלך רצה להבחין השר הראשון אם מחמת שנאתו למלך לא נהג המלחמה כהוגן, או מחמת אי ידיעתו בתכסיסי מלחמה לא נצח, מה עשה המלך, אם השר הא' שמח ג"כ בנצחון השר הב'. ראי' שהוא אוהב המלחמה ורק מחמת חלשותו אבד המלחמה, אבל אם לא שמח אז ראי' שהוא שונא שבכוונה איבד המלחמה, הנמשל השי"ת שלח ישראל למלחמת היצר ואפילו אם נפל ברשתו, אינו ידוע אם מחמת חולשותו חטא או שהי' במרד, והבחינה אם הוא מכבד ת"ח ראי' שהוא בעצמו א"י לכבוש יצרו, אבל מכבד לומדים אחרים. וז"פ תמותת רשע רע, רע הוא העבירה תמותת אותו, וא"ת מה חייב אם הוא חלש, לזה אמר ושונאי צדיק יאשמו ע"י שהוא שונא לצדיק על זה יאשמו דמזה ראי' שבמרד עשה הכל ודפח"ח ועוד יש אתי אריכות בזה, ועמ"ש בפ' ויחי (מ"ט י"ג):
פסוק כג:
שני גוים בבטנך ושני לאומים ממעיך יפרדו, ולאום מלאום יאמץ ורב יעבוד צעיר. ערש"י ומהרש"א יבמות דס"ד, וי"ל דידוע שכל חשיבותו של ישראל בזמן שהוא מובדל מן אוה"ע במאכל במשתה ומלבוש, אבל בזמן שהוא רוצה להדמות להם אבד חשיבותו, וז"ש בפ' בלק (כ"ג ט') הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב אש ומים שני הפכים ומים מכבים אש, ורק כשהם יחד בלא אמצעי, אבל באמצעי סיר, אש גובר על מים ושורף אותו, וישראל דומים לאש כמ"ש ובית יעקב לאש, ואוה"ע למים כמ"ש מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה זה אוה"ע כמ"ש חז"ל, ובזמן שישראל מופרש ומובדל מן אוה"ע אז גובר ישראל עליהם, ולהיפך אם מתערב בהם אז המים מכבים האש ואוה"ע גוברים. ז"ש הן עם לבדד כל חשיבותו בזמן שבדד ואז הוא שישכון בשלום על אדמתו, אולם בגוים לא יתחשב" אם מתדבק ומתערב בגוים אז לא יתחשב לכלום. וזה"פ שני גוים בבטנך עשו וזרעו ויעקב וזרעו ושני לאומים הללו אם ממעיך יפרדו ולא יתערבו אז לאום מלאום יאמץ אם זה קם זה נופל ולא ישוו בגדולה אז רק אז" ורב יעבוד צעיר, כי יגבר בית יעקב אש על עשו הנמשל למים, לא כן אם יתחברו אז יגבר המים ויכבו אש:
פסוק כג:
רש"י אנטונינוס ורבי, הר"מ מפרעמישלאן ז"ל אמר בזה דצדיק משבר התאוות ומצננן, וגם באכילתו מעלה הניצוצין קדישין ומחזירן לשרשם, ובנעוריו נקל להעלות נצוצין שמוחו צלול, אבל יקשה לו לשבר כל תאוה גשמיית, ולהיפך בזקנותו מהנקל להכנעת התאוה, אבל לרפיון כחו לא יכול לכוון יפה. להחזיר הניצוצין, אבל אנטונינוס ורבי לא פסקו לא צנון הקרירות ולא חזרת החזרת נצוצין לשרשם, לא בימוה"ח בימי הנוער ולא בימה"ג בימי הזקנה וע"ע קובץ דרושים ח"א כרך ב' סי' נ' בזה:
פסוק כד:
וימלאו ימיה ללדת. רש"י שנולדו למלואים, ובפ' וישב (ל"ח כ"ז) כ' רש"י ג"כ כן כן וכ"כ במד"ר וערש"י שמות (ב' ג') יולדות לז' יולדות למקוטעין, ועי' בכור שור ר"ה די"א, עפמ"ש בפ' חלק (צ"א ב') שהיצה"ר ניתן לאדם בשעת יצירה, ולפי"ז מה שהלידה מאחרת הוא טוב כדי שיתאחר יצה"ר לבוא, דודאי לא לחנם הוא בא בשעת לידה, אמנם בצדיקים שאין יצה"ר פועל בהם כלום, לא איכפת בהקדימה כלום, וז"פ וימלאו ימיה ללדת והנה תומים ופרש"י חסר לפי שאחד רשע, אבל בסמר כ' תאומים ששניהם צדיקים, ויהי' פי' וימלאו שילדה למילואים, וקשה מ"ט הא דרך הצדקניות להוליד לז' חסרים, ומתרץ תומים בבטנה חסר שא' רשע ומפני זה צריך שיהי' לידה למלואים, וא"ש ויתרוצצו, בע"ז עשו מפרכם, וכראותה כך הכירה שכבר בא היצה"ר אליו במעי אמו, ותאמר א"כ למה זה אנכי בצער עיבור כ"כ יותר מהראוי, כיון שאין בזה טובה כדי לאחר את היצה"ר הבא בשעת לידה דהא כבר בא, ועי' בחנה"ת בזה:
פסוק כד:
והנה תאומים ערשב"ם בכל דבר חידוש רגיל לומר כן, וכן והנה היא לאה, ויקץ פרעה והנה חלום, עי' בב"מ דפ"ז עד יעקב ל"ה חולשא ויליף מפ' ויחי (מ"ח א') הנה אביך חולה, וכ' מהרש"א לפי שלא הזכיר כאן שקרא אותו כמו שהזכיר בפרשה הקודחת, לפי שהאמירה שאביו חולה היא עצמה הקריאה שנתחדש באבי' החולה קודם מיתה דבר שלא הי' בעולם והוא כדי לברך בניו ויצוה אותם כפרש"י, ועי' בחי' הש"ס להגר"י פיק שם בב"מ דתי' המהרש"א דוחק ולרשב"ם ניחא דתיבת הנה הוא חידוש, וזה החידוש שלא הי' חולשא מקודם:
פסוק כה:
אדמוני. רש"י סימן שישפוך דמים ויקראו שמו עשו הכל קראו כן, בס' פני"ק הביא עפמ"ש ביו"ד סי' רס"ג תינוק שנמצא אדום סימן שלא נבלע דמיו באבריו, ולכן כשפרש"י אדמוני סימן לשפ"ד, וק' דילמא מחמת שלא נבלע דמי' ע"כ פרש"י הכל קראו עשו לפי שנגמר כבר כבן שנים הרבה וא"א שלא יבלע דמו. ובעה"ת כ' דעשו לא נימול דחשש יצחק שלא נבלע דמי' ואמר אמתין עד י"ג שנים כמו ישמעאל וכשהי' י"ג לא רצה עשו למול א"ע, וק' איך המתין עד י"ג הא מצוה על האב בכל רגע שיכול לימול בנו, וכ' בס' יד המלך על הרמב"ם ה' מילה דבחלה הבן בשמיני בטל המצוה מאב וראי' דמילה בזמנה דוחה שבת הא אפשר לאחר שבת א"ו דאין מצווה אלא ביום ח', ועתש"ו רמ"ע מפאנו סי ק"ד דעוסק במצוה ביום א' דרגל חייב ברא ביום ב', אפי' למ"ד תשלומין דראשון הרי מבואר דחיוב הוא על כל הרגל, ועמ"ש בזה בכל"ח ואפי' אי לאחר ח' ליכא חיוב על האב, אם לא הי' בר חיובא בח', זה רק חיובא דאב אבל עכ"פ חיובא על הב"ד שלא להניח ערלים בניהם ונפקא מקרא דהמול לכם כל זכר, ואיתא ג"כ על האב לאחר ח' והדק"ל אמאי לא מל יצחק אח"כ כשנבלע דמו קודם י"ג, וי"ל דאב אינו בכלל ב"ד דהוא קרוב וראי' אמאי לא כפאו אותו בי"ג למול כמו שיש על הב"ז חיוב כפיה, ועי' בטורי אבן חגיגה ד"ט, ובתשובות הרי"מ יו"ד סי' ט"ז, ובהגהות יד שאול יו"ד סי' רס"ו, ועמ"ש בפ' לך (י"ז כ"ז) ופ' וירא (י"ח א'). ובתדב"א פכ"ד וילקוט סו"פ תולדות איתא אבל זרעו של עשו כל זמן שיצחק קיים הי' מקיימים מילה וכשמת יצחק הי' מבטלים, הרי מבואר דעשו הי' נימול. ואף דבפדר"א פכ"ט ומד"ר תולדות איתא דעשו הי' מאס במילה פי' שם היפ"ת ומהרז"ו היינו שמשך בערלתו או שביטל מבניו, ועמ"ש בזה בשו"ת מנחת שמואל או"ח בהשמטות לסימן ל"ז. וע"ע במנ"ח מצוה ב', ובקובץ דרושים חוברת יו"ד סי' כ"א בקונט' אמרי שפר. וע"ע שם בסי' י"ב בקונט' אמרי כהן:
פסוק כה:
ויקראו שמו עשו, ערש"י, ובס' אמת ליעקב והביאותיו בפ' ויצא (כ"ט ל"ב):
פסוק כו:
ואח"כ יצא אחיו. במד"ר פס"ג הגמון שאל מי תופס המלכות באחרונה נטל נייר חלק וכ' עליו ואח"כ יצא אחיו וידו אוחזת בעקב, וקשה נטילת נייר ולמה לא כ' תיבת עשו, ובס' בנ"א כ' עפמ"ש בגיטין ד"ס ע"א בהילני המלכה שעשתה טבלא של זהב מפרשת סוטה באל"ף בי"ת, הנה בודאי כאן כ' ג"כ הפסוק בא"ב פי' ר"ת שאסור לכתוב פסוק מה"ת כסדר על הנייר, וכתב ו"כי או א ב" ר"ת של הפ' ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב, גימ' מ"ו גימט' ר"ת של משיח בן דוד" או מלכות בית דוד, וההגמון הי' מבני עשו שאלו מי תופס המלכות אחרונה והוא רמז לו שאנחנו בנ"י נתפוס המלכות בביאת משיח בן דוד:
פסוק כו:
ויצחק בן ששים שנה. ערש"י ומהרש"א יבמות דס"ד א'. ועי' בס' סנהדרי קטנה על סנהדרין דס"ט על הגמ' דבת שבע אוליד בשית דהי' איתתא בריא, דמשמע דנשים הי' מולידים בדורות ההם קודם ח', ועכ"פ לא גריעי מזכרים ובני ח' בודאי הי' מולידים, וכ"מ ביבמות ס"ד דפריך ונילף מיצחק פי' דקודם כ' שנה לא חשובה עקרה אע"ג דרבקה הי' בת ג' שנה כשנשאה ש"מ דמיד כשנשאה היתה ראוי' לילד ואפ"ה המתין לה כ' שנה עד שהתפלל, ושפיר רוצה להוכיח מיצחק דקודם כ' ל"ה עקרה, ועפ"ז יש לתמוה על רש"י תולדות דמפרש כיון דרבקה הי' בת ג' כשנשאה המתין לה י' שנים עד שתהי' ראוי' להריון, ועשר שנים כמו אביו ושוב התפלל משמע דגם אז ל"ה ראוי' להריון קודם י"ג וק' מב' מקומות הנ"ל, ועי' בפתיחה בפני יהושע כתובות וצ"ע:
פסוק כו:
וידו אוחזת בעקב עשו ויקרא שמו יעקב, וכ' בס' מגדנות אליעזר בקו"א דל"ו, דמדוע אחז יעקב לעשו בצאתו, וגם על מה קרא יעקב על אחוזתו זאת, וי"ל דיש ב' חשיבות לעם ישראל, א' מצד עצמם ונקראו בנים אהובים למקום, ב' אף שח"ו ילכו ארחות עקלקלות יעמדו מול מעשי עשו ואז יצאו זכאים, וז"ש ואוהב את יעקב כלומר אף שהם נקראים ע"י מעשיהם בשם יעקב לא בשם ישראל עכ"ז אהבתי אתכם אמר ה' והפחות שבישראל מלא מצות כרמון, וזה"פ וידו אוחזת בעקב שלו וקשה למה אחז אותו ועמדו משולבת יחד ע"ז מסיים ויקרא שמו יעקב, פי' אף שיהי' עת שלא יהי' ראוים להקרא בשם ישראל כי אם יעקב, על זאת אחז יעקב לעשו להראות כי ה' ישקול בפלס מעשי יעקב נגד מעשי עשו ויצא גז"ד לטובה:
פסוק כו:
רש"י יעקב נוצר מטיפה ראשונה כו' ויטול הבכורה מן הדין, הגר"א מווילנא ז"ל בס' סערת אלי' הביא על הפ' בפ' תצא (כ"א ט"ו) וילדו לו בנים האהובה והשנואה, והי' הבכור לשנואה לא יוכל לבכר, וקשה שמשמע שבתחלה ילדה האהובה, ואח"ז אמר והי' הבכור לשנואה. ב' מהיכי תיתי שיוכל לבכר עד שהוצרך להזהיר על זה, ג' למה פירשה הטעם כי הוא ראשית אונו יותר מרוב מצות, וי"ל דהשנואה נתעברה וגרשה ונשא אחרת תיכף וג"כ נתעברה וילדה לז', והשנואה ילדה לט'. נמצא לעיבור השנואה קודם וללידה אהובה קודם. והבעל רוצה לבכר בן אהובה כי הוא נולד תחלה, וציותה התורה ל"י לבכר כי אזלינן אחר זמן הריון כי הוא ראשית אונו ולא אזלינן אחר הלידה ובן השנואה הוא בכור. ועשו"ת שואל ומשיב תליתאה ח"ג סי' נ"ב שכ' דעיקר תלוי בלידה ולא בהריון דהרי הי' יכול להתקלקל, וא"כ אם האהובה ילדה מקודם הרי הוא הבכור. וראי' ברורה מרש"י כאן מיעקב ועשו שזה שיצא ראשון הוא הבכור דאם אזלינן בתר עיבור ע"כ הי' יעקב בכור מן הדין דהרי הוא נכנס תחלה, ובהגהות לס' קול אלי' פ' תצא כ' לתרץ דמ"ש רש"י ומד' טיפה ראשונה ושני' אינו בדקדוק, אלא נקטינן דטיפה אחת הי' ונחלקת לשנים וכמ"ש בנדה דכ"ז א'. והודה וחזקי' בני ר' חייא דנשתהה ולד אחד אחר חבירו ג' חדשים. ואמרו שם דטיפה א' הי' ונתחלקה לשתים ע"ש, א"כ גם כאן י"ל דטיפה א' הי' וממחציתה הראשונה נוצר יעקב ומהב' עשו. אבל לעולם י"ל דשניהם הי' ראשית אונו וכיון דבהריון שניהם שווים שוב אזלינן בתר לידה והרי עשו נולד ראשון, אבל לעולם י"ל דהמעלה דראשית אונו עדיף מהמעלה דלידה. ומצאתי ביערות דבש ח"א דרוש ט"ו וז"ל וכבר הסכימו הטבעים דא"א לאשה להתעבר תאומים מביאה א' רק משני ביאות וכ"כ רש"י גבי יעקב ועשו משל לשפופרת נכנס ראשון יצא אחרון וע"כ דס"ל משני ביאות נתעברה דאי מטיפה א' ל"ש נכנס ראשון וז"פ עכ"ל:
וראיתי בשו"ת נודע ביהודה מ"ת אה"ע סי' פ"א שכ' לו הג"ר ישעי' פיק שמצא בספר דרוש שאי אפשר לתאומים להתעבר מביאה א' ( ) וכ' וז"ל דברי הדרוש המה הבל הבלים נגד כמה מקומות בש"ס אין מספר. ואדרבה נהפך הוא שאי אפשר לה להתעבר תאומים בשתי ביאות זו אחר זו שיהי' שניהם בני קיימא כי אם שיהי' א' סנדל, ומה שהעיד בשם חכמי הטבע שקר העיד ואדרבה המה מסכימים בזה שיכולה להתעבר מביאה אחת ולדות הרבה, והגאון ר' מאיר פרענקיל שהי' אבד"ק זאלקווי וג"כ רופא בחצר המלך עם הרופא המומחה ר' שמחה. והוא נתן טעם למה נולדו תאומים עם כל שבט שלא תלך טפה של יעקב בשום ביאה לבטלה. עי' בע"י באגדה בכללן אתה מוצא שבעים וכו' ואמנם אין אני תמה על הדורש ההוא בספרו כי כן דרך הדרשנים באמרם כי אין דרוש זה נוגע לדיני תורה, לכן משנין לפעמים לפי הצריך להם. ומחו' ר' אפרים רצה ללמד זכות על הדורש ההוא שאין כוונתו שצריך שני ביאות רק בשני כחות, ולענין שיהי' נחשב אח"כ שלא במקום מצות יבום הכח שני הוא כמו ביאה אחרת, ואף שכתבתי לו שגם זה שקר אעפ"כ דברי טעם הם:
ומצאתי עוד בדורש לציון דרוש ד' שהקשה ג"כ עה"פ כי תהיין כו' הקדים בנשואין האהובה ובלידה הקדים אהובה ואח"כ והי' הבכור לשנואה, אתמהה אם אהובה קדמה בלידה איך יהי' הבכור לשנואה. וזה תימה רבתא אשר לא הרגיש בה אדם מעולם. ואף דאפשר שאהובה נתעברה קודם והשנואה ילדה קודם דגם העיבור יקרא לפעמים בשם לידה, מ"מ מי דחקו לקרא לאחוז באופן זה שאהובה נשאת קודם ונתעברה קודם. ואח"כ ילדה השנואה הבכור כגון שאהובה ילדה לט' חדשים וזו לז'. מה הי' חסר לכתוב דרך הטבע כיון שזו ילדה הבכור הי' לו להקדימה בנשואין ובלידה, דעל הסתם הנישאת קודם יולדת קודם. והול"ל שתי נשים אחת שנואה ואחת אהובה וילדו בנים השנואה ואהובה והי' הבכור לשנואה וכו' ע"ש באריכות, וסיים ועיקר בכור תלוי במי שנולד קודם ולא בעיבור ותאומים יוכיחו שהנכנס אחרון יצא ראשון. הרי שהרגיש ג"כ בדברי הגר"א ז"ל ורק בזמנו עוד לא הי' נדפסים ספרי הגר"א ז"ל, ובכל"ח כאן הביא ג"כ דברי הגר"א ובמח"כ לא ראה דברי הנוב"י ודול"צ ויע"ד. ועי' לקמן פ' ויצא (כ"ט כ"ז), וע"ש שכ' טעם להגר"א דבכור לנחלה תליא ביצירה. ולענין קדושת בכורה תליא בפטר רחם בלידה. עפמ"ש במגילה די"ג א' עוברתה מת אבי' ילדתה מתה אמה, ופרש"י ונמצא שלא הי' לה אב משעה שנראה להקרות אב, וכשילדה מתה אמה שלא נראת להקרות אם עכ"ל, הרי דיש הבדל דאב משעת יצירה ואם רק מליבה וא"כ שפיר בכור לנחלה תליא עיקר בצבור לאב והרי הוא אב מיצירה אבל לקדושת בכורה תליא בבכור לאם ואינה נקראת אם רק מלידה לכן תליא בפטר רחם. ועי' ג"כ באור חדש על מגלת אסתר להמהר"ל מפראג, ובס' עורה שחר אות א' בזה ובזה א"ש הפענח רזא פ' ויחי ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני תימה איך נתן בכורה ליוסף וכ' לא יוכל לבכר וי"ל דגם אלי' ל"ה בכורה אלא בלקיחה עכ"ל. ועדיין אינו מובן דסוף כל סוף הי' ראובן בכור מדינא ואיך נתנה ליוסף. ולהנ"ל י"ל דתאומים, נולדו עם השבטים. א"כ בראובן שהי' ראשית אונו והי' נוצר ראשון הי' נולד אחרון א"כ הי' רק בכור ליצירה ונולדה באמת אחזתו מקודם. וא"כ מדינא ל"ה בכור דרק בכור לאב הי' ולא לאם. ומדוקדק בכורי אתה ר"ל רק בכורי אבל אצל לידה ל"ה בכור דאחותו נולדה מקודם ואע"ג דלנחלה סגי בבכור ליצירה מ"מ כיין דלענין קדושת בכור תליא בלידה, והכא כל עניני הבכורה הי' מפאת קדושת יעקב שנבחר להיות. מזרעו של אברהם. וזה יהי' מנחיל לבכור שלו ומפאת זה ל"ה ראובן בכור. ושפיר נתן הבכורה ליוסף. דעם יוסף לא נולדה תאומה והי' פטר רחם ויש לו שייכות לקדושת בכור:
אחר כתבי זאת מצאתי בכל"ח פ' תצא שהביא היע"ד ונוב"י הנ"ל. ולפמ"ש חז"ל תאומים מטפה א' נולד א"כ ל"ש כלל נכנס ראשון יצא אחרון, ורק י"ל דבלידת יעקב ועשו ל"ה תאומים כמ"ש תומים חסר שאחד צדיק ואחד רשע. וע"כ לא נוצרו מטפה אחת אלא מב' טיפות. משא"כ בפרץ וזרח כ' תאומים מלא שהי' תאומים ממש ונוצרו מטפה א'. ולכן בכ"מ בתאומים דנוצרו מטפה א' ול"ש למיזל בתר יצירה אזלינן בתר לידה והולד הראשון הוא הבכור, משא"כ ביעקב ועשו שנולדו מב' טיפות א"כ כללא הוא דנוצר ראשון נולד אחרון, ועי' ג"כ לקמן בפ' ויחי (מ"ט ג') בפ' ראובן בכורי אתה ע"ש:
פסוק כו:
ויקרא שמו יעקב. רש"י הקב"ה קראו יעקב. ד"א אביו קראו יעקב. ועי' בב"ר פ' ס"ג סי' ח' וע"ש בפי' מהרז"ו דקאי על ה' שקראו יעקב ע"ש. ובס' סמיכות חכמים ברכות די"ג להגה"ק ר' נפתלי כ"ץ ז"ל כ' שעפי"ז מיושב קו' המפו' למה הקפיד ה' באברהם שלא לקרותו אברם וביעקב לא הקפיד ונשאר לו גם יעקב ולהנ"ל א"ש כי הקב"ה קראו בשם זה ולא אדם הוא ויתנחם. אע"כ להוסיף שם ישראל. לא כן שם אברם דלא קראו ה' בשם זה ועקרו לגמרי ע"ש. ועי' בירושלמי סופ"א דברכות למה נשתנו שמו של אברהם ויעקב ושמו של יצחק לא נשתנה אלו אבותם קראו אותם בשמם אבל יצחק הקב"ה קראו יצחק, וצ"ע דברי רש"י שגם שם יעקב הקב"ה קראו, ולזה הערני בני הר"ר דוד שיחי' והראיתי לו שביפה מראה על אגדות ירו' הרגיש בזה וכ' שהירו' אזיל לפי' הב' ברש"י שקאי על אביו שקראו יעקב ע"ש:
פסוק כז:
איש יודע ציד איש שדה ויעקב איש תם, תרגום עשו גבר נחשירכן, עי' בהגהות מהר"צ חיות ב"ק דצ"ב על תד"ה דשרכי בטלנים כמו איש יודע ציד כו' וזה ג"כ לדעתי הכוונה בקינות לט"ב המתחלת אבל אעורר אנינת אגרר דרך ופרך נחשירך וצדו תרך, והכוונה על עשו שמתרגם יודע ציד נחשירכן, ואמת עכ"ל, ובס' ילקוט האורים הביא ע"פ דחיה אדני השדה הנזכר באיוב הנקרא ידעוני שנקשרת בטבורה לארץ וקשה לצוד אותה, רק באופן שזורקין חץ להפסיק טבורה אז מתה, והוא ידעוני שלוקחין עצם ממנה בתוך הפה ועושין כשוף לאמר עתידות, ועשו הי' יודע איך לצוד אותו. וזש"ה ויהי עשו איש אשר יודע ציד ר"ל לצוד את איש שדה היינו האדני שדה הידעוני הנ"ל, ובזה הי' מדבר עתידות ורמה ליצחק שבצדקותו נעשה לו כן שבא אלי' רוה"ק. וערש"י איוב (ה' כ"ג) ומשנה פ"ח מ"ה מכלאים, ובירושלמי ור"ש שם:
וי"ל ג"כ דנודע דאדם כולל כל הכחות ממעשי בראשית, וע"כ נקרא עולם קטן וכמ"ש באבות דר"נ כל מה שברא ה' בעולם ברא באדם, והנה בין הנמצאים במעשה בראשית נמצא ג"כ אבן מאגנעט אשר בו כח המושך וא"כ גם כח זה נטבע באדם, ובאמת כי אדם יש לו כח המושך להמשיך לבות בני אדם אליו. רק לא כל אדם שווים בזה כי הישר באדם ממשיך הישרים ותמימים, והרשע את הרשעים, וזש"ה ויהי עשו יודע ציד איש שדה כלומר בטבעו של עשו הי' כח המושך להמשיך אליו את איש שדה חי שהוא פרא אדם כמוהו, ויעקב הי' יודע ציד את איש תם יושב אוהלים ר"ל יעקב הי' לו כח נפלא לצודד נפשות טובות להמשיכם אחריו וכל עסקיו הי' עם תמימים, ובס' עץ הדעת טוב על כתובות ברמזי תורה כ' דידוע דבית הוי קבע ואוהל הוא ארעי והצדיקים עושים מעוה"ז דירת עראי כאוהל, וז"פ ויעקב איש תם יושב אוהלים:
פסוק כז:
רש"י יודע ציד לרמות אביו ושאלו אבא איך מעשרין מלח ותבן, ותמוה מה השאלה איך מעשרין, הלא ידוע מעשר אחד מעשר הי' לו לשאול "אם" מעשרין, וכ' בספר מחת יה דעשו הי' ערום כשועל ורצה להראות צביעותו, דהנה כשמעשרין סאה א' מעשרה שגדל בשדהו הנה באמת נותן יותר מחלק עשירי, למשל אם זרע סאה וגדלה התבואה ועשתה למשל פשרה סאין, נמצא דיש ריוח לו ט' סאין, ומזה נותן סאה שלימה למעשר, נמצא שמן הריווח של שנה זו הוא נותן חלק תשיעי, וא"כ מלח ותבן שאין זורעים אותם אפשר שאין יוצאים ידי חובת מעשר בחלק עשירי רק באחד מתשיעי, וזה היה שאלת עשו, פשיטא דגם ממלח ותבן נותנים מעשר אבל "איך" מעשרין אי סגי בא' מעשר או צריכים ליתן יותר, וכמה נחוץ ליתן. ובס' אלוף בישראל כ' שבין תיבת איך ובין תיבת מעשרין חסרה נקודת ההפסק וכך שאל אבא "איך" כלומר איך דעתך מעשרין מלח ותבן, היינו אם צריך לעשר או לא. ובס' או"ש כ' דמלח ותבן שאינו מאכל בפני עצמו כלל רק טפל למאכל, אפ"ל כי אין חיוב במעשר רק אם הוא טפל לדבר המחויב במעשר, אבל אם מתבלים במלח דגים ובשר וכדומה מאכלים שא"צ למעשר גם הוא בטל אל עיקר המאכל וא"צ לעשרו, (ועתו"ס יומא דפ"א ב' ד"ה שהפלפלין). או אפשר שמחויב במעשר, וכן תבן שטפל לתבואה ורק שומר או יד לתבואה, וזה השאלה איך מעשרין מלח ותבן, וגם הוא רמאות שהוא יודע כי הטפל במעלה פחותה מעיקר וחושב עצמו לטפל וצדיקים הם עיקר. וזה באמת מעלה. גדולה אם הי' באמת לא בערמה כי מי שיודע מפחיתות ערכו זה מעלה אבל עשו הטעה את אביו, ואפ"ל דכל אהבה של יצחק רק כי ציד בפיו, וראוי לאהבה קצת מחמת שקיים כבוד אב או שמדקדק קצת במצות אבל רבקה אוהבת את יעקב. ולא נכתב טעם רק שאוהבת אותו בעצם יען שהוא יעקב וראוי בעצם לאהבה. וגם י"ל הא דשאל איך מעשרין מלח ותבן, עפמ"ש בכלי יקר (חיי שרה כ"ד י"ד) דהכסף יענה ויעיד על הכל וכל אדם ניכר בכיסו מה הוא, ואין מצרף וכור לבחון אדם כי אם בכסף וזהב עש"ה, ועשו בערמה רצה להראות לאביו שמדקדק במעשר, ואינו חם על כספו:
וגוף הענין ח"ו שיצחק טעה עצמו בעשו הלא הצדיקים מכירים בפנים את הפנימיות, אבל י"ל כמ"ש חז"ל בסוטה מצוה בעידנא דעסיק בי' מגינא ומצלה, וכמ"ש שאמרו להרבי מלובלין ז"ל על אחד גנאי, ואמר להם הלא זה מאיר מאוד, והי' לפלא לכולם. ואח"כ נודע שבאותו רגע הי' האיש מדליק נר חנוכה והי' מאיר באמת וכ' ג"כ על הבעל מדרש שמואל ז"ל כשהי' עוד בחור ונכנס פ"א אל האר"י ז"ל ועמד בפניו. וכששאל לו הרח"ו ז"ל על זה השיב כי עמד בפני רפב"י שנכנס עמו, ואמר אם אדם עושה מצוה מה שהי' רגיל לעשות א' מהגדולים אז כל היום ההוא נשמת הצדיק הולך עמו ללוותו, ונודע אח"כ כי הבחור עשה גמ"ח לעני ונתן לו מלבושו מה שהי' עליו, וזה י"ל כי יצחק ראה עשו בשפה שנכנס אלי' עם ציד כדי לכבד אביו והאיר עליו באותו רגע אור גדול של המצוה, ולכן אהב אותו באמת, אבל כשנכנס עם המטעמים ולא הי' כוונתו לכבוד אב רק לקבל הברכות מיד ויחרד. וארז"ל שראה גיהנם נכנס עמו ורק ע"י צעקתו נתן לו ברכה קצת. ובהשמטות לס' דברי שאול מ"ת כ' שמי שיושב באוהל אין ראי' שהוא איש אמונים ורק מי שעוסק במו"מ והוא איש אמונים ראוי להללו, וזה שעשו רימה לאביו וסבר שהוא ישר ע"כ אהב אותו יותר מיעקב שהי' יושב אהל, משא"כ עשו יודע ציד. ובכל זה הוא כשר ע"כ אהב אותו. (ועי' בהסכמתי מאדמו"ר מגור שליט"א) ובס' דברי מאיר להר"מ מפרעמישלאן ז"ל כ' דלרבו בעל באר מים חיים הי' לו בן שלא הלך בדרך הישר אעפ"כ נתן לו כל הצטרכותו. ובתפלתו אמר רשב"ו הבט כאשר אני עושה עם בני. מכ"ש אתה ראוי להתנהג עם בניך אע"פ שאין עושים רצונך. ואי' בשבת דפ"ט ב' לעת"ל יאמר הקב"ה לאברהם בניך חטאו כו' א"ל ליצחק כו' פלגא עלי ופלגא עלך, נראה שיצחק הפליג בטענותי' שירחם ה' על בניו וטען ג"כ כנ"ל הבט כי גם לי היה בן רשע אעפ"כ אהבתי אותו, לכן גם אתה תרחם על בניך, וזה ויאהב כי ציד בפיו למען יהי' ציד בפי יצחק וטענה חזקה לעת"ל, ועי' בס' באר שלמה מערכת ח' אות י"א דמשו"ה ברך לעשו דמכש"כ יגיע ליעקב הברכות כנ"ל מה אם יחילו על רשעים מכ"ש על בנ"י הכשרים:
ובס' תולדות נח דרוש י"ח הביא מדרש דרבקה הי' מוספות לו אהבה על אהבתו, וי"ל דק' דכ' ורבקה אוהבת את יעקב דמשמע כאלו יצחק לא אהב אותו, וי"ל שבאמת אהב ליעקב אם מצד שהוא בנו וגם מצד תמימותו אלא שבא הכ' להודיענו חידוש שגם את עשו אהב ונתן טעם שציד בפיו, שראה שיצא אדמוני שסימן לשפיכת דמים והי' מצטער על זה אבל לבסוף ראה שעשו מהפך הרעה הזאת לטובה ולא הי' רוצח רק שפך דם חיות ולעשות מצוה להביא ממנו ציד לפיו של אביו, ולכן אהב אותו על שנותו את טעמו המר למתוק, אבל רבקה היתה בקיאה במעשה עשו יותר מיצחק ול"ה אוהבת אותו בשביל מדה זו. אלא דא"כ הול"ל ורבקה שונאת את עשו, ולמה כ' אוהבת את יעקב, הא כל אם אוהבת את בנה. לכן בא המד' שאוהבת אותו אהבה מופלגת יותר משאר נשים בניהם. והאלשיך פי' הפ' אל תוכח לץ פן ישנאך. הוכח לחכם ויאהבך שאין להוכיח לומר לו שהוא לץ כי עי"ז ישנאך רק תאמר לו שהוא חכם ואינו נאה לחכם כמותך לעשות כן. וכן י"ל ויאהב יצחק את עשו שידע שהוא רשע ורצה להחזירו למוטב והראה לו שאהב אותו, והיינו כי ציד בפיו, שיצחק רצה לצוד אותו בפיו ויאהבו ועי"ז יוציאנו מהקליפה להקדושה:
פסוק כח:
כי ציד בפיו. ערמב"ן כי הוא מליצה וכנה האיש במעשהו לתדירות, וכ' בס' אמת ליעקב לאא"ז הגאון מליסא ז"ל בברכות ד"ד בבריוני יחמו חטאים, ע"פ רמב"ן דאותן שא"א לפרוד מחטא והחטא נתעצם בו עד שנקראים חטאים עש"ה וע"ע מ"ש בעל עקדה שער ס"ג דרבים חוטאים לא מרוע בחירתם רק מצד חוזק חומרם שלא יוכלו לעצר כח לכבוש, וז"פ חוטאים על שהוא פועל החטא על משקל פועל, וחטאים מורה על שורשו שהיא תכונה רעה בנפשו עש"ה:
פסוק כח:
בתרגום ארי מצידיה הוה אכיל. עי' בס' בית האוצר כלל א' אות י"ט. איך אכל יצחק מצידו של עשו הא חומר לעכו"ם פסול בשחיטה, ואע"ג דיצחק החזיקו בטוב הא אפי' בהמתן של צדיקים כו', ועי' ב"ר פס"ה שחוז כל"ז שלא תאכילני נבלות וטרפות, וק' ג"כ מה תועיל השחזה הא איהו גופי' פסול בשחיטה, ועי' קידושין די"ח א', וי"ל דקיימו התורה רק ממדת חסידות ול"ש בהמתן כו' דאפי' שוגג באיסור דרבנן כ' האחרונים דלא חשוב עבירה, וא"צ כפרה, אולם בשבת דק"נ ע"ב מעשה בחסיד שנפרצה וכו' ולא גדרה וכ' המהרש"א ואע"ג דהרהור מותר וגם שגג מ"מ מדת חסידות הוה, ומוכח דגם שוגג דמדת חסידות חשיב חטא ותקלה דהרי הרהור בשבת מותר מדינא ורק ממדת חסידות ע"ש באריכות, וע"ע באתוון דאורייתא כלל ו' ויו"ד:
פסוק כט:
ויזד. עי' עיון יעקב ב"ב דט"ז דח"א אבן טוב הי' לאברהם שכל חולה שרואה אותו נתרפא. וא"ש המדרש ויזד אמר עשו מה טיבו של נזיד זה א"ל שמת אותו זקן וק' דאין התשובה שייך להקו', דאטו ידע עשו שמבשלין עדשים לאבל, הול"ל לשאול מי חת, א"ו דלא ידע הול"ל להשיב שבשל לנחם אבלים, וי"ל עפמ"ש בברכות ד"מ ע"א עדשים אחד לל' יום מעלי לאסכרא. אך כיון שאברהם הי' לו מרגליות לכן מה טיבו של נזיד זה כיון שכל חולה מיד נתרפא ולזה השיב לו שמת אותו זקן, וע"ע בס' בנין יהושע בסופו דס"ב מ"ש בזה:
פסוק ל:
רש"י קצר ה' שנים. עי' בס' ברכת השיר על הא דיבמות ס"ד דלהכי אבותינו עקרים הי' שהקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים. ויצחק עקר הי'. והסמיכות לזה י"ל. דלכאורה ממה דרבקה הי' עקרה אינו מוכח שהקב"ה מתאוה וכו', עפמ"ש רש"י כאן שאברהם הי' לו לחיות ק"פ רק שלא יראה עשו יוצא לתרבות רעות נחסר ה' שנים, וא"כ אם הי' רבקה מקדמת לילד הי' מהצורך לחסר עוד שנים מאברהם, אלא דז"א דהי' לה לרבקה להיות עקרה עוד ה' שנים ואח"כ תלד ולא יפחות שנותיו של אברהם כלל וע"כ דהקב"ה מתאוה כו', אך דעדיין י"ל דבאמת הי' עקרה בשביל אברהם והא דל"ה עקרה עוד ה' שנים משום דרש"י פי' עה"פ ויצחק בן ס' שנה שהמתין לה יו"ד שנים עד שנעשית י"ג וא"כ אם הי' עקרה יותר מי' שנים. הי' צריך יצחק לגרשה כדין מי ששהתה אשתו יותר מי' שנה ולא ילדה, וע"כ אחר דהקדים דיצחק ג"כ עקר הי', שוב בלא"ה ל"ה צריך לגרשה דהמניעה הי' ג"כ מצדו ושפיר בע"כ מוכח דהקב"ה מתאוה לתפלתם, וע"ע בס' לוית חן אריכות מזה. ובכתבי הגה"צ מאסטראווצי ז"ל ראיתי המילוי מן "שמו אדום" "ינ מ או לף לית יו ס" בגימ' הלעיטני נא מן האדם האדם הזה כי עיף אנכי (תשי"ג):
פסוק לא:
מכרה כיום. ערש"י שעבודה בבכורות עי' ס' עפר יעקב להגאון ר' יעקב נוניס ז"ל הק' רא"ם אטו כהן יוכל למכור בכורתו. וכ' דכוונת יעקב הי' לבטלו מן העבודה שלא יהי' הרשע עומד ומקריב לגבוה ע"ז. וק' ממ"נ אי לא הי' יכול למכור מה הועיל בתירוצו דסו"ס האיך הקריבו בני יעקב קודם שנבחר אהרן שהי' עבודה בבכורות, ואם יכול למכור הקו' מעיקרא ליתא. וי"ל דלעולם דל"ה יכול למכור וכוונת יעקב הי' רק לבטלו שהוא לא יקריב, ואה"נ דלא הי' מגמתו שתתבטל מזרע שלו אלא אח"כ ה' ברכו בשם ישראל, ושלא יאמר שבא הבכורה בעקבה רק בדין גמור עש"ה, גם י"ל דנהי דהבכורה הי' סיבה לקרבנות מ"מ אינו אסור לפשוט להקריב דזר הקרב יומת רק לאחר מ"ת. ויש להמליץ עליו מה שטען המהרי"ט וז"ל בשלמא ירושת פי שנים אע"ג דמה שאירש מאבא מכור לך ל"מ הכא ע"י שבועה חייב לקיים כו', והשיגו מהרי"ט דנהי דחייב לקיים מוצא שפתיך תשמור מ"מ כיון דל"ש בו קנין אם הי' מת אין בני' חייבים לקיים דבריו כו', אני אומר אה"נ דלעולם לא עלה ע"ד רא"ם שקנין גמור הי' רק דהי' למנוע הרשע להקריב כפרש"י אמר יעקב רשע זה כו' הרי דרק רשע זה ולא זרעו, ומ"ש המהרי"ט דאפשר ע"י השיעבוד הי' יכול לשעבד כתוס' ר"פ אע"פ. ק' למה הי' צריך שבועה, ועוד דמ"ש תוס' הוא להשתעבד גופי' לשלם חוב ודוגמת חתן דמקבל נדוני' ומשעבד ואחריות חל על גופו דישנו בעולם אבל כאן גוף בכורה דשלבל"ע וכו' עש"ה ועי' נחלת יעקב מענין מכירת בכורה:
ובאוה"ח הק' ג"כ דהוי דשלב"ל. וכ' עפמ"ש בב"מ דט"ז מה שיעלו מצודה היום מועיל משום כדי חיי' וכן כאן הי' כדי חיי' ומועיל המכירה. ועוד כ' אף דהוי דבר שאין בו ממש כמו כבוד ומעלה שיש לבכור מ"מ ע"י שבועה מועיל אף שא"ב ממש, וכל הטעם דא"א מקנה דשלב"ל דלא סמכא דעתי', והביא ריב"ש בשבועה מהני דשלב"ל עש"ה, ועי' רשב"ם ב"ב קמ"ב דשלב"ל ל"מ דלא סמכא דעתא והיכי דגמר ומקני קני, וכ"כ בשטמ"ק ועי' מבי"ט ח"ב סי' קל"ז דמה"ט אדם מקנה לבנו דשלב"ל שדעתו קרובה אצל בנו סמכא דעתי', ועי' מהר"ם מינץ סי' ל"ה, ובשו"ת מהרש"ם ח"א סי' מ"ז, וח"ד סי' צ"ה, ועי' ג"כ בבעה"ת דמכר לו בטוה"נ דבר מיעוט דאנכי הולך למות וחיי' אינם שווים הרבה ע"ש, ועי' בס' שמע שלמה ובספרו אהבת עולם עמוד גמ"ח דקי"ב שכ' כהאו"ח ולא הביא דבריו. ועי' בס' שליחות אלי' אריכות בזה:
ובשו"ת הריב"ש סי' רכ"ח כ' מ"ש בשם הטור עה"ת בשם הרא"ש דשבועה מהני בדשלב"ל לא הרא"ש ולא בנו חתימו עלה והראי' ממכירת עשו אין לה עיקר שהי' קודם הדיבור ואז הי' מועיל דשלב"ל, והשבועה הי' לרוחא דמילתא שלא יערער עשו כי הכירו יעקב לאיש זרוע לכן השביעו. ועי' בקצות החשן סי' רע"ח סקי"ג דבסילוק מהני דשלבל"ע ועשו אמר למה זה לי בכורה דהוא סילוק עש"ה, ובס' ישועות מלכו להגאון מקוטנא ז"ל ראיתי הטעם דקודם מ"ת דשלב"ל בר קנין ע"פ חז"ל ויהי ערב ויהי בקר דכל הבריאה הי' תלוי' ועומדת עד יום הששי מתן תורה, נמצא דקודם מ"ת כל הבריאה הי' עוד דשלב"ל ודבר קבוע ל"ה עוד בנמצא רק הכל הי' תלוי במ"ת שיבוא לכן הוי דשלב"ל בר קנין, ועי' בכת"א להפמ"א ז"ל שכ' ג"כ הא דמכר בדבר מיעוט ול"ה יכול עשו ליטעון משטה הייתי בך. מ"מ משום שאמר אנכי הולך לחות ולא שוה חיי' הרבה, וגם בשבועה קיי"ל דלא יכול לומר משטה אני בך עש"ה, ועי' בשו"ת כסא דהרסנא סי' ר"ה, ועי' בגור ארי' שהק' ג"כ דל"ש מכירה בדבר שא"ב ממש, וצ"ל שהי' מקנה לו עשו גופו ליעקב לכל זכות הבכורה וקנינו הוי קנין עכ"ל, ומוכח מזה דאבות יצאו מכלל ב"נ דאל"כ הא אין קנין לב"נ לב"נ אחר בגופו רק במעשי ידי' כמ"ש ביבמות דמ"ו אי, וגיטין ל"ח א', ועי' בס' בית האוצר ח"א כלל א' אות ו' שיהי' הגוף בעצם קנוי לו ליתא בב"נ משא"כ גוף לפירותיו נקנה אף בב"נ עש"ה, ובשו"ת זכרון יצחק בח"ת כ' ע"פ הגמ' נדרים ל"ד השטן גימ' שס"ד דיש לשטן רשות להסית חוץ מיוה"כ, וידוע דשטן הוא שר של עשו וזש"ה מכרה כיום הידוע דהיינו יוה"כ כשם שביום הזה לית לך רשות לאשטוני, לא יהי' לך על מכירה זו רשות להסטין ולערער ע"ש:
ובאמת י"ל דיש ב' מעלות בבכורה, א'. שמקודש לעבודה כמ"ש רש"י אין רשע זה כדאי כו', ב' לענין ירושה פי שנים. ולזה בחיי אב הוי דשלב"ל ול"מ מכירה. אך לענין קדושה הוי דבר שבא לעולם, וז"פ מכרה כיום ברצוני לקנות מה שעתיד לבוא לאחר מות אבינו דהיינו ירושה רק כיום מה שהוא עתה היינו ענין הקדושה, וע"ז התרצה עשו דחלק הקדושה הי' עליו למשא, ובני יקירי הרה"ח מו"ה דוד נ"י העיר מדברי המשל"מ פ"ד מאישות במחוסר זמן אי מקרי דשלב"ל כחו בקטן לאחר שאגדל וע"ש בהגהות דהעיר מהא דמקדש לאחר ל' יום דמקודשת ותי' דשא"ה דיכול לקדשה עכשיו, ועשעה"מ פכ"ב ממכירה. וע"ז אמר "כיום" היינו מעכשיו ומהני מכירה. אבל באמת מעכשיו ל"מ בדשלב"ל ורק י"ל עפמ"ש הרמ"א חו"מ סר"ט בשם מרדכי באומר לכשיהי' בעולם אז יקנה, קנה אף שעכשיו אינו בעולם, וערשב"א קידושין ס"ג בשם ס' המקח דהמזכה לעובר לכשתלד קני כר"נ כיון דעובר אז בעולם והוי כחו שקנה לאחר ל' אבל דשלב"ל ל"מ אף לכשיהי', ובס' המקנה הק' משחרור וגירות דהוי ג"כ לכשיהי' בעילם ואעפ"כ ל"מ, ותי' דבקנינים ל"צ אמירה חל קנין דמעיקרא כיון דלא חזר בנתיים או דשטר קיים. אבל בקידושין דצריך אמירה, וכיון דאמירה הי' קודם שבא לעולם ל"מ, ועי' נתה"מ סי' רי"א סק"ה:
וגוף הקו' נראה עפמ"ש המרדכי הובא בחו"מ סי' ר"ט ס"ד דהיכי דהקנה דשלב"ל עם דבר שבא לעולם מגו דחל על הבא לעולם חל נמי אשלבל"ע. א"כ לפמש"ל בעשו הי' ב' ענינים והי' דשלב"ל ענין ירושה ודבר שבא לעולם ענין קדושת בכור שפיר מהני, ועב"ב קמ"ג וחו"מ סי' ר"י ס"ג בקני את וחמור, ובאה"ע סי' מ"א ס"ג במקדש ה' נשים ואחיות בכולכם ל"מ, וכ' ב"ש וחמ"ח אף דקני את וחמור קני מחצה באמר בלשון כולכם ל"מ כלל. אבל את ואת קני מחצה, ועי' נוב"י מהדו"ק חו"מ סי' כ"ו וכ"ט, דאם מקנה דשלב"ל ודבר שבא לעולם קני מחצה, דאי"ל דכוונתו רק בשתיהן דא"י כלל אם יהי' בעולם. אבל בעבידו דאתי ל"ק כלל. וגם בקני את וחמור אם יוליד בשנה זו בזה כ"ע מודים דקני מחצה, דכוונתו אם לא יוליד יקנה הוא לחוד מחצה. ועי' פתחי תשובה סוס"י ר"ג, ובשו"ת בית שמואל אחרון אה"ע סי' נ':
וע"ע בס' משפט שלום סי' רי"ב שהביא הדרו"פ סי' ר"ט דעיקר הטעם דדשלב"ל ל"מ משום דלא סמכא דעתי' והיכי דסמכא דעתי' מהני ושבועה ל"מ בזה כמ"ש האו"ח וכ' דאם נכתב דנעשה באופן המועיל ומכ"ש בשכתב המוכר בכת"י שמודה שנעשה באופן המועיל מהני כמו באסמכתא, אבל בשו"ת תשב"ץ בחוט המשולש טור ב' סי' י"ג העלה דטעם דשלב"ל משום שאין הדבר בעין שיחול עליו קנין אבל טעם דבר שאינו ברשותו משום דלא סמכא דעתי' ע"ש היטב, ועי' בשואל ומשיב תליתאה ח"ב סי' קס"ג שהק' על ריב"ש דקודם מ"ת גם דלשב"ל נקנה, ומבואר בהיפך ברמב"ם פ"ו מערכין הלכה ל"ג דהביא ראי' מיעקב דאמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ואם איתא מה ראי' הא הוי קודם מ"ת ע"ש ובמהרי"ט ח"א סי' ל"ט. וע"ע בשו"מ תליתאה ח"ג סי' קל"ט וחמישאה סי' נ"ו:
ואעלה ג"כ איזה ציונים והערות בדיני דשלב"ל ברמ"א סי' ר"ט ס"ח דלסלק עצמו יכול בדשלב"ל והוא מפ' הכותב בכותב לה בעודה ארוסה, ומשל"מ בפכ"ג ה"א מאישות נסתפק אי דוקא בדרבנן יכול לסלק עצמו אבל בדאו' הוי מתנה עמש"כ בתורה, ועי' קצה"ח סקי"א ובאה"ע סי' צ"ב, ומהרי"ק סי' פ"ט, וברמ"א שם בשם תשו' הר"ן סי' נ"ג דא"י למחול דשלב"ל, וכ' בסמ"ע סקכ"ג שאף דלסלק יכול שאני התם שכבר נשתעבד יכול לסלק אבל למחול קודם שלקח א"י, ועתו"ס ב"ב קנ"ט א' לשעבד יכול דשלב"ל וברמ"א בשם נמ"י חולק ועסמ"ע. ועמהרי"ט חו"מ סי' כ"ג כמו דיכול לשעבד דשלב"ל כן יכול לשעבד לדשלב"ל ועפנ"י גיטין די"ג ע"ב. וע"ע במהר"ם שיף סוף ב"ק בדרוש אריכות בענין דשלב"ל, ועי' קידושין ס"ב לשחרור עבדו ל"ה בידו דמעיקרא בהמה והשתא דעת אחרת וכ' רש"י ואין לך מחוסר מעשה גדול חזה, וכ"כ רשב"א קידושין נ"ג ב' במקדש בערלה א"מ אף דיכול להנות מאפר ול"ה דשלב"ל דבידו לשרוף דמ"מ הוי כגופא אחרינא. ועי' בס' טוב גיטין בקונטרס חיבת הקודש דצ"ה, הא דטוי' לארוג כ"ע מודי דל"מ אף דבידו לארגו ולא הוי כמחוסר מעשה, מ"מ יהי' דבר חדש ל"ה בידו ע"ש. ופלא שלא הביא ש"ס ורשב"א הנ"ל ובחי' כתבתי הרבה בזה אך אין כאן מקומו וע"ע בקובץ דרושים חוב' יו"ד סי' ט' בס' הדודאים מזקיני ז"ל ועמ"ש בפ' וירא (כ"א ל"א) ובפ' ויצא (כ"ח כ'). ועשו"ת מהר"ם שיק סי' של"ג שהק' הא לא היה אז עדיין מקדש ועבודה. וי"ל דבכורים הי' הגדולים העומדים בראש והוא היה המושל על כל זרע אביו כמ"ש הרמב"ן, ותורה ועבודה הכל תלוי במנהיג אם הוא טוב ימשכו אחריו וכן אם הוא רע וחשש יעקב שאם תשאר הבכורה וגדולה ביד עשו ויהי' המנהיג כולם יהי' כמותו ע"ש, ועשו"ת מהריא"ז ענזיל סי' י"ד שכ', בפ' הבא (כ"ח כ"ח) יככה ה' בשגעון וגו' והיית משוגע ממראה עיניך אשר תראה. כי המשוגע ר"ל אינו מרגיש בחסרון דעתו. וישרים הם בעיניו, אבל מי שדעתו צלולה והוא נתון ת"י מנהיג משוגע המושל עליו ומכריחו לעשות כמעשי' הרעים, והוא יודע כי בשגעון ינהג. צערו גדול מאד, וז"ש ממראה עיניך ר"ל המנהיגים הנקראים עיני העדה עש"ה:
פסוק לג:
ויבז. ערמב"ן שכ' ענין בכורה לנחול מעלת האב, עי' תורת חיים חולין דצ"א והביאותי' בפ' וישלח (ל"ב כ"ז) ועי' בנודע ביהודא מ"ת יו"ד סי' יו"ד שהשיב בישראל שיש לו יערות ושדות אשר בתוכם חיות אם מותר לו לצוד. ולירות בקנה שריפה, או אסור משום צעב"ח או בל תשחית והביא הפסקי מהרא"י סי' ק"ה דכל דבר שיש צורך לאדם לית בה משום צב"ח, וגם ל"ש צב"ח אלא לצערו ולהניחו בחיים אבל להמית לית בי' משום צב"ח וכן מוכח מחולין ד"ז ע"ב עקרנא להו איכא צב"ח, קטלנא להו איכא משום בל תשחית. הרי אף שהשיב לו על עקרנא דאיכא צב"ח אעפ"כ אמר קטלנא להו, רק בגוף הדבר לא מצינו רק בנמרוד ועשו. ואיך ימות איש ישראלי בידים בע"ח רק לגמור חמדת זמנו, ומי שצריך לצורך פרנסתו שאני. ועוד דאפי' איסורא איכא דצריך להכניס א"ע במקום סכנה במקום גדודי חיות, ומי לנו גדול ואומן בקי בצידה יותר מעשו שהכ' מעיד עליו ויהי עשו איש יודע ציד, ופוק חזו שאמר על עצמו הנה אנכי הולך למות שהי' מסתכן בכל יום, וכן פי' הרמב"ן, ואדם כזה עובר על ונשמרתם מאד כו', ועוד שלישית שעכ"פ מזכירין עונותי' שאינו פחות מקיר נטוי ע"ש. ובנוב"י קמא יו"ד סי' פ"ג כ' ג"כ דלהמית בריה ל"ש צב"ח וראי' מחולין ד"ו עש"ה ובמח"כ לא ראה שכבר קדמו בזו הראי' בשו"ת עבודת הגרשוני סי' י"ג עי"ש ותמהני שלא הביאו דברי השטמ"ק ב"ב ד"כ ע"א וז"ל דכיון דלאו בת שחיטה היא שחיטתה נמי צב"ח דהא הריגה היא ולא שחיטה וכו' וצע"ג, ובתה"ד בעצמו שם סי' ק"ה העיר מגמ' זו וז"ל דההוא הזיקא ל"ה שכיח כ"כ דמסתמא רבינו הקדוש ל"ה מגדל הזיקו בתוך ביתו, וע"ע בשו"ת חות יאיר סי' קצ"ה, ובס' משמרת שלום על פמ"ג יו"ד סי' כ"ד ובהגהות שם:
פסוק לד:
לחם ונזיד עדשים. קשה למה נתן לו לחם הא לא ביקש רק עדשים הלעיטני כו' ועי' בידי משה על מד"ר כאן, וי"ל כיון דהי' רעב מאד עי' במזרחי פסוק כ"ט. והי' ירא יעקב שיטען שהי' אונם, משו"ה נתן לו מתחלה לחם והשקיט רעבונו. ואח"כ נתן עדשים ולא יוכל לטעון אונס וא"ש דכ' ויבז אח"כ, ולמ"ש ניחא דמקודם הי' לו טענת אונס רק אחר אכילה דלא הי' לו טענת אונס כ' ויבז:
וגם יש לומר לפמ"ש ביו"ד סי' רכ"ח סעיף כ' דאם נדר על דעת חבירו אין מתירין לו אא"כ מדעת חבירו. ודוקא שנדר ע"ד חברו בשביל שעשה לו טובה שעשה לו חבירו. וכן בשבועה ע"ש, וכאן עשו נשבע לו וכמ"ש וישבע לו (וע"ש באוה"ח ומה שכתבתי בזה) והי' ע"ד יעקב. ולכן נתן לו לחם ועשה עמו טובה יתירה שלא יוכל עשו להתיר אח"כ השבועה דיהי' ע"ד יעקב ואם עשה לו טובה אינו יכול להתיר מעצמו עשו בלי דעת יעקב ולזה הערני בני החו"ב מ' דוד שיחי', וגם לא תחנם לא שייך הא דנתן לו לחם. דזה רק אם אין מגיע להנותן טובה במה שנתן לעכו"ם אבל אם מגיע לו טובה ל"ש לא תחנם. כמ"ש בחק יעקב סי' תמ"ח סקי"ב, והבאתי לעיל בפ' לך (י"ד כ"ג):