א וַיֹּ֧סֶף אַבְרָהָ֛ם וַיִּקַּ֥ח אִשָּׁ֖ה וּשְׁמָ֥הּ קְטוּרָֽה׃ ב וַתֵּ֣לֶד ל֗וֹ אֶת־זִמְרָן֙ וְאֶת־יָקְשָׁ֔ן וְאֶת־מְדָ֖ן וְאֶת־מִדְיָ֑ן וְאֶת־יִשְׁבָּ֖ק וְאֶת־שֽׁוּחַ׃ ג וְיָקְשָׁ֣ן יָלַ֔ד אֶת־שְׁבָ֖א וְאֶת־דְּדָ֑ן וּבְנֵ֣י דְדָ֔ן הָי֛וּ אַשּׁוּרִ֥ם וּלְטוּשִׁ֖ים וּלְאֻמִּֽים׃ ד וּבְנֵ֣י מִדְיָ֗ן עֵיפָ֤ה וָעֵ֙פֶר֙ וַחֲנֹ֔ךְ וַאֲבִידָ֖ע וְאֶלְדָּעָ֑ה כָּל־אֵ֖לֶּה בְּנֵ֥י קְטוּרָֽה׃ ה וַיִּתֵּ֧ן אַבְרָהָ֛ם אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־ל֖וֹ לְיִצְחָֽק׃ ו וְלִבְנֵ֤י הַפִּֽילַגְשִׁים֙ אֲשֶׁ֣ר לְאַבְרָהָ֔ם נָתַ֥ן אַבְרָהָ֖ם מַתָּנֹ֑ת וַֽיְשַׁלְּחֵ֞ם מֵעַ֨ל יִצְחָ֤ק בְּנוֹ֙ בְּעוֹדֶ֣נּוּ חַ֔י קֵ֖דְמָה אֶל־אֶ֥רֶץ קֶֽדֶם׃ ז וְאֵ֗לֶּה יְמֵ֛י שְׁנֵֽי־חַיֵּ֥י אַבְרָהָ֖ם אֲשֶׁר־חָ֑י מְאַ֥ת שָׁנָ֛ה וְשִׁבְעִ֥ים שָׁנָ֖ה וְחָמֵ֥שׁ שָׁנִֽים׃ ח וַיִּגְוַ֨ע וַיָּ֧מָת אַבְרָהָ֛ם בְּשֵׂיבָ֥ה טוֹבָ֖ה זָקֵ֣ן וְשָׂבֵ֑עַ וַיֵּאָ֖סֶף אֶל־עַמָּֽיו׃ ט וַיִּקְבְּר֨וּ אֹת֜וֹ יִצְחָ֤ק וְיִשְׁמָעֵאל֙ בָּנָ֔יו אֶל־מְעָרַ֖ת הַמַּכְפֵּלָ֑ה אֶל־שְׂדֵ֞ה עֶפְרֹ֤ן בֶּן־צֹ֙חַר֙ הַֽחִתִּ֔י אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י מַמְרֵֽא׃ י הַשָּׂדֶ֛ה אֲשֶׁר־קָנָ֥ה אַבְרָהָ֖ם מֵאֵ֣ת בְּנֵי־חֵ֑ת שָׁ֛מָּה קֻבַּ֥ר אַבְרָהָ֖ם וְשָׂרָ֥ה אִשְׁתּֽוֹ׃ יא וַיְהִ֗י אַחֲרֵי֙ מ֣וֹת אַבְרָהָ֔ם וַיְבָ֥רֶךְ אֱלֹהִ֖ים אֶת־יִצְחָ֣ק בְּנ֑וֹ וַיֵּ֣שֶׁב יִצְחָ֔ק עִם־בְּאֵ֥ר לַחַ֖י רֹאִֽי׃ יב וְאֵ֛לֶּה תֹּלְדֹ֥ת יִשְׁמָעֵ֖אל בֶּן־אַבְרָהָ֑ם אֲשֶׁ֨ר יָלְדָ֜ה הָגָ֧ר הַמִּצְרִ֛ית שִׁפְחַ֥ת שָׂרָ֖ה לְאַבְרָהָֽם׃ יג וְאֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׁמָעֵ֔אל בִּשְׁמֹתָ֖ם לְתוֹלְדֹתָ֑ם בְּכֹ֤ר יִשְׁמָעֵאל֙ נְבָיֹ֔ת וְקֵדָ֥ר וְאַדְבְּאֵ֖ל וּמִבְשָֽׂם׃ יד וּמִשְׁמָ֥ע וְדוּמָ֖ה וּמַשָּֽׂא׃ טו חֲדַ֣ד וְתֵימָ֔א יְט֥וּר נָפִ֖ישׁ וָקֵֽדְמָה׃ טז אֵ֣לֶּה הֵ֞ם בְּנֵ֤י יִשְׁמָעֵאל֙ וְאֵ֣לֶּה שְׁמֹתָ֔ם בְּחַצְרֵיהֶ֖ם וּבְטִֽירֹתָ֑ם שְׁנֵים־עָשָׂ֥ר נְשִׂיאִ֖ם לְאֻמֹּתָֽם׃ יז וְאֵ֗לֶּה שְׁנֵי֙ חַיֵּ֣י יִשְׁמָעֵ֔אל מְאַ֥ת שָׁנָ֛ה וּשְׁלֹשִׁ֥ים שָׁנָ֖ה וְשֶׁ֣בַע שָׁנִ֑ים וַיִּגְוַ֣ע וַיָּ֔מָת וַיֵּאָ֖סֶף אֶל־עַמָּֽיו׃ יח וַיִּשְׁכְּנ֨וּ מֵֽחֲוִילָ֜ה עַד־שׁ֗וּר אֲשֶׁר֙ עַל־פְּנֵ֣י מִצְרַ֔יִם בֹּאֲכָ֖ה אַשּׁ֑וּרָה עַל־פְּנֵ֥י כָל־אֶחָ֖יו נָפָֽל׃ יט וְאֵ֛לֶּה תּוֹלְדֹ֥ת יִצְחָ֖ק בֶּן־אַבְרָהָ֑ם אַבְרָהָ֖ם הוֹלִ֥יד אֶת־יִצְחָֽק׃ כ וַיְהִ֤י יִצְחָק֙ בֶּן־אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה בְּקַחְתּ֣וֹ אֶת־רִבְקָ֗ה בַּת־בְּתוּאֵל֙ הָֽאֲרַמִּ֔י מִפַּדַּ֖ן אֲרָ֑ם אֲח֛וֹת לָבָ֥ן הָאֲרַמִּ֖י ל֥וֹ לְאִשָּֽׁה׃ כא וַיֶּעְתַּ֨ר יִצְחָ֤ק לַֽיהוָה֙ לְנֹ֣כַח אִשְׁתּ֔וֹ כִּ֥י עֲקָרָ֖ה הִ֑וא וַיֵּעָ֤תֶר לוֹ֙ יְהוָ֔ה וַתַּ֖הַר רִבְקָ֥ה אִשְׁתּֽוֹ׃ כב וַיִּתְרֹֽצֲצ֤וּ הַבָּנִים֙ בְּקִרְבָּ֔הּ וַתֹּ֣אמֶר אִם־כֵּ֔ן לָ֥מָּה זֶּ֖ה אָנֹ֑כִי וַתֵּ֖לֶךְ לִדְרֹ֥שׁ אֶת־יְהוָֽה׃ כג וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה לָ֗הּ שְׁנֵ֤י גיים (גוֹיִם֙) בְּבִטְנֵ֔ךְ וּשְׁנֵ֣י לְאֻמִּ֔ים מִמֵּעַ֖יִךְ יִפָּרֵ֑דוּ וּלְאֹם֙ מִלְאֹ֣ם יֶֽאֱמָ֔ץ וְרַ֖ב יַעֲבֹ֥ד צָעִֽיר׃ כד וַיִּמְלְא֥וּ יָמֶ֖יהָ לָלֶ֑דֶת וְהִנֵּ֥ה תוֹמִ֖ם בְּבִטְנָֽהּ׃ כה וַיֵּצֵ֤א הָרִאשׁוֹן֙ אַדְמוֹנִ֔י כֻּלּ֖וֹ כְּאַדֶּ֣רֶת שֵׂעָ֑ר וַיִּקְרְא֥וּ שְׁמ֖וֹ עֵשָֽׂו׃ כו וְאַֽחֲרֵי־כֵ֞ן יָצָ֣א אָחִ֗יו וְיָד֤וֹ אֹחֶ֙זֶת֙ בַּעֲקֵ֣ב עֵשָׂ֔ו וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ יַעֲקֹ֑ב וְיִצְחָ֛ק בֶּן־שִׁשִּׁ֥ים שָׁנָ֖ה בְּלֶ֥דֶת אֹתָֽם׃ כז וַֽיִּגְדְּלוּ֙ הַנְּעָרִ֔ים וַיְהִ֣י עֵשָׂ֗ו אִ֛ישׁ יֹדֵ֥עַ צַ֖יִד אִ֣ישׁ שָׂדֶ֑ה וְיַעֲקֹב֙ אִ֣ישׁ תָּ֔ם יֹשֵׁ֖ב אֹהָלִֽים׃ כח וַיֶּאֱהַ֥ב יִצְחָ֛ק אֶת־עֵשָׂ֖ו כִּי־צַ֣יִד בְּפִ֑יו וְרִבְקָ֖ה אֹהֶ֥בֶת אֶֽת־יַעֲקֹֽב׃ כט וַיָּ֥זֶד יַעֲקֹ֖ב נָזִ֑יד וַיָּבֹ֥א עֵשָׂ֛ו מִן־הַשָּׂדֶ֖ה וְה֥וּא עָיֵֽף׃ ל וַיֹּ֨אמֶר עֵשָׂ֜ו אֶֽל־יַעֲקֹ֗ב הַלְעִיטֵ֤נִי נָא֙ מִן־הָאָדֹ֤ם הָאָדֹם֙ הַזֶּ֔ה כִּ֥י עָיֵ֖ף אָנֹ֑כִי עַל־כֵּ֥ן קָרָֽא־שְׁמ֖וֹ אֱדֽוֹם׃ לא וַיֹּ֖אמֶר יַעֲקֹ֑ב מִכְרָ֥ה כַיּ֛וֹם אֶת־בְּכֹֽרָתְךָ֖ לִֽי׃ לב וַיֹּ֣אמֶר עֵשָׂ֔ו הִנֵּ֛ה אָנֹכִ֥י הוֹלֵ֖ךְ לָמ֑וּת וְלָמָּה־זֶּ֥ה לִ֖י בְּכֹרָֽה׃ לג וַיֹּ֣אמֶר יַעֲקֹ֗ב הִשָּׁ֤בְעָה לִּי֙ כַּיּ֔וֹם וַיִּשָּׁבַ֖ע ל֑וֹ וַיִּמְכֹּ֥ר אֶת־בְּכֹרָת֖וֹ לְיַעֲקֹֽב׃ לד וְיַעֲקֹ֞ב נָתַ֣ן לְעֵשָׂ֗ו לֶ֚חֶם וּנְזִ֣יד עֲדָשִׁ֔ים וַיֹּ֣אכַל וַיֵּ֔שְׁתְּ וַיָּ֖קָם וַיֵּלַ֑ךְ וַיִּ֥בֶז עֵשָׂ֖ו אֶת־הַבְּכֹרָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

דברי דוד

דוד הלוי סגל

פסוק ה:
ויתן אברהם וכו' ברכת דייתיקי וכו'. דאל"כ מה נתן לו עכשיו והלא כבר נתן לו הכל ע"י שטר מתנה:
פסוק ו:
הפילגשים וכו' אלא הגר. קשה הא כתיב לעיל ותתן אותה לאברם אישה לו לאשה וכן כאן כשחזר ולקחה כתיב ויקח אשה א"כ היתה אשה גמורה לא פילגש. ונ"ל דאה"נ דלא היתה אלא פילגש דהיינו בלא קידושין מ"מ זה היה ע"פ הדיבור שיהיה הדין שלה כמו אשה. דהכי איתא בב"ר אמר רב זו הגר א"ל ר' נחמיה והכתיב ויוסף א"ל ע"פ הדיבור נשאה היאך מה דאת אמר מה יוסיף ה' דבר עמי א"ל והא כתיב ושמה קטורה א"ל שקטרה מצות ומע"ט, הרי שדבר זה נעשה ע"פ הדיבור שה' חפץ בכך וכמו שמצינו ביהודה עם מעשה תמר שבא עליה בענין הנמשל לזנות ואמרינן שם ממני יצאו הדברים, ומש"ה מתורץ נמי למה העביר אברהם נחלה שנתן כל אשר לו ליצחק והא קי"ל (כתובות נ"ג) אסור להעביר נחלה אפי' מברא בישא לברא טבא אלא דהיה ג"כ ע"פ הדיבור ודומה לזה אמרי' בר"ג שאמר טבי עבדי לא כשאר עבדים ה"נ לענין פילגש דכאן אינה כפילגש דעלמא:
פסוק ו:
נתן אברהם וכו' שם טומאה מסר להם. פי' רש"י בפרק חלק דהיינו מעשה כשפים ושדים. וקשה הא אפי' בן נח אסור בכישוף כדאיתא בסנהדרין ונראה דהוא ע"פ מה דקי"ל דמותר ללמוד מעשה כשפים כדי שיוכל לבטל כשפים. וע"כ אמר כאן שם טומאה מסר להם פי' שידעו כח הטומאה ובמה יבטלוהו:
פסוק ז:
מאת שנה ושבעים שנה וגו'. עיין לעיל גבי שרה בתחילת הפרשה מה שכתבתי מזה:
פסוק יט:
ואלה תולדות יצחק, יעקב ועשו כו' אע"ג דלא כתב תיכף יעקב ועשו. אבל לא נפרש אלה תולדות היינו גלגולים וסבות שהיו לו כמו שפירש"י באלה תולדות יעקב יוסף כו' דא"כ קשה מאי בעי הכא לומר אברהם הוליד את יצחק. בשלמא אם נפרש על יעקב ועשו ולספר סדר היחוס ממילא צ"ל יצחק בן אברהם הוזקק לומר אח"כ אברהם הוליד כו' מחמת ליצני הדור כו', ויש ח"ו מקום לליצני הדור כיון שילדה יעקב ועשו הו"א דעשו הרשע בא מאבימלך קמ"ל שהרי עדות יש כו' ויש מקשים מה העדות מכח קלסתר פניו דכל אשה המזנה היא מהרהרת בבעלה בשעת זנות ואימתו עליה ע"כ הולד הנוצר בעת ההוא קלסתר פניו דומה לבעלה. ותירץ חותני הגאון מהר"ר יואל ז"ל (הב"ח) שבגמרא בפרק הפועלים איתא שבשעת הסעודה שעשה אברהם אחר לידת יצחק והיו שם רבים והיה בהם לצים שאמרו כן מה עשה הקב"ה הפך קלסתר פניו של יצחק ונדמה לאברהם ממילא קודם לזה היו הכל רואים שלא היה ליצחק תחילה אותו קלסתר עד שנהפך בשעת הסעודה. וזהו העדות הגדול שהעידו:
פסוק כ:
בן ארבעים שנה. שהרי כשבא אברהם כו'. לא בא להביא ראיה על שהיה בן מ' דכי לא סגי במה שאמר הכתוב בפירוש שהיה בן ארבעים. אלא דרש"י מתרץ מה דקשה לאיזה צורך הזכיר הכתוב שהיה בן, ארבעים בשעת נישואין שלו מה שלא מצינו בשאר אבות, והא דכתיב אצל עשו ויהי בן ארבעים כו' היינו משום להראות מעשיו שנמשל לחזיר כמו שפירש"י שם, לזה תירץ דהכתוב מורה לנו דין אחד בזה דהיינו שאם תחשוב שנותיו של יצחק תמצא שהמתין עד שהיתה רבקה ראויה לביאה ומזה נלמוד לכמה דינים בתורה חיוב ופטור:
פסוק כ:
בת בתואל וכו' אלא להגיד שבחה כו'. קשה מאי בעי הכא בהך שבח. ותו דכבר ידענו שהיתה בת בתואל ואחות לבן לעיל וממילא יש שבח שלה, ותו יש לדקדק מ"ש רש"י אחר זה לו ולא לה שאינו דומה כו' דכיון שנתכוין הכתוב לשבחה למה הזכיר גנותה שלא נתקבל תפלתה, ותו לשון רש"י שסיים לפיכך לא ולא לה האי לפיכך הוא מיותר לגמרי ונראה דהכתוב בא כאן לקשור הענינים ביחד דהיינו שבא לומר שיצחק היה בן אברהם ממילא היה צדיק בן צדיק ורבקה היתה בת רשע, ואמר בזה דאע"ג שיש שבח מצד צדקות שלה מ"מ ויעתר לו ה' ולא לה כיון שאינו דומה כו' ודבר זה נתכוין הכתוב לגלות לנו. וזהו שכתב רש"י לפיכך כו' אין זה כוונת רש"י עצמו אלא הכתוב אומר האי לפיכך כו' כלומר כיון שזכרתי לך שזה צדיק בן צדיק והיא בת רשע ע"כ ויעתר לו ולא לה:
פסוק כא:
ויעתר לו, נתפצר ונתפייס ונתפתה לו צריך ביאור על ג' לשונות אלו ונראה שהביאור הוא ע"ד שכל מי שאינו מרוצה עם חבירו וצריך לבקש הרבה באיזו שאלה ממנו תחילה רשות שיניח לו לדבר הרבה, אח"כ יראה לו שאין בלבו עליו שום נטירה, ואח"כ מתקרב יותר אל עצמו ממש. על זה שייכים ג' לשונות אלו. רבוי דברים, ריצוי, ופתוי. דלשון פתוי הוא קירוב ממש כלשון יפתה איש בתולה, וע"כ כאן שאמר תחילה אתר הוא רבוי ומביא אח"כ לידי ריצוי ואח"כ לפתוי, ופתוי נלמד מלשון לו שאמר הכתוב והוא מיותר אלא מורה על קירוב דלו ממש והיינו פיתוי. וא"ל מנלן לשון ריצוי דילמא אין כאן אלא רבוי ופתוי, די"ל דרבוי הנזכר כאן הוא מיותר שהרי כבר נאמר ויעתר יצחק דאינו שהרבה בתפלה אלא דמורה על דבר שנמשך מן הרבוי דהיינו ריצוי ולו מורה על הפתוי:
פסוק כא:
ואגב זה אני אומר שלכאורה יש לומר בתחינה של שומר ישראל התרצה והתפתה כמו שהוא בדפוסים חדשים, דאילו בנוסח התרצה והתפייס הוא כפל לשון שריצוי ופיוס הוא ענין אחד אבל פתוי הוא טפי מרצוי כמו שזכרנו. אלא שראיתי ברמב"ן בפסוק וכי יפתה איש שלשון פתוי שייך על מפתה לשקר, ע"כ אין לומר והתפתה כאן:
פסוק כא:
לנכח אשתו, זה עומד בזוית זו. מלשון לנוכח קא דייק דאילו היו עומדים בשורה אחת בשוה אין זה נוכח, ועוד מאי נ"מ מזה, אלא דקמ"ל אותו חדר שהיו מתפללים שם דומה למזבח ובקרבן של מזבח היה הדין שמזה על שתי זויות דהיינו שתים שהן ארבע ה"נ היה בתפלה שלהם הדומה לקרבן היו מכוונים שתי הזויית דהוה כמו ד' רוחות:
פסוק כב:
ויתרוצצו וכו' בנחלת שני עולמות ודאי אין שייך מריבה בזה התלוי לפי מעשה האדם, אלא שפשוט שהעוה"ז שייך לעשו ועוה"ב ליעקב אלא שצדיק אוכל פירות מצותיו בעוה"ז משא"כ בעוה"ב אין לעשו שום זכות בו ובדבר זה היה מריבה ביניהם:
פסוק כג:
ויאמר ה' לה, ע"י שליח. י"מ מדלא כתיב ויאמר לה ה', ולי נראה דמוכח כן מדכתיב ותלך לדרוש ולא כתיב ותלך לשאול אלא דלשון שאלה שייך כשאחד שואל מחבירו עצמו אבל לא אם ע"י שליח דבזה שייך דרישה שדרש אחר הענין, וא"כ היתה השאלה ע"י שליח בודאי גם התשובה היתה ע"י שליח:
פסוק כג:
שני גוים בבטנך, גיים כתיב (חסר וי"ו), פי' גאות שהיתה להם הנאת עוה"ז. וצריך ביאור למה צריך להשיב דבר זה ואין זה תשובה על שאלה שלה למה זה אנכי, ותו למה פירש"י הך גוים שהוא חסר יותר משאר חסרות שבתורה ונראה דקשה עוד למה אמר תחילה שני גוים ואח"כ שני לאומים, אלא דהוכרח להשיב זה כדי שלא תקשה מאחר ששני גוים יש שם אחד צדיק ואחד רשע למה באו בבטן אחת ולא נולד כ"א בפני עצמו מה חיבור יש להם, וכן לענין נחלת שני עולמות שהם מתנגדים זה לזה. לזה תירץ דהך גוים אינו לשון רבים כפשוטן אלא לשון גוים דהיינו גאות וה"ק קרא בבטן יהיה להם קצת השוואה ואחר יציאה מהבטן יהיו לשון רבים דשני לאומים יהיו ויפרדו, והוא בענין זה דעל חלוקה של אחד צדיק ואחד רשע אמר דגם מהרשע יצא צדיק והיינו אנטונינוס שהיה מלך אדום והיה לו חיבור גדול עם רבי, וכנגדהחלוקה של נחלת שני עולמות אמר שגם יעקב יהיה לו חלק בעוה"ז דהיינו רבי שלא פסק משלחנו תענוגי עוה"ז, וע"כ היה בבטן אחת להורות השוואה זאת (כנ"ל נכון):
פסוק כג:
ויש מקשים הא אמרינן בגמרא דרבי אמר בשעת פטירתו ולא נהניתי מעוה"ז אפי' באצבע קטנה, ולק"מ דכיון דרבי היה עשיר גדול ומזונות שלו כדרך העשירים היה זה להכרח המאכל שלא היה יכול לאכול בלא זה ולא קרוי תענוג אלא מה שיכול לאכול בלא זה והוא מתאוה למותרות:
פסוק כג:
ממעיך וגו' זה לרשעו אע"ג דגם בבטן היה פונה לרשעו כשעברה על פתח בית ע"ז מכל מקום מה שהיו בבטן אחת היה סימן שעכ"פ תהיה השוואה ביניהם כמו שזכרתי קודם לזה:
פסוק כה:
כלו כאדרת שער, מלא שיער כטלית כו'. רש"י נשמר שלא נטעה לפרש אדרת הוא בגד דק כמו שמצינו באליהו שהיה לו אדרת וישימה על פניו וא"כ מ"ש אח"כ שיער פירושו שאותו בגד דק נעשה משיער וא"כ מ"ש כולו פירושו שכל גופו של עשו היה כאותו בגד דק הנעשה משער וא"כ אין שום משמעות במה היה דומה לאותו בגד דק ע"כ, פירש דהאי אדרת אין פירושו כההיא דאליהו אלא כההיא דיהושע אדרת שנער אחת שהיא בגד עב וגס ועשויה מצמר ומליאה שיער דהיינו הנימין הנמשכים מן השתי וערב שקורין קא"ץ בלשון אשכנז, וא"כ מה שאמר כולו פירושו מלא כל גופו משיער כמו שמלא אדרת משיער:
פסוק כו:
ואחרי כן יצא אחיו, שמעתי מדרש אגדה וכו'. הוכרח לזה מדאמר ואחרי כן יצא אחיו לפי סדר הפסוק היה לו לומר יצא שני כיון דאמר תחילה הראשון כמו שהקשה רש"י תחילת בראשית, ע"כ מתרץ המדרש דבאמת אינו שני אלא ג"כ ראשון:
פסוק כו:
בעקב עשו סימן שאין זה מספיק כו', בא לתרץ למה הוצרך להודיע מקום העכבה שנית למה באמת הוא עכבו כלל, על כן תירץ סימן הוא כו', ועל קושיא השנייה אמר שבדין עכבו:
פסוק כו:
בן ששים שנה, עשר שנים משנשאה כו'. כן הוא במדרש, ובפרק הבא על יבמתו (דף ס"ד) איתא ת"ר נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה יוציא ויתן כתובה וזכר לדבר מקץ עשר שנים לשבת אברם כו' ולילף מיצחק (ששהה עשרים שנה דכתיב ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם ולא נשא אחרת) יצחק עקר היה יודע שמחמת עצמו הוא) אברהם נמי עקר היה (והיאך ילפת מיניה) ההוא מיבעי ליה להא דר' חייא בר אבא למה נמנו שנותיו של ישמעאל כדי לייחס בהן שנותיו של יעקב (כלומר יצחק עקר היה מש"ה לא נסב אחריתי וקרא דיצחק בן ששים להכי כתביה רחמנא למגמר מיניה שנותיו של יעקב ולא למגמר מיניה אבל מקץ עשר שנים דאברהם אע"ג דעקר היה ילפינן מיניה דאי לאו הכי למאי הלכתא כתביה רחמנא) עכ"ל הגמ' עם פירש"י וכתבו התוס' על מאי דפריך ולילף מיצחק וא"ת יצחק נמי לא שהה יותר מעשר דהיה ממתין עד שתהיה בת י"ב וראויה להריון, וי"ל דמדרשים חלוקים הם ועוד דדורות הראשונים היו מולידין הרבה קודם זה הזמן עכ"ל. וא"כ קשה על רש"י דכאן שכתב שהיה ממתין עד שתהיה בת י"ב שנים וזה נגד הגמרא שאמר הטעם מפני שעקר היה. ועוד שרש"י אמר כאן כיון שלא נתעברה ידע שהיא עקרה ובגמרא אמרינן שהוא עצמו ידע שהוא עקר ונ"ל לתרץ דרש"י לא מיירי כאן מענין הנזכר בגמרא דבגמרא איירי אם חייב לישא אשה אחרת בזה אמרו לפי שיודע היה שהוא עקר, ובאברהם אע"פ שהיה ג"כ עקר מ"מ יתורא דקרא קמ"ל דנילף ממנו לזמן עשר שנים אבל ביצחק ליכא קרא יתירא. ולא אמר שם שאין לילף מיצחק לפי שהיה צריך להמתין עד שנת י"ב דכיון שיש נשים באותו הזמן שהיו מולידות קודם כמ"ש התוס' היה לו ליצחק להחמיר על עצמו לישא אחרת דשמא היתה רבקה מן המולידות קודם ע"כ הוצרך בגמרא לומר הטעם לפי שעקר היה. ורש"י כאן לא מיירי אלא מענין התפלה כמו שסיים רש"י שאחר ששהה עשר שנים האחרות התפלל עליה, ועל זה קשה למה לא התפלל קודם, ועל זה תירץ דהמתין להתפלל עד שתהא בת י"ב שנים דקודם לזה אין תועלת בתפלתו, אלא מה שסיים רש"י ואח"כ צפה והמתין כו' כיון שלא נתעברה ידע שהיא עקרה קשה כיון שע"פ הגמרא ידע שהוא עקר מהיכן ידע אח"כ שהיא עקרה הא היה העיכוב מצדו:
פסוק כו:
וכדי ליישב הגמרא ע"פ המדרש דהיינו פירש"י צ"ל שהתפלל על עצמו באמת קודם לזה אחר שראויה להריון והיה בטוח שתפלתו נתקבלה וראוי להוליד רק שלא ידע אם היא עקרה עד אחר עשר שנים אחר שראויה להריון, ובאמת לא נתרפא הוא עד שתתרפא גם היא כי אין תועלת ברפואתו לחוד ע"כ אמרינן שפיר בגמרא ששניהם עקרים היו עד שנעחר לו הקב"ה אחר שנודע לו שהיא עקרה ואז התפלל עמה ג"כ דהיינו שיתן לו בנים ממנה ויעתר הקב"ה לשניהם בפעם אחת. וזה מכוון בפסוק שאמר לנכח אשתו כי עקרה היא ודרשינן בגמ' לנכח אשתו שגם הוא היה עקר, ועל זה קשה למה סיים לומר כי עקרה היא אלא העיקר כמו שזכרנו דכיון שראה שהיא לא נתעברה ממילא עקרה היא וא"כ פשיטא שגם הוא לא נתרפא עדיין כיון דאין ברפואתו לחוד תועלת. וע"כ דקדק רש"י ואמר והתפלל עליה דהיינו שכבר התפלל על עצמו ולא היהיודע שהיא עקרה עד תשלום עשר שנים אחרות וראה שהיא עקרה עכ"פ וא"כ בודאי גם הוא לא נתרפא עדיין כיון שהיא עקרה ויעתר הקב"ה לשניהם בפעם אחת. והכל ניחא:
פסוק כו:
ושפחה לא רצה לישא כו'. פירוש שפחה של רבקה שבזכות זה תבנה ממנה כמו בשרה, אבל אשה אחרת שאינה שפחה ל"ק למה לא נשא כי היה יודע שיהיו לו בנים דוקא ממנה כמו שנאמר את היי לאלפי רבבה, ואע"פ שראה שלא ילדה תוך עשר, שנים צפה לה שלא תתבטל הברכה ממנה, אלא הקב"ה רוצה שיהיה זכות מכריע על הטבע והיינו התפלה שהקב"ה מתאוה לתפלתן כמ"ש שם בגמרא. ועל זה אמר שהוצרך להתפלל, ולא תקשה למה לא עשה ענין שעשה אביו ויהיה זכות לרבקה שגם היא תוליד, על זה אמר לפי שנתקדש כו', וא"כ אין תקנה אלא תפלה:
פסוק כז:
יודע ציד, היאך מעשרין המלח. משמע דלא מספקא ליה אם חייב במעשר ובאמת הוא פטור אפילו מדרבנן דלאו פירא הוא אלא דהראה לפני אביו שהוא מחמיר על עצמו לחייבו במעשר אלא דמספקא ליה במה שאמרו אל תרבה לעשר אומדות, ומספקא ליה בהך מעשר שאינו אלא חומרא מהו שיתן המעשר ע"פ האומד וע"כ סבר אביו דהוא מדקדק במצות דאילו היה מספק בגוף החיוב זה קרוי מדקדק במצות אלא ספק אם חייב או לא:
פסוק כט:
והוא עיף, ברציחה. ואע"ג דמ"ש עשו אח"כ כי עיף אנכי ודאי אין פירושו ברציחה דהא פתח בהלעיטני כו' אלא ודאי קאי על רעב כדכתיב, נפשי כארץ עיפה לך סלה, מ"מ הך עיף הראשון קאי על רציחה דאל"כ מה מעיד הכתוב עליו והוא בעצמו אמר כן:
פסוק לא:
בכורתך. לפי שהעבודה בבכורות. וקשה וכי שייך לקנות במעות את העבודה דלאו ממון מוכר לו. וי"ל דקודם שנאסרו הבמות לא היה איסור לזר להקריב אם הוא איש צדיק וראוי לכך אלא שמן הסתם חלקו כבוד לבכורות ורצה יעקב לסלק בכורחו עשו אחיו ע"פ השבועה, וכן, משמע במדרש רבה פרשת במדבר (פרשה ד') משמת שם נמסרה עבודה לאברהם:
פסוק לב:
הנה אנכי הולך למות, אמר מה טיבה של עבודה. נראה דזה מוכרח דאל"כ למה גינה הבכורה וכי דרך הוא שאדם מגנה סחורה שלו אלא דברים אחרים ביניהם, שעשו שאל מה טיבה של בכורה כלומר למה אמכרנה והלא יש בה מעלה ולא הפסד, השיב לו יעקב שיש בה חשש מיתה על זה אמר עשו כיון שיש בה צד מיתה אין לי חפץ בה:
פסוק לד:
ויבז עשו. העיד הכתוב על רשעו. דקשה למה לי הך ויבז דהא אנו רואים שביזה הבכורה ומכרה, אלא הכתוב בא להעיד של"ת מחמת סכנת רעבון עשה כן לזה אמר שמחמת בזיון מכרה: