לפרק א'
פתיחת ספרו של נעים זמירות ישראל בפרק "אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ" מעוררת מחשבות מי אמרוֹ? הן עשרה הם השותפים למזמורי תהילים!
רבותינו לימדונו: "פרק זה דוד אמרו, מתוך שהיה חביב עליו, מתוך שפתיחתו וסיומו שווה"(ברכות ט:). ולפי דבריהם "אַ֥שְֽׁרֵי" ו"לָ֭מָּה רָגְשׁ֣וּ גוֹיִ֑ם" חדא פרשתא הוא (=פרשה אחת), דאמר (=שאמר) רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן: כל פרשה שהייתה חביבה על דוד פתח בה ב"אשרי" וסיים בה ב"אשרי", פתח ב"אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ" דכתיב "אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ" וסיים בה ב"אַ֝שְׁרֵ֗י" דכתיב "אַ֝שְׁרֵ֗י כָּל־ח֥וֹסֵי בֽוֹ׃".
אין הכוונה דווקא ל"אַ֝שְׁרֵ֗י", גם פתיחה וסיום ב"תהילה" חביבה עליו, גם פרק קמ"ה היה חביב עליו, שכן פתיחתו ב"תהילה לדוד" וסיומו ב"תהילת ה' ידבר פי", ועליו אמרו חז"ל, "כל האומר 'תהילה לדוד' שלוש פעמים ביום מובטח לו שהוא בן עולם הבא"(ברכות ד:), שכן הוא מסודר לפי א"ב ויש בו שבח, "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון". דבר זה מעורר שאלה, למה לא פתח דוד את ספרו בפרק זה ששיבחוהו חכמים ואף הודגש בו שדוד אמרו ("תהילה לדוד")?
עולה על דעתנו: "אשרי" בשינוי סדר האותיות הוא תוך של המילה "בראשית" בה נפתחה התורה. אולי רצה דוד לפתוח את ספרו במילה שקושרת אותו לתורה. התורה כל כולה דבר א-להים אל האדם, ואילו ספר תהלים הוא כל כולו דברי האדם אל הא-להים, תפילות ומשאלות. תחילת דיבורו של הא-להים אל האדם עשה טוב, "מכל עץ הגן אכל תאכל", והמשכו, סור מרע: "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו". תחילתו של ספר תהלים סור מרע: "שלא הלך בעצת רשעים", והמשכו, עשה טוב: "כי אם בתורת ה' חפצו".
ואם קשור הוא ספר תהלים לתורה, הרי שטוב ויפה עשו רבותינו שחילקו ספר תהלים לחמישה חלקים המקבילים לחמשת חומשי תורה, נוסף על החלוקה לשבעת ימי השבוע וכ"ט/ל' ימי החודש, כך שכל אחד ואחד יכול לפנות ולדבר עם "שומע תפילת כל פה" בדרך הנוחה והרצויה לו.
"אשרי האיש שלא הלך... לא עמד... לא ישב", ואמרו על כך רבותינו: אם הלך סופו לעמוד ואם עמד סופו לשבת; מן הקל אל הכבד. רצה דוד המלך ללמדנו לתת תשומת לב מרובה לדברים הקטנים כי הם הגורמים לכישלונות הגדולים. ואילו המשכו של כל דבר מהכבד אל הקל: "רשעים... חטאים [ולא "חוטאים", מדברי ברוריה אשת ר' מאיר למדנו: "חטאים" ו"חוטאים" מושגים שונים. ועל כן התפללה "ייתמו חטאים מן הארץ", חטאים ולא חוטאים, והצליחה בכך ששכניה החוטאים חזרו בתשובה]... לצים", כי מי הם ה"לצים"? מצאנו באבות דר' נתן: "שלא ישב עם יושבי קרנות בשוק ונמצא בטל מן התורה, שנאמר: 'אשרי האיש שלא הלך בעצת רשעים'(תהלים א א) "(אבות דר' נתן כא). רצה דוד המלך ללמדנו לתת תשומת לב מרובה לדברים הקטנים כי הם הגורמים לכישלונות הגדולים.
"אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ" – "זה נח"(בראשית רבה כו א).
"אֲשֶׁ֤ר ׀ לֹ֥א הָלַךְ֮ בַּעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים" – ר' יהודה אומר: בשלושה דורות; בדור אנוש, בדור המבול ובדור הפלגה [אולי מקביל ל"רשעים", "חטאים" ו"לצים"]. ר' נחמיה אומר: בדור המבול ובדור הפלגה, אבל בדור אנוש – קטן היה..
"כִּ֤י אִ֥ם בְּתוֹרַ֥ת יְהוָ֗ה חֶ֫פְצ֥וֹ" – אמר רבא: "לעולם ילמד אדם במקום שלבו חפץ, שנאמר 'כי אם בתורת ה' חפצו' ואמר רבא: בתחילה נקראת על שמו של הקב"ה, ולבסוף נקראת על שמו, שנאמר בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה"(עבודה זרה יט:).
נעיר על כך: לא נאמר "ידבר" כמו שנצטווינו "ודברת בם" ואף לא "ישנן" כפי שנאמר "ושננתם", אלא "יֶהְגֶּ֗ה", כפי שנצטווה יהושע "והגית בו יומם ולילה". לדיבור יש גבולות ומגבלות וגם לשינון, מה שאין כן להיגיון, למחשבה. המחשבה אין לה הפסק, אפילו לא בשעת השינה, על כן יש להרגיל את המחשבה שתהא תפוסה בתורה.
"וְֽהָיָ֗ה כְּעֵץ֮ שָׁת֪וּל עַֽל־פַּלְגֵ֫י מָ֥יִם אֲשֶׁ֤ר פִּרְי֨וֹ ׀ יִתֵּ֬ן בְּעִתּ֗וֹ וְעָלֵ֥הוּ לֹֽא־יִבּ֑וֹל וְכֹ֖ל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֣ה יַצְלִֽיחַ׃" – "כי האדם עץ השדה". משול האדם לעץ ואף עיקר מזונו צריך היה להיות מן העץ (על כן בראשית יצירתו נטע הקב"ה גן בעדן מקדם ובו כל עץ מאכל). תכונתו של העץ שאינו מצריך עמל רב והפרי גדל מעצמו, ללא עמל גופני, אלא על ידי עמלה של תורה. "לעבדה" במצוות עשה "ולשמרה" במצוות לא תעשה – יכול היה ליהנות ולהתקיים מעצי הגן. חטאו של האדם גרם שיגורש מן הגן ובזיעת אפיו יאכל לחם. מי ש"בתורת ה' חפצו", משול הוא "לעץ" שאפשר ליהנות מצלו, לאכול מפריו ואף מעליו. שיחת חולין של תלמידי חכמים אפשר ללמוד מתוכה הרבה, כל שכן התורה שמלמד ואף דברי המחשבה שהוא מבאר.
"לֹא־כֵ֥ן הָרְשָׁעִ֑ים" – אין הם עץ ואין הם פרי. משולים הם "כַּ֝מֹּ֗ץ אֲֽשֶׁר־תִּדְּפֶ֥נּוּ רֽוּחַ׃". אין הם אלא עטיפה של הגרעין, הצדיקים, השומרת עליו עד שיבשיל כל צורכו ואז הופכת כַּ֝מֹּ֗ץ אֲֽשֶׁר־תִּדְּפֶ֥נּוּ רֽוּחַ. הכרחי הוא לזרות את המֹּץ ולהוציא ממנו את הגרעינים. יתר על כן, כשהוא מופרד מן הגרעין עלול הוא להזיק.
"עַל־כֵּ֤ן ׀ לֹא־יָקֻ֣מוּ רְ֭שָׁעִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט" – יש ברשעים תועלת כל עוד הם נחוצים לצדיקים, אבל תקומה אין להם.
"וְ֝חַטָּאִ֗ים בַּעֲדַ֥ת צַדִּיקִֽים׃" – אין מקום למוץ שהוא גורם מזיק כשהוא נפרד מן הגרעין, "בַּעֲדַ֥ת צַדִּיקִֽים".
"כִּֽי־יוֹדֵ֣עַ יְ֭-הוָה דֶּ֣רֶךְ צַדִּיקִ֑ים" – ידיעה פירושה גם קשר ["והאדם ידע את חוה אשתו"]. הקב"ה קשור ומחובר לצדיק, על כן הצדיק יציב וקיים.
"וְדֶ֖רֶךְ רְשָׁעִ֣ים תֹּאבֵֽד׃" – אין לה כל אפשרות קיום כשאין ממנה תועלת לצדיק.
בתחילת הפרק מדובר על שלוש דמויות: רשעים, חטאים, לצים. בסיומו מדובר על דמות אחת "רשעים" הצומחים מהחטאים ומהלצים = בטלנים. כי הבטלה היא אם כל חטאת.
ונסיים בדבריו היפים על פרק זה של מרן הרב חרל"פ זצוק"ל:
'לא כן הרשעות' לא נאמר, כי אם 'לא כן הרשעים', היינו הרשעים הטבעיים שבטבעיותם הם רשעים, על כן כל פעולותיהם הם כמוץ אשר תדפנו הרוח, אין למו שום יסוד נצחי, כי אם כולו זמני, וכל רוח תנדף את הגדלתם, ויישארו בטבעיותם, ריקים מכל, כמוץ אשר תדפנו הרוח.
(מי מרום תהילים)