גודל האמונה של דוד בכתיבת תהילים כנגד טובת הרשעים

דוד המלך בתהילים מעיד על הצדיק שנמנע מלהתחכך בעולמם של הרשעים ואינו מתקנא בהם: "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב". צדיק זה יושב ולומד תורה: "כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה", והוא מתברך ומצליח. "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ". 

כל זאת לעומת הרשעים, שגם אם נראה שטוב להם – אין זה אלא טוב שהוא זמני, ובאמת הם "כַּמֹּץ אְַשֶׁר תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ". גם לַמֹּץ הזה יש חיים בשעה שהוא מגן על החיטה שבתוכו. אבל חייו הקצרים מסתיימים בשעה שהם מפסיקים לשרת את הדבר שגדול מהם. 

וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ

את מה שכתב דוד בפרק הראשון הוא מפרש בהמשך התהילים בכמה וכמה מקומות. כך למשל בפרק ל"ז דוד מחזק את עצמו לא להתפעל מטובתם של רשעים: "לְדָוִד, אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים אַל תְּקַנֵּא בְּעֹשֵׂי עַוְלָה: כִּי כֶחָצִיר מְהֵרָה יִמָּלוּ וּכְיֶרֶק דֶּשֶׁא יִבּוֹלוּן". בהמשך מרחיב דוד על טובתם הקצרה של הרשעים: "רָאִיתִי רָשָׁע עָרִיץ וּמִתְעָרֶה כְּאֶזְרָח רַעֲנָן: וַיַּעֲבֹר וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ, וָאֲבַקְשֵׁהוּ וְלֹא נִמְצָא: שְׁמָר תָּם וּרְאֵה יָשָׁר כִּי אַחֲרִית לְאִישׁ שָׁלוֹם: וּפֹשְׁעִים נִשְׁמְדוּ יַחְדָּו אַחֲרִית רְשָׁעִים נִכְרָתָה".

כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה 

בפרק ע"ג חוזר דוד המלך ומסביר כי הניסיון הזה הוא לא קל. שכן לפעמים הצדיקים מתקנאים בטובתם הזמנית של הרשעים ומתבלבלים: "וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי כְּאַיִן שֻׁפְּכוּ אֲשֻׁרָי: כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה: כִּי אֵין חַרְצֻבּוֹת לְמוֹתָם וּבָרִיא אוּלָם". עוד יותר קשה כשהרשעים הללו מתגאים בטובתם ובהצלחתם ומדברים סרה על ה' ועל משיחו: "וְאָמְרוּ אֵיכָה יָדַע אֵל וְיֵשׁ דֵּעָה בְעֶלְיוֹן", ולפעמים הצדיק אומר לעצמו: "הִנֵּה אֵלֶּה רְשָׁעִים וְשַׁלְוֵי עוֹלָם הִשְׂגּוּ חָיִל: אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי וָאֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי".

מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי וְנָכְרִי לִבְנֵי אִמִּי

דוד מדבר מניסיון אישי. חייו לא היו קלים כלל וכלל. אחיו חשבו שהוא ממזר, "מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי וְנָכְרִי לִבְנֵי אִמִּי"(תהילים סט ט). על כן כאשר שמואל הנביא בא לחפש את המלך בין בניו של ישי, דוד לא נחשב בעיני אביו וכלל לא נקרא לבוא: "וַיַּעֲבֵר יִשַׁי שִׁבְעַת בָּנָיו לִפְנֵי שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי לֹא בָחַר ה' בָּאֵלֶּה" (שמואל א טז י). ישי לא מספר כי יש לו עוד ילד ושמו דוד. אבל שמואל הנביא חוקר: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי הֲתַמּוּ הַנְּעָרִים?". 

ישי משיב: "וַיֹּאמֶר עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן וְהִנֵּה רֹעֶה בַּצֹּאן". שמואל נדרש לדבר בתקיפות, כי הוא לא רואה את ישי מזדרז להביא את דוד: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי: שִׁלְחָה וְקָחֶנּוּ כִּי לֹא נָסֹב עַד בֹּאוֹ פֹה: וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי, וַיֹּאמֶר ה': קוּם מְשָׁחֵהוּ, כִּי זֶה הוּא".

וַיְהִי שָׁאוּל עוֹיֵן אֶת דָּוִד

שמואל מושח אותו "וַתִּצְלַח רוּחַ ה' אֶל דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה". אבל הצרות של דוד לא נגמרות, הן רק הופכות להיות מסובכות יותר. כשהוא מגיע לשדה המערכה להילחם עם גוליית, כועס עליו אליאב אחיו ואומר לו: "לָמָה זֶּה יָרַדְתָּ וְעַל מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן הָהֵנָּה בַּמִּדְבָּר, אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת זְדֹנְךָ וְאֵת רֹעַ לְבָבֶךָ כִּי לְמַעַן רְאוֹת הַמִּלְחָמָה יָרָדְתָּ".

דוד מכה את גוליית. העם מתמלא אומץ ומכה את הפלישתים. "וַיָּקֻמוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וַיָּרִעוּ וַיִּרְדְּפוּ אֶת הַפְּלִשְׁתִּים". העם מעריץ את דוד: "וַתַּעֲנֶינָה הַנָּשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת וַתֹּאמַרְןָ הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו". שאול מקנא: "וַיִּחַר לְשָׁאוּל מְאֹד וַיֵּרַע בְּעֵינָיו הַדָּבָר הַזֶּה וַיֹּאמֶר נָתְנוּ לְדָוִד רְבָבוֹת וְלִי נָתְנוּ הָאֲלָפִים וְעוֹד לוֹ אַךְ הַמְּלוּכָה: וַיְהִי שָׁאוּל עוֹיֵן אֶת דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה".

מִזְמוֹר לְדָוִד – מָה רַבּוּ צָרָי

גם אחרי שדוד מולך הצרות לא נגמרות. "מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ: ה' מָה רַבּוּ צָרָי רַבִּים קָמִים עָלָי" (תהילים ג -ב) למרות הצרות, יש כאן שימוש במילה "מזמור". על כך אמרו חכמינו כי גם צרותיו של דוד הן מנפשו פנימה: "תַּנְיָא נַמִי הָכִי, כָּל שְׁנוֹתָיו שֶׁל דָּוִד לֹא רָאָה חֲלוֹם טוֹב, וְכָל שְׁנוֹתָיו שֶׁל אֲחִיתֹפֶל, לֹא רָאָה חֲלוֹם רָע"(ברכות נה:). למרות כל זאת רואה דוד שהכול לטובה, והוא מלא עֹז ומלא אמונה. שורה עליו שכינה מתוך שמחה, ומתוך כל אלה הוא כותב את תהילים. הוא יודע שה' נושא אותו כאומן את היונק. "אִם לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי נַפְשִׁי כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ כַּגָּמֻל עָלַי נַפְשִׁי". הוא יודע שטובתו צומחת דווקא מתוך החיים הקשים.