חביבות המזמור הראשון, "אשרי האיש"
הפרק הראשון של תהילים מתחיל ב"אשרי" ומסיים ב"אשרי", ואמרו חז"ל:
"אשרי"(פרק א) ו"למה רגשו"(פרק ב) – חדא פרשה היא. דאמר ר"ש בר נחמני אמר ר' יוחנן: כל פרשה שהיתה חביבה על דוד פתח בה באשרי וסיים בה באשרי. פתח ב"אשרי" דכתיב (=שכתוב) "אשרי האיש", וסיים בה ב"אשרי" דכתיב (=שכתוב) "אשרי כל חוסי בו".
צריכים לברר מה החביבות ומה החשיבות של פרק זה שהתחיל בו ב"אשרי" וסיים ב"אשרי".
אמרו חז"ל:
דרש ר' שמעון בן פזי: "אשרי האיש אשר לא הלך" - לטרטיאות ולקרקסיאות של גויים. "ובדרך חטאים לא עמד" - זה שלא עמד בקנגיון. "ובמושב לצים לא ישב" - שלא ישב בתחבולות. שמא יאמר אדם הואיל ולא הלכתי לטרטיאות ולקרקסיאות ולא עמדתי בקנגיון, אלך ואתגרה בשינה. תלמוד לומר: "ובתורתו יהגה יומם ולילה".
אמר רב שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן:
"אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים" – זה אברהם אבינו שלא הלך בעצת אנשי דור הפלגה שרשעים היו, שנאמר: "הבה נבנה לנו עיר"(בראשית יא ד).
"ובדרך חטאים לא עמד" - שלא עמד בעמידת סדום, שחטאים היו, שנאמר: "ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד"(בראשית יג יג).
"ובמושב לצים לא ישב" - שלא ישב במושב אנשי פלישתים מפני שליצנים היו, שנאמר "ויהי כטוב ליבם ויאמרו קראו לשמשון וישחק לנו"(שופטים טז כה).
"אשרי איש ירא [את] י-הוה" – "אשרי איש" ולא 'אשרי אישה', אמר ר' עמרם אמר רב: אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש. ר' יהושע בן לוי אמר: אשרי מי שמתגבר על יצרו כאיש.
"במצוותיו חפץ מאוד" – אמר ר' אלעזר: במצוותיו ולא בשכר מצוותיו, והיינו דתנן (=וזהו ששנינו): הוא היה אומר: אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא היו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס.
"כי אם בתורת ה' חפצו" – אמר רבי: אין אדם לומד תורה אלא ממקום שליבו חפץ, שנאמר: "כי אם בתורת ה' חפצו". לוי ור' שמעון ברבי (בנו של רבי) יתבי קמיה דרבי (=ישבו לפני רבי) וקא פסקי סידרא (=היו לומדים פרשיות מקרא), סליק ספרא (=סיימו ספר). לוי אמר לייתו (=יביאו) [לן (=לנו)] משלי, ר' שמעון ברבי (בנו של רבי) אמר לייתו (=יביאו) [לן (=לנו)] תילים (=תהילים). כפייה (=כפה) ללוי ואייתו (=והביאו) תילים. כי מטו הכא (=כאשר הגיע לכאן, לפסוק זה) "כי אם בתורת ה' חפצו", פריש (=פירש) רבי ואמר אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ. אמר לוי רבי נתת לנו רשות לעמוד (=לעצור).
אמר ר' אבדימי בר חמא: כל העוסק בתורה הקב"ה עושה לו חפציו, שנאמר: "כי אם בתורת ה' חפצו".
אמר רבא: לעולם ילמוד אדם תורה במקום שלבו חפץ שנאמר "כי אם בתורת ה' חפצו", ואמר רבא: בתחילה נקראת על שמו של הקב"ה ולבסוף נקראת על שמו, שנאמר: "בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה", ואמר רבא: לעולם ילמד אדם תורה ואחר כך יהגה, שנאמר: "בתורת י-הוה" והדר (=ושוב) "ובתורתו יהגה"...
(עבודה זרה יח:-יט.)
לחז"ל הוקשה: אם מדובר על אדם אחד, הרי אם לא הלך גם לא עמד ולא ישב! לפיכך פיזרו חז"ל את הפסוק על נושאים אחרים ואנשים אחרים:
דרש ר' שמעון בן פזי: מאי דכתיב (=מהו שכתוב) "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב", וכי מאחר שלא הלך היכן עמד? ומאחר שלא עמד היכן ישב? ומאחר שלא ישב היכן לץ? [אלא] לומר לך שאם הלך סופו לעמוד ואם עמד סופו לישב ואם ישב סופו ללוץ, ואם לץ עליו הכתוב אומר "אִם חָכַמְתָּ חָכַמְתָּ לָּךְ וְ(אם) לַצְתָּ לְבַדְּךָ תִשָּׂא"(משלי ט יב).
(עבודה זרה יח.)
ופירש רש"י:
אם הלך סופו לעמוד – "הלך" משמע בהעברה בעלמא (=בלבד), סופו לעמוד ולהתעכב ביניהם מעט והכי קאמר (=וכך הוא אומר): "אשרי... שלא הלך", ומתוך שלא הלך לא עמד, ומתוך שלא עמד לא ישב. הא אם הלך סופו לעמוד...
(רש"י עבודה זרה יח.; ועיין פירושו לתהילים)
היינו שאומרים לאדם שלא יפתנו יצרו ויאמר לו: מה יש נזק בהליכה בלבד בהעברה בעלמא. באופן חד פעמי בלבד, בלי שוב עיכוב, שיחה או התחברות, בלי שום הסכמה למעשיהם או הערכה לפעולתם. כי אם אדם פורץ את הגדר ומתפתה ליצרו, היום אומר לו להלך, מחר יאמר לו לעמוד ולהתעכב לשוחח, ואחר כך יאמר לו לישב איתם; ומישיבה איתם והתחברות מגיע לידי מושב לצים, וליצנות אחת דוחה מאה תוכחות. אמרו חז"ל, כל התורה שלמד, אם למד, כל התוכחות שקיבל, אם קיבל, כולם מתרחקים ממנו והוא נשאר לבדו. "(ואם) לַצְתָּ - לְבַדְּךָ תִשָּׂא".
אולם אם עשה את ההיפך, "כי אם בתורת ה' חפצו", אז "והיה כעץ שתול... וכל אשר יעשה יצליח". קצה ההתרחקות מהלצים מביא לקצה הקרבה לתורה ומצוות ומעשים טובים.
אמנם יש שלעיתים ההתרחקות אינה לטובה. היינו, אם ההתקרבות היא נפשית, עם הערכה והערצה להם זה מזיק. אולם אם ההתקרבות היא כדי להחזירם למוטב, זה טוב וחשוב, וכמאמר חז"ל:
מעשה שבא רבי אלעזר בן ר' שמעון ממגדל גדור מבית רבו, והיה רכוב על החמור (ומטייל) על שפת [נהר] (הים), ושמח שמחה גדולה והייתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה. נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר. אמר לו: שלום עליך רבי ולא החזיר לו. אמר לו (ר' אלעזר): ריקה, כמה מכוער אותו האיש, שמא כל בני עירך מכוערין כמותך? אמר לו (המכוער): איני יודע אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית. כיון שידע בעצמו שחטא (ר' אלעזר), ירד מן החמור ונשתטח לפניו ואמר לו, נעניתי לך מחול לי. אמר לו: איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני, ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית. היה מטייל אחריו עד שהגיע לעירו. יצאו בני עירו לקראתו והיו אומרים לו שלום עליך רבי רבי מורי מורי, אמר להם (המכוער): למי אתם קורין רבי רבי? אמרו לו, לזה שמטייל אחריך. אמר להם: אם זה רבי אל ירבו כמותו בישראל. אמרו לו מפני מה? אמר להם: כך וכך עשה לי. אמרו לו: אף על פי כן מחול לו, שאדם גדול בתורה הוא. אמר להם: בשבילכם הריני מוחל לו, ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן. מיד נכנס רבי אלעזר בן רבי שמעון ודרש: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז. ולפיכך זכה קנה ליטול [הימנה] (הימנו) קולמוס, לכתוב בו ספר תורה תפילין ומזוזות.
(תענית כ.-כ:)
[ועיין ברש"י ובתוספות "שאותו אדם מכוער היה אליהו הנביא זכור לטוב... ונתכוון להוכיחו שלא ירגיל בדבר". ועיין להגאון הרי"ח הטוב בספרו "בן יהוידע" שעמד על לשון הש"ס "ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן"]
ר' אלעזר בן ר' שמעון היה שקוע בלימוד תורה, עלה והתעלה במעלות רמות, ושמח שמחה גדולה מפני שלמד תורה הרבה. פתאום ראה אדם מכוער, כולו מלא עוונות, בבחינת "חכמת אדם תאיר פניו ועז פניו ישונה", ראה באותו אדם שהיה מוכתם ומלוכלך בצואתו בטינוף בצורה מכוערת ביותר והיה ריק ממש מתורה ומצוות. כשהיה נמצא במחשבת תורה וקדושה ברמה הגבוהה ביותר ונפגש עם אדם מכוער ביותר, "מתועב ומשוקץ", כלשון הרמב"ם בהלכות תשובה, הגיב מיד: כמה מכוער אדם זה במעשיו, שמא כל אנשי עירך הם גם ריקים מתורה ומצוות? ענה לו אותו אדם (אליהו הנביא) בדרך מוסר, אני גדלתי במקום שהוא ריק מתורה ומצוות, אין בו שומרי תורה ואין מי שילמד אותנו תורה, לכן מכוערים אנו. לך אמור לקב"ה: מדוע נולדנו לבנים של עמי הארץ ולא גדלנו בבית הורים תלמידי חכמים? מדוע לא הייתה לנו הזדמנות שבעירנו יהיו בני תורה ולפיכך אנחנו מכוערים? הרגיש ר' אלעזר בן ר' שמעון שהוא טועה ולא כל אדם מכוער אשם בכיעורו, יתכן והוריו אשמים, או שלא באו ללמדם תורה. ביקש סליחה ולא סלח לו. אולם, כשאנשי העיר אמרו לו שאדם גדול בתורה הוא, והיה עסוק בלימוד תורה ולא התפנה לחשוב על מקורו של אותו מכוער, רק אז הסכים למחול. אולם אמר "ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן", וכדברי ה"בן יהוידע": אפשר לעשות כן, להוכיח את המכוערים אבל לא יהא רגיל. יבדוק את הנושא, מי האשם בכיעור. לפיכך אמר ר' אלעזר בן ר' שמעון: לעולם יהא אדם רך כקנה עם בני אדם, לקרבם לאביהם שבשמים.
ללכת למקומות שאין שם תורה כדי לקרבם זו חובה קדושה. לעמוד בקרבתם כדי ללמדם זה חשוב. לשבת במושב על מנת להוכיחם זו מעלה. זה עצמו יגרום לכך שיהא להם קשר עם תורה. אבל זהו רק אמצעי. העיקר שאדם יבדוק את עצמו: אם נמשך למקומות אלו כדי לשכך את תאוותיו, אל ילך ולא יעמוד וכל שכן שלא ישב. אם הולך למקומות אלו להחזירם למוטב, תבוא עליו ברכת טוב.
חביבה פרשה ראשונה של ספר תהילים, שהיא יסוד לכל התהילות, לא להתחבר עם הרשעים. ולא זו בלבד, לא יאמר לא הלכתי... אלך ואשב בטל, כלשון חז"ל, "אתגרה בשינה". על זאת נאמר: "כי אם בתורת ה' חפצו..." וכדברי חז"ל (עבודה זרה יט:) על הפסוק "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב נצור לשונך מרע... סור מרע ועשה טוב..."(תהילים לד יג-טו), שלא יאמר אדם: נצרתי את לשוני, אלך ואתגרה בשינה, היינו מספיק ודי לי. לכן נאמר: "סור מרע", עשית, עתה "עשה טוב". ואין טוב אלא תורה שנאמר: "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו"(משלי ד ב).
העיקר הוא ללמוד תורה ולעסוק במצוות, זה עיקר שאדם צריך לעבוד על עצמו, וזה אושרו וטובו, שיהא "אשרי איש", שיחזור בתשובה בעודו איש. שיתגבר על יצרו ויעשה מצוות לשם שמים ולא לשם שכר ולא על מנת לקבל פרס. ואם יעסוק בתורה יזכה שהתורה תהא על שמו. לפיכך חביב היה פרק זה על דוד המלך עליו השלום.