רוח הקודש הכוללת

אומרת הגמרא:

דוד ריווהו לקדוש ברוך הוא בשירות ותשבחות.
(ברכות ז:)

דע לפני מה אתה עומד!

הנחיה זו, שצריכה לעמוד לנגד עינינו בפתח כל אחד מכ"ד כתבי הקודש, צריכה שבעתיים להוות תמרור בפתחו של ספר תהילים. 

זאת על שום מה?

על שום שעם ישראל הֶחֶרִיג, במהלך הדורות, את הספר, מהותית, מכל יתר כ"ג הספרים. אין לך כספר תהילים שיד הכל, ועין כל, ממשמשת בו הלוך ושוב, שהפך כלי מבטא לצקון לחש, תפילה ודמע ושחוק, בעת צרה ומצוקה כבעת שמחה וגילה, תוגה ושמחה, אבל ויום טוב, כלל ופרט. זה שרובא דעלמא אינם "מעיינים" בו אלא "מתפללים" אותו. "פוק חזי מאי עמא דבר": עם ישראל אימץ את ה"פרקים" והפך אותם ל"מזמורים"; ראה בו יותר "סידור" וספר "תחינות" מאשר "ספר". 

זו אינה תופעה חדשה. למעשה כבר מקדמת דנא מילא הספר תפקיד כזה. צא ולמד מסידור התפילה שאנו אוחזים בידינו, מעשה ידיהם של אנשי כנסת הגדולה, תנאים ואמוראים, גאונים וראשונים ואף אחרונים שאחריהם: משקל ספר תהילים שמשוקע בו עולה לאין ערוך על משקלו של כל ספר אחר. פרקים שלמים – כפסוקי דזמרא, כפתיחות תפילה וכחלק מסיומיה ועוד – ועל אחת כמה וכמה פסוקים בודדים. ממש על כל צעד ושעל אתה פוגש את "ר֥וּחַ יְ-הוָ֖ה דִּבֶּר־בִּ֑י וּמִלָּת֖וֹ עַל־לְשׁוֹנִֽי׃ אָמַר֙ אֱ-לֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לִ֥י דִבֶּ֖ר צ֣וּר יִשְׂרָאֵ֑ל"(שמואל ב כג ב-ג) של נְעִים זְמִר֥וֹת יִשְׂרָאֵֽל (שמואל ב כג א), ומאז ועד היום אין לך כספר תהילים שליווה ומלווה יהודי ויהודייה כל ימיהם. אכן, בדין אמרו חז"ל: "כל שאמר דוד בספרו, כנגדו וכנגד כל ישראל וכנגד כל העתים אמרו"(מדרש תהילים יח), הא ראיה שגם היום הכול ממשיכים ומוצאים בו כלי מבטא.

דומה שהבוחן בקפידה את תכולת הספר יימצא למד שכבר מראשית יצירתו זה היה אופיו. הן שתי שאלות עקרוניות מלוות את הספר [ושאלה נוספת על סדרם של מזמורי תהילים נידונה בגמרא ברכות י.], לדעת כל העוסקים בפרשנותו: זהות מחברו ותקופת חיבורו. ייחוסו לדוד המלך איננו עומד כמובן לדיון, אחר שרבים-רבים מהמזמורים מעידים על כך באופן שאינו משתמע לשתי פנים. ברם, לצד זה, לא מעט מזמורים מיוחסים לאישים הקדומים הרבה לדוד, ואחדים מהמזמורים מתייחסים לתקופות המאוחרות לדוד. "תפילה למשה" (תהילים צ; והשווה פסחים קיז.) הקדום מזה ו"על נהרות בבל" (תהילים קלז) המאוחר מזה. ובכן, מיהו ה"גברא" שמאחורי ה"חפצא"?

חז"ל, שנתנו דעתם לנושא, אמרו כי "דוד כתב ספר תהילים על ידי עשרה זקנים: על ידי אדם הראשון, על ידי מלכי צדק, על ידי אברהם ועל ידי משה ועל ידי הימן ועל ידי ידותון ועל ידי אסף ועל ידי שלושת בני קרח"(בבא בתרא יד:-טו.; וראה רש"י ותוספות שם; לגבי ידותון יש מן הפרשנים שראו בו כלי נגינה או סוג של נעימה). ברם חז"ל אמרו גם ש"כל תושבחות האמורות בספר תהילים כולן דוד אמרן שנאמר 'כלו תפלות דוד בן ישי' (תהילים עב כ), אל תקרי כלו אלא כל אלו"(פסחים קיז.). ובכן, "הם" או "הוא" אמרו את כל המזמורים? יתרה מזו, במדרש (שיר השירים רבה ד ד ועוד) ציינו חכמים שיש מהמזמורים שנאמרו לא רק על ידי שלמה, אישיות שדוד עוד ראה, אלא גם, אפילו, על ידי "עזרא", המאוחר לו הרבה, ואף דבריו משוקעים בספר!

מצינו באמת שתי גישות לחכמים ולפרשנים ביחס למעמדו הנבואי של דוד וביחס לדרגת קדושתו של ספר תהילים. מחד גיסא, מנתה הגמרא (מגילה יד.; וראה רבנו חננאל, רש"י והגהות הגר"א שם; וראה סוטה מח:; וראה מחזה עליון לר"י סנדר) את דוד בכלל ארבעים ושמונה הנביאים שעמדו להם לישראל, אותם שאינם רק נביאים אלא שנבואתם נצרכה לדורות, וככזו הותירה את רישומה בכתבי הקודש. מאידך גיסא, פסוקי תהילים שב'מלכויות זכרונות ושופרות' מופיעים תחת "ובכתבי קדשך כתוב לאמר" ולא תחת "ועל ידי עבדיך הנביאים כתוב לאמר", היינו כ'כתובים' ולא כ'נביאים'. לא בכדי אפוא אכן מוצא אתה חילוקי דעות פרשניים מובהקים בנושא. כך לדוגמה: רס"ג (הקדמה לתרגום ולפירוש) הקובע נחרצות שבנביא ובדברי נבואה עסקינן, ולעומתו הרמב"ם (מורה הנבוכים ב מה; והשווה הקדמת הרמב"ם ליד החזקה ועבודת המלך שם) הקובע נחרצות לא פחות שב'רוח הקודש' ולא ב'נבואה' עסקינן [אודות ההבחנה ביניהן ראו מאמרי "מעמדו הנבואי של ברוך בן נריה", מרחבים ג, ירושלים תשמ"ח עמ' 98-127)] ומשום כך כלול הספר ב'כתובים' ולא ב'נביאים' [וראה מאמרי "אוריאן תליתאי – בגדרי תורה נביאים וכתובים" בשמן רענן ב, ירושלים תנש"א עמ' תנט-תעב]. וכך מִקבץ רב של פרשנים המתמודדים עם הסוגיה (ראבע"ז, רד"ק, מלבי"ם ועוד).

ניתן כמובן להציע הבחנה בין האדם, דוד עצמו, שהוא נביא, ובין כתביו, ספר תהילים, שהם 'כתוביים'. דוגמות לדבר: שמואל שהוא כמובן נביא מזה, בעוד שמגילת רות הנכתבת על ידו (בבא בתרא יד:) והיא 'כתובית' מזה; ירמיהו הנביא מזה, ומגילת איכה הנכתבת על ידו (בבא בתרא יד:) מזה. ניתן לטעון שהוא הדין בנדון דידן. ברם לא זה העיקר. העיקר, והוא מוסכם על רוב-ככל הפרשנים, שגם אם ברוח הקודש עסקינן ומכל שכן אם בנבואה עסקינן, צפיית עתידות שוקעה בספר. חז"ל (פסחים קיז.–קיח.) אינם רואים מניעה מייחוס פרקי תהילים לחזקיה מלך יהודה, לחנניה למישאל ולעזריה ואף למרדכי ולאסתר; מלבי"ם אינו רואה מניעה מייחוס פרק ס"ו למנשה בן חזקיה, פרק ע"ו לנס חזקיה ולמפלת סנחריב, פרק פ"ה לשיבת ציון, פרק פ"ט לגלות צדקיה ועוד, וכבר הוזכר "על נהרות בבל".

אפשר (טוען מלבי"ם, בהקדמתו) ש"כל המזמורים הללו כבר צפו במחזה הנביאים והמשוררים בני קרח ואסף בימי דוד והיו גנוזים וצפונים ביד אנשי הרוח דור דור עד עת שיצא הדבר אל הפועל ואז נאמרו בקול רם על הדוכן כל אחת בשעתה"; אפשר לחילופין שלקחו לוויים מאוחרים את שניסח דוד במזמורים קדומים ושינו מקצת הניסוחים להתאימם לצורך דורם. בין כך ובין כך עשוי גם להתבאר קושי מִבני: המקבילה, האומרת דרשני, בין פרק נ"ג לפרק י"ד, הקרובים להיות זהים [וראה מאמרנו לפרק נ"ג והשווה בין פרקים מ' ו-ע' ובין תחילת פרק ע"א ופתיחת פרק ל"א]! אך לאור הנ"ל ניתן לומר "כי נוסד בימי דוד ונאמר שנית בימי חזקיה על דבר סנחריב", מה שעשוי לשמש כלל: "וכן תוכל לאמר בכל אלה, שתחילה נאמרו בסתר בימי קדם וחזרו ויסדום בגלוי ונמסרו לכל עדת ישראל בקדושת הכתובים"(מלבי"ם בהקדמתו ושוב על אתר).

הוא שאמרנו: מזמורי תהילים משתרעים מאדם הראשון ועד ימינו, עבר הווה ועתיד. דוד המלך חיבר, יצר וערך קובץ ק"ן פרקים המכיל מעט מזמורים קדומים ביותר, נתן להם 'ליטוש' והוסיף עליהם מזמורים רבים, כאלה שחלקם קשורים לאירועי חייו וחלקם נבואיים-עתידיים. מאז ועד עתה הנוסח עצמו אמנם חתום, אך "רחמנא ליבא בעי" ולב אדם היודע צרת נפשו "צובע" את המזמור לפי עניינו-שלו. "דוד, נעים זמירות ישראל, קבע את הלב, את הרגש העליון, הרוח הנשגב, רוח הקודש הכוללת השורה על ישראל ועל מלכותו"(עין איה שבת ב פה אות עא).