הקדמה לחלק הכתובים בתנ"ך
ספרי הכתובים נאמרו ברוח הקודש, למרות שאינם במדרגת הנבואה. כך הם דברי התהילים אשר נאמרו ברוח הקודש בפי דוד המלך, כאומרו "רוח ה' דיבר בי ומילתו על לשוני"(שמואל ב כג ב). וכן חז"ל (פסחים קיז.) מייחסים את ההבדל בפתיחות המזמורים "מזמור לדוד" מול "לדוד מזמור", בסדר השראת השכינה שחלה על דוד. כשנאמר "לדוד מזמור" שרתה עליו רוח הקודש ואחר כך אמר מזמור, וכשנאמר "מזמור לדוד", קודם חיבר את המזמור ואחר כך שרתה עליו שכינה.
בגמרא (עבודה זרה יז.) מסופר על ר' אליעזר שלא שמר על ציווי פסוק בספר משלי: "אל תקרב אל פתח ביתה"(משלי ה ח), ונאמר שם כי בזאת עבר על הכתוב בתורה. מכאן שחז"ל התייחסו לקדושת ספר משלי כמעט כמו לתורה.
הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל ביאר כי מתוך דברי התורה על בריאת האדם ניכר כי עיקר מדרגת האדם הוא בדיבור, ולא בכתב. על כן הנביאים קיבלו את נבואתם בעל פה בחלק הגבוה שבאישיותם, השכל והדיבור. זוהי משמעות המילה "נביא", מלשון ניב שפתיים. לעומת זאת, נבואה שהתקבלה במדרגה נמוכה יותר הגיעה בצורה של כתיבה, והיא מדרגת הכתובים. אם כן, גם מדרגת הכתובים שייכת לרוח הקודש כמו הנבואה, אלא שבאופן יחסי היא נמוכה יותר.
חלק הכתובים שנמצא ראוי להיות מצורף לקובץ הקודש של התנ"ך, נקבע על ידי אנשי כנסת הגדולה. הם שקבעו אילו כתובים יש בהם קדושה וראויים להצטרף לתנ"ך, ואילו שאין בהם קדושה, כגון משלי בן סירא. לאחר חתימת התנ"ך אין יותר ספר שראוי להיכנס למסגרת מקודשת זו, והיא כולה חטיבת קודש שלימה הנקראת תורה שבכתב, עליה אמרו חז"ל (רש"י שמות לא יח) כי תלמיד חכם צריך שיהיה בקי בעשרים וארבעה ספרים, כשם שלה מקושטת בעשרים וארבעה תכשיטים. מכאן שכללו חז"ל בכלל אחד את התורה, הנביאים והכתובים, כספר יסוד ובסיס לכל התורה שבעל פה.
הכתובים נכתבו רובם ככולם בארץ ישראל, מלבד דניאל וחלק מעזרא. לכן הם כולם בבחינת תורת הארץ הטובה. הספרים תהילים, משלי ושיר השירים, נכתבו בתקופת הזוהר של עם ישראל. תהילים על ידי דוד המלך ושיר השירים ומשלי על ידי המלך שלמה.