אשרי האיש, דוד, אשר לא הלך בעצת רשעים

מפסגת אושר בקצה דרך מלאה חתחתים, ממרום הר ציון, אשר כיבושו זה היום (ראיה מתהילים ב ו-ז) עונד עטרה למלכות דוד הרכה, מגיעים לאוזנינו צלצלי שני המזמורים הראשונים בתור פתיחה מלאה חדות-יה ונוהרת בגאון ה'; ההרגשה הראשונה של המלך דוד בהשקיפו עתה לאחור על פני הדרך שהובילה אותו אל גפי מרומי אושרו היא להחזיק טובה לעצמו על אשר לא נלוז בכל הדרך ממעגלי הצדק ולא הטה אזנו ליועצי רע, והוא קורא על עצמו: "אשרי האיש...".

[סימן לדבר ששני המזמורים הראשונים בני זוג הם, הוא מה שנתייחד להם בלבד דרך מליצה אחת; בסוף פרק א' נאמר: "ודרך רשעים תאבד", ובסוף פרק ב' נאמר "ותאבדו דרך". וצא וראה כי חז"ל (ברכות ט:) אכן חיברו שניהם למזמור אחד, ולדעתם "אשרי האיש" ו"למה רגשו גוים" חדא פרשה היא, ופתח באשרי וסיים באשרי.]

אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר ׀ לֹ֥א הָלַךְ֮ בַּעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים וּבְדֶ֣רֶךְ חַ֭טָּאִים לֹ֥א עָמָ֑ד וּבְמוֹשַׁ֥ב לֵ֝צִ֗ים לֹ֣א יָשָֽׁב׃
(תהילים א א)

עֲצַת רְשָׁ֫עִ֥ים מרמזת על עצת אנשי דוד להרוג את שאול במערה (שמואל א כד ה) ועל עצת אבישי להתגנב לתוך המחנה הנרדמה ולהמית את שאול (שמואל א כו ח); "וּבְדֶ֣רֶךְ חַ֭טָּאִים לֹ֥א עָמָ֑ד" מכוון כנגד יואב, שבמגמת רצח עמד וצפה ליד הדרך לשוב אבנר חברונה (שמואל ב ג כו-כז); " וּבְמוֹשַׁ֥ב לֵ֝צִ֗ים לֹ֣א יָשָֽׁב׃" מרמז על "יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו"(שמואל ב ב יד) שבעקב שחוק-דמים זה (שנתרצה אליו יואב כנראה מבלי נטילת רשות מדוד) נשפך דם רב.

[וכעין ראיה לזה שדוד מרמז פה על מקרה מיוחד שהמשתתפים בו הולמם כינוי לצים, שלא תמצא בשום מקום אחר דוד משתמש בתואר "לצים" ביחס לפועלי אוון.]

וְֽהָיָ֗ה כְּעֵץ֮ שָׁת֪וּל עַֽל־פַּלְגֵ֫י מָ֥יִם אֲשֶׁ֤ר פִּרְי֨וֹ ׀ יִתֵּ֬ן בְּעִתּ֗וֹ וְעָלֵ֥הוּ לֹֽא־יִבּ֑וֹל וְכֹ֖ל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֣ה יַצְלִֽיחַ׃
(תהילים א ג)

"אֲשֶׁ֤ר פִּרְי֨וֹ ׀ יִתֵּ֬ן בְּעִתּ֗וֹ", הכוונה: לו היטה דוד אוזן לעצות הנ"ל להמית את שאול בלא עת, אולי אמנם החיש בכך יום עלותו לגדולה, אפס מוטב לו לדוד להידמות לעץ זה השתול על פלגי מים שאינו זקוק להשקאה מלאכותית כדי לבכר את פריו, אלא נותן בעצמו פריו בעתו, ויש לו היתרון כי עלהו לא ייבול וכל אשר יעשה (מלשון "ועץ עושה פרי", בראשית א יא) יצליח. וכן מלכותו של דוד שהגיע אליה בעתה באורח צדק ומישרים תהיה מוצלחת ולאורך ימים.

[גם בפרק נ"ב, אותו חיבר דוד " בְּבוֹא דּוֹאֵג הָאֲדֹמִי וַיַּגֵּד לְשָׁאוּל...", המשיל דוד עצמו בפסוק ו' לעץ, אלא שהוסיף לומר "בבית א-להים", "ואני כזית רענן בבית א-להים...", לפי שאז כאשר תקפו עליו התלאות והיה מורדף בלי חושך, הייתה נפשו נכספת וכמהה לנועם שלוות קודש שזוכים אליה היושבים בבית ה', אשר קדושת הבית סתרה עליהם מכל צר ופגע, לא כן עתה כאשר עלה לגדולה ונזר המלוכה יציץ עליו, הוא פונה עורף לאידיאל הפסיבי הזה, ובנפשו התעורר צימאו לפעולות ומעשים מוצלחים. ולכן אות איווה למשל לו עץ השתול על פלגי מים אשר אחת מסגולותיו "כל אשר יעשה יצליח".]

עַל־כֵּ֤ן ׀ לֹא־יָקֻ֣מוּ רְ֭שָׁעִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט וְ֝חַטָּאִ֗ים בַּעֲדַ֥ת צַדִּיקִֽים׃
(תהילים א ה)

סוף הפסוק כופל עניין ראש הפסוק, ו"עדת צדיקים", כמו "עדת אל", לקמן ראש פרק פ"ב, הוא תואר לדיינים. והכוונה פה על בענה ורכב, אשר בהרשיעם לשפוך דם מלך נידונו למיתה על ידי דוד ובית דינו (שמואל ב ד). וכן גם הנער העמלקי הממותת את שאול (שמואל ב א טו).

כִּֽי־יוֹדֵ֣עַ יְ֭הוָה דֶּ֣רֶךְ צַדִּיקִ֑ים וְדֶ֖רֶךְ רְשָׁעִ֣ים תֹּאבֵֽד׃
(תהילים א ו)

[על דרך האמור לקמן "כי רשעים יאבדו"(תהילים לז כ) ובישעיה: "כִּי בְּלֵיל שֻׁדַּד עָר"(ישעיה טו א) ובאיוב: "כי יש לכסף מוצא..."(איוב כט א)].

"כִּֽי" פה בהוראת "אכן", כלומר: אכן יודע ה' דרך צדיקים, וכינוי "צדיקים" מתייחס פה כדלעיל אל דוד, כאילו בא דוד להעיד על עצמו כי ידיו לא היו בשפך דם זה (צא והקש ל"וישמע דוד אחרי כן ויאמר נקי אנכי וממלתי... מדמי אבנר בן נר", שמואל ב ג כח); "וְדֶ֖רֶךְ רְשָׁעִ֣ים תֹּאבֵֽד׃", נאמר על יואב, שאם אמנם לא נענש בעונש מיתה על דם אבנר ששפך, אולם קללת א-להים רובצת עליו (שמואל ב ג כט), וסוף העונש לבוא ודרכו תאבד.