ספר תהילים - שורש מידת החסידות
מספר תהילים ניתן ללמוד כיצד היא צורת היהודי הנכונה
יסודי התורה ותרי"ג המצוות שציוונו ה' יתברך שמו מפורשים הם בתורה. אולם צורתו השלמה של היהודי אשר מתהלך עם ה', כיצד נראים החיים בפועל כאשר הם חדורים ידיעת ה' והכרה בהשגחתו ומלכותו; כיצד צריך להיות היחס הנכון לתורה ולמצוות, מהו המצב הנפשי והנשמתי בעמידת האדם לפניו יתברך שמו, ומה הֵנָּה הדרגות העילאיות של דביקות בה' ותסיסת רגשות קודש והשראת רוח קדושה אליהם יכול הוא להגיע, כל אלו הם עדיין דברים שטעונים לימוד ועיון.
נושאים ועניינים אלו בידינו למצוא בספר תהילים. והאף אמנם שספר תהילים מיסודו אינו ספר של מוסרים והדרכות, כי אם מזמורים שהיהודי משוחח בהם עם ה' יתברך, תהילות שבחים ובקשות, מגוון סוגי הבעה שיש לאדם מול א-להיו וביטוי רגשות הפועמים בקרבו, אולם עבור המתבונן בסגנון ותוכן המזמורים והרגשות הגלומים בהם, אין ה'תהילים' רק ספר של השתפכות הנפש, 'תהילים' הוא הספר בו מתוארים השקפתו, רגשותיו וצורתו של היהודי המושלם. זהו הספר שיש לנו ללמוד ממנו כיצד צריך להיות ולהראות היהודי. מה הם רגשותיו ותחושותיו, מה הן שאיפותיו ומשאת נפשו ולאיזה דברים הוא צמא ועורג. איזה דברים הם אושרו ואילו עיסוקים הם שעשועיו, את מה הוא אוהב וחושק ומה הוא שונא ומתעב.
מבחינה זו 'תהילים' הוא הספר היסודי ביותר לאחר התורה עצמה, כי הוא מתאר את מצבו ודרגתו של היהודי לאחר שהחדיר והפנים את תוכן מצוות התורה וערכיה בקרבו. ואכן חז"ל השוו בין תהילים לתורה, וכמובא במדרש, משה נתן להם חמישה חומשי תורה, וכנגדם נתן להם דוד ספר תהילים שיש בו חמישה ספרים (מדרש תהילים א).
התורה מלמדת את העקרונות ואת עצם המעשים. ספר תהילים מלמד אותנו איך חי האדם בפועל עם הקב"ה ועם התורה. בתורה נכתבו השרשים, בתהילים כבר מתוארים מצבו וצורתו של היהודי החי לפיהם. כל יסודות ההשקפה היהודית נעוצים בפרקי התהילים - אמונה, בטחון, דביקות, השתוקקות לה', השגחה פרטית על כל צעד ושעל, שכר ועונש, שאלת צדיק ורע לו, המבט על התורה, המבט על הבריאה, וצורת העמידה לפני ה'. כמעט כל מזמור הוא יסוד מחודש בעבודת ה' , תהילים מהווה מקור מרכזי ליסודות היהדות.
וזהו העומק במאמר חז"ל במדרש - "יהיו לרצון אמרי פי - יעשו לדורות ויכתבו לדורות אמרי פי, ויחוקקו לדורות. ולא יהיו קורין בהם כקורין בספרי מירוס (ספרי שירים) אלא יהיו קורין בהן ונוטלין שכר עליהם כנגעים ואהלות"(מדרש תהילים א). לכאורה הדברים תמוהים, דמהיכי תיתי (=מהיכן תביא) שיהיו נוטלין עליהם שכר כנגעים ואהלות, ואיך שייך שיועיל על זה תפילה שתהא אמירתם נחשבת כדבר שאין הם באמת, שהרי הם שירים ותשבחות ולא הלכות. ועצם הדבר תמוה מה הביאו לדוד לבקש על כך, ומדוע לא היה די לו במה שהם שירי קודש עילאיים.
אולם לפי האמור הדבר מבואר, כי הרי מבין בתרי מזמורי התהילים עולה ומתגלה צורתו השלימה של היהודי, ונמצא שיש כאן מסכת שלמה של הדרכה והוראה כיצד על האדם להיות, ומצד זה יש להחשיב את קריאת המזמורים כלימוד הלכות, מאחר שהם מורים לאדם את הדרך ילך בה, והן הלכות עמוקות הצריכות עיון רב.
והיינו שביקש דוד המלך עליו השלום שישכילו להתייחס אליהם ולקרותם באופן זה, שלא יהיו קורין בהן כספרי שירים בלבד, אף שגם הם חשובים בפני עצמם, אלא יהיו קוראים אותם וילמדו מהם את ההוראות הגלומות בהם, וממילא יקבלו עליהם שכר כלומד נגעים ואהלות שהם הלכות עמוקות וסבוכות.
החידוש של ספר תהילים - התורה והמצוות כנועם ועונג
אחד היסודות העולים ומתבלטים ביותר בסגנונו של ספר תהילים הוא הנועם והאושר שישנם בקיום המצוות. אם בסגנון המפורש בתורה המצוות נחשבות כחוב ועול על האדם, והעבודה לה' מתחייבת בהכרח, בתהילים אנו מוצאים גישה רוממה לפיה המצוות הן אושר, עונג ושעשועים לאדם.
וכפי שדוד המלך חוזר ושונה שוב ושוב – "הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים"(תהילים יט יא); "טעמו וראו כי טוב י-הוה"(תהילים לד ט). "כמו חלב ודשן תשבע נפשי ושפתי רננות יהלל פי(תהילים סג ו). "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש: שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו"(תהילים כז ד).
במיוחד בולט הדבר במזמור תמניא אפי (תהילים קיט) שכל המזמור כולו עוסק בשבח ויקר התורה. התורה אינה מופיעה כאן רק כשיעבוד ותביעה אלא "שעשועים". "בחוקותיך אשתעשע לא אשכח דברך"(תהילים קיט טז); "גם עדותיך שעשועי אנשי עצתי"(תהילים קיט כד); "ואשתעשע במצותיך אשר אהבתי"(תהילים קיט מז); "יבואוני רחמיך ואחיה כי תורתך שעשועי"(תהילים קיט עז). "תאבתי לישועתך ה' ותורתך שעשועי"(תהילים קיט קעד).
מובא בחז"ל: "עמד משה לברך את ישראל... וחתם ב'אשריך ישראל מי כמוך'. כיון שעמד דוד פתח במה שחתם משה, ואמר, אף אני אברך את ישראל ב'אשרי' "(מדרש תהילים א.)
התורה מצד עצמה היא חוב על האדם, אולם כאשר זוכה האדם לקיימה אזי יודע ומרגיש שהיא הזכות והאושר הנשגבים ביותר. זוהי השלימות הבאה לאחר מכן; בסופו של דבר מגיעים להבנה ותחושה של "אשרי". מי שדבק בה' ובמצוותיו הדבר מסב לו רוממות נועם ואושר. ואכן בספר התורה רק בסופה מצויין ה'אשרי'.
אולם דוד המלך פותח מיד ב'אשרי', כלומר שכל ספר התהילים כבר מבוסס על הדרגה שהדביקות בה' והליכה בדרכי התורה היא 'אשרי', דהיינו שמרגישים חביבות אושר ונועם בלימוד התורה ובקיום מצוותיה בקרבת ה' ובהליכה בדרכיו. והוא מה שאמרו שם במדרש: "אמר רבי... עשרים ושנים 'אשרי' כתיב בספר תהילים. ולמה, כנגד עשרים ושתים אותיות". ומשמעות הדבר שזהו היסוד המקיף את הכל בספר התהילים, "אשרי".
"אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת י-הוה"(תהילים קיט א); "אשרי איש ירא את ה' במצוותיו חפץ מאוד"(תהילים קיב א); "אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה"(תהילים פד ה); "אשרי אדם עוז לו בך מסילות בלבבם"(תהילים פד ו); "אשרי אדם בוטח בך"(תהילים פד יג); "אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלוקיו"(תהילים קמד טו); "אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת"(תהילים קו ג); "אשרי נוצרי עדותיו בכל לב ידרשוהו"(תהילים קיט ב).
חיי ביטחון וההסתמכות על הנהגת ה'
אחד הדברים המרכזיים העוברים כחוט השני בין כל מזמוריו של דוד המלך הוא ההליכה הצמודה עם הקב"ה, חיים תמידיים עם מלכות ה', לראות בכל פרט שמתרחש השגחה והנהגה ברורה ומכוונת מאת ה'. כמעט כל המזמורים עוסקים בעניין זה.
בתורה בא יסוד זה בקצרה בפרק ח' בספר דברים: "השמר לך פן תשכח את ה' א-להיך... פן תאכל ושבעת... ורם לבבך... ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. וזכרת את ה' אל-היך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל"(דברים ח). בתהילים נתבארה מצוה זו בפירוש רחב ביותר. מזמורי התהילים מכוונים את הבוטח בדרכו השאננה אל ה' יתברך. אין מדובר רק באמונה שה' עושה ומנהיג הכל, אלא ביטחון של האדם הסומך על חסדי ה' ומקווה לישועתו בידיעה ברורה שרק עליו יש לסמוך ובביטחון ודאי שלא ייטשהו ולא יעזבהו. "בך בטחו אבותינו בטחו ותפלטמו. אליך זעקו ונמלטו בך בטחו ולא בושו"(מזמור כב ה-ו); "בך בטחתי אל אבושה אל יעלצו אויבי לי. גם כל קויך לא יבושו, יבושו הבוגדים ריקם"(תהילים כה ב-ג); "ה' עוזי ומגיני בו בטח לבי ונעזרתי"(תהילים כח ז); "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו. יהי חסדך ה' עלינו כאשר יחלנו לך"(תהילים לג כא-כב).
דוד המלך מתרפק על ה' יתברך ומשליך את עצמו לגמרי עליו: "ה' רועי לא אחסר בנאות דשא ירביצני על מי מנוחות ינהלני... גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי"(תהילים כג א,ד); "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך לא יתן לעולם מוט לצדיק"(תהילים נה כג); "ה' אורי וישעי ממי אירא ה' מעוז חיי ממי אפחד... אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח"(תהילים כז א,ג); "אם אמרתי מטה רגלי חסדך ה' יסעדני"(תהילים צד יח); "ה' לי לא אירא מה יעשה לי אדם. ה' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי"(תהילים קיח ו-ז); "השמיעני בבוקר חסדיך כי בך בטחתי"(תהילים קמג ח). והרי הוא מתאר את ביטחונו בה' כתינוק הסמוך על אמו, "אם לא שיוויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי"(תהילים קלא ב); "ואני תמיד עמך אחזת ביד ימיני. בעצתך תנחני ואחר כבוד תקחני"(תהילים עג כג-כד).
התשובה לשאלת ייסורי הצדיקים ושלוות הרשעים
גם הנושא של הנהגת ה' בעולם, שלפעמים נראה צדיק ורע לו רשע וטוב לו, בו עסקו גדולי האומה, כמו שאמרו חז"ל על משה רבינו (ברכות ז.), וכל ספר איוב מיוסד על שאלה זו, וכן ישנו כמה פעמים בדברי הנביאים כגון בחבקוק (א), מקבל התייחסות נכבדה בתהילים בהרבה מקומות, וכגון בפרק ע"ג:
מזמור לאסף... ואני כמעט נטיו רגלי כאין שופכו אשורי (רש"י: מטרם שומי זאת אל ליבי כמעט נטיו רגלי ושופכו אשורי לנטות מאחרי המקום). כי קנאתי בהוללים שלום רשעים אראה. כי אין חרצובות למותם ובריא אולם... הנה אלה רשעים ושלוי עולם השגו חיל. אך ריק זכיתי לבבי וארחץ בנקיון כפיי... ואחשבה לדעת זאת עמל הוא בעיני.
והתשובה לכך היא אותה התשובה שנאמרה בחבקוק, "עד אבוא אל מקדשי א-ל אבינה לאחריתם... איך היו לשמה כרגע ספו תמו מן בלהות. כחלום מהקיץ ה' בעיר צלמם תבזה". כלומר שבסופו של דבר באחריתם יראו הכל כיצד הרע מפיל את עצמו, ויתברר שהכל היה לטובה. וכן נאמר בחבקוק "ויענני ה' ויאמר כתוב חזון ובאר על הלוחות למען ירוץ קורא בו. כי עוד חזון למועד וייפח לקץ, ולא יכזב אם יתמהמה חכה לו כי בא יבוא לא יאחר"(חבקוק ב ב-ג).
וזה גם תוכנו של פרק ל"ז: "לדוד, אל תתחר במרעים אל תקנא בעושי עולה. כי כחציר מהרה ימלו וכירק דשא יבולון... ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו. וענווים יירשו ארץ והתענגו על רוב שלום"(תהילים לז), וכן בפרק נ"ח: "ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע. ויאמר אדם אך פרי לצדיק אך יש אלוקים שופטים בארץ"(תהילים נח יא-יב). כך גם ב"מזמור שיר ליום השבת"(תהילים צב א) העוסק בהתפעלות מגודל עומק הנהגת ה': "איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת. בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי אוון להשמדם עדי עד. ואתה מרום לעולם ה', כי הנה אויביך ה' כי הנה אויביך יאבדו יתפרדו כל פועלי און. ותרם כראם קרני בלותי בשמן רענן. ותבט עיני בשורי בקמים עלי מרעים תשמענה אזני. צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה. שתולים בבית ה' בחצרות א-להינו יפריחו. עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו להגיד כי ישר ה' צורי ולא עולתה בו"(תהילים צב ז-טז), בסוף פרק ק"ז: "שופך בוז על נדיבים ויתעם בתוהו לא דרך. וישגב אביון מעוני וישם כצאן משפחות. יראו ישרים וישמחו וכל עולה קפצה פיה"(תהילים קז מ-מב), בפרק ל"ד: "יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו. כפירים רשו ורעבו ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב"(תהילים לד י-יא) וכן בעוד מקומות בתהילים.
המיוחד בסגנונו של דוד המלך שבעוצם אמונתו ותומתו, דביקותו וקדושתו, הוא רואה כבר מתחילה את החיזיון הנפלא של מה שיתגלה באחרית הדברים. מעתה בתוך המשבר והכאב הוא מזמר ומשבח על נפלאות הנהגת ה' ועוז צדקתו אשר הנה באה, וכבר כעת חוגג ומהלל על מפלת הרשעים ותקומת הצדיקים.
מבט מעמיק הרואה את יד ה'
תהילים מלמד את היהודי להתבונן על כל המתרחש במבט של השגחה פרטית. אפילו בתיאור מאורעות נותן ספר תהילים מבט רווי אמונה ועומק האמת. בתורה לפעמים מתוארים המאורעות כפי מראיהם בחיצוניותם. ואילו בתהילים מובא אותו מאורע מתוך מבט מעמיק יותר הרואה בו את השגחת ה' ורצונו המכוון.
כך לדוגמא בתורה מסופר כיצד נסתבבו הדברים עד שהאחים מכרו את יוסף למצרים, ורק יוסף הוא שהעניק את הכוונה העמוקה "לא אתם שלחתם אותי הנה כי הא-להים"(בראשית מה ח). בתהילים כבר כתוב מלכתחילה: "שלח לפניהם איש לעבד נמכר יוסף"(תהילים קה יז); הקב"ה הוא אשר שלח אותו. בהמשך המאורעות מתואר בתורה סיפור שר המשקים ופתרון חלום פרעה אשר גרם לשחרורו. באותו פרק תהילים מתואר הדבר "שלח מלך ויתירהו מושל עמים ויפתחהו"(תהילים קה כ); ה' הוא ששלח את פרעה לשחררו, הכל הוא מעשי ה'.
כמו כן במאורע של התנכלות המצרים לישראל. בתורה מופיע סיפור העובדות כיצד נתגלגלו הדברים, "ויקם מלך חדש על מצרים... ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה לו פן ירבה..."(שמות א ח-י). בתהילים מתייחס מיד לסיבה השרשית: "הפך לבם לשנוא עמו להתנכל בעבדיו"(תהילים קה כה); הקב"ה הוא שנתן בלבם לשנוא את עם ישראל.
השקפה יסודית זו מנהלת את דוד בכל מהלך חייו, כפי שניתן לראות לא רק בספר תהילים.
כך כאשר ניגש להילחם עם גליית הפלישתי, "וַיַּבֵּ֧ט הַפְּלִשְׁתִּ֛י וַיִּרְאֶ֥ה אֶת־דָּוִ֖ד וַיִּבְזֵ֑הוּ כִּֽי־הָיָ֣ה נַ֔עַר וְאַדְמֹנִ֖י עִם־יְפֵ֥ה מַרְאֶֽה׃... וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ אֶל־הַפְּלִשְׁתִּ֔י אַתָּה֙ בָּ֣א אֵלַ֔י בְּחֶ֖רֶב וּבַחֲנִ֣ית וּבְכִיד֑וֹן וְאָנֹכִ֣י בָֽא־אֵלֶ֗יךָ בְּשֵׁם֙ יְ-הוָ֣ה צְבָא֔וֹ-ת אֱ-לֹהֵ֛י מַעַרְכ֥וֹת יִשְׂרָאֵ֖ל אֲשֶׁ֥ר חֵרַֽפְתָּ׃ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֡ה יְסַגֶּרְךָ֩ יְ-הוָ֨ה בְּיָדִ֜י וְהִכִּיתִ֗ךָ וַהֲסִרֹתִ֤י אֶת־רֹֽאשְׁךָ֙ מֵעָלֶ֔יךָ וְנָ֨תַתִּ֜י פֶּ֣גֶר מַחֲנֵ֤ה פְלִשְׁתִּים֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה לְע֥וֹף הַשָּׁמַ֖יִם וּלְחַיַּ֣ת הָאָ֑רֶץ וְיֵֽדְעוּ֙ כָּל־הָאָ֔רֶץ כִּ֛י יֵ֥שׁ אֱ-לֹהִ֖ים לְיִשְׂרָאֵֽל׃ וְיֵֽדְעוּ֙ כָּל־הַקָּהָ֣ל הַזֶּ֔ה כִּֽי־לֹ֛א בְּחֶ֥רֶב וּבַחֲנִ֖ית יְהוֹשִׁ֣יעַ יְ-הוָ֑ה כִּ֤י לַֽי-הוָה֙ הַמִּלְחָמָ֔ה וְנָתַ֥ן אֶתְכֶ֖ם בְּיָדֵֽנוּ׃"(שמואל א יז מב,מה-מז).
כאשר עם ישראל התנדב ביד רחבה לבניין בית המקדש מכריז דוד המלך: "וְכִ֨י מִ֤י אֲנִי֙ וּמִ֣י עַמִּ֔י כִּֽי־נַעְצֹ֣ר כֹּ֔חַ לְהִתְנַדֵּ֖ב כָּזֹ֑את כִּֽי־מִמְּךָ֣ הַכֹּ֔ל וּמִיָּדְךָ֖ נָתַ֥נּוּ לָֽךְ׃"(דברי הימים א כט). כלומר, וכי משלנו נתנו לך? הרי הכל שלך!
כך מתייחס דוד המלך לכל מאורעותיו בהכנעה ובהסכמה לכל אשר יעשה עמו הקב"ה.
כשהוא נמלט מבית מלכותו מפני בנו עצמו ובשרו נרדף ומושפל, ושמעי בן גרא יוצא לקראתו ומבזהו ומקללו קללה נמרצת, וכאשר אבישי בן צרויה מבקש להגן על כבודו ולהסיר את ראשו של המקלל, אין דוד המלך מרשה לפגוע בו, בנימוק "כי ה' אמר לו קלל את דוד, ומי יאמר מדוע עשיתה כן... הניחו לו ויקלל, כי אמר לו י-הוה"(שמואל ב טז י-יא).
באותו מאורע כאשר ביקש צדוק ליטול עמהם את ארון ה', "ויאמר המלך לצדוק השב את ארון הא-להים העיר, אם אמצא חן בעיני ה' והשיבני והראני אותו ואת נווהו. ואם כה יאמר לא חפצתי בך, הנני יעשה לי כאשר טוב בעיניו"(שמואל ב טו כה-כו).
עשיית תורה ומצוות כדי לעשות רצונו יתברך
סגנון התורה הוא שהמניע לקיום המצוות הוא משום ציווי ה' והחוב לשמוע בקולו. בתהילים אנו מוצאים סגנון מחודש, "לעשות רצונך א-להי חפצתי"(תהילים מ ט); "למדני לעשות רצונך"(תהילים קמג י). די לנו בכך שהוא רצון ה' כדי לעשותם, גם דברים שלא ציווה אנו עושים. ואפילו מה שכתוב בפירוש אין אנו עושים אותם רק משום שציווה, אלא בגלל עצם הדבר שזהו רצונו יתברך.
אכן אנו רואים שדוד המלך בא ללמוד מן המצוות את כללות הנהגתו. וכמו שכתוב בפרק קי"ט, "נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי"(תהילים קיט קה), "מפקודיך אתבונן על כן שנאתי כל אורח שקר"(תהילים קיט קד), "גם עדותיך שעשועי אנשי עצתי"(תהילים קיט כד), "הדריכני בנתיב מצוותיך כי בו חפצתי"(תהילים קיט לה). כלומר דוד מתפלל שהקב"ה ינחה אותו ב'נתיב' המצוות, דהיינו לא רק פעולות המצוות שנאמרו בפירוש, אלא גם מה שניתן ללמוד ממצוות התורה על כללות ה'דרך' וה'נתיב' שרצון ה' שנלך בהם.
וזה נובע מכללות רוחו של דוד המלך, שחפץ לקיים את המצוות מפני שהן רצון ה'. לכן מבקש לקיים את המובן מתוך ההתבוננות בהם על פי רוח הדברים אף שלא נצטווינו עליהם. וכמו שכתב במסילת ישרים: "כללו של דבר, בין כל מי שהאהבה ביניהם עזה באמת, לא יאמר לא נצטוויתי יותר, די לי במה שנצטוויתי בפירוש. אלא ממה שנצטווה ידון על דעת המצווה, וישתדל לעשות מה שיוכל לדון שיהיה לו לנחת"(מסילת ישרים פרק יח).
וכמו שכתב החזון איש באיגרותיו "כל מצוות התורה וחוקיה ניתנו ללמוד מהן, מלבד פרטי מצוותן, את חפץ ה' מאתנו בהנהגתנו, במעשה ובמחשבה ובסידור המושכלות בכל המושג אצלנו על פני האדמה. ומזה למדו חז"ל את תורת המידות, אם כי לא נתייחד להם דיבור מיוחד, אבל הן מעיקר כללות התורה הקדושה"(אגרות החזו"א ח"ג קסה).
יתרה על כך, מפסוקי התהילים עולה כי דוד המלך הגיע לדרגה שנפשו התאחדה עם דרך התורה. וכמובא בגמרא (בבא בתרא יז.) שדוד המלך לא שלט בו יצר הרע, כמו שכתוב "ולבי חלל בקרבי"(תהילים קט כב). והיינו שכאשר תוכן מצוות התורה מאיר וזורח בקרב האדם ואמיתת הטוב ורוממות היושר נהירים לו ותוססים בלבו, ומאידך הוא רואה את גנות ושפלות הרע, אזי מעצם טבעו הוא אוהב טוב ורודף אחריו ומואס ברע ובז לו, ואין כבר כל קיום ליצר בלבו.
והיינו מה שמובא בחז"ל על הפסוק "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך"(תהילים קיט נט). "אמר דוד: ריבונו של עולם, בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות"(ויקרא רבה לה א). כלומר שעצם טבעו ונטיית נפשו כבר היו מקודשים, ואף כאשר היו לו חישובים הגיוניים אשר העלו בפניו צדדים שונים בהכרעותיו, הייתה נטייתו הטבעית מדריכה אותו נכונה, עצם מציאותו נתקדשה להורות לו את האמת.
הדרגות הרמות של השתוקקות להשי"ת
עוד יסוד נשגב שאנו למדים מספר תהילים על צורתו הנכונה של היהודי, הוא המדרגות הרמות באהבת ה' והשתוקקות אליו. "כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך א-להים. צמאה נפשי לא-להים לא-ל חי מתי אבוא ואראה פני א-להים"(תהילים מב ב-ד). א-להים א-לי אתה אשחרך צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ צייה ועייף בלי מים. כן בקודש חזיתיך לראות עוזך וכבודך"(תהילים סג ב-ג).
בתורה אין חיוב של "צמאה לך נפשי", אבל יהודי החי עם הקב"ה ועם התורה בשלימות מגיע לכך. המציאות שנוצרת בלבו היא "וַאֲנִי קִרֲבַת אֱ-לֹהִים לִי טוֹב"(תהילים עג כח). "מה ידידות משכנותיך ה' צבאו-ת. נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה', לבי ובשרי ירננו אל א-ל חי"(פד ב-ג).
התבוננות במעשי השי"ת בבריאה
דוד המלך גם מלמדנו להבחין ולראות את טוב הבריאה וכליל תפארתה, שהוא מעניין עבודת ה' להתבונן בחכמתו ועומק מעשיו יתברך שמו ולהשיג על ידי כך עוצם גדלו ורוב טובו וחסדו, וכמו שהרחיב בזה בהרבה מזמורים, כגון: "ה' א-להי גדלת מאד... מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית"(תהילים קד א,כד); "כי שמחתני ה' בפעליך במעשי ידיך ארנן"(תהילים צב ה); "השמים מספרים כבוד א-ל ומעשה ידיו מגיד הרקיע"(תהילים יט ב); "כי אראה שמיך מעשי אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת"(תהילים ח ד); "אוהב צדקה ומשפט חסד ה' מלאה הארץ"(תהילים לג ה); "לעושה השמים בתבונה... לרוקע הארץ על המים כי לעולם חסדו"(תהילים קלו ה-ו).
דוד המלך ראה בכך עבודה נשגבה להתבונן בטוב ה' המשתפך על כל הבריאה וביופי זהרוריה הממלאים פני תבל, ולראות בכך את גדלו ואת טובו הממלאים את העולם ולהביע זאת בשבח וזמר. וכמו שהרחיב בכך בספר 'חובות הלבבות': "קיבול עבודת הא-להים, כפי אשר יחייבהו השכל למטיב על מי שהטיב לו... ונעלה מזה אל מה שאנו חייבין בו לבורא יתעלה מן השבח וההודאה על רוב חסדו וגודל טובו עלינו"(חובות הלבבות שער עבודת האלוקים פתיחה; ועיין עוד בשער הבחינה).
וכן כתב הרמב"ם: "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? - בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר 'דוד צמאה נפשי לאלוקים לא-ל חי' "(משנה תורה הלכות יסודי התורה פרק ב הלכה ב)
תהילים - מבחן לדרגת האדם
אמרו חז"ל: "הרואה ספר תהילים בחלום יצפה לחסידות"(ברכות נז:). וברמח"ל: "הנה ממה שיועיל הרבה לקנות החסידות, הוא גודל ההסתכלות ורוב ההתבוננות, כי כאשר ירבה האדם להתבונן על גודל רוממותו יתברך, ותכלית שלימותו... והנה ודאי שיעזרהו לזה רוב ההתמדה והעיון במזמורי דוד המלך עליו השלום וההתבוננות במאמריהם ועניינם, כי בהיותם כולם מלאים אהבה ויראה וכל מיני חסידות, הנה בהתבוננו בם, לא ימנע מהתעורר בו התעוררות גדול לצאת בעקבותיו וללכת בדרכיו"(מסילת ישרים פרק כא).
וביד האדם למדוד את עצמו, האם מצבו נכון לפי רוח התורה ורצון ה', לאור אמירותיו של דוד המלך בתהילים; האם גם הוא מרגיש כך? האם גם הוא יכול לומר "ואני קרבת אלוקים לי טוב"? האם גם הוא היה אומר "ברכי נפשי" ומכריז מתוך התרגשות "מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית מלאה הארץ קניניך"? או שאומר זאת רק משום שכתוב כן בתהילים? אם דוד המלך לא היה אומר "צמאה לך נפשי" האם הוא היה אומר זאת מעצמו? האם גם מלבו היו יוצאים מזמורים כעין "תהילה לדוד ארוממך א-להי המלך"? כל עוד שלא הגיע לזה עדיין רבה העבודה לפניו.