תנ"ך על הפרק

ישעיה נד

י״ד אָב תשפ״ג

לפרק הבא 388 / 929 לפרק הקודם
היום

הפרק

רָנִּ֥י עֲקָרָ֖ה לֹ֣א יָלָ֑דָה פִּצְחִ֨י רִנָּ֤ה וְצַהֲלִי֙ לֹא־חָ֔לָה כִּֽי־רַבִּ֧ים בְּֽנֵי־שׁוֹמֵמָ֛ה מִבְּנֵ֥י בְעוּלָ֖ה אָמַ֥ר יְהוָֽה׃הַרְחִ֣יבִי ׀ מְק֣וֹם אָהֳלֵ֗ךְ וִירִיע֧וֹת מִשְׁכְּנוֹתַ֛יִךְ יַטּ֖וּ אַל־תַּחְשֹׂ֑כִי הַאֲרִ֙יכִי֙ מֵֽיתָרַ֔יִךְ וִיתֵדֹתַ֖יִךְ חַזֵּֽקִי׃כִּי־יָמִ֥ין וּשְׂמֹ֖אול תִּפְרֹ֑צִי וְזַרְעֵךְ֙ גּוֹיִ֣ם יִירָ֔שׁ וְעָרִ֥ים נְשַׁמּ֖וֹת יוֹשִֽׁיבוּ׃אַל־תִּֽירְאִי֙ כִּי־לֹ֣א תֵב֔וֹשִׁי וְאַל־תִּכָּלְמִ֖י כִּ֣י לֹ֣א תַחְפִּ֑ירִי כִּ֣י בֹ֤שֶׁת עֲלוּמַ֙יִךְ֙ תִּשְׁכָּ֔חִי וְחֶרְפַּ֥ת אַלְמְנוּתַ֖יִךְ לֹ֥א תִזְכְּרִי־עֽוֹד׃כִּ֤י בֹעֲלַ֙יִךְ֙ עֹשַׂ֔יִךְ יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת שְׁמ֑וֹ וְגֹֽאֲלֵךְ֙ קְד֣וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֔ל אֱלֹהֵ֥י כָל־הָאָ֖רֶץ יִקָּרֵֽא׃כִּֽי־כְאִשָּׁ֧ה עֲזוּבָ֛ה וַעֲצ֥וּבַת ר֖וּחַ קְרָאָ֣ךְ יְהוָ֑ה וְאֵ֧שֶׁת נְעוּרִ֛ים כִּ֥י תִמָּאֵ֖ס אָמַ֥ר אֱלֹהָֽיִךְ׃בְּרֶ֥גַע קָטֹ֖ן עֲזַבְתִּ֑יךְ וּבְרַחֲמִ֥ים גְּדֹלִ֖ים אֲקַבְּצֵֽךְ׃בְּשֶׁ֣צֶף קֶ֗צֶף הִסְתַּ֨רְתִּי פָנַ֥י רֶ֙גַע֙ מִמֵּ֔ךְ וּבְחֶ֥סֶד עוֹלָ֖ם רִֽחַמְתִּ֑יךְ אָמַ֥ר גֹּאֲלֵ֖ךְ יְהוָֽה׃כִּי־מֵ֥י נֹ֙חַ֙ זֹ֣את לִ֔י אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֗עְתִּי מֵעֲבֹ֥ר מֵי־נֹ֛חַ ע֖וֹד עַל־הָאָ֑רֶץ כֵּ֥ן נִשְׁבַּ֛עְתִּי מִקְּצֹ֥ף עָלַ֖יִךְ וּמִגְּעָר־בָּֽךְ׃כִּ֤י הֶֽהָרִים֙ יָמ֔וּשׁוּ וְהַגְּבָע֖וֹת תְּמוּטֶ֑נָה וְחַסְדִּ֞י מֵאִתֵּ֣ךְ לֹֽא־יָמ֗וּשׁ וּבְרִ֤ית שְׁלוֹמִי֙ לֹ֣א תָמ֔וּט אָמַ֥ר מְרַחֲמֵ֖ךְ יְהוָֽה׃עֲנִיָּ֥ה סֹעֲרָ֖ה לֹ֣א נֻחָ֑מָה הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י מַרְבִּ֤יץ בַּפּוּךְ֙ אֲבָנַ֔יִךְ וִיסַדְתִּ֖יךְ בַּסַּפִּירִֽים׃וְשַׂמְתִּ֤י כַּֽדְכֹד֙ שִׁמְשֹׁתַ֔יִךְ וּשְׁעָרַ֖יִךְ לְאַבְנֵ֣י אֶקְדָּ֑ח וְכָל־גְּבוּלֵ֖ךְ לְאַבְנֵי־חֵֽפֶץ׃וְכָל־בָּנַ֖יִךְ לִמּוּדֵ֣י יְהוָ֑ה וְרַ֖ב שְׁל֥וֹם בָּנָֽיִךְ׃בִּצְדָקָ֖ה תִּכּוֹנָ֑נִי רַחֲקִ֤י מֵעֹ֙שֶׁק֙ כִּֽי־לֹ֣א תִירָ֔אִי וּמִ֨מְּחִתָּ֔ה כִּ֥י לֹֽא־תִקְרַ֖ב אֵלָֽיִךְ׃הֵ֣ן גּ֥וֹר יָג֛וּר אֶ֖פֶס מֵֽאוֹתִ֑י מִי־גָ֥ר אִתָּ֖ךְ עָלַ֥יִךְ יִפּֽוֹל׃הןהִנֵּ֤האָֽנֹכִי֙ בָּרָ֣אתִי חָרָ֔שׁ נֹפֵ֙חַ֙ בְּאֵ֣שׁ פֶּחָ֔ם וּמוֹצִ֥יא כְלִ֖י לְמַעֲשֵׂ֑הוּ וְאָנֹכִ֛י בָּרָ֥אתִי מַשְׁחִ֖ית לְחַבֵּֽל׃כָּל־כְּלִ֞י יוּצַ֤ר עָלַ֙יִךְ֙ לֹ֣א יִצְלָ֔ח וְכָל־לָשׁ֛וֹן תָּֽקוּם־אִתָּ֥ךְ לַמִּשְׁפָּ֖ט תַּרְשִׁ֑יעִי זֹ֡את נַחֲלַת֩ עַבְדֵ֨י יְהוָ֧ה וְצִדְקָתָ֛ם מֵאִתִּ֖י נְאֻם־יְהוָֽה׃

מאמרים על הפרק

הגאולה תלויה במצוות פרו ורבו

מציב גבול אלמנה

נחמת עקרים

"אל תראי כי לא תבושי ואל תיכלמי כי לא תחפירי"

ואשת נעורים כי תמאס

כי-מי נח זאת לי

"עניה סערה לא נחמה"

הפטרת פרשת ראה: "כל כלי יוצר עליך לא יצלח"

מאמר על הפרק

מאת: הרב אברהם ריבלין שליט"א

"אל תראי כי לא תבושי ואל תיכלמי כי לא תחפירי"

עיקרו של פרקנו הוא בשורת הקשר האמיץ בין הקב"ה לעם ישראל בימי הגאולה. לשם תיאור זה משתמש ישעיהו בדימוי של כנסת ישראל לאישה, ומשווה את מערכת היחסים שלה עם הקב"ה כיחסי אישה ובעלה. [בספרות הקבלה מדומה כל מעשה בראשית ובריאת העולמות ליחסי אישות של בעל ואשתו, עיין רמח"ל ספר הכללים, במיוחד עמוד כח. גם ההיסטוריה של עם ישראל משולה בקבלה ליחסים אלו – עיין פירוש המדרש ורש"י לשיר השירים]. פרקנו נפתח בדימוי ישראל לאישה עקרה שלא ילדה ולא חוותה חבלי לידה, ובעתיד תפצח ברינה על ריבוי בניה, ועל הרחבת אוהלה לקליטת רוב זרעה. בפסוק ד' מעודד הנביא ואומר: "אל תיראי כי לא תבושי ואל תכלמי כי לא תחפירי, כי בושת עלומיך תשכחי וחרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד".

המלבי"ם מסביר את התקבולת בפסוק על דרך ההבדל שבין בושה לכלימה. "שבושה הוא המתבייש מעצמו, וכלימה הוא המקבל כלימה מאחרים". ועל כן הוא מסביר שכנסת ישראל עברה שני מצבים רעים בעבר: מצב של חטא בעת עלומיה כשהיה לה בעל והיא זנתה תחתיו – זהו מצב של עבודה זרה בעודה על אדמתה והיא התכסתה בושה עצמית גדולה; המצב השני מתאר את העונש, כשבעלה שילחה והיא הייתה אלמנה חיה – זהו המצב של הגלות, כשעם ישראל היה נתון לחרפת גויים וכלימתם (וראה יחזקאל לו כ). בזמן הגאולה כשהקב"ה ישיב את עמו אליו יוסרו שתי הבושות: "אל תיראי כי לא תבושי – כי בושת עלומיך תשכחי" שכן החטא יעלם והבושה העצמית תשכח; ואל תיכלמי כי לא תחפירי – וחרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד" שהרי בימות הגאולה גם הגויים לא יחרפו יותר את עם ישראל שהרי מצב האלמנות והגלות לא ייזכרו עוד.

פירוש זה של המלבי"ם משתלב בהמשך בפרושו לפסוקים הבאים ה'-ח', שגם בהם מצא המלבי"ם שני יסודות אלה בצורה כיאסטית. והיינו שמכאן ואילך מתוארת קודם האישה הנטושה ורק אחר כך האישה החוטאת. בפסוק ה' אומר הנביא שהבעל שעזב את אשתו יחזור אליה, וקדוש ישראל יחזור לאשתו שבגדה בו בהיותם בארץ. גם פסוק ו' מתאר את שתי הנשים, בתחילה האישה שנעזבה בגלות, ולאחריה האישה שזינתה בשנות נעוריה ועל כן נמאסה. פסוק ז' מוקדש לאישה שנעזבה בגולה וזקוקה לקיבוץ בניה לארץ, ופסוק ח' מדבר על האישה שזינתה, וה' קצף עליה ונטשה, והיא זקוקה לרחמיו בשל הסתרת הפנים של שעת הקצף.

וזו ההקבלה הצורנית לפי המלבי"ם:

פסוק ד':

מצב א:	אל תיראי	כי לא תבושי	כי בשת	עלומיך	תשכחי
מצב ב:	אל תכלמי	כי לא תחפירי	וחרפת	אלמנותיך	לא תזכרי עוד

פסוק ה':

מצב ב:	כי בועליך	עושיך	ה' צבאות	שמו
מצב א:	וגואלך	קדוש ישראל	א-להי כל הארץ	יקרא

פסוק ו':

מצב ב:	כי כאשה	עזובה ועצובת רוח	קראך	ה'
מצב א:	ואשת נעורים	כי תמאס	אמר	א-להיך

פסוקים ז'-ח':

מצב ב:	ברגע קטן	עזבתיך	וברחמים גדולים	אקבצך
מצב א:	בשצף קצף	הסתרתי פני רגע ממך	ובחסד עולם	רחמתיך

החוליה החסרה בפרוש המלבי"ם היא הקשר לפסוקים הקודמים, והמעבר מדימוי האישה העקרה בפסוק א' לבושה ולחרפה של האישה שבפסוקים ד'-ח'. חסרון זה נשתדל להשלים ברעיון קצר, ובכך לקשור את העקרה שבפסוק א' עם האישה שבפסוקים הבאים, כפי שמשמע מפשט הפסוקים.

אכן בתורה מוזכרת חרפה באישה עקרה והיא מפורשת אצל רחל: "ורחל עקרה... ותהר ותלד בן ותאמר אסף א-להים את חרפתי"(בראשית כט לא; ל כג). ומהי החרפה? רש"י מציע שתי אפשרויות: "שהייתי לחרפה שאני עקרה"; "ואגדה: כל זמן שאין לאישה בן, אין לה במי לתלות סרחונה, משיש לה בן תולה בו. מי שבר כלי זה? בנך! מי אכל תאנים אלו? בנך!" גם כאן ניכר היסוד של המלבי"ם. האישה העקרה בושה בעצמה על עקרותה, וגם יש לה סרחון שאחרים לועגים לה וכועסים עליה. לאותה אישה עקרה פונה הנביא בפסוקינו ואומר, אל לך לבוש מעצמך ואל לך להיכלם מאחרים "לא תבושי... ולא תיכלמי".

ופן מוסרי נוסף מדגיש עומק מיוחד בנבואת הנחמה שלפנינו. מדרש האגדה שמביא רש"י על טעם קריאת שמו של יוסף "אסף א-להים את חרפתי" הוא תמוה ביותר. רחל מצפה לבן בכיליון עיניים עד כדי העדפת המוות מחיים "ואם אין מתה אנוכי", וכל זאת משום שיעקב כעס והתרגז על תאנה שאכלה רחל? הזאת היא החרפה שאין לה תשובה, על כוס שנשברה, בטרם נולד יוסף?

בשם הסבא מסלבודקה שואלים על "ברכת הנותן לשכווי בינה להבחין בין יום ובין לילה". כלום לא נמצא למתקני מטבע של ברכות "היכי תמצי"(=דוגמא במציאות) של "בינה" גדול מזה לתקן עליו ברכה? ותירץ שהיא הנותנת; לברך על נס גלוי, על טובה גדולה, כל אחד מבין. חז"ל חדשו שצריך לברך גם על חסדים קטנים. "אמר רב יהודה, מודים אנחנו לך על כל טיפה וטיפה שהורדת לנו"(ברכות נט:). אף כאן הברכה על היחידה הקטנה ביותר של בינה, על השכל הפרימטיבי והפשוט ביותר "הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה"! כך גם אצל רחל. פשיטא שרחל צריכה את יוסף לאלף ריבואות(=רבבות) של דברים דגולים, אבל גם הדבר הקטן [והאבסורדי] שכמעט ואין לו "היכי תמצי"(=דוגמא במציאות), גם זה כלול בקרבן תודתה. (שי לתורה עמ' פז)

ולעניינינו, חרפת העקרה האלמנה תישכח בימי הגאולה. "כי ימין ושמאל תפרוצי וזרעך גויים יירש וערים נשמות יושיבו". והתודה על הסרת החרפה תהיה לא רק על ה"רחמים הגדולים" אלא "על כל טיפה וטיפה" של רחמים וגאולה!