תנ"ך על הפרק - ישעיה נד - ואשת נעורים כי תמאס / הרב אברהם ריבלין שליט"א

תנ"ך על הפרק

ישעיה נד

388 / 929
היום

הפרק

רָנִּ֥י עֲקָרָ֖ה לֹ֣א יָלָ֑דָה פִּצְחִ֨י רִנָּ֤ה וְצַהֲלִי֙ לֹא־חָ֔לָה כִּֽי־רַבִּ֧ים בְּֽנֵי־שׁוֹמֵמָ֛ה מִבְּנֵ֥י בְעוּלָ֖ה אָמַ֥ר יְהוָֽה׃הַרְחִ֣יבִי ׀ מְק֣וֹם אָהֳלֵ֗ךְ וִירִיע֧וֹת מִשְׁכְּנוֹתַ֛יִךְ יַטּ֖וּ אַל־תַּחְשֹׂ֑כִי הַאֲרִ֙יכִי֙ מֵֽיתָרַ֔יִךְ וִיתֵדֹתַ֖יִךְ חַזֵּֽקִי׃כִּי־יָמִ֥ין וּשְׂמֹ֖אול תִּפְרֹ֑צִי וְזַרְעֵךְ֙ גּוֹיִ֣ם יִירָ֔שׁ וְעָרִ֥ים נְשַׁמּ֖וֹת יוֹשִֽׁיבוּ׃אַל־תִּֽירְאִי֙ כִּי־לֹ֣א תֵב֔וֹשִׁי וְאַל־תִּכָּלְמִ֖י כִּ֣י לֹ֣א תַחְפִּ֑ירִי כִּ֣י בֹ֤שֶׁת עֲלוּמַ֙יִךְ֙ תִּשְׁכָּ֔חִי וְחֶרְפַּ֥ת אַלְמְנוּתַ֖יִךְ לֹ֥א תִזְכְּרִי־עֽוֹד׃כִּ֤י בֹעֲלַ֙יִךְ֙ עֹשַׂ֔יִךְ יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת שְׁמ֑וֹ וְגֹֽאֲלֵךְ֙ קְד֣וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֔ל אֱלֹהֵ֥י כָל־הָאָ֖רֶץ יִקָּרֵֽא׃כִּֽי־כְאִשָּׁ֧ה עֲזוּבָ֛ה וַעֲצ֥וּבַת ר֖וּחַ קְרָאָ֣ךְ יְהוָ֑ה וְאֵ֧שֶׁת נְעוּרִ֛ים כִּ֥י תִמָּאֵ֖ס אָמַ֥ר אֱלֹהָֽיִךְ׃בְּרֶ֥גַע קָטֹ֖ן עֲזַבְתִּ֑יךְ וּבְרַחֲמִ֥ים גְּדֹלִ֖ים אֲקַבְּצֵֽךְ׃בְּשֶׁ֣צֶף קֶ֗צֶף הִסְתַּ֨רְתִּי פָנַ֥י רֶ֙גַע֙ מִמֵּ֔ךְ וּבְחֶ֥סֶד עוֹלָ֖ם רִֽחַמְתִּ֑יךְ אָמַ֥ר גֹּאֲלֵ֖ךְ יְהוָֽה׃כִּי־מֵ֥י נֹ֙חַ֙ זֹ֣את לִ֔י אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֗עְתִּי מֵעֲבֹ֥ר מֵי־נֹ֛חַ ע֖וֹד עַל־הָאָ֑רֶץ כֵּ֥ן נִשְׁבַּ֛עְתִּי מִקְּצֹ֥ף עָלַ֖יִךְ וּמִגְּעָר־בָּֽךְ׃כִּ֤י הֶֽהָרִים֙ יָמ֔וּשׁוּ וְהַגְּבָע֖וֹת תְּמוּטֶ֑נָה וְחַסְדִּ֞י מֵאִתֵּ֣ךְ לֹֽא־יָמ֗וּשׁ וּבְרִ֤ית שְׁלוֹמִי֙ לֹ֣א תָמ֔וּט אָמַ֥ר מְרַחֲמֵ֖ךְ יְהוָֽה׃עֲנִיָּ֥ה סֹעֲרָ֖ה לֹ֣א נֻחָ֑מָה הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י מַרְבִּ֤יץ בַּפּוּךְ֙ אֲבָנַ֔יִךְ וִיסַדְתִּ֖יךְ בַּסַּפִּירִֽים׃וְשַׂמְתִּ֤י כַּֽדְכֹד֙ שִׁמְשֹׁתַ֔יִךְ וּשְׁעָרַ֖יִךְ לְאַבְנֵ֣י אֶקְדָּ֑ח וְכָל־גְּבוּלֵ֖ךְ לְאַבְנֵי־חֵֽפֶץ׃וְכָל־בָּנַ֖יִךְ לִמּוּדֵ֣י יְהוָ֑ה וְרַ֖ב שְׁל֥וֹם בָּנָֽיִךְ׃בִּצְדָקָ֖ה תִּכּוֹנָ֑נִי רַחֲקִ֤י מֵעֹ֙שֶׁק֙ כִּֽי־לֹ֣א תִירָ֔אִי וּמִ֨מְּחִתָּ֔ה כִּ֥י לֹֽא־תִקְרַ֖ב אֵלָֽיִךְ׃הֵ֣ן גּ֥וֹר יָג֛וּר אֶ֖פֶס מֵֽאוֹתִ֑י מִי־גָ֥ר אִתָּ֖ךְ עָלַ֥יִךְ יִפּֽוֹל׃הןהִנֵּ֤האָֽנֹכִי֙ בָּרָ֣אתִי חָרָ֔שׁ נֹפֵ֙חַ֙ בְּאֵ֣שׁ פֶּחָ֔ם וּמוֹצִ֥יא כְלִ֖י לְמַעֲשֵׂ֑הוּ וְאָנֹכִ֛י בָּרָ֥אתִי מַשְׁחִ֖ית לְחַבֵּֽל׃כָּל־כְּלִ֞י יוּצַ֤ר עָלַ֙יִךְ֙ לֹ֣א יִצְלָ֔ח וְכָל־לָשׁ֛וֹן תָּֽקוּם־אִתָּ֥ךְ לַמִּשְׁפָּ֖ט תַּרְשִׁ֑יעִי זֹ֡את נַחֲלַת֩ עַבְדֵ֨י יְהוָ֧ה וְצִדְקָתָ֛ם מֵאִתִּ֖י נְאֻם־יְהוָֽה׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

הרב אברהם ריבלין שליט
מאת:

ואשת נעורים כי תמאס

נביאים רבים משתמשים במשל של איש ואישה לתאר את יחסי הבורא עם עמו. בשעת החטא מתואר עם ישראל כאשה שבגדה בבעלה וגרמה לכעסו ולריחוקו ממנה, ובשעת הגאולה מתואר העם כאישה שבעלה חוזר אליה באהבה רבה. ואכן עזיבת ה' נקשרת בדברי חז"ל לעבירת העריות: "יודעין היו ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש ולא עבדו עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיה".

כך גם בפרקנו מנבא ישעיהו שהאישה שהיתה "עזובה ועצובת רוח... ואשת נעורים כי תמאס" (ישעיהו נד ו), מתבשרת "כי בשת עלומיך תשכחי וחרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד" (ישעיהו נד ד), ביטויי הבושה והחרפה וגם הכינויים "עזובה ועצובת רוח" מתארים נכונה מצב ריחוק של ה' מעמו בשעת החטא. אבל הביטוי "אשת נעורים כי תמאס" לכאורה קשה, שהרי מקרא מפורש אומר שגם בשעת החטא לא ימאס הקב"ה בעם ישראל: "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם כי אני ה' א-להיהם" (ויקרא כו מד). 

אמנם ניתן לישב שדברי התורה מוסבים על מאיסה על מנת לכלות, "לא מאסתים לכלותם", אבל מאיסה על מנת לייסרם ודאי קיימת, שנאמר: "ויסרתיך למשפט ונקה לא אנקך"(ירמיה מו כה). כך פירש האבן עזרא: "לא מאסתים לכלותם – רק ליסרם עד שיכנע ליבם", וכך משמע מרש"י שכתב: "ואם אפילו אני עושה עמהם זאת הפורענות אשר אמרתי בהיותם בארץ אויביהם, לא מאסתם לכלותם ולהפר בריתי אשר עמם". בכל זאת, הביטוי "אשת נעורים כי תמאס" זוקק הסבר.

נראה שיש להבין את הפועל תמאס על פי הסבר הפסוק האחרון של מגילת איכה: "כי אם מאוס מאסתנו, קצפת עלינו עד מאוד"(איכה ה כב), המפרשים הסבירו לפי דברי הגאון במגילת אסתר שקצף פרושו "בגלוי – כקצף על פני המים... ודרכו של אדם אם יקצוף ומדבר את הדבר, הכעס נח ואינו בוער כל כך", וזו בקשת בני ישראל מהקב"ה בסיום מגילת איכה "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם" (איכה ה כא), שהרי לא מאסתנו מיאוס של ממש [=כי אם מאוס מאסתנו?] הרי רק קצפת עלינו, וקצף אינו אלא לשעה קלה ומיד הוא מתפוגג. 

הרעיון הזה חוזר במפורש בפרקנו: "בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך" – כיוון שמדובר על קצף –הכעס נמשך רק רגע, ולאחריו "ובחסד עולם ריחמתיך". גם המאיסה המוזכרת בהפטרה אינה מאיסה גמורה, לאורך זמן, אלא רק מאיסה לשעתה, "כמו חולה הבוחל בכל דבר מאכל וכשיבריא חוזרת לו התשוקה לאכילה, ויש שהדבר נמאס לעולם וגם זכרונו יעורר גועל נפש, כנאמר בגמרא (כתובות עד: ) :, 'המקדש על מנת שאין בה מומין [והיו בה מומין] ונתרפאה, אף על פי כן אינה מקודשת שיכול לומר שכשנזכר במומין נמאסת בעיניו' "(תוספת ברכה). הנפקא מינה(=הפועל היוצא) בין שני סוגי המאיסות היא האם גורם המאיסה הוא בדבר המאוס עצמו ואז יתכן מאוד שהמאיסה היא עולמית; או שגורם המאיסה הוא באדם המואס [כמו בחולה, שהרי האוכל נשאר אוכל טעים, ורק במצבו החולני הוא מואס בו] ועל כן, בעבור בחילתו יעבור המיאוס. 

הנביא מדגיש שהמאיסה של ה' היא מאיסה זמנית בזה שהוא אינו משוה את עם ישראל לאשה רגילה אלא ל"אשת נעורים כי תמאס". וכך ציין ב"דעת מקרא": "מדרכו של עולם שאהבת נעורים עושה רושם עמוק בלבו של אדם וקשה עליו לעזוב את אשת נעוריו. אף כשהוא נראה כאילו מאס בה וחדל לאהבה אין זה אלא לשעה קלה בלבד, ולאחר מכן הוא חוזר לאהבתו הראשונה". שם בהערה הוא מביא נבואות רבות המדגישות את יחודה של אהבת נעורים: "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך"(ירמיה ב ב), "ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך"(מלאכי ב יד), ושמח מאשת נעוריך... באהבתה תשגה תמיד"(משלי ה יח-יט). וכן אמרו חז"ל: "אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו ראשונה" (יבמות סג:). (ראה עוד סנהדרין כב: שם מתואר הצד ההפוך).

וכך מביא הזהר על הפסוק בויקרא:

משל לאדם שאהב אשה, והיתה דרה בשוק של בורסקאים, אילולא היא שם, לא היה נכנס שמה לעולם, כיון שהיא שמה דומה בעיניו כשוק של בשמים שכל ריחות טובים שבעולם מצויים שם, אף כאן "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם"(ויקרא כו מד) – שהיא מאוסה כשוק של בורסקאים – "לא מאסתים ולא געלתים". ולמה? "לכלותם" – כי כלתה נפשי אליהם. ודומה עלי ככל ריחות טובים שבעולם בגלל כלה זו.
(מובא במאוצרנו הישן ויקרא כו מב)

אף בפרקנו, כיון שמדובר באשת נעורים, הגם שהיה רגע של "תמאס" מובטחים אנו מפי הנביא "ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך, בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך ובחסד עולם רחמתיך"(ישעיה נד ז-ח).

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך