פסוק א:הנביא פונה לדמות הנשית המגלמת את ישראל: רָנִּי, שמחי ושירי, עֲקָרָה, שלֹא יָלָדָה. כנסת ישראל בגלות מדומה לאשה שלא ילדה ושלא תלד ילדים. פִּצְחִי רִנָּה, פתחי בשיר וְצַהֲלִי, זו שלֹא חָלָה, לא ילדה, לכאורה, כִּי לאמתו של דבר רַבִּים יהיו בְּנֵי שׁוֹמֵמָה, העזובה, יותר מִבְּנֵי בְעוּלָה, אָמַר ה'.
פסוק ב:הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ כדי לקבל את בנייך הרבים, וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ, יהיו פרושׂות. אַל תַּחְשֹׂכִי, אל תקמצי במקום או ביריעות. הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ, החבלים שבהם נקשרות יריעות אוהלך אל היתדות, וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי, שכן הגיע הקץ לנדודייך, ומעתה ייקבע אוהלך במקום אחד.
פסוק ג:כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי, וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם, עמים יִירָשׁ, וְעָרִים נְשַׁמּוֹת, שוממות יוֹשִׁיבוּ, ייַשבו.
פסוק ד:הנביא ממשיך בדבריו לציון, שדימה אותה קודם לאשה עקרה: אַל תִּירְאִי מדבר, כִּי לֹא תֵבוֹשִׁי. דבר לא יבייש ולא יאכזב אותך. וְאַל תִּכָּלְמִי, כִּי לֹא תַחְפִּירִי, תתביישי עוד, כִּי בֹשֶׁת עֲלוּמַיִךְ, נעורייך תִּשְׁכָּחִי, וְחֶרְפַּת אַלְמְנוּתַיִךְ לֹא תִזְכְּרִי עוֹד. שוב לא תזכרי לא את ימי בדידותך, כשהיית רווקה, ולא את פגיעותך ואת חוסר הביטחון שחווית כאלמנה. יבוא זמן שכל אלה יישכחו.
פסוק ה:כִּי בֹעֲלַיִךְ, אדונייך הוא עֹשַׂיִךְ, יוצרך, ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ. אינך רווקה או אלמנה, אלא שהפְּרֵדה הממושכת מבעלך היא שהשכיחה ממך את קיומו. הנה את עומדת להיפגש אתו מחדש. וְגֹאֲלֵךְ, קרובך ומושיעך הוא קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל, אֱלֹהֵי כָל הָאָרֶץ יִקָּרֵא, וביכולתו לעשות הכול.
פסוק ו:כִּי כְאִשָּׁה עֲזוּבָה וַעֲצוּבַת רוּחַ עלובה, מדוכאת ומיואשת בגלותך קְרָאָךְ ה', הזמינך אליו, וְאֵשֶׁת נְעוּרִים כִּי תִמָּאֵס, אָמַר אֱלֹהָיִךְ. בעיניו אַת אשת נעוריו, שאינה נמאסת לעולם. על כן הוא עוד יחדש את הקשר אתך.
פסוק ז:ואלו דברי ה': בְּמשך רֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ. הגלות הארוכה היא כרגע קטן אצל הקדוש ברוך הוא. וּלעומת זאת בְרַחֲמִים גְּדֹלִים וממושכים אֲקַבְּצֵךְ חזרה.
פסוק ח:בְּשֶׁצֶף קֶצֶף, בשטף זעם המתפרץ בבת אחת הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ. אין זו נקמה של ממש, אלא הסתרת פנים רגעית, שאם לא כן לא היה נשאר שריד ופליט מישראל. וּמכל מקום, בְחֶסֶד עוֹלָם, נצחי רִחַמְתִּיךְ, אָמַר גֹּאֲלֵךְ ה'. כאשר הכול יחזור לתיקונו תראו כיצד ימי הדכדוך, הגלות והצרות שפקדו אתכם בעבר לא היו אלא מצב עראי.
פסוק ט:כִּי, כמו מֵי נֹחַ, מי המבול – כך זֹאת ההבטחה לִי. כלומר, אֲשֶׁר, כמו שנִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ, ומאז אכן לא היה מבול, כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר בָּךְ, שלא אזעם עלייך ולא אעזבך כבעבר.
פסוק י:כִּי גם אם הֶהָרִים יָמוּשׁוּ, יזוזו ממקומם, וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶנָה, יזדעזעו, ודבר לא יישאר יציב – חַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ, וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט. הקשר עם ה' יישאר יציב תמיד. אָמַר מְרַחֲמֵךְ ה'.
פסוק יא:פניית ניחומים נוספת לכנסת ישראל: עֲנִיָּה סֹעֲרָה, גולה ומטולטלת בלא מנוח, שלֹא נֻחָמָה, עם כל ההבטחות שקדמו, עדיין לא נוחמה מרוב דכדוכה וסבלה. הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ, מרצף בַּפּוּךְ, באבנים יקרות את אֲבָנַיִךְ. כשתשוקמי במקומך, תיבני באבני בניין יקרות. וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים, אבני היסוד שלך יהיו אבני ספיר.
פסוק יב:וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד, שם אבן יקרה, שממנה ייעשו שִׁמְשֹׁתַיִךְ, לוחות נוצצים בשמש, העשויים לנוי ולאור, כגון לוח הזכוכית שבחלונות. וּשְׁעָרַיִךְ אשים לְאַבְנֵי אֶקְדָּח, סוג נוסף של אבן טובה הדומה בגווניה לאש או לגחלים, וְכָל גְּבוּלֵךְ, שטחך לְאַבְנֵי חֵפֶץ, אבני חן שהבריות רוצות אותן. באותם ימים תחדלי להיות ענייה וסוערת, כבר לא תגורי באוהל, אלא תשבי במשכנות מפוארים – בין באופן הממשי ובין כביטוי סמלי.
פסוק יג:לא רק מקומה של ציון ותבנית מגוריה ישתנו; יחול שינוי משמעותי גם ביושבים בה. וְכָל בָּנַיִךְ יהיו לִמּוּדֵי, תלמידי ה', והם ידעו אותו ויורגלו ללכת בדרכיו, וְרַב, ירבה שְׁלוֹם בָּנָיִךְ. הבנים המלומדים לא יריבו זה עם זה אלא יחיו יחדיו בשלום.
פסוק יד:כאשר ישוקמו הריסותייך, בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי. תיבני על בסיס היושר והחוק. רַחֲקִי מֵעֹשֶׁק, כִּי לֹא תִירָאִי. כיוון שתחיי בשלווה ולא תהיי נתונה תחת פחדים, תוכלי להתרחק מגזל, שכן לעתים חוסר יושר מופיע כתוצאה מפחד. ורחקי מִמְּחִתָּה, שבר, צרה, כִּי לֹא תִקְרַב אֵלָיִךְ.
פסוק טו:הֵן, הלוא גּוֹר יָגוּר, יפחד זה שהוא אֶפֶס מֵאוֹתִי, מי שאיננו אתי ושאינו נתון תחת השגחתי. לעומת זאת מִי שגָר אִתָּךְ, כנסת ישראל, ומצטרף אלייך – עָלַיִךְ יִפּוֹל, ישכון לבטח. תוכלי להיבנות בלא כל פחד, כיוון שאני הוא השולט בכול – בכוחות היצירה ובכוחות ההרס.
פסוק טז:הִנֵּה אָנֹכִי בָּרָאתִי את החָרָשׁ, האומן, שאחת מעבודותיו להיות נֹפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם, מלבה את האש, כדי להגדילה, וּבכך הוא מוֹצִיא כְלִי לְמַעֲשֵׂהוּ, מייצר כלים כדי להשתמש בהם, וְיחד עם זאת אָנֹכִי בָּרָאתִי גם מַשְׁחִית לְחַבֵּל. כשם שאני הוא שבראתי את בוני העולם ויוצרי כליו, אני הוא שבראתי את משחיתיו.
פסוק יז:כיוון שהכול שלי, כָּל כְּלִי יוּצַר, שייעשה עָלַיִךְ להזיק לך – לֹא יִצְלָח. וְכָל לָשׁוֹן, אומה, או: כל פה דובר, אשר תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט – תַּרְשִׁיעִי. מי שיבואו כנגדך בטענות משפטיות ובוויכוחים, יחויבו ויפסידו, כמו אלו שיבואו בכוח. זֹאת נַחֲלַת, זהו חלקם המובטח של עַבְדֵי ה', וְזו צִדְקָתָם, גמולם הצודק, או: שכר מעשי צדקותם, שהם מקבלים מֵאִתִּי, נְאֻם ה'.
