א רָנִּ֥י עֲקָרָ֖ה לֹ֣א יָלָ֑דָה פִּצְחִ֨י רִנָּ֤ה וְצַהֲלִי֙ לֹא־חָ֔לָה כִּֽי־רַבִּ֧ים בְּֽנֵי־שׁוֹמֵמָ֛ה מִבְּנֵ֥י בְעוּלָ֖ה אָמַ֥ר יְהוָֽה׃ ב הַרְחִ֣יבִי ׀ מְק֣וֹם אָהֳלֵ֗ךְ וִירִיע֧וֹת מִשְׁכְּנוֹתַ֛יִךְ יַטּ֖וּ אַל־תַּחְשֹׂ֑כִי הַאֲרִ֙יכִי֙ מֵֽיתָרַ֔יִךְ וִיתֵדֹתַ֖יִךְ חַזֵּֽקִי׃ ג כִּי־יָמִ֥ין וּשְׂמֹ֖אול תִּפְרֹ֑צִי וְזַרְעֵךְ֙ גּוֹיִ֣ם יִירָ֔שׁ וְעָרִ֥ים נְשַׁמּ֖וֹת יוֹשִֽׁיבוּ׃ ד אַל־תִּֽירְאִי֙ כִּי־לֹ֣א תֵב֔וֹשִׁי וְאַל־תִּכָּלְמִ֖י כִּ֣י לֹ֣א תַחְפִּ֑ירִי כִּ֣י בֹ֤שֶׁת עֲלוּמַ֙יִךְ֙ תִּשְׁכָּ֔חִי וְחֶרְפַּ֥ת אַלְמְנוּתַ֖יִךְ לֹ֥א תִזְכְּרִי־עֽוֹד׃ ה כִּ֤י בֹעֲלַ֙יִךְ֙ עֹשַׂ֔יִךְ יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת שְׁמ֑וֹ וְגֹֽאֲלֵךְ֙ קְד֣וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֔ל אֱלֹהֵ֥י כָל־הָאָ֖רֶץ יִקָּרֵֽא׃ ו כִּֽי־כְאִשָּׁ֧ה עֲזוּבָ֛ה וַעֲצ֥וּבַת ר֖וּחַ קְרָאָ֣ךְ יְהוָ֑ה וְאֵ֧שֶׁת נְעוּרִ֛ים כִּ֥י תִמָּאֵ֖ס אָמַ֥ר אֱלֹהָֽיִךְ׃ ז בְּרֶ֥גַע קָטֹ֖ן עֲזַבְתִּ֑יךְ וּבְרַחֲמִ֥ים גְּדֹלִ֖ים אֲקַבְּצֵֽךְ׃ ח בְּשֶׁ֣צֶף קֶ֗צֶף הִסְתַּ֨רְתִּי פָנַ֥י רֶ֙גַע֙ מִמֵּ֔ךְ וּבְחֶ֥סֶד עוֹלָ֖ם רִֽחַמְתִּ֑יךְ אָמַ֥ר גֹּאֲלֵ֖ךְ יְהוָֽה׃ ט כִּי־מֵ֥י נֹ֙חַ֙ זֹ֣את לִ֔י אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֗עְתִּי מֵעֲבֹ֥ר מֵי־נֹ֛חַ ע֖וֹד עַל־הָאָ֑רֶץ כֵּ֥ן נִשְׁבַּ֛עְתִּי מִקְּצֹ֥ף עָלַ֖יִךְ וּמִגְּעָר־בָּֽךְ׃ י כִּ֤י הֶֽהָרִים֙ יָמ֔וּשׁוּ וְהַגְּבָע֖וֹת תְּמוּטֶ֑נָה וְחַסְדִּ֞י מֵאִתֵּ֣ךְ לֹֽא־יָמ֗וּשׁ וּבְרִ֤ית שְׁלוֹמִי֙ לֹ֣א תָמ֔וּט אָמַ֥ר מְרַחֲמֵ֖ךְ יְהוָֽה׃ יא עֲנִיָּ֥ה סֹעֲרָ֖ה לֹ֣א נֻחָ֑מָה הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י מַרְבִּ֤יץ בַּפּוּךְ֙ אֲבָנַ֔יִךְ וִיסַדְתִּ֖יךְ בַּסַּפִּירִֽים׃ יב וְשַׂמְתִּ֤י כַּֽדְכֹד֙ שִׁמְשֹׁתַ֔יִךְ וּשְׁעָרַ֖יִךְ לְאַבְנֵ֣י אֶקְדָּ֑ח וְכָל־גְּבוּלֵ֖ךְ לְאַבְנֵי־חֵֽפֶץ׃ יג וְכָל־בָּנַ֖יִךְ לִמּוּדֵ֣י יְהוָ֑ה וְרַ֖ב שְׁל֥וֹם בָּנָֽיִךְ׃ יד בִּצְדָקָ֖ה תִּכּוֹנָ֑נִי רַחֲקִ֤י מֵעֹ֙שֶׁק֙ כִּֽי־לֹ֣א תִירָ֔אִי וּמִ֨מְּחִתָּ֔ה כִּ֥י לֹֽא־תִקְרַ֖ב אֵלָֽיִךְ׃ טו הֵ֣ן גּ֥וֹר יָג֛וּר אֶ֖פֶס מֵֽאוֹתִ֑י מִי־גָ֥ר אִתָּ֖ךְ עָלַ֥יִךְ יִפּֽוֹל׃ טז הן (הִנֵּ֤ה) אָֽנֹכִי֙ בָּרָ֣אתִי חָרָ֔שׁ נֹפֵ֙חַ֙ בְּאֵ֣שׁ פֶּחָ֔ם וּמוֹצִ֥יא כְלִ֖י לְמַעֲשֵׂ֑הוּ וְאָנֹכִ֛י בָּרָ֥אתִי מַשְׁחִ֖ית לְחַבֵּֽל׃ יז כָּל־כְּלִ֞י יוּצַ֤ר עָלַ֙יִךְ֙ לֹ֣א יִצְלָ֔ח וְכָל־לָשׁ֛וֹן תָּֽקוּם־אִתָּ֥ךְ לַמִּשְׁפָּ֖ט תַּרְשִׁ֑יעִי זֹ֡את נַחֲלַת֩ עַבְדֵ֨י יְהוָ֧ה וְצִדְקָתָ֛ם מֵאִתִּ֖י נְאֻם־יְהוָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אברבנאל

אברבנאל

פסוק א:
הנבואה האחת ושלשים תחלתה רני עקרה וגומר עד דרשו ה' בהמצאו, ויש בה ארבעה פרשיות. הראשונה, רני עקרה. השנית, כימי נח. השלישית, ענייה סוערה. הרביעית, הוי כל צמא. וראיתי לשאול בנבואה הזאת ששת השאלות.
פסוק א:
השאלה הראשונה במה שאמר ברגע קטון עזבתיך ואמר בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך ופירשו בו במעט קצף, כי הנה המאמרים ההם בלתי צודקים לפי שעזיבת הש"י את עמו בגלות לא היה רגע קטן כי אם שנים רבות ולא היה ענשם בשצף קצף כי אדון הנביאים אמר עליו מה חרי האף הגדול הזה.
פסוק א:
השאלה השנית בפרשה הד' באומרו הוי כל צמא לכו למים ואשר אין לו כסף לכו שברו ואכלו, כ"א היה התחלת דברו בצמא למים למה אמר ואשר אין לו כסף לכו שברו ואכלו והי' לו לומר לכו שברו ושתו כי השתייה היא להסיר הצמא ומה לו לענין אכילה.
פסוק א:
השאלה השלישית באומרו ואשר אין לו כסף לכו שברו, שהם מאמרים סותרים כי אם אין לו כסף איך יקנה ובמה יקנה.
פסוק א:
השאלה הרביעית באומרו עוד ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב, כי הוא מאמר כפול אחרי שכבר אמר ואשר אין לו כסף לכו שברו ואכולו ולמה חזר ואמר ולכו שברו בלא כסף אף כי אומרו יין וחלב יראה שאין לו ענין במקום הזה כי הנה במים היה מדבר לא ביין וחלב, ובאו אם כן בזאת הנבואה תארים לתורה מים ויין וחלב ולחם שיזכור אחר זה.
פסוק א:
השאלה החמישית באומרו בלא כסף ובלא מחיר, האם יקבל הקב"ה כסף או מחיר מיד בני אדם ללמדם דעת ויראת השם ואיך אם כן שלל בזה מהשם יתברך מה שלא היה דרכו שימצא בו.
פסוק א:
השאלה השישית באומרו אחר כך למה תשקלו כסף בלא לחם כי הוא לא היה מדבר כי אם עם מי שלא היה לו כסף כמ"ש ואשר אין לו כסף לכו שברו ואכלו ואם לא היה לו כסף איך ישקלו אותו לשיוכיחם עליו למה תשקלו כסף בלא לחם, והנני מפרש הכתובים באופן יותרו השאלות כולם.
פסוק א:
הכוונה הכוללת בנבואה הזאת היא לנחם את כנסת ישראל על צרות הגלות וארכו ביעוד הגאולה העתידה בהמשלים אחרים מאשה עקרה ענייה סוערה ודמויים אחרים שיזכור, ולהבטיחם שלא ישובו עוד בגלות ושתמלא הארץ דעה את השם וכמו שיתבאר כל זה בפסוקים.
פסוק א:
רני עקרה וכו' עד עניה סוערה. ענין הפרשה הזאת שהמשיל את האומה או את ירושלם שהכל אח' באשה העקרה שלא ילדה בנים שהיא שוממה ויחידה ובפעם אחת ילדה בנים רבים שכאשר תמצא סביבה בניה רבים תרון ותשבח לבוראה אשר נתנם אליה וזהו אומרו רני עקרה רוצה לומר את ירושלם או בית יעקב שהיית עד כה כאשה עקרה לא ילדה, פצחי רנה וצהלי אותה שעד עתה לא חלה, והוא כפל ענין במלות שונות כי חלה הוא כמו ילדה וכבר המשיל המשורר את האומה בזה המשל מהעקרה באומרו מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה (תהלים קיג, ט), וחכמים זכרונם לברכה בפסיקתא דרשו מלת עקרה באופן אחר אמרו אמר ר' מאיר רני עקרה עקורה אומה שעקרוה אומות העולם הדא הוא דכתיב (תהלים קלז, ט) זכור ה' לבני אדום את יום ירושלם וגומר, עד כאן. ונתן הסבה למה תרון ותצהל באומרו כי רבים בני שוממה רצה לומר אף על פי שהיתה ירושלם כעקרה וכשוממה מבלי בנים עתה ירבו בניה יותר מבני הבעולה שהוא שם נאמר על האומות היושבות בשלוה כאשה היושבת עם בעלה ובניה, וי"מ ארי סגיאין יהון בני ירושלם צדיתא מבני רומי יתיבתא שהיא האומה והמלכות שראה דניאל בחיה הרביעית, ודיבר כנגד ירושלם העקרה והשוממה ההיא (ב) וצוה לה שני דברים הראשונה, הרחיבי מקום אהלך ויריעות משכנותיך יטו אל תחשוכי רוצה לומר שבסבת רוב הבנים שיבואו לה ראוי שתרחיב מקום אהלה ויריעות משכנותיה באופן שיוכלו בניה כולם להכנס שמה ולכן תאריך מתרי האהל כי בהתארכם תפשט האהל יותר ויהיה מקומו יותר גדול, עוד צוה אותה שנית ויתדותיך חזקי רוצה לומר שעד עתה להיות האומה נעה ונדה בגלותה היה האהל נוסע ונודד מפה אל פה ולכן לא היו יתדות האהל תקועים במקום נאמן לפי שהיו נעתקים ממקומם בכל יום אמנם עתה יתמיד יישוב האהל ולא יסע ממקומו ולכן צריך שיחזיק היתדות ויתקעם בארץ מאד כדי שלא יסעו עוד משם ויהיה אהל בל יצען בל יסע יתדותיו לנצח, ונתן הסבה לב' הצווים האלה אם על מה שצוה הרחיבי מקום אהלך וגומר אמר (ג) כי ימין ושמאל תפרוצי וזרעך גוים יירש וערים נשמות יושיבו רוצה לומר שתפרוץ ימה וקדמה וגם הערים הנשמות והנהרסות יושיבו בניה ולכן אמר הרחיבי מקום אהלך כנגד ירושלם ורמז ג"כ בזה למה שניבא יחזקאל שתהיה ירושלם וגם הר הבית ומקום המקדש יותר גדולים כמה וכמה ממה שהיו בימי שלמה כי על כן אמר הרחיבי מקום אהלך, וכנגד שאר ערי יהודה אמר ויריעות משכנותיך יטו אל תחשוכי, ואמר האריכי מתריך על שאר ארצות מהקני והקניזי והקדמוני שעתידין ישראל להורישם וגם זכריה (זכריה ט, א) אמר משא דבר ה' בארץ חדריך ודמשק מנוחתו, ואמר וגם חמת תגבל בה צור וצידון להגיד שתתרחב א"י יותר ויותר ממה שהיתה בימים הראשונים, וכנגד הצווי הב' שצוה ויתדותיך חזקי נתן הסבה באומרו (ד) אל תיראי כי לא תבושי שהבטיחה שלא תבוא עוד לגלות אחר ולא יסע האהל ולא ילך מזן אל זן ולכן ראוי לחזק יתדותיה ולפי שהעולה במעלה ויורד ממנה יבוש ויכלם לכן אמר אל תיראי כי לא תבושי, ואמר ואל תכלמי כי לא תחפירי על הצרות שעברו עליה בגלות שלא תקבל בושה בזכרונם כמו שאמר כי נשכחו הצרות ועל זה אמר כאן כי בושת עלומיך תשכחי וגומר שהוא רמז על עונותיהם הראשונים כמו שאמר חטאת נעורי ופשעי (תהלים כה, ז), ונכון לומר כי בושת עלומיך תשכחי אמר על העונות שעשו בהיותם בארץ קודם גלותם וחרפת אלמנותיך אמר על החרפות והגדופין שסבלו בגלות שהיו שם מבלי מלך ולכן המשילם כאלמנה שאין לה בעל כי מת, (ה) ואתה אין כן כי בועליך חי והוא לא לבד מולך עליך אבל גם אלהי כל הארץ יקרא, וקשור הפסוקים שנתן הסבה למה ישכח כל העונות והצרות באומרו כי בועליך עושיך ה' צבאות שמו וגומר ר"ל עד עתה בגלות בעלוך אדונים אחרים אמנם עתה האל יתברך אשר בראך הוא יהיה בעלך ואדונך בלבד ומפני זה הדבקות לא תחטא עוד, גם כי גואלך שהוא קדוש ישראל אלקי כל הארץ יקרא בזמן ההוא לפי שיהפוך אל העמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ה' ולא יהיה אז בלבד אלקי ישראל כי אם אלקי כל הארץ ומפני זה לא ירים איש מהאומות עוד את ידו ואת רגלו כנגדך כמו שעשו עד כה בהיות חלוף הדתות, והסתכל אומרו אלקי כל הארץ יקרא שביאר בזה מה שביארתי במעיני הישועה שהש"י משגיח בכל האומות ע"י אמצעיי' ומשגיח בישראל בעצמו מבלי אמצעי ולכן נקרא בערך האלקים כי הוא אלוה על האלקים המנהיגים אותם, אמנם בערך ובחינת ישראל לא נקרא בשום מקום אלקי האלקים כי אם אלקים או אלקי ישראל בלבד לפי שהוא בעצמו המנהיג ואין אלקים אחרים אמצעיי' בהנהגתם וכמ"ש מרע"ה רומז לזה כי ה' אלקיכ' הוא אלקי האלקים ואדוני האדונים (דברים י, יז), אמנם בזמן הגאולה תהיה השגחתו מתפשטת על כל בני אדם והם יכירו אלקותו ולכן תהיה השגחתו גם על כל הארץ מבלי אמצעי ולא יקרא אז בערך האומות אלקי האלקים כ"א אלקי כל הארץ וזהו ענין המלכות שאמרו הנביא' והיתה לה' המלוכה והיה השם למלך על כל הארץ (זכריה יד, ט) כמו שנקרא מלך ישראל וגואלו שהענין כולו התיחדות השגחתו על כולם מבלי שר ומזל אמצעי ולרמוז לזה עצמו אמר הנביא כאן וגואלך קדוש ישראל אלקי כל הארץ יקרא:
פסוק ו:
ואמר עוד כי כאשה עזובה ועצובת רוח קראך ה' להגיד שלא היתה האומה בשום זמן מהזמנים נבדלת ונפרדת בהחלט מהשגחה האלקית כאשה שמת בעלה שהיא אלמנה בהחלט אלא כאשה עזובה מבעלה ועצובת רוח כן קראה השם וכן היה לפניו ענינה, וכאשת נעורים כי תמאס מבעלה וכמו שדרשו חז"ל באיכה רבתי (ילקו"ש תתרד) היתה כאלמנה ולא אלמנה ממש שנאמר כי לא אלמן ישראל מאלקיו אלא כאשה שהלך בעלה למדינת הים ודעתו לחזור וכן הוא בתענית (תענית כ, א) ובסנהדרין (סנהדרין קד, א), (ז) ואמנם אומרו ברגע קטון עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך בשצף קצף וגומר הנה המפרשים פירשו רגע על הזמן המועט (ח) וכן בשצף קצף, ואם הדבר כן אין ראוי לפרשו על זמן הגלות כי רב הוא לא רגע קטן ולא שצף קצף וכמו שזכרתי בשאלות, אבל ראוי שיפורש בבוא עליהם צרה וצוקה בגלות מיד הקב"ה היה מרחם עליהם ומצילם מן הכליה על דרך ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם (ויקרא כו, מד), ועל אותו זמן מהצרות בגלות שהיה בלתי מתמיד ומועט עד בוא רחמי שמים אמר הנביא רגע קטן ושצף קצף, אבל הנכון אצלי הוא שרגע הוא מלשון רגע הים שהוא מלשון מנוחה ושצף קצף הוא כמו בחרי קצף וכן פירשו רש"י מדברי מנחם בן סרוק, יאמר הכתוב ברגע קטן רוצה לומר במנוחה קטנה עזבתי אותך בגלות כי שם נתמעטה מנוחתם לרוב צרותיהם, וכנגד זה ברחמים גדולים אקבצך וכן בשצף קצף בחרי אף הסתרתי פני שהיא שכינתי וג"כ הסתרתי פני הרגע שהיא המנוחה וההשקט ממך כי בהסתלק השכינה נסתלק המרגוע והמנוחה כולה, ויהיה א"כ אמרו הסתרתי מושך אחר עצמו ואחר עמו כאלו הרגע ממך הסתרתי ופני הסתרתי, וכנגד זה ובחסד עולם רחמתיך אמר גואלך ה' והותרה בזה השאלה הראשונה.
פסוק ט:
ואמנם אומרו אחר זה כי מי נח זאת לי נמצא בספרים הקדומים חלוף במלה הזאת כי יש ספרים שהיא כתובה מלה אחת כימי וכן תרגמו יונתן וכן דרשוהו בפרק חלק (סנהדרין צט, א) מלשון ימים, ויש ספרים שהם שתי מלות כי מי שהוא מלשון מים, ויש לפרש שתי הנוסחאות כי אם יהיה כימי נח מגזרת יום יאמר הנביא בשם האל שכמו מה שקרה לישראל בחטאתיהם וגאולתם ותשועתם כן קרה לדור המבול שנתרבו על פני כל הארץ והשחית כל בשר את דרכו ונתן השם להם זמן לשוב בתשובה ולא שבו ונתחייבו כליה ונשארו מהם מעט מהרבה נח ובניו והם נעשו לגוי גדול ומאלה נפצה כל הארץ ונשבע ה' בזרוע קדשו שלא להביא עוד מבול לשחת כל בשר כן ישראל פרו ורבו ותמלא הארץ אותם ומלאה הארץ חמס מפניהם ונתן השם להם מקום לשוב בתשובה ולא שבו עדין, ומפני זה שבלת מים שטפתם זרם מים רבים שהוא הגלות האמנם ישארו מהם אחד מעיר ושנים ממשפחה כאותם שניצולו בתיבה והם יהיו לראש פנה וירבו ויעצמו בארץ וישבע השם שלא להביא עוד עליהם גלות והוא אמרו כימי נח זאת לי רוצה לומר בת ירושלם היתה לפני כמו אותם שהיו בימי נח בכל עניניהם הטובים והרעים וכמו שלאותם המועטים שניצולו מהמבול נשבעתי מעבור מי נח על הארץ והשבועה היא הברית שכרת ע"ז כן נשבעתי מקצוף עליך ומגעור בך, ואם נפרש כימי נח מלשון מים יאמר הכתוב כי כמו אותה השבועה וברית שנשבעתי לנח על ענין המים כן נשבעתי לישראל על ענין הגלות ולכן קראם מי נח לפי שגזר הקב"ה על גאון המים בזכות נח עד פה תבוא ולא תוסיף ופה תשית בגאון גליך (איוב לח, יא), וחזר שבועתו אליהם שלא יבאו עוד בגלות באומרו (י) כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה רוצה לומר אלו ההרים החזקים והקשים בטבעם כבר יפול בהם אפשרות ההפסד עם כל קשיים אבל חסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט שא"א שלא תתקיים, ובבראשית רבה כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה (ישעיה נד, י) ר' יהודה בר חנן בשם רבי ברכיה אם ראית זכות אבות שמטה וזכות אבות שנתמטטה לך הדבק בגמילות חסדים הלא הוא דכתיב כי ההרים ימושו אלו האבות והגבעות תמוטינה אלו האמהות וחסדי מאתך לא ימוש. ע"כ. ואפשר לפרש כפי דרכם שאחרי הגאולה לא יצטרכו לזכות האבות והאמהות כי אם מפאת עצמם יזכו לדבקות האלקי ולשמירת השגחתו וזהו אומרו וחסדי מאתך לא ימוש רוצה לומר מאתך מלבד זכות האבות.
פסוק יא:
עניה סוערה וכו' עד הוי כל צמא לכו למים: הכתובים האלה אפשר לפרשם באחד מב' פנים. הא', שהמה קשורים למעלה רוצה לומר אחרי שהדבר כן שנשבעתי מקצף עליך ומגער בך עוד כל ימי הארץ את עניה סוערה בצרות וצער הגלות ושבגלות לא נוחמה דעי נא וראי שתהיה מעלתך אחר גאולתך כל כך שאפילו אבניך יהיו מיושבות על נופך שיהיה לך במקום סיד וכן אשים יסודך ספירים (יב) ושמתי כדכוד שמשותיך רוצה לומר החלונות שהשמש נכנס בהם שדרך בני אדם לעשותם מזכוכית צבועה אני אעשה אותם מכדכוד שהיא אבן זכה ובהירה, וכן שעריך יהיו מאבני אקדח שהיא אבן מזהירה כאש הקודחת, וכל גבולך יהיה לאבני חפץ, וכל זה משל לרוב הגדולה והעושר והכבוד (יג) עוד יעדם בטובות הנפשיות באומרו וכל בניך למודי ה' רוצה לומר שלא יצטרכו למלמד וכמאמר הנביא ירמיהו (ירמיה לא, לז) ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם, וזכר א"כ שלימותם בארץ ראשונה, בעושר וכבוד. שנית, בחכמה שתמלא הארץ דעה את ה'. שלישית, שירבה השלום ביניהם וזהו ורב שלום בניך כי השלום נמשך מהחכמה והידיעה כמו שפירשתי למעלה.
פסוק יד:
ובזה הדרך בצדקה תכונני רוצה לומר בטוב מעשיך וצדקתם תכונני ותתרחקי מעושר עושקים כי לא תיראי מהם כלל ולא תפחדי ממחתה ומגלות אחר לפי שלא יקרב אליך. ואפשר לפרש רחקי מעושק שהוא צווי שלא תשתדל ללכת לעשוק העמים כמנהג השלטונים כל אחד בעבדי' וכדי לאסוף לו ממון לצרכיו ולכן אמר כי לא תיראי רוצה לומר לא תיראי מבוא לדלות ולא תצטרכי לעשוק בני אדם מפני זה, (טו) ואמר הן גור יגור אפס מאותי מלשון אסיפה ונאמר כפי המפרשים על גוג ומגוג שיאספו על בני ישראל אבל לא יהיה במצות השם וזהו אפס מאותי, וכפי דרכם נראה לי לפרשו מלשון יראה כמו גורו לכם מפני חרב (איוב יט, ל) מגור מסביב (ירמיה כ, ג), וענינו כי לפי שהבטיחו שלא יהיה עשוק וגזול ולא יבוא עוד לגלות כמ"ש רחקי מעושק וממחתה כי לא תקרב אליך אמר האם תחשוב שגור יגור כלומר שאסוף יאספו עמים עליך אם לא מפאת השגחתי באמת זה בלתי אפשר כ"א סנחריב מלך אשור אסף עמים להלחם עליך לא כ"א מאותי שנאמר הוי אשור שבט אפי (ישעיה י, ה), וכן נבוכדנצר ושאר המחריבים כולם היו כלי מפצו של הקב"ה ולכן אמר בלשון תימה הן גור יגור אפס מאותי כלומר האם אסוף יאספו העמים להלחם עליך מבלתי רצוני זה לא יהיה ואם יהיה יפלו בידך והוא אומרו מי גר אתך עליך יפול רוצה לומר מי שיאסוף עמים לבוא עליך בשעתו הוא יפול מגדולתו כמו שנפל סנחריב בבואו על ירושלם, (טז) לפי שאנכי בראתי חרש נופח באש פחם ומוציא כלי למעשהו ואנכי בראתי משחית לחבל רוצה לומר אני בראתי החרש לעשות כלי זיין ובראתי המשחית לחבל שכולם הם שלוחי ההשגחה (יז) אבל לך לא יוכלו לחבל וזהו כל כלי יוצר עליך לא יצלח וגומר.
פסוק יד:
ורש"י פירש גם כן הן גור יגור מלשון מגור ויראה רוצה לומר את אל תיראי כי אין ראוי ליירא ולפחד כי אם לנבדל ונפרד ממני וזהו אפס מאותי רוצה לומר הן אמת שגור יגור ויפחד מי שהוא אפס מאותי רוצה לומר נעדר מהשגחתי, ואמנם מאותם האומות מי גר אתך רוצה לומר שבגלות היה גר ונאסף אתך ומתחבר אליך בצרותיך עליך יפול ועמך ישב בגאולתך, ומפני שייעד כזה כנגד כל האומות לכן אמר אח"כ הוי כל צמא לכו למים שישתדלו ללמוד דרכי התורה האלהית באומרו לכו ונעלה אל הר ה' ויורנו מדרכיו, ואשר אין לו כסף לא יחוש כי אין צורך כי בחנם יתנו לו יין וחלב ונמשלה התורה ליין לפי שהוא משמח הלב שהיין ישמח לבב אנוש (תהלים קד, טז) וכן פקודי ה' ישרים משמחי לב (שם יט, יא), וחלב כמו שהחלב קיום היונק וגדולו כן הנשמה קיום התורה וגדולה, ואמר אכילה על היין והחלב כי הם כמאכל ומשקה לגוף ואומרו ואכלו טוב הוא התורה שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו (משלי ד, ב) וחסדי דוד הנאמנים הוא המשיח שנקרא דוד שנאמר דוד עבדי נשיא להם לעולם (יחזקאל לז, כה), ונאמנים פירו' קיימים כמו במקום נאמן והן עד לאמים מזהיר ומעיד בכם זהו הדרך הראשונה כפי המפרשים והלצתי בעדם בפי' הכתובים ויישובם, ועכ"ז אינו נכון בעיני כפי פשוטם.
פסוק יד:
והדרך הב' הוא שהנביא תאר אותה בג' תארים:
פסוק יד:
עניה, שהוא מגזרת עם עני ודל. וסוערה, שמרוב הצרות היא תמיד בסער כמו שאמר הנה סערת ה' יוצאה (ירמיה כג, יט). ותאר שלישי, הוא לא נוחמה כי בהיותה בגלות אין לה נחמה וכמו שאמר במגלת קינות (איכה א, ב) אין לה מנחם מכל אוהביה כל רעיה בגדו בה היו לה לאויבים, וכנגד שלשה התארים הרעים האלה יעדה בג' יעודים טובים. כי כנגד העניות והדלות שקראה עניה אמר הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך וגומר ושמתי כדכוד וגומר רוצה לומר שהבית נבזה מחמרו שהוא הסיד ומהאבנים לפי שהסיד הוא הטיט ששמים ונטבעים בו האבנים ומהאבנים מהם שישימו ביסודות הבית שהם אבנים גדולות ואינם כ"כ משובחות ומהם שישימו בחלונות ובשערים והם האבנים היותר משובחות וטובות ובכתלים שהם גבולי הבית ישימו משאר האבנים שאינם כ"כ משובחות, ולכן אמר הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך שהפוך יהיה לך במקום סיד והוא הכחול השחור שישימו על העינים כמו שאמר (מלכים ב' ט, ל) ותשם בפוך עיניה כי תקרעי בפוך עיניך, ואחר שדיבר מהפוך שיהיה במדרגת הסיד דיבר מהאבנים, וראשונה מהאבנים אשר ישימו ביסודות שהן היותר פחותות ועליהן אמר ויסדתיך בספירים ואמנם בחלונות שיבא בהם השמש אשר נקרא שמשותיך אמר שישים כדכוד והוא האבן האדומה הנקראת רובינו והיא אבן יקרה יותר מן הספיר והשערים גם כן שהם לכבוד ולתפארת ישים באבני אקדח שהוא אבן יותר יקרה מכדכוד והוא הנקרא בלשונם קרבונקל"י שהיא מאירה בלילה כמו גחלי אש. ולכן קראה אבני אקדח, ואמנם כל גבולך שהוא שאר כותלי הבית לא יהיו מאבנים כ"כ יקרות כמו כדכד ואבני אקדח אבל יהיו מאבני חפץ שהם שאר אבנים טובות ומרגליות, וכל זה הוא משל לרוב עושרה תחת היותה בגלות עניה, ואולי שגם זה לפי פשוטו יתקיים בבנין ב"ה העתיד לבוא שיבאו בני המזרח אשר שם האבנים הטובות ויביאו מהם רבות לבנין בית ה' וכן אמרו חכמים ז"ל בב"ר עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות שער המזרחי של בית המקדש הוא ושני פשפשין אבן אחת של מרגלית, והאשימו הרבה למי שלא האמין בזה, ובפסיקתא א"ר בנימין בן לוי עתידין תחומי ירושלם להיות מלאים אבנים טובות ומרגליות.
פסוק יד:
עוד השיב על מה שאמר סוערה ויעדה שתשב בזמן ההוא בהשקט ולא ישופנה עוד השם בסערה ועל זה אמר וכל בניך למודי ה' ובסבת זה יהיה רב שלום בניך כי מהחכמה ופעל השכל ימשך השלום, ואמר גם כן על זה בצדקה תכונני רוצה לומר תהיי במכון ובהשקט שהוא הפך הסערה, וכנגד מ"ש לא נוחמה שהיה כן מפאת הגלות והנוגשים אצים עליהם כל היום אמר רחקי מעושק כי לא תיראי רוצה לומר את תהיי מרוחקת מעושק ומגזל ומכל מיני מחתה כי לא תיראי שיקרבו עוד אליך, ואמנם אמרו הן גור יגור ראוי לפרשו מלשון גר שהוא הנחתו הראשונה וכן כתב אבן כספי בשרשיו שגור הוא המתנועע בטלטול בלי נחת ולכן נקרא הגר גר מפני טלטולו והוא כנגד התושב היושב לבטח, ונקרא האריה הקטן גור לתנועתו הקלה יותר מהאריה הזקן, ומפני שהגר בארץ לא לו הוא מפחד תמיד לכן הושאל זה השם לפחד מגור מסביב מגורת רשע תבואנו, אך אמנם ההנחה הראשונה שהיא העיקר שממנו יצאו הענפים ההם כולם היא מלשון טלטול וגרות כמו ימי שני מגורי (בראשית מז, ט), ואהבתם את הגר (דברים י, יט), ומגרת ביתה, ואבני גיר מנופצות. הם האבנים הפחותות המושלכות בכל צד, ועל זה הדרך נאמר כאן הן גור יגור אפס מאותי רוצה לומר את בצדקה תכונני ורב שלום בניך אמנם גור יגור בגרות בגלות וטלטול מי שיהיה שהוא אפס מאותי כלומר מי שהיה נעדר ונפרד ומרוחק ממני, ולפי שאין מקבלין גרים לימות המשיח כמו שאמרו חכמים ז"ל (יבמות כד, ב) לכן אמר כאן מי גר אתך עליך יפול כלומר אותם חסידי אומות העולם שגרו ונטלטלו עמך ובכל צרתך בגלות היה להם צר עליך יפול רוצה לומר עמך ובקרבך ישב והוא מלשון על פני כל אחיו נפל (בראשית כה, יח) וכן פירשוהו חכמים ז"ל ביבמות פ' כיצד (יבמות כד, ב), והבטיחם שלא תפחד מאומות העולם שלא יבאו להשחיתה ברשעתם באומרו הנה אנכי בראתי חרש וגומר ואנכי בראתי משחית לחבל רוצה לומר ועכ"ז לא יחבלו אותך כי כל כלי יוצר עליך לא יצלח וגומר לפי שזאת נחלת עבדי ה' וצדקתם וזו היא תכלית הנחמה, והנה אמר כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי לפי שהאומות היום הזה בחלוף דתיהם מהם יכריחו דתם לא מויכוח שלא יחפצו בטענות אבל יאמרו שמי שיסתור דתם יהרגוהו וזה ענין אומת ישמעאל ומהם יעשו להכרחתה ויכוחים וטענות והיקשים עיוניים, וזה ענין חכמי אדום שנתיסדו בחכמת הדבור, לכן אמר הנביא כנגד שניהם כל כלי יוצר עליך לא יצלח בדרך מלחמה כמשפט בני ישמעאל וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי בדרך הויכוח במשפט בני אדום לפי שזאת נחלת עבדי השם וצדקתם שלא יזיקם דבר ולא בחיל ולא בכח ולא בטענות הלציות כוזבות: