"עניה סערה לא נחמה"
בפסוק י"א אומר הנביא: "עניה סערה לא נחמה", והתמיהה היא כיצד קורה שאחרי נבואת נחמה נפלאה המושמעת בראשית פרקנו "רני עקרה לא ילדה" (א), נבואה הכוללת בשורות מופלאות "כי ימין ושמאל תפרוצי וזרעך גויים יירש" (ג), "ברחמים גדולים אקבצך" (ז), ובפסוק הקודם לפסוקנו "וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט אמר מרחמך ה'" (י) - כיצד למרות כל אלו מרגישה ציון כ"עניה סערה" [רש"י: שליבה סוער ברובי הצרות] וכמי ש"לא נחמה"?
אותה תמיהה קיימת גם בפרק מ"ט. הפסוק הפותח "ותאמר ציון עזבני ה'..." (מט, יד) הוא המשך לפרק מלא נבואות נחמה נשגבות "בעת רצון עניתיך וביום ישועה עזרתיך" (ח), "הנה אלה מרחוק יבואו" (יב), "רונו שמים וגילי ארץ ופצחו הרים רינה כי נחם ה' עמו וענייו ירחם" (יג) - ועל כל אלה בוכה ציון וזועקת "עזבני ה'"? [עיין בפירוש המלבי"ם נד, יא שדן בשאלה זו ונוקט דרך שונה מזו שנכתוב]
ומה תשובה משיב הקב"ה לענייה הסוערה שלא נוחמה? "הנה אנוכי מרביץ בפוך אבניך ויסדתיך בספירים ושמתי כדכד שמשותיך.. וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך" מה נחמה יש כאן, שלא הייתה בנחמות הנפלאות שבתחילת הפרק, שלא ניחמו את ציון? האם האבנים המתגלגלות בתחילת ההפטרה, טובות מפסוקי הנחמה הקודמים?
וכך נשאלה השאלה במדרש:
"ותאמר ציון עזבני ה'' מה כתיב למעלה מן העניין? פרשת מלך המשיח ... (כאן מצוטטים פסוקי נחמה רבים מראשית הפרק) ... ואחר כך 'ותאמר ציון עזבני ה''? לא היה צריך לומר אלא 'ותאמר ציון' ואחר כך פרשת מלך המשיח"? ומתרץ המדרש: "אלא כיוון שראתה ציון שגלויות מתכנסים וכל ישראל והשמים והארץ שמחים והיא איננה נזכרת, התחילה אומרת 'עזבני י-הוה"
(ילקוט שמעוני, סוף רמז תסט).
כדי להבין את הדברים נוסיף שבהקשר לנבואה שלנו נאמר במדרש: "עניה סערה לא נחמה - עניה מן הצדיקים, עניה מן התורה, עניה מן המצוות וממעשים טובים"(שם רמז תעח).
בהנחה שהשם "ציון" מייצג את הפן הרוחני של העיר והעם, כשם שהבאנו במאמר אחר, נבין ששני המדרשים מדברים בשפה אחת, על תלונה זהה של ציון, שאינה מסתפקת ואינה מתנחמת בפלאי נבואות הנחמה הנפלאות של הנביאים. הנביאים מבטיחים לה קיבוץ גלויות, עושר גשמי, שלטון ועצמה כלכלית "וכל ישראל השמים והארץ שמחים" (לשון הילקוט); אבל 'ציון' עצמה אינה נזכרת והיא חסרה את החלק הרוחני - את השיבה המוחלטת לתורה ולמצוות. ועל כן אומרת ציון "עזבני י-הוה", וכן בפרקנו "עניה סערה - עניה מן הצדיקים, עניה מן התורה עניה ממצוות ומעשים טובים". ציון אינה מתנחמת ב"לחם" לבדו, שמציעות לה נבואות הנחמה, היא רוצה גם את "דבר י-הוה" ואת החלק הרוחני של הגאולה. "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם"(דברים ח ג).
וזו הנחמה שמציע ישעיהו על "ותאמר ציון": "ואנכי לא אשכחך" הרומז לעשרת הדברות ["אנכי ה' א להיך"] ולתורת ה'. גם בפרקנו אם כן מבהיר הנביא לעם, שאכן הגאולה לא תתייחס רק לגלות הגשמית של העם אלא תכלול גם את הפן הרוחני. תשובת הנביא באה במרומז בתיאור האבנים היקרות שבהם תבנה ציון: "הנה אנוכי מרביץ בפוך אבניך ויסדתיך בספירים" (יא). הסיפא של הפסוק פשוטה, אבני היסוד של העיר תהיינה אבני ספיר (אבנים יקרות אדומות, אבן עזרא; אבן לבנה רד"ק בשם רס"ג; ויונתן תירגם "כאבני טבן"); אך מהן או מהו ה"פוך" שבו ירוצפו (פירוש המילה "מרביץ" ע"פ רש"י) רצפות העיר? רש"י פירש "אבני נופך", וכן הביא אבן עזרא "ויש אומרים שכמוהו מילת נופך ספיר". (אמנם אברבנאל ומהר"י קרא פירשו שמדובר בצבע קישוט ולא סוג של אבן)
אם אכן מדובר בפסוק על צמד אבני החושן "נפך-ספיר" (שמות כח יח) נכונים אנו לקלוט את דברי המלבי"ם:
כי האבן נופך היה אבן יהודה והוא אות המלוכה, והאבן ספיר היה אבן יששכר והוא אות התורה והחכמה (ועיין דברי הרב גולדוויכט, אסופת מערכות "יודעי בינה" חנוכה). שני אלה ייסדו את הבניין: כתר מלכות וכתר תורה. אבן שוהם היה אבן יוסף והוא אות ההצלחה והעושר זה יהיה חלון השמש ["ושמתי כדכד שמשותיך"], אות כי השמש תריק להם מגד תבואות שמש עושר והצלחה. אבן אקדח היה אבן לוי, אות העבודה זה יהיה השער לה' צדיקים יבואו בו.
ואם כך, הנחמה המדברת על ארבעת סוגי האבנים היקרות מורה שהגאולה לא תתייחס רק לחלקם של יהודה ויוסף - מלכות וגשמיות, אלא תכלול גם את חלק יששכר ולוי- חלק התורה וחלק העבודה. ואף שבתחילה תהיה גאולה גשמית של מלכות, בחינת 'משיח בן יוסף', תבוא אחרי כן להשלימה הגאולה הרוחנית, בחינת 'משיח בן דוד'; אבל דווקא בזה הסדר: ראשית גאולה גשמית ועל גביה ולאחריה גאולה רוחנית (ועיין עולת ראיה חלק א עמ' רמב), ועל שני העצים יאמר "והיו לאחדים בידך" (יחזקאל לז יז; ועיין בעיון נפרד)
ועל כן מנבא ישעיהו ומגיב לחסרון הנחמה של הענייה הסוערה: "וכל בניך לימודי ה'", וכמו שדרשה הגמרא פסוק זה בשבח לומדי התורה הבונים את העולם, "אל תקרי בניך אלא בוניך"(ברכות סד.). וזה פירושה של אבן הכדכוד "ושמתי כדכד שמשתיך" - "אמר ר' שמואל בר נחמני: פליגי בה תרי מלאכי ברקיע ומאי ניהו מיכאל וגבריאל...חד אמר של שהם וחד אמר של ישפה. אמר להם הקב"ה יהון כְּדֵין וּכְדֵין" [יהיו גם כאלה וגם כאלה] (ילקוט שמעוני תעח). אף כאן "כדכד" כדין וכדין, כדין גאולה גשמית, וכדין גאולה רוחנית. [וראה עוד 'שעבוד וגאולה', אסופת מערכות, ג, עמ' קפא]