פסוק א:רני עקרה. את ירושלים אשר היית כעקרה שלא ילדה על כי אנשים כלו ממנה ואינם הנה עתה בזמן הגאולה רני ושמחי:
פסוק א:פצחי. פתחי פה להרים קול רנה והשמיעי קול גדול את ירושלים אשר היית כאשה אשר לא חלה ללדת וכפל הדבר במ״ש:
פסוק א:כי רבים. כי עתה יתרבו בני ירושלים שהיתה שוממה מבני אדם שהיתה מיושבת ברבת עם:
פסוק ב:הרחיבי. להחזיק את כל בניך המרובים:
פסוק ב:יטו. יהיו נוטים לאורך ולרוחב ואל תחשוכי מלהטותם:
פסוק ב:האריכי מיתריך. החבלים התלוים בשפולי האוהל לקשרם ביתידות האריכי אותם שיהא נוח לקשרם היטב:
פסוק ב:ויתדותיך. היתדות התקועות בארץ חזקי למען לא יזוזו ממקומם והוא ענין מליצה לומר שתתרחב ירושלים מכמות שהיתה ועד עולם תעמוד ולא תחרב עוד:
פסוק ג:כי ימין ושמאול תפרוצי. תתחזק על הכשדים היושבים מימינך ומשמאלך:
פסוק ג:וערים נשמות. הערים השוממות יתיישבו בבני אדם כי יפרו וירבו:
פסוק ד:אל תיראי. אל תפחדי שיהיה צאתך מגלות זה כצאתך משאר הגליות שמצאוך בארצך צרות רבות ורעות כי לא תבושי עוד לעולם להיות משועבדת ונכנעת אל האומות:
פסוק ד:ואל תכלמי. להרים ראש ולהראות גדולה בחושבך פן תגלה שוב:
פסוק ד:כי לא תחפירי. כי היה מובטחת שלא תחפירי עוד ללכת גולה:
פסוק ד:כי בושת עלומיך תשכחי. כי הבושת שהיה לך בימי נעוריך כאשר היית גולה ומטולטלת הבושה הזאת תשכחי כי לא יקרה לך עוד כזאת להזכר על ידה הראשונות:
פסוק ד:וחרפת אלמנותיך. החרפה שהיה לך מאז שהיית מבלי מלך כאלמנה מבלי בעל החרפה ההיא לא תזכרי עוד כי לא תהיה עוד מבלי מלך להזכיר על ידו את הראשונות:
פסוק ה:כי בועליך. כי אדונך המגדל והמרומם אותך הנה שמו ה׳ צבאות על כי הוא מושל בצבאות מעלה ומטה ואם כן מי יעמוד כנגדו לבטל מעשיו:
פסוק ה:וגאלך. הלא גאלך קדוש ישראל אשר יקרא אלהי כל הארץ וידו בכל משלה וכפל הדבר במלות שונות:
פסוק ו:כי כאשה עזובה וכו׳. רצה לומר ה׳ קראך לשוב אליו כדרך האשה העזובה מבעלה והיא עצובת רוח שבעלה קורא אותה לשוב אליו:
פסוק ו:אשת נעורים. כמו אשת נעורים אם תמאס בעיני בעלה הנה לא תתמיד המיאוס כי ישוב ירחם כן אמר אלהיך לרחם עליך:
פסוק ז:ברגע קטן עזבתיך. העזבון שעזבתיך לא היה רק רגע קטן מול הקבוץ שאקבצך כי ברחמים גדולים תהיה ותתמיד לאורך ימים:
פסוק ח:בשצף קצף. במעט קצף הסתרתי פני ממך רק רגע ר״ל אל מול החסד תחשב רק לרגע כי בחסד עולם ארחמך:
פסוק ט:כי מי נח וכו׳. הקצף כך הוא לי כמו מי המבול שהיה בימי נח אשר נשבעתי שלא יהיה עוד מי המבול כן נשבעתי וכו׳:
פסוק י:כי ההרים ימושו. לפעמים יקרה אשר ההרים עם רוב חזקם יסורו ויעתקו ממקומם על ידי רעש וכן הגבעות יונטו לנפול בארץ:
פסוק י:וחסדי. אבל חסדי הוא דבר המתקיים ולא יסור מאתך והבטחת ברית שלומי וכו׳ וכפל הדבר במ״ש:
פסוק יא:עניה סוערה. על ירושלים יאמר שהיא כעניה מרעדת כמרוח סערה ואין מי לנחמה:
פסוק יא:מרביץ בפוך אבניך. אבני הרצפה ארביץ ואשכוב בפוך כי ישפך מתחת רצפת האבנים במקום החול כי כן הדרך לשפוך חול תחת אבני הרצפה להשכיב בהם האבנים ויסדתיך. אשים היסודות באבני ספיר:
פסוק יב:ושמתי כדכד שמשתיך. מחיצות החלונות שהשמש זורחת דרך בם אשימם מאבן כדכד הבהיר ביותר:
פסוק יב:ושעריך. מזוזת השערים יהפכו להיות אבני אקדח המאירים ביותר:
פסוק יב:וכל גבולך. אבני רצפה כל גבוליך יהפכו להיות אבני חפץ ר״ל אבני יקר שהאדם חפץ ורוצה בהם ולא כשאר אבנים המושלכים בחוצות:
פסוק יג:למודי ה׳. ר״ל ישכילו בחכמה כאלו יהיו תלמידי המקום ב״ה:
פסוק יג:ורב שלום בניך. השלום של בניך יהיה הרבה מאד:
פסוק יד:בצדקה. בעבור הצדקה שתעשי תהיה נכונה בכל טובה:
פסוק יד:רחקי מעושק. תהיה מרוחקת מן העושקים אשר לא תיראי מהם כלל וכלל:
פסוק יד:וממחתה. ותהיה מרוחקת ממחתה כי לא תוכל להתקרב אליך ותהיה א״כ מרוחקת ממנה:
פסוק טו:הן גור יגור. באמת יחת ויפחד מי שהוא נעדר ונפרד ומרוחק ממני:
פסוק טו:מי גר אתך. מי שהיה לו תגר ומריבה עמך הוא יפול אליך לשכון עמך להיות סר למשמעתך:
פסוק טז:נופח באש פחם. מנשב באש הנאחז בגחלים כבויים להבעירם יפה:
פסוק טז:ומוציא כלי למעשהו. ע״י הפחמים מוציא כלי הראוי לעשות עמו הדבר אשר עשאוהו בעבורו:
פסוק טז:ואנכי בראתי משחית לחבל. בראתי איש משחית לקלקל את הכלי ההוא ור״ל אני המגרה בך את האויב ואני המשלימו עמך ומתיש כחו:
פסוק יז:כל כלי יוצר עליך. כל כלי זיין אשר יחדדוהו בשבילך להלחם בך:
פסוק יז:לא יצלח. את בעליו לא יצלח כי לא יזיק לך:
פסוק יז:וכל לשון. כל איש לשון מדבר גדולות אשר תקום עמך למשפט להתווכח עמך:
פסוק יז:תרשיעי. את תרשיעי אותו במשפט ויצא מחוייב ותשארי זכאית ר״ל לא יזיקו לך לא במעשה ולא בדיבור:
פסוק יז:זאת. הברכה הזאת היא לנחלה לעבדי ה׳ וזאת היא הצדקה אשר תבוא להם מאתי:
פסוק יז:נאם ה׳. כה אמר ה׳: