א רָנִּ֥י עֲקָרָ֖ה לֹ֣א יָלָ֑דָה פִּצְחִ֨י רִנָּ֤ה וְצַהֲלִי֙ לֹא־חָ֔לָה כִּֽי־רַבִּ֧ים בְּֽנֵי־שׁוֹמֵמָ֛ה מִבְּנֵ֥י בְעוּלָ֖ה אָמַ֥ר יְהוָֽה׃ ב הַרְחִ֣יבִי ׀ מְק֣וֹם אָהֳלֵ֗ךְ וִירִיע֧וֹת מִשְׁכְּנוֹתַ֛יִךְ יַטּ֖וּ אַל־תַּחְשֹׂ֑כִי הַאֲרִ֙יכִי֙ מֵֽיתָרַ֔יִךְ וִיתֵדֹתַ֖יִךְ חַזֵּֽקִי׃ ג כִּי־יָמִ֥ין וּשְׂמֹ֖אול תִּפְרֹ֑צִי וְזַרְעֵךְ֙ גּוֹיִ֣ם יִירָ֔שׁ וְעָרִ֥ים נְשַׁמּ֖וֹת יוֹשִֽׁיבוּ׃ ד אַל־תִּֽירְאִי֙ כִּי־לֹ֣א תֵב֔וֹשִׁי וְאַל־תִּכָּלְמִ֖י כִּ֣י לֹ֣א תַחְפִּ֑ירִי כִּ֣י בֹ֤שֶׁת עֲלוּמַ֙יִךְ֙ תִּשְׁכָּ֔חִי וְחֶרְפַּ֥ת אַלְמְנוּתַ֖יִךְ לֹ֥א תִזְכְּרִי־עֽוֹד׃ ה כִּ֤י בֹעֲלַ֙יִךְ֙ עֹשַׂ֔יִךְ יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת שְׁמ֑וֹ וְגֹֽאֲלֵךְ֙ קְד֣וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֔ל אֱלֹהֵ֥י כָל־הָאָ֖רֶץ יִקָּרֵֽא׃ ו כִּֽי־כְאִשָּׁ֧ה עֲזוּבָ֛ה וַעֲצ֥וּבַת ר֖וּחַ קְרָאָ֣ךְ יְהוָ֑ה וְאֵ֧שֶׁת נְעוּרִ֛ים כִּ֥י תִמָּאֵ֖ס אָמַ֥ר אֱלֹהָֽיִךְ׃ ז בְּרֶ֥גַע קָטֹ֖ן עֲזַבְתִּ֑יךְ וּבְרַחֲמִ֥ים גְּדֹלִ֖ים אֲקַבְּצֵֽךְ׃ ח בְּשֶׁ֣צֶף קֶ֗צֶף הִסְתַּ֨רְתִּי פָנַ֥י רֶ֙גַע֙ מִמֵּ֔ךְ וּבְחֶ֥סֶד עוֹלָ֖ם רִֽחַמְתִּ֑יךְ אָמַ֥ר גֹּאֲלֵ֖ךְ יְהוָֽה׃ ט כִּי־מֵ֥י נֹ֙חַ֙ זֹ֣את לִ֔י אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֗עְתִּי מֵעֲבֹ֥ר מֵי־נֹ֛חַ ע֖וֹד עַל־הָאָ֑רֶץ כֵּ֥ן נִשְׁבַּ֛עְתִּי מִקְּצֹ֥ף עָלַ֖יִךְ וּמִגְּעָר־בָּֽךְ׃ י כִּ֤י הֶֽהָרִים֙ יָמ֔וּשׁוּ וְהַגְּבָע֖וֹת תְּמוּטֶ֑נָה וְחַסְדִּ֞י מֵאִתֵּ֣ךְ לֹֽא־יָמ֗וּשׁ וּבְרִ֤ית שְׁלוֹמִי֙ לֹ֣א תָמ֔וּט אָמַ֥ר מְרַחֲמֵ֖ךְ יְהוָֽה׃ יא עֲנִיָּ֥ה סֹעֲרָ֖ה לֹ֣א נֻחָ֑מָה הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י מַרְבִּ֤יץ בַּפּוּךְ֙ אֲבָנַ֔יִךְ וִיסַדְתִּ֖יךְ בַּסַּפִּירִֽים׃ יב וְשַׂמְתִּ֤י כַּֽדְכֹד֙ שִׁמְשֹׁתַ֔יִךְ וּשְׁעָרַ֖יִךְ לְאַבְנֵ֣י אֶקְדָּ֑ח וְכָל־גְּבוּלֵ֖ךְ לְאַבְנֵי־חֵֽפֶץ׃ יג וְכָל־בָּנַ֖יִךְ לִמּוּדֵ֣י יְהוָ֑ה וְרַ֖ב שְׁל֥וֹם בָּנָֽיִךְ׃ יד בִּצְדָקָ֖ה תִּכּוֹנָ֑נִי רַחֲקִ֤י מֵעֹ֙שֶׁק֙ כִּֽי־לֹ֣א תִירָ֔אִי וּמִ֨מְּחִתָּ֔ה כִּ֥י לֹֽא־תִקְרַ֖ב אֵלָֽיִךְ׃ טו הֵ֣ן גּ֥וֹר יָג֛וּר אֶ֖פֶס מֵֽאוֹתִ֑י מִי־גָ֥ר אִתָּ֖ךְ עָלַ֥יִךְ יִפּֽוֹל׃ טז הן (הִנֵּ֤ה) אָֽנֹכִי֙ בָּרָ֣אתִי חָרָ֔שׁ נֹפֵ֙חַ֙ בְּאֵ֣שׁ פֶּחָ֔ם וּמוֹצִ֥יא כְלִ֖י לְמַעֲשֵׂ֑הוּ וְאָנֹכִ֛י בָּרָ֥אתִי מַשְׁחִ֖ית לְחַבֵּֽל׃ יז כָּל־כְּלִ֞י יוּצַ֤ר עָלַ֙יִךְ֙ לֹ֣א יִצְלָ֔ח וְכָל־לָשׁ֛וֹן תָּֽקוּם־אִתָּ֥ךְ לַמִּשְׁפָּ֖ט תַּרְשִׁ֑יעִי זֹ֡את נַחֲלַת֩ עַבְדֵ֨י יְהוָ֧ה וְצִדְקָתָ֛ם מֵאִתִּ֖י נְאֻם־יְהוָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

רד"ק

רד"ק

פסוק א:
רני עקרה. כתרגומו, כי ההרה תחיל קרוב ללדתה וכן חיל כיולדה:
פסוק א:
בני שוממה. אע"פ שהיתה ירושלם ימים רבים שוממה רבים יהיו בניה:
פסוק א:
מבני בעולה. והם העכו"ם שהם כבעולות כלומר כאשה שיושבת עם בעלה ובניה והפכה האלמנה והשכולה שהיא שוממה והיא ירושלם שהיא כאלמנה, ואמר כאלמנה ולא אלמנה ממש כי בעלה חי וקיים, וי"ת ארי סגיאין וגו', זכר זאת לפי דעתי שהיא מלכות הרביעית כי ישמעאל אע"פ שהיא תקיפה מלכות אדום גוברת עליה:
פסוק ב:
הרחיבי. מרוב בנים שיבוא לך:
פסוק ב:
מקום אהלך. הוא ירושלם:
פסוק ב:
ויריעות משכנותיך. שאר ערי ישראל:
פסוק ב:
יטו. המטים היריעות וימשכו אותם למרחוק להרחיב האהל והמשכנות כמו שאמר זכריהו הנביא משא דבר ה' בארץ חדרך ודמשק מנוחתו, ואמר וגם חמת תגבל בה צור וצידון, ואמר וראמה וישבה תחתיה וגומר, ואמר ירמיהו הנביא הנה ימים באים נאם ה' ונבנתה העיר לה' ממגדל חננאל עד שער הפנה ויצא עד קו המדה וגומר:
פסוק ג:
כי ימין ושמאל תפרצי. על דרך ופרצת ימה וקדמה וזכר דרום וצפונה:
פסוק ג:
וזרעך גוים יירש. כולל מזרח ומערב:
פסוק ג:
וערים נשמות. בין מארץ ישראל בין משאר ארצות ישראל יושיבו אותם:
פסוק ד:
אל תראי. אל תפחדי שיהיה צאתך מגלות זה כצאתך משאר גליות שמצאוך בארצך צרות רבות ורעות בבית ראשון ובבית שני:
פסוק ד:
כי לא תבושי. לעולם אחר שתצאי מזה הגלות לא תהיה לך צרה לעולם כי בעלות האדם לגדולה ותמצאהו שפלות אחר כך יבוש ויכלם:
פסוק ד:
כי בשת עלומיך. הצרות שהיו לך בארצך ובהיות הימים ההם קדמונים קראם עלומים:
פסוק ד:
וחרפת אלמנותיך. הצרות שהיו לך בגליות שהיית כאלמנה ומרוב טובה תשכחו כל הצרות הראשונות כמו שאמר בסוף הספר כי נשכחו הצרות הראשונות:
פסוק ד:
ולא תכלמי. במקום אל תראי שזכר כלומר אל תכלמי מפחד שתפחדי אחר היותך בארצך לא יהיה זה כי לא תחפירי והוא כמו לא תבושי והוא פעל עומד מן הכבד, וכן החפיר לבנון:
פסוק ה:
כי בועליך. מי שהיה אדוניך הוא עושיך ומי שעשאך וכוננך הוא יהיה בעליך כי בגלות בעלוך אדונים אחרים כמו שאמר בעלונו אדונים זולתך:
פסוק ה:
ה' צבאות שמו. והיכולת בידו כי הוא אדון צבאות מעלה ומטה:
פסוק ה:
אלהי כל הארץ יקרא. אז יקרא כמו שאמר ולעבדו שכם אחד כי כל העמים יודו בו אז:
פסוק ה:
ובעליך ועושיך. לשון רבים דרך כבוד כמו מלת אלהים, וכן ישמח ישראל בעושיו:
פסוק ו:
כי כאשה. אין את כמו האשה שמת בעלה כי בעלך חי וקים לעולם אלא הרי את כאשה שקצף עמה בעלה ועזבה ימים רבים:
פסוק ו:
ועצובת רוח. כן קרא שמך ה' אשה עזובה ולא אשה אלמנה, ואם תאמר שיעזבך לעולם כי מאס בך והלא את אשת נעורים ולא ימאס אותה בעלה לעולם:
פסוק ז:
ברגע. אף על פי שארכו ימי הגלות כולם יהיו נחשבים כרגע קטן כנגד הרחמים שיהיו גדולים כשאקבצך, ובי"ת ברגע ר"ל בימים שעזבתיך אותם הימים הם רגע כנגד ימי הטובה:
פסוק ח:
בשצף קצף. זה הפסוק כענין הפסוק הראשון אלא שכפל הענין במלות שונות לחזק הענין, ומלת בשצף פירש מנחם לפי הענין כמו בחרי קצף, ואדוני אבי ז"ל פירש במעט קצף, וכן תרגם יונתן בשעה זעירא סלקית אפי שכינתי מינך:
פסוק ט:
כי מי נח. יש מחלוקת בספרים במלה הזאת ברוב הספרים הם שתי מלות ופי' מנחם מי המבול וסמכה לנח שבאו בימיו ונצל מהם, ויש ספרים שהיא מלה אחת כמו כימי נדת דותה, וכן תרגם יונתן כיומי נח מכל מקום הענין אחד, אמר כמו דבר מי המבול שהיו בימי נח שנשבעתי שלא יעברו עוד על הארץ והיא גזרה שלא תבטל כן נשבעתי אחרי צאתך מהגלות מקצוף עליך ומגער בך, ופי' זאת הגלות והשביה היא לך כמו מי נח כמו שהם לא יהיו עוד כן לא יהיה לך גלות עוד, ושבועת מי נח הוא שאמר שני פעמים ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת כל בשר, כך פירשו רבותינו ולמדו מזה כי לאו לאו שבועה ומדלאו לאו שבועה הן הן נמי שבועה, ויש לפרש כי הברית היא השבועה כמו שאמר והקמותי את בריתי אתכם והברית הוא קיום הדבר וכן שבועה היא קיום הדבר:
פסוק ט:
מגער בך. העי"ן נקרא בחטף קמץ:
פסוק י:
כי ההרים ימושו. ההרים והגבעות הם הדברים הקיימים אשר בארץ ואעפ"י כן פעמים ימושו ותמוטנה ברעש הארץ אבל חסדי ובריתי אתך הוא יותר קיים שלא ימוש לעולם ויש לפרש ההרים והגבעות משל על שרי עכו"ם:
פסוק יא:
עניה סערה. סוערת בסערת הגלות:
פסוק יא:
לא נחמה. פי' עד עתה לא נחמה, ויונתן תרגם חשיכתא מקבלא עולבן קרתא וגומר:
פסוק יא:
מרביץ. מושיב או משכיב כלומר שיהיו אבני היסוד אבני פוך שהם כעין חול והם מרגליות ועליהם ארביץ אבני הקיר, וכן ויסדתיך בספירים וזה אומר לירושלם, וי"ת הא אנא כביש וגומר:
פסוק יא:
ספיר. פירש הגאון רב סעדיה שהוא אבן לבנה, והחכם ר' אברהם כתב שהיא אדומה, וי"ת באבני טבן כמו שתרגם אנקלוס לבנת הספיר כעובד אבן טבא:
פסוק יב:
ושמתי כדכד. תרגם ירושלמי נפך ספיר כדכדינא וספרינא ונפך היא מרגלית שחורה:
פסוק יב:
שמשותיך. החלונות שתכנס בהם השמש אפשר כי פנות החלונות יהיו אבן כדכד או אפשר אויר החלונות יבנה בכדכד כמו שעושין אותו בזכוכית צבועה במיני צבעונים וכשיכה ניצוץ השמש עליהם יהיה המראה יפה מבפנים:
פסוק יב:
לאבני אקדח. הלמ"ד מורה על העצם כלמ"ד לכל כליו תעשה נחשת, הרגו לאבנר, והשלישי לאבשלום:
פסוק יב:
אקדח. אבן מזהירה כאש וכן בתוך אבני אש התהלכתי לפיכך נקראת אקדח מן קדחי אש, וכן תרגם יונתן לאבני גמר כתרגום גחלת גומרא:
פסוק יב:
לאבני חפץ. אבנים שיש חפץ בהם, ומה שאמר כל גבולך כלומר לא ירושלים לבדה אלא אף ערי גבולה, ויתכן לפרש למ"ד לאבני אקדח לאבני חפץ משמשות כלומר האבנים שהיו בהם מתחילה אשים אותם לאבנים טובות ומרגליות, וכן למ"ד ושמתים ליער והדומים להם, והדברים האלה אפשר שיהיו כן כמשמעם או אפשר שהם משל לרוב הגדולה שתהיה לישראל ושפע הטובה עד שאם ירצו יעשו בנינם באבנים טובות ומרגליות:
פסוק יג:
וכל בניך למודי ה'. למודי תאר כמו שפירשנו לשמוע בלימודים, וזה כענין שאמר ירמיהו הנביא ולא ילמדו עוד איש אל רעהו ואיש את אחיו לאמור דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם:
פסוק יג:
ורב שלום בניך. ר"ל וירבה כי רב פעל עבר מבעלי הכפל מוסב ומורה לעתיד מפני הוי"ו:
פסוק יד:
בצדקה. בצדקה שתעשי תהיי נכונה בגדולה לעולם ותהיי רחוקה מעשק בני אדם:
פסוק יד:
כי לא תיראי. אפילו פחד ויראה לא יהיה לך מהם ותהיה רחוקה ממחיתם שלא תקרב אליך, והענין כפול במלות שונות:
פסוק יד:
רחקי. כמו תרחקי וכן ומות בהר כמו ותמות, ושים בסלע קנך כמו ותשים:
פסוק טו:
הן גור יגור. פירושו כתרגומו ענין אסיפה כמו יגורו עלי עזים, ודרך פשוטו יתפרש כן הנה יאספו עליך עמים:
פסוק טו:
אפס מאותי. לא במצותי כמו שנאספו עליך פעמים אחרים במצותי כסנחריב ונבוכדנצר אבל אלה הגוים שיאספו אליך והם גוג ומגוג לא במצותי ואין האסיפה ההיא מאתי, ואע"פ שאמר בנבואת יחזקאל והעליתיך מירכתי צפון והביאותך אל הרי ישראל, ומה שאמר יעלו דברים על לבבך זהו הענין בעצמו כי האל שם בלבו לבא שם לא לרעת ישראל אלא לטובתם ולקחת נקמת ישראל ממנו ומן העכ"ם האחרים שהרעו לישראל ובארץ ישראל יקח נקמתו מהם לכבוד שמו ולכבוד ישראל ולהנאתם שיהיה בזתם ושללם לישראל זהו פירוש אפס מאותי לא יעלו מאתי להרע לך כמו שתהיה מחשבתם כן:
פסוק טו:
מי גר אתך עליך יפול. מי שיאסוף אתך להלחם עליך יפול כמו שאמר על הרי ישראל יפול:
פסוק טז:
הן. כן כתיב וקרי הנה והענין אחד, אמר אף על פי שכלי המלחמה הם מעשה האדם ויבא גוג ומגוג והעכו"ם אשר עמו בכלי מלחמה לרוב מי שיעשה כלי המלחמה אני עשיתי אותו וכיון שאני עשיתי העושה ובידי לחבל העושה כל שכן המעשה ואם הם באים בכלי מלחמתם אני בראתי משחית לחבל הם וכליהם כמו שאמר והכתי קשתך מיד שמאלך וחיציך מיד ימינך אפיל:
פסוק טז:
באש פחם. כי בפחם יפעלו חרשי ברזל, ויונתן תרגם הפך בית השמוש שתרגם נפח נור בשחורין:
פסוק טז:
ומוציא כלי למעשהו. למה שהוא רוצה לעשות חץ או חרב או חנית או רומח:
פסוק יז:
כל כלי יוצר. ענינו יפעל כמו שפירשנו ובמקבות יצרהו ושרשו יצר ויוצר מבנין שלא נזכר שם פעלו מהנוסף ואם לא נמצא:
פסוק יז:
לא יצלח. לא יצלח לבעליו ולא יזיק לך:
פסוק יז:
וכל לשון. אם יהיה לך משפט עם גוי אחד תרשיע אותו במשפט ויצא הוא חייב ותהיה טענתו בטלה ואת תצאי מהמשפט זכאי כלומר לא יזיקו לך לא במעשה ולא בדברים וזאת הברכה היא נחלת עבדי ה', כלומר בנחלה היא להם לעולם וישראל יהיו עבדי ה' מיום הגאולה עד עולם: