א רָנִּ֥י עֲקָרָ֖ה לֹ֣א יָלָ֑דָה פִּצְחִ֨י רִנָּ֤ה וְצַהֲלִי֙ לֹא־חָ֔לָה כִּֽי־רַבִּ֧ים בְּֽנֵי־שׁוֹמֵמָ֛ה מִבְּנֵ֥י בְעוּלָ֖ה אָמַ֥ר יְהוָֽה׃ ב הַרְחִ֣יבִי ׀ מְק֣וֹם אָהֳלֵ֗ךְ וִירִיע֧וֹת מִשְׁכְּנוֹתַ֛יִךְ יַטּ֖וּ אַל־תַּחְשֹׂ֑כִי הַאֲרִ֙יכִי֙ מֵֽיתָרַ֔יִךְ וִיתֵדֹתַ֖יִךְ חַזֵּֽקִי׃ ג כִּי־יָמִ֥ין וּשְׂמֹ֖אול תִּפְרֹ֑צִי וְזַרְעֵךְ֙ גּוֹיִ֣ם יִירָ֔שׁ וְעָרִ֥ים נְשַׁמּ֖וֹת יוֹשִֽׁיבוּ׃ ד אַל־תִּֽירְאִי֙ כִּי־לֹ֣א תֵב֔וֹשִׁי וְאַל־תִּכָּלְמִ֖י כִּ֣י לֹ֣א תַחְפִּ֑ירִי כִּ֣י בֹ֤שֶׁת עֲלוּמַ֙יִךְ֙ תִּשְׁכָּ֔חִי וְחֶרְפַּ֥ת אַלְמְנוּתַ֖יִךְ לֹ֥א תִזְכְּרִי־עֽוֹד׃ ה כִּ֤י בֹעֲלַ֙יִךְ֙ עֹשַׂ֔יִךְ יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת שְׁמ֑וֹ וְגֹֽאֲלֵךְ֙ קְד֣וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֔ל אֱלֹהֵ֥י כָל־הָאָ֖רֶץ יִקָּרֵֽא׃ ו כִּֽי־כְאִשָּׁ֧ה עֲזוּבָ֛ה וַעֲצ֥וּבַת ר֖וּחַ קְרָאָ֣ךְ יְהוָ֑ה וְאֵ֧שֶׁת נְעוּרִ֛ים כִּ֥י תִמָּאֵ֖ס אָמַ֥ר אֱלֹהָֽיִךְ׃ ז בְּרֶ֥גַע קָטֹ֖ן עֲזַבְתִּ֑יךְ וּבְרַחֲמִ֥ים גְּדֹלִ֖ים אֲקַבְּצֵֽךְ׃ ח בְּשֶׁ֣צֶף קֶ֗צֶף הִסְתַּ֨רְתִּי פָנַ֥י רֶ֙גַע֙ מִמֵּ֔ךְ וּבְחֶ֥סֶד עוֹלָ֖ם רִֽחַמְתִּ֑יךְ אָמַ֥ר גֹּאֲלֵ֖ךְ יְהוָֽה׃ ט כִּי־מֵ֥י נֹ֙חַ֙ זֹ֣את לִ֔י אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֗עְתִּי מֵעֲבֹ֥ר מֵי־נֹ֛חַ ע֖וֹד עַל־הָאָ֑רֶץ כֵּ֥ן נִשְׁבַּ֛עְתִּי מִקְּצֹ֥ף עָלַ֖יִךְ וּמִגְּעָר־בָּֽךְ׃ י כִּ֤י הֶֽהָרִים֙ יָמ֔וּשׁוּ וְהַגְּבָע֖וֹת תְּמוּטֶ֑נָה וְחַסְדִּ֞י מֵאִתֵּ֣ךְ לֹֽא־יָמ֗וּשׁ וּבְרִ֤ית שְׁלוֹמִי֙ לֹ֣א תָמ֔וּט אָמַ֥ר מְרַחֲמֵ֖ךְ יְהוָֽה׃ יא עֲנִיָּ֥ה סֹעֲרָ֖ה לֹ֣א נֻחָ֑מָה הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י מַרְבִּ֤יץ בַּפּוּךְ֙ אֲבָנַ֔יִךְ וִיסַדְתִּ֖יךְ בַּסַּפִּירִֽים׃ יב וְשַׂמְתִּ֤י כַּֽדְכֹד֙ שִׁמְשֹׁתַ֔יִךְ וּשְׁעָרַ֖יִךְ לְאַבְנֵ֣י אֶקְדָּ֑ח וְכָל־גְּבוּלֵ֖ךְ לְאַבְנֵי־חֵֽפֶץ׃ יג וְכָל־בָּנַ֖יִךְ לִמּוּדֵ֣י יְהוָ֑ה וְרַ֖ב שְׁל֥וֹם בָּנָֽיִךְ׃ יד בִּצְדָקָ֖ה תִּכּוֹנָ֑נִי רַחֲקִ֤י מֵעֹ֙שֶׁק֙ כִּֽי־לֹ֣א תִירָ֔אִי וּמִ֨מְּחִתָּ֔ה כִּ֥י לֹֽא־תִקְרַ֖ב אֵלָֽיִךְ׃ טו הֵ֣ן גּ֥וֹר יָג֛וּר אֶ֖פֶס מֵֽאוֹתִ֑י מִי־גָ֥ר אִתָּ֖ךְ עָלַ֥יִךְ יִפּֽוֹל׃ טז הן (הִנֵּ֤ה) אָֽנֹכִי֙ בָּרָ֣אתִי חָרָ֔שׁ נֹפֵ֙חַ֙ בְּאֵ֣שׁ פֶּחָ֔ם וּמוֹצִ֥יא כְלִ֖י לְמַעֲשֵׂ֑הוּ וְאָנֹכִ֛י בָּרָ֥אתִי מַשְׁחִ֖ית לְחַבֵּֽל׃ יז כָּל־כְּלִ֞י יוּצַ֤ר עָלַ֙יִךְ֙ לֹ֣א יִצְלָ֔ח וְכָל־לָשׁ֛וֹן תָּֽקוּם־אִתָּ֥ךְ לַמִּשְׁפָּ֖ט תַּרְשִׁ֑יעִי זֹ֡את נַחֲלַת֩ עַבְדֵ֨י יְהוָ֧ה וְצִדְקָתָ֛ם מֵאִתִּ֖י נְאֻם־יְהוָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

חומת אנך

ר' חיים יוסף דוד אזולאי

פסוק א:
רני עקרה. המפרשים פירשו על ירושלם ואפשר לרמוז דבגילוי שכינה הנקראת שעה כמספר עקרה נעקרו כל ניצוצות הקדושה אשר היו בסט"א. ועתה היא עקרה שלא להוליד מזיקין שנעשים על ידי עבירות וקרי וכיוצא לא ילדה מזיקין:
פסוק א:
פצחי רנה וצהלי. על שיצאו לאור הניצוצות ולא תולידי עוד מלאכי חבלה ומזיקין:
פסוק א:
לא חלה. גימטריא ד"ע שכל מעניינך לדעת את ה':
פסוק א:
כי רבים בני שממ"ה. גימטריא שכינ"ה והגם דכתיב בוי"ו. מדה היא לרמוז לפעמים חסר כאשר כתב בספר כנפי יונה:
פסוק א:
מבני בעול"ה. גימטריא הגהינ"ם אמר ה' מדת רחמים:
פסוק ד:
אל תיראי וכו'. אפשר לפרש אל תיראי דשמא היה לך דין נשואה וזנית שעע"ז ואת אסורה כי לא תבושי שלא הי"ל דין נשואה ואל תכלמי שאם הי"ל דין ארוסה ופקעי קדושין ואזדו להו כל הקשר והחיבה שהיה בינינו כי לא תחפירי על זה כי בושת עלומיך שהלך הקשר שבינינו תשכחי וחרפת אלמנותיך שישבת כאשה אלמנה דס"ד שאת נשואה ואסורה לא תזכרי עוד. כי בועליך עושיך האמת הוא שעתה הוא נשואין אלהי כל הארץ יקרא והוי חצר דידיה. כי כאשה עזובה ועצובת רוח דפקעי קדושין דידה. ועל מה שרע בעיניך דאי פקעי קדושין בטל הקשר אני מחשיבך כאשת נעורים אמר אלהיך כי הוא מחשיבך במדרגה זו ואם כן אין פחד ולא צער בשום אופן כי ברגע קטון עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך:
פסוק ט:
כי מי נח זאת לי וכו' כן נשבעתי מקצוף עליך וכו'. אפשר דבאומרו זאת לי רמז הטעמים דכ"י נשבע. זאת רמז דעבור התורה הנקראת זאת שקבלתם התורה וקיימתם העולם כמ"ש התוס' פ"ק דע"ז. ועוד לי שאמרתי ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וכל מקום שנא' לי אין לו הפסק. ועוד רמז זאת לי בעבור השכינה הנקראת זאת כמ"ש בזה"ק לכלתם:
פסוק י:
כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וכו'. אפשר במ"ש התוספות בשבת דף נ"ה משם ר"ת דהגם דזכות אבות תמה ברית אבות לא תמה ור"י סבר דלצדיקים לא תמה זכות אבות והרב יפ"ת סוף פ' ויקרא סבר דלעשות נס או הצלה גדולה תמה אבל להצלה פורתא לא תמה וגם על ידי בקשת רחמים יזכור ה' זכות אבות להושיע. וז"ש כי ההרים ימושו והגבעות וכו' שהם אבות ואמהות במשז"ל ור"ל אם זכות אבות ואמהות תמה וזהו כי ההרים ימושו וכו' לצדיקים לא תמה כשיטת ר"י וחסדי מאתך שאת צדקת לא ימוש. וברית שלומי לא תמוט כשיטת ר"ת דברית אבות לא תמה. אמר מרחמך להצלה פורתא או העונה ברחמים לבקשתם כשיטת הרב יפה תואר ז"ל:
פסוק יא:
עניה סוערה לא נוחמה. אפשר במ"ש פ' מצות חליצה יחלץ עני בעניו יחלצהו מדינא של גהינם. גם אמרו רז"ל דאברהם אע"ה בירר שעבוד מלכיות להנצל מגהינם. ובספר ילקוט דוד פ' שמות כתב דטעם גלות מצרים שהתורה רוחנית ואינה חלה באדם שיש לו יצה"ר ומחשבות רעות וגאה וגאון ולזה הכניע הקב"ה לישראל בגלות מצרים להחליש כח היצר ותוכל לשכון בם התורה זהת"ד. וז"ש עניה סוערה לא נוחמה דשתים זו עניות וגלות נוחם יסתר דעניות מציל מגהנם והגלות מציל מגהנם ותרתי למה לי ולכן עניה בעניות. סוערה בגלות שתים אלה לא נוחמה וה' ברחמיו מישב דעתה הלא תדעי הנה אנכי מרביץ וכו' וכל בניך לימודי ה' שיזכו ללמוד תורה רוחנית מפי ה' נשמת התורה ולזכות לתורה הרוחנית צריך עניות יסורין וגלות לזכך החומר שיהיה כדאי לקבל תורה מפיו יתברך:
פסוק יד:
בצדקה תכונני וכו'. אפשר אין ירושלם נפדת אלא בצדקה וז"ש בצדקה תכונני. אמנם צריך שתהיה הצדקה ממעות שלך שלא יהיה ביניהם שום גזל ועושק וז"ש רחקי מעושק שלא יהיה במה שאתה נותן לצדקה איזה עושק וק"ו גזל או גניבה. כי לא תיראי מהסט"א דאין עבירה מכבה צדקה כמ"ש רבינו האר"י ז"ל. א"נ אפשר בצדקה שהיא התורה שנקראת צדקה כמ"ש רז"ל בשוחר טוב תכונני דבזכות התורה תבא הגאולה רחקי מעושק וכו' דאין עבירה מכבה תורה כמשז"ל ונמשך לזה אמר כל כלי יוצר עליך לא יצלח דאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה: