פסוק א:עקרה, לא ילדה. כי יצוייר עקרה עתה, וכבר ילדה טרם נעשית עקרה כמ"ש ותהי שרי עקרה אין לה ולד (בראשית יא), עקרה ולא ילדת (שופטים יג ב' ג'. איוב כד כא). לא ילדה, לא חלה, כי יצויר חלה בחבלי יולדה ולא ילדה, הרינו חלנו כמו ילדנו רוח (למעלה כו) :
פסוק ד:אל תיראי, הכתובים (ד' ה' ו'. ז'. ח'.) מגבילים בחלוקה בעלי שני איברים, ולמען תראה איך רוח האלהים אשר בפי המליץ שמר המלות בדקדוק אסדר לפניך שתי ההגבלות מלה במלה : {{{א}}} אל תראי. - אל תכלמי. (א) בל תירא בעצמה פן תחטא. ובל תכלם מאחרים פן תגלה שנית : {{{ב}}} כי לא תבושי. - כי לא תחפירי. (ב) בחטא שייך בושה בעצמה, ועל הגלות שייך חפר, כי חרפה וחפר אחת הם, חרפה גדולה מכלמה, ועל המחרף יאמר מחרף והמתחרף המקבל החרפה יאמר חפר, שכולל עוד הכונה שחופר פנים מרוב הבושה : {{{ג}}} כי בשת. - וחרפת. (ג) מבואר : {{{ד}}} עלומיך. - אלמנותיך. (ד) עלומים הם ימי הנעורים (עיין לעיל ז' י"ד). אלמנה אחרי עזבה בעלה : {{{ה}}} תשכחי. - לא תזכרי. (נתהפכו הדלתות). (ה) מבואר בפרושי, (וע"ל י"ז יו"ד) : {{{ו}}} כי בעליך. - גאלך. (ו) נגד אלמנה יצדק בועליך. נגד מאוסה יצדק גואלך (ע"ל ל"ה יו"ד) : {{{ז}}} עשיך. - קדוש ישראל. (ז) לא יעזוב אותה. מפני שהוא עושיה, ולא תמאם היא ע"י עונותיה, יען שהוא קדוש ישראל ע"י מעשיה, עי' גדר שם זה:
פסוק ה:{{{ח}}} ה' צבאות. - אלהי כל הארץ. (ח) שיושיע לה כי הוא אלהי צבאות מושל בכל, ושהיא לא תחטא כי יקרא אלהי כל הארץ והכל יכירו אלהותו : {{{ט}}} שמו. - יקרא. (ט) שם ה' צבאות הוא שמו מעולם, ואלהי כל הארץ יקרא אז מחדש :
פסוק ו:{{{י}}} כאשה עזובה ועצובת רוח. - ואשת נעורים כי תמאס. (י) מבואר היטב לפי באורי : {{{יא}}} קראך. - אמר. (יא) שם עזובה קרא אותה בפרהסיא, כי מזה ידעו הכל, אבל המיאום לא נודע לכל רק ה' אמר כן לעצמו : {{{יב}}} ה'. - אלהיך. (יב) שם ה' נקרא מצד שהוא בורא עולם. ושם אלהיך בעת שהוא בעל ישראל ושוכן אתם כנ"ל (א' ד') ובכ"מ, והדבר מובן :
פסוק ז:{{{יג}}} ברגע קטן. - בשצף קצף. (יג) על העזיבה היא רבותא שהי' לרגע, ועל קצף המאום, הרבותא שהיה בשצף ומעט קצף :
{{{יד}}} עזבתיך. - הסתרתי פני. (יד) הבדלם מבואר היטב לפי באורי, המסתיר פנים לא עזב עדיין : {{{טו}}} וברחמים גדולים. - ובחסד עולם. (טו) בארתי הבדלם בפרושי : {{{טז}}} אקבצך. - רחמתיך : (טז) אחר שעזבה ונתפזרה בגולה צריכה קיבוץ וטרם שעזבה רק מאם לא הוצרכה קיבוץ רק רחמים ואהבה :
פסוק י:ההרים, והגבעות. הבדלם בארתי למע' (ב' ב') :
פסוק י:ימושו, תמוטינה, המש הוא בכונה לא ימיש עמוד הענן יומם, לא ימיש מתוך האהל. והמוט הוא ע"י רפיון והעדר חיזוק. ומטה ידו עמך, במוט רגלי. ממקומו לא ימיש (למע' מו ז'), להכין פסל לא ימוט (מ"ם כ'), ומש חצי ההר צפונה (זכריה יד ד'), כהר ציון לא ימוט (תהלות קכה א'). בהחסד העליון לא שייך התמוטטות כי הוא חזק בעצמו, רק שימוש מן התחתונים ויסור מהם. אבל בברית השלום לא שייך שימוש רק אם יתמוטט ויחלש ע"י בעלי הברית שלא יחזקו קשוריו :
פסוק יג:ורב. פעל עבר נהפך לעתיד ע"י הוי"ו, ויתרבה :
פסוק יד:תכונני. פעל כונן בא על גמר הבנין, בונה עיר וכונן קריה (חבקוק ב' יב), בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן (משלי כד ג')
פסוק יד:רחקי, ציוי במקום עתיד, כמו ומות בהר, ושים בסלע קנך :
פסוק טו:גור יגור. מצאנוהו מנחי העי"ן על הפחד ויגר מואב, ונקשר עם מ"ם. ועל הקיבוץ ויקשר עם על. יגורו עלי עזים. ומצאנוהו מנל"ה על התגר ונקשר עם ב' בכל מקום. אל תתגר בם מלחמה, ופה שנקשר עם את, מי גר אתך, יהיה ענינו התגרות מלחמה הבאה משני הצדדים על ידי שמתקבצים להלחם, הגורה מלחמה הוא המתחיל, אבל הגור ומתקבץ למלחמה נועדו שניהם לקרב, ולכן נקשר עם את, שכן מלחמה נקשר עם את ברוב :
פסוק טו:עליך יפול, כמו ותפול שבא, אולם ממה שנקשר עם על, ולא מצאנו בתנ"ך שיקשר נפילת איש על איש עם מילת על, רק על כונה שנתקשר אל מחנהו אשר נפלו על המלך (מ"ב, כה יד) וממנשה נפלו על דוד (דה"א, יב יט, דה"ב, טו ט') נראה לבאר מי שגר אתך מלחמה בימי קדם עתה עליך יפול להיות מעוזרך :