פסוק א:חזון ישעיהו בן אמוץ. לא ידענו יחסו מאי זה שבט היה אלא שרבותינו ז"ל קבלו כי אמוץ ואמציה אחים היו:
פסוק ב:שמעו שמים. החל ספרו בדברי תוכחה כי בני דורו היו רעים ואע"פ שכתוב בעזיהו ויעש הישר בעיני ה' וכן יותם הרי נאמר בעזיהו ובחזקתו גבה לבו עד להשחית, ובימי שניהם היו העם מזבחים ומקטרים בבמות, וכתוב בדברי הימים במלכות יותם עוד העם משחיתים כל שכן בימי אחז שהיה רע ועשה רעות גדולות כמו שכתוב וכל העם היו רעים בימיו כמש"כ בעזבם את ה' אלהי אבותם ואף בימי חזקיהו לא היה לבבם שלם את ה' כמש"כ בד"ה, ואמר בפתחו דברי תוכחה שמעו שמים, וכן אמר משה רבינו ע"ה כשבא להוכיח את ישראל אמר האזינו השמים כי הם עדים בין ה' ובין ישראל כמו שכתוב ואעידה בם את השמים ואת הארץ לפי שהם קיימין לעולם והדורות הולכין, או לפי שאם יעברו על הברית השמים לא יתנו טלם והארץ לא תתן את יבולה ויש דרשות למה אמר שמעו לשמים והאזיני לארץ בהפך מה שאמר משה רבינו ע"ה ואחד מהם לפי שהיה משה קרוב לשמים לפיכך אמר האזינו השמים, ולפי שהיה רחוק מן הארץ לפיכך אמר ותשמע הארץ, בא ישעיה ואמר שמעו שמים לפי שהיה רחוק מן השמים ואמר והאזיני ארץ שהיה קרוב לארץ:
פסוק ב:כי ה' דבר. מה שאני אומר הם דברי ה' אשר שלחני שהוא צועק על בניו, ואמר בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי, כי גדלתי אותם ורוממתים מעל כל עם והכפל לחזק הענין במלים שונים והענין אחד, וכן מנהג המקרא במקומות רבים, ואדוני אבי ז"ל פירש גדלתים בתורתי ורוממתים בשכינתי:
פסוק ב:והם פשעו בי. מרדו בי במרד ובמעל עברו על תורתי להכעיסני כי יש מכירים וכופרים, ויש שאין מכירים ועליהם אמר:
פסוק ג:ידע שור. זכר הבהמות שהן גדלות עם האדם לעבודתו ואף על פי שאינן בני דעת בכח ההכרה שיש בהם לרחק מן הנזק ולקרב אל התועלת יכירו מי שייטיב להם תמיד והם הבעלים ושבים לביתם ולמקום מאכלם כשבאים ממלאכתם ואין פירוש קונהו קונה אותו בדמים לבד אלא המגדלו ועושה לו צרכיו תמיד וכן אביך קנך וכן אמר קונה שמים וארץ, ופירוש אבוס מקום מאכל הבהמה והוא בצר"י בשקל אטון, והוא אחד בסמוך ובמוכרת, והנה אלה הבהמות אף על פי שהם בהמות מכירים המטיב להם וישראל שהם עמי שקניתים מבית עבדים הם לא ידעו כי אני המטיב להם ונתתי להם ארץ נחלה וגרשתי גוים מפניהם שאם הכירו זה לא עזבוני ולא עבדו אלהים אחרים במקומי, והם לא התבוננו כי בשמרם את תורתי הם בטובה ובעזבם אותה הם ברעה, איך לא התבוננו זה:
פסוק ד:הוי גוי חוטא. הוי לשון קריאה וצעקה הן לאבל הן להשמיע השומע, וי"ת זה לשון אבל כמו אוי שתרגם ווי על עם דאתקריאו עם קדיש וחטו:
פסוק ד:כבד. שם תאר בשקל מלך עבד והוא אחד בסמוך ובמוכרת:
פסוק ד:מרעים. אינו אומר על האבות אלא עליהם אומר שהם זרע המרעים לעצמם במעשיהם הרעים הפך זרע ברוכי ה', וכן הם בנים משחיתים דרכיהם:
פסוק ד:את קדוש ישראל. שנתקדש בתוכם בנפלאותיו ובנקמותיו אשר עשה באויביהם והם עזבוהו:
פסוק ד:נזרו. בשקל יכלו מענין וינזרו מקדשי בני ישראל, כלומר נבדלו מהאל והלכו להם אחורנית מעבודתו, או פירושו שהפכו לאל ערף ולא פנים כמו שאמר ויהיו לאחור ולא לפנים, ותרגם יונתן וחזרו לפולחני קדל וגו' ויתכן להיות נזרו מבנין נפעל בשקל שדים נכונו, נסגו מענין זר, ויונתן תרגם נזורו אחור לענין העונש ולא לענין המעשה שתרגם ובדיל עובדיהן וגומר:
פסוק ה: על מה תכו. לא תעלו על לבבכם על מה אתם מכים:
פסוק ה:כי עוד תוסיפו סרה. ולא שחשבו כי האל הוא המכה אתכם על עונותיכם אלא תלכו בקרי ותאמרו כי הרע בא עליכם דרך מקרה ולא עונש עונותיכם, ויש מפרשים על מה תכו מה יועיל הכות אתכם כי לא תוסרו בזה, כי עדיין אחר המכות תוסיפו לחטוא ולא תוסרו על ידי המכות, וסרה שם תאר כלומר דרך סררת ומעוותת:
פסוק ה:כל ראש לחלי. לא תחשבו אם האל יתברך מכה אתכם ותאמרו דרך מקרה נפלו החלאים הרעים על כולכם אין זה כי אם על עונש עונותיכם כי כל ראש מזומן לחלי וכל לבב דוי כמו שאמר בתוכחות משה רבינו עליו השלום יככה ה' בשגעון ובעורון ובתמהון לבב:
פסוק ו:מכף. כמו שכתוב בתוכחות יככה ה' בשחין רע על הברכים ועל השוקיים אשר לא תוכל להרפא מכף רגלך ועד קדקדך:
פסוק ו:לא זרו ולא חבשו ולא רככה בשמן. כי לא תועיל בה רפואה כמו שאמר בתוכחות אשר לא תוכל להרפא, ורפואת המכה לזור אותה ולחבשה ולרכך אותה במשיחה וכיון שאתם רואים כי לא תועיל רפואה למכתכם היה לכם לחשוב כי מהשם היה כמו שיעד לכם בתוכחות, ופירוש מתום ר"ל שלמות כלומר אין בבשרכם דבר שלם ובריא כי כלו נגוע, ופירוש פצע מכה המוציאה דם או ליחה שנפצע הבשר, ופירוש חבורה מכה שנצרר הדם או הליחה, ופירוש טריה לחה כלומר מכתה טריה היא שלא תתנגב לעולם אלא כל זמן היא לחה, וזה סימן למכה שאין לה רפואה, ויונתן תרגם הפסוק הזה על דרך משל משאר עמא ועד רישא וגומר:
פסוק ז:ארצכם. כמו שכתוב בתוכחות והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה, ופירוש שרופות אש כאלו הם שרופות אש כל כך הם חרבות, ופירוש אדמתכם שדות הזריעה ואילנותיהם:
פסוק ז:זרים אוכלים אותה. לעיניכם ולנגדכם ואין בכם יכולת למנעם כמו שכתוב בתוכחות ישא ה' עליך גוי מרחוק וגומר, ואכל פרי בהמתך ופרי אדמתך וגו':
פסוק ז:כמהפכת זרים. והנה נותרה האדמה שממה, כי גוים זרים באים ואוכלים אותם מה שימצאו ואתם אין אתם יכולין לעבוד את האדמה עוד כי הנה האויבים באים עליכם יום יום, והנה האדמה שממה והיא כמהפכת סדום ועמרה שהיו זרים מיראת האל, וכן כתוב בתוכחות כמהפכת סדום וגומר, ויונתן תרגם ובחוביכון וגו', ויש מפרשים זרים כמו זרם מטר כלומר המקום ששטף המטר הסחף:
פסוק ח:ונותרה. כי רוב ערי יהודה היו חרבות ובימי חזקיהו כל הערים הבצורות תפשם מלך אשור והנה נותרה ירושלים לבדה כמו הסכה שהיא בכרם וכמו המלונה שהיא בשדה הקשואין שאין סביבותיה בית וסכה אחרת, וסכה ומלונה ענין אחד במלות שונות כי הסכה היא שילין בה השומר תקרא מלונה, ויונתן תרגם כמטללתא בכרמא וגומר, ופירשו דאבעיוהו חפשוהו שלא נשארו בו קשואים מן נבעו מצפוניו, ורוצה לומר שלא נשארו בו קשואים אחר שנקטפו הענבים שהלך לו השומר, וכן כמלונה במקשה אחר שלקטו הקשואים וחפשו המקשה שלא נשאר בה קשואים והולך לו השומר כן נשארה ציון בלא שומר כי הקב"ה ששומר ישראל סילק שכינתו מהם ואמר סוכה בכרם ומלונה במקשה ולא אמר כסוכה בגן כי בסוכת הגן כל הימים השומר שם כי אחר שילקטו פרי זה או ירק זה ישאר אחר, וכן כל השנה, אבל בכרם ובמקשה אחר שילקטו הענבים והקשואים לא נשאר דבר לשמור והולך לו השומר:
פסוק ח:כעיר נצורה. פירוש כעיר חרבה מאנשיה, וכן ובנצורים ילינו ונצורי ישראל להשיב ענין חרבה, ויונתן תרגם כקרתא דציירין עלה:
פסוק ט:לולי ה' צבאות. כן נקרא על שם צבאות מעלה ועל צבאות מטה שהם ישראל שנקראו צבאות לפיכך לא רצה לכלותינו כולנו כמו שהיינו חייבים והותיר לנו שריד למען שמו הנקרא עלינו, והשריד הוא מעט ולולי כי ברחמיו הותיר לנו כמעט כסדום היינו ולעמורה דמינו שלא היה בהם שריד ופליט כי אנחנו עשינו מעשיהם והיינו חייבים כליה כמוהם, וכ"ף כמעט כ"ף האמתות שבאה על המילין לאמת הדבר כמו השבעה לי כיום כי אותו כהיום תמצאון אותו היו שרי יהודה כמשיגי גבול והדומים להם כמו שכתבנו בספר מכלול, וזה הפסוק הוא לשון הנביא וכלל עצמו עם הפושעים לכבוד ישראל כמו שאמר ירמיהו נחנו פשענו ומרינו, ואמר הקב"ה למשה רבינו עד אנה מאנתם לשמור מצותי חקותי וגו':
פסוק י:שמעו. אמר לשרים ולעם כי הקצינים הם דומים לקציני סדום ועמרה בעשקם העניים ובהטותם המשפטים והעם גם כן דומה לעם סדום ועמרה במעשיהם הרעים ואמר להם שמעו דבר ה' ותורת אלהינו והדבר והתור' היא זאת התוכחה שאמר להם למה לי רוב זבחיכם וכל הפרשה:
פסוק יא:למה לי רוב זבחיכם. אף על פי שהיו מזבחים ומקטרים בבמות היו מביאים גם כן קרבנות לבית המקדש בחדשים ובמועדים והואיל ואתם עוזבים תורתי למה לי רוב זבחיכם כי לא ציויתי אתכם עליהם אלא כדי שתזכרוני ותעלוני על לבבכם תמיד ולא תחטאו, ואם חטאתם שתתודו עם הקרבן ותשובו מדרכיכם הרעים ואלו עשיתם כן היו לי לריח ניחוח כמו שאמור בתורה אבל עתה אני קץ בהם ומואסם כאדם השבע מן הדבר שהוא קץ בו ומואסו, וזהו שאמר שבעתי עולות אלים ודם פרים וכבשים וגו':
פסוק יב:כי תבאו. בשלש רגלים זו הראייה מי בקשה מידכם שתבאו לפני ותמרו את דברי איני חושב לכם זה לכבוד אלא לבזיון שתרמסו חצרי, ואמר חצרי כי בחצרות בית השם היו עומדים ישראל ולא היה נכנס להיכל כי אם הכהנים:
פסוק יג:לא תוסיפו. אם עשיתם עד עתה לא תביאו עוד מכאן ואילך כי תביאו מנחה לפני ואין לבבכם אלי זאת היא מנחת שוא והבל ותועבה היא לפני, וכשתקראו מקרא קדש ותאספו ואתם נעצרים בביתי לקדש חדש או מועד שהיא יום שבתון ובלבבכם און ושוא לא אוכל אני לראות זה און ועצרה, וכפל עוד ואמר:
פסוק יד:חדשיכם. לטורח, למשא כבד היו עלי עד שנלאתי לסבול אותם, ויונתן תרגם אסגיתי למשבק כלומר הרבה נשאתי וסלחתי לכם עונותיכם ולא אוכל עוד לסלוח:
פסוק טו:ובפרישכם. הרי"ש בחיר"ק תחת סגול כדברכם, פרישת כפים היא לתפלה כמו אפרוש כפי אל ה' ואיך לא תבושו ותפרשו אלי: כפיכם ששפכו דמים, לפיכך אני אעלים עיני מכם ולא אקבל תפלתכם אפילו תרבו תפלה ותצעקו כל היום, ורבותינו זכרונם לברכה דרשו הפסוק בנשיאת כפים בכהן ואמרו כל כהן שהרג הנפש לא ישא כפיו שנאמר ובפרישכם כפיכם ידיכם דמים מלאו:
פסוק טז:רחצו הזכו. רחיצת הלב וזכותו ופירוש הסירו רוע מעלליכם חדלו הרע חדלו לכם מלהרע איש לאחיו, ורבינו שלמה ז"ל פירש חדלו הרע כמו להרע:
פסוק יז:למדו. מן הטוב ומן הרע חדלו ותלמדו להטיב איש לחבירו:
פסוק יז:דרשו משפט. בין עושק לעשוק:
פסוק יז:חמוץ. הוא הגזול כמו מכף מעול וחומץ שפירושו גוזל, ישרו מי שהוא גזול ומעוות בדינו, ורבותינו פירשו לשון חמץ ואמרו אשרי הדיין שמחמץ את דינו:
פסוק יז:שפטו יתום ריבו אלמנה. שפטו משפט יתום ריבו ריב אלמנה, כי הם העשוקים ברוב ואינכם משימים אזניכם לצעקתם:
פסוק יח:לכו נא. לכו אינו ענין הליכה ממש אלא ענין זירוז, וכן לכו ונחשבה על ירמיהו, לכה נא אנסכה בשמחה והדומים להם שכתבנו בספר מכלל:
פסוק יח:ונוכחה. ענין ספור הטענות בעל דין עם בעל דינו וכן שם ישר נכח עמו ועם ישראל יתוכח והדומים להם, יאמר האל שיתוכחו עמו ויספר הוא הטובות שעשה לכם והרעות שעשיתם אתם לפניו, ואתם כיון שלא תוכלו לטעון כנגדו דבר תתחרטו על מעשיכם הרעים ואם תעשו כן אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, ופירוש תולע, כמו תולעת השני שהוא צבע קרימאזי"ן ואף על פי שזכר שנים שפירושו אדום זכר אחריו תולע רצה בו יותר אדום ודמה החטא לאדום שהוא צבע חזק ונראה למרחוק ואם יהיה בבגד כתם מאותו צבע לא יסור בכיבוס, וכן אמר אם תכבסי בנתר ותרבי לך בורית נכתם עונך לפני, והתשובה היא לבון הכתם:
פסוק יח:ילבינו יאדימו. פועלים עומדים:
פסוק יח:כצמר יהיו. חסר התואר, פירושו כצמר לבן ונקי, וכן הנותן שלג כצמר וכמוהם בחסרון התאר וזכר המתאר מלובשים בגדים, זרע אנשים, ימותו אנשים, בא באנשים, ופיר' אדוני אבי ז"ל אם יהיו חטאיכם כשנים שאינו אדום מאד כשלג ילבינו אכפר על עונותיכם ואם יהיו אדומים מאד כתולע אז יהיו כצמר שאינו לבן מאד כמו השלג:
פסוק יט: אם תאבו. טוב הארץ, מה שאוכלים זרים לעיניכם תאכלו אתם:
פסוק כ: ואם תמאנו ומריתם. לא תהיו אוכלים אבל אכולים לחרב:
פסוק כ:חרב. כמו בחרב חסר בי"ת השימוש, וכן הנמצא בית ה', לזנות בית אביה, ויקברוהו ביתו, ירחצו מים, כי ששת ימים והדומים להם:
פסוק כ:כי פי ה' דבר. וכיון שדבר הוא יקים את דברו:
פסוק כא:איכה. הזונה אינה נאמנת לבעלה אבל משקרת בו ומזנה תחתיו וכן ירושלם שהיתה נאמנת לאל בימי דוד ובימי שלמה ובימי אסא ובימי יהושפט לא היו מזבחים ומקטרים בבמות אלא בבית המקדש ואחר כך שבה להיות זונה ועזבו בית ה' והם מזבחים ומקטרים בבמות ולאשרות:
פסוק כא:מלאתי משפט. היו"ד נוספת אומר כי ירושלם היתה מלאה משפט מתחילה כי יהושפט העמיד שופטים בכל ערי יהודה ואמר להם ראו מה אתם עושים כי לא לאדם תשפטו כי אם לאלהים וגו', וגם בירושלם העמיד למשפט ה' ולריב וגו', ועתה אין בה משפט כמו שאמר בסמוך כלו אוהב שחד ורודף שלמונים:
פסוק כא:צדק ילין בה. ילין אינו לשון לינה ממש אלא לשון שקידה וההתמדה בדבר וכן ובהמרותם תלן עיני, ובצוארו ילין עוז, ולנה בתוך ביתו והדומים לו, וירושלם היה הצדק תמידי בה ועתה מרצחים, ועוד כספם היה לסיגים וגו' כל זה הפך הצדק, ורבותינו ז"ל אמרו דיני ממונות גומרין בו ביום בין לזכות בין לחובה ודיני נפשות גומרין בו ביום לזכות וביום שלאחריו לחובה, ועשו לפסוק הזה סמך וחשבם מרצחים כשאין מלינים בו דיני נפשות אלא דנין אותו בו ביום:
פסוק כב:כספך. עושים בה מטבע שקר וחושבים בני אדם כי כלו כסף ויש בו סיגים נחשת ובדיל והדומים להם ומחופה בכסף ומטעין בו בני אדם וכן מוכרי יין חושבים הקונים שהם קונים יין חי והוא מעורב במים, סבאך הוא היין הנמכר בחנות לפי שבאים שם רקים ופוחזים וסובאים ומשתכרין שם:
פסוק כב:מהול. מעורב ואין לו ריע במקרא, ואדוני אבי הביא לו חבר מהערבי אלמהל :
פסוק כג:שריך. השרים שהיה להם לתקן המעוות הם סוררים ומעוותים הישר והם חברי גנבים כי הגנבים חולקים עמהם לפיכך לא ייסרו אותם, ולא ימנעום מלגנוב:
פסוק כג:כלו. דרך כלל על השרים כי כלם בדרך אחד לפיכך אמר כלו בלשון יחיד והם אוהבים לקבל שחד ומטים המשפט:
פסוק כג:ורודף שלמונים. כתרגומו אמרין גבר לחבריה עביד לי טב בדיני ואשלם לך בדינך:
פסוק כג:יתום לא ישפוטו. מן העושקים אותו:
פסוק כג:לא יבא אליהם. כי אינם רוצים לשפוט משפטה ולריב ריבה מן העושקים אותה לפיכך לא תביא אליהם ריבה כי לא תועיל, ויונתן תרגם קבילת ארמלתא לא עלת קדמיהון כלומר צועקת לפניהם על ריבה ואינם שומעים אותה:
פסוק כד:לכן האדון. כי בעת ההיא יכירו הכל כי הוא אדון הכל וכן אדון צבאות מעלה ומטה:
פסוק כד:אביר ישראל. שיהיה עוד חוזק העשוקים על ישראל ויקח נקמה מהעושקים אותם והם צריו ואויביו נקמה שלמה יקח מהם עד שיניחם מהם כלומר שיכלה כעסו וינחם, ומלת הוי פירשתיה:
פסוק כה:ואשיבה ידי. פעם אחר פעם עד שאצרוף אותך ותשארי נקיה והסיגים והבדיל הם הרשעים:
פסוק כה:כבר. כמו הדבר המברר הכסף מן הסיגים וישאר נקי ואני שמעתי כבור היינו כבורית ספון בלע"ז, כמו שהבורית מוציא כל כתם כך אוציא אני סיגיך ובדיליך בדיליך מה ר"ל כי הבדיל מעורב בכסף עד שינקוהו ממנו, ואמר בלשון רבים בדיליך להביא כל התערובות המעורבים בו:
פסוק כו:ואשיבה שופטיך כבראשונה. כמו שאמר מלאתי משפט, וזה יהיה בימות המשיח שיכלו הרשעים כלם, ושארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב:
פסוק כז:ציון. במשפט שיעשו ישראל, תפדה כלומר יפדו הם וישובו לה ובצדקה שיעשו ישובו לה הגולים ממנה זהו ושביה בצדקה:
פסוק כח: ושבר. ואז ישברו ויכלו הפושעים וחטאים יחדו, כמו שאמר בנבואת מלאכי, והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש ולהט אותם היום הבא:
פסוק כט: כי יבשו. אמר יבשו ואמר תחפרו, כי כן מנהג המקראות לדבר לנכח ושלא לנכח כאחד, כמו שמעו עמים כלם תשובו ובאו נא, והדומים להם כמו שכתבנו בספר מכלל, אלה הג' פסוקים עד סוף הפרשה אינם לימות המשיח, כי מימי חרבן בית ראשון ואילך לא היו עובדים עכו"ם בישראל בגנות ותחת כל עץ רענן כמו שהיו ואין זכרון אלים וגנות אלא לאותם דורות שהיו בבית ראשון, לפי שזכרו כליון הרשעים כלם בין מעובדי עכו"ם בין משאר עבירות, וזה יהיה בימות המשיח אמר כי כליון עכו"ם תהיה טרם זה וזהו בחרבן בית ראשון שיכלו עובדי עבודת עכו"ם בישראל שהיו בוחרים הגנות והאילים לאשירה ואז בחרבן הבית יבשו כי יראו כי לא יועילו להם האשרים ולא יצילום מיד האויב המחריב אותם והמגלה אותם אז יבשו ויחפרו וידעו כי שקר היה נסכם ועבודתם לעכו"ם, לפיכך לא היה בבית שני עובדי עכו"ם כלל בישראל, ואילים כמו אילנים, וכן הנחמים באלים אילי הצדק, ותרגם יונתן ארי תתבהתון מאילני טעותא דחמדתון, והפסוק כפול בענין במלות שונות כמנהג:
פסוק ל:כי תהיו. יאמר אתה המרתם אותי באלים ותהיו כאלה נובלת, אתם בחרתם גנות ותהיו כגנה אשר אין מים לה:
פסוק ל:עלה. חסר יו"ד הרבים מהמכתב, אמר כן תהיו כאלה נובלת עליה שלא ישאר בה דבר ירוק כן תהיה כל ארצכם חרבה שלא ישאר בה אחד מכם, ותהיו כמו הגנה אשר מים אין לה להשקותה שיבשו הירקות והזרעים לא יצמחו וכאשר המשילם לאלה הבטיחם שישובו לארצם כמו האלה שתוציא העלים עוד לזמן הנצת האילנות, וכן בגנה כשיבאו מים לה תצמיח זרעיה וילחלחו שרשי הירקות, ואלה תרגומו בוטמא, וכן תרגם רבינו סעדיה בערבי בוטמא:
פסוק ל:כאלה נובלת עליה. פירושו אלה שעליה נובלים, וכן מגלחי זקן, שזקנם מגלח, ודמה אותם לאלה ולא לאילן אחר, כי האלה והאלון כשיפלו עליהם ידמה שהם יבשים מכל וכל יותר משאר אילנות, וזכר אחד מהם למשל:
פסוק לא:והיה החסון. אמר על האלילים ועל עובדיהם, אמר כי החסון והחזק שבפסילים, כמו שאמר עץ לא ירקב יבחר, אמר מה יועילו להם חוזק הפסילים, כי כמו הנעורת יהיו שיכלה מהרה מפני נצוץ האש כן ישרפו מהרה וכן היה, כי נבוזר אדן שרף כל בתי ירושלם באש ובהם היו הפסילים והאלילים, ואמר ופועלו לנצוץ כי העושה אותו פסל הוא גרם לו הבערה כמו שהנצוץ מבעיר הנעורת, וכשהנצוץ נאחז בנעורת במעט זמן יכבו שניהם, כי הנצוץ אינו אש שיעמוד אלא מעט והוא כבה, וכן הנעורת הבוערת לא תהיה בוערת אלא זמן מועט ותכבה, כן יהיו פועלי הפסל והאליל כי שניהם יכלו יחד, כי בחרבן ירושלם נשרפו הבתים והאלילים עמהם ונהרגו העובדים הפסילים והעושים אותם:
פסוק לא:ואין מכבה. ואין מציל אותם מן הדלקה, ונעורת הוא מה שמנערין מן הפשתן סטופ"א בלע"ז ונצוץ הוא שביב האש בלאגא בלע"ז ויונתן תרגם הפסוק כן ויהי תוקפהון דרשיעיא וגו':