שמעו שמים והאזיני ארץ
נבואת ישעיהו, המהוה את הפטרת השבת השלישית מג' דפורענותא, היא התוכחה הפותחת את ספר ישעיהו ואת סדרת הנביאים האחרונים. ההיגד הפותח את הספר "שמעו שמים והאזיני ארץ" מטרתו להעלות בזכרוננו את שירתו-תוכחתו האחרונה של משה "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי"(דברים לב א). הזיקה הברורה בין שני הפרקים מעלה מאליה את השאלה המזדקרת לעין כל לומד, מדוע החליף ישעיהו את לשון "האזנה" שייחד משה לשמים - ואמר "האזיני ארץ", ומדוע ייחד את לשון "שמיעה" שאצל משה מופנית לארץ - לשמים?
עמוס חכם מציין בפירוש דעת מקרא "שהצמד 'שמע-האזין' מצוי עשרים וחמש פעמים במקרא, ומהן עשרים ואחת פעמים 'שמע' קודם ל'האזין', וארבע פעמים בלבד 'האזין' קודם ל'שמע'(דברין לב א; ישעיה כח כג; ישעיה מב כג; תהילים ה ב-ד). ספק אם נוכל לתת טעם לחילוף בכל ארבעת המקומות האלה מלבד הטעם הכללי, שיש בשירת המקרא שינויים לשם גוון המליצה". מקורו בדברי אבן עזרא שכתב: "אין הפרש על דרך הפשט בין 'שמעו' לבין 'האזינו'".
[בניגוד למפרשים רבים, מרבה אבן עזרא לטעון שהתורה משתמשת במילים נרדפות, בחסרות ויתרות, ללא סיבה מיוחדת. כבר בהקדמה לפירושו לתורה כתב: "כי הכותב פעם יכתוב המלה מלאה מבוארה, ופעם יחסר אות נעלם לאחוז דרך קצרה... ובעבור הדרש - דרך הפשט איננה סרה".]
בדרך כלל קשה לקבל גישה זו ביחס ללשון המקרא המקפלת בתוכה תלי תלים של הלכות ושל דעות גם בקוצו של יוד; קל וחומר לגבי לשונות שאף שהן מילים נרדפות, יש הבדל משמעותי ביניהן, וקל וחומר בן בנו של קל וחומר אם גם חז"ל וגם מפרשי המקרא ראשונים ואחרונים ישבו על מדוכה זו, ועמלו לבאר את ה'הפרש' שבין המילים הנרדפות.
הגר"א מגדיר: "האזנה - הוא לשון הבנה בדיוק רב"; וכעין זה במלבי"ם שם: "האזנה יורה להטות האוזן להקשיב ברוב קשב, או מצד עמקות העניין או מפאת רחוק המקום". בניגוד לשמיעה שהיא פעולה סתמית.
הבדל זה מבהיר את דברי חז"ל במדרש:
לפי שהיה משה קרוב לשמים לפיכך אמר האזינו השמים, ולפי שהיה רחוק מן הארץ לפיכך אמר ותשמע הארץ, בא ישעיהו וסמך לדבר ואמר שמעו שמים והאזינו ארץ- שמעו שמים שהיה רחוק מן השמים, והאזינו ארץ שהיה קרוב לארץ".
(ספרִי תחילת האזינו)
משה שהוא "רוחני ביותר" כהגדרת המהר"ל ונמצא באוירה השמיימית יכול לדרוש מהשמים להאזין בקשב רב כי יש להם "שפה משותפת", הארץ רחוקה מדרגתו המרוממת של משה ועל כן היא יכולה רק לשמוע. היפוך הדברים אצל ישעיהו, שהיה פחות רוחני, הארץ מאזינה לו והשמים שומעים לו.
גם המגיד מדובנא בספרו "כוכב מיעקב" נוקט הבחנה דומה בין שני הפעלים, אך הסברו שונה [זאת הפעם בלא משל]. המגיד שם לב לעובדה ששירת משה נאמרה מפי עצמו כמפורש "ואדברה...אמרי פי", ואילו בנבואת ישעיהו מדבר הקב"ה מתוך פיו של הנביא כמפורש "כי פי ה' דבר". על כן משה שנמצא בארץ, חייבים השמים "להתאמץ" כדי לקלוט את דבריו, ולכן הוא קורא "האזינו השמים", אולם הארץ שומעת בנקל, ולכן "ותשמע הארץ"; ומכיוון ש"פי ה' " מדבר מגרונו של ישעיהו, השמים קרובים ולכן "שמעו שמים" - בנקל, והארץ צריכה להתאמץ, ע"כ "והאזינו ארץ".
[ההבדל בין פירוש הספרי לפירוש המגיד מדובנה נובע מהעובדה שהמדרש מתייחס ליכולת הקליטה של השמים והארץ, ולען לשיטתו השמים מאזינים טוב יותר לדברי הגבוה(משה) והארץ לדברי הנמוך(ישעיהו); ברם פירוש המגיד מדובנה מתייחס למאמץ שצריך להשקיע כדי להבין, ולען השמים צריכים להאזין למשה, והארץ מאזינה לדבר ה' שבפי ישעיה.
בספרִי שם מובאת גם דעת חכמים:
כשהעדים מעידים, אם נמצאו דבריהם מכוונים כאחד, עדותן קיימת, ואם לאו - אין עדותן קיימת. כך, אילו אמר משה 'האזינו השמים' ושותק - היו השמים אומרים: לא שמענו אלא בהאזנה, והארץ היתה אומרת: לא שמעתי אלא בשמיעה. בא ישעיהו וסמך לדבר 'שמעו שמים והאזיני ארץ' - ליתן האזנה ושמיעה לשמים, והאזנה ושמיעה לארץ.
לפי הסבר זה אין הכתובים מתייחסים לדרגתם השונה של משה ושל ישעיהו, או לעובדה שזה מדבר בעצמו וזה מצטט את דברי ה'. ישעיהו הפך בכוונת מכוון את מטבע לשונו של משה כדי שהעדים יהיו עדי אמת ונצח, ולא ימצא בהם פסול שעדותן אינה מכוונת.
דעה זו שבספרִי עולה בקנה אחד עם מאמר אחר בספרי המצוטט גם ברש"י תחילת האזינו: "משה העיד בישראל שני עדים שהם קיימים לעולם ולעולמי עולמים. אמר להם: אני בשר ודם למחר אני מת, אם ירצו לומר לא קבלנו את התורה, מי בא ומכחישם? לפיכך העיד בהם שני עדים שהם קיימים לעולם ולעולמי עולם". על משקל זה נאמר גם אנו: אם ירצו בני ישראל לפסול את עדיו של משה לפי שאחד רק האזין ואחד רק שמע, בא ישעיהו לתת שמיעה והאזנה בשניהם ולהפכם לעדי נצח.
ואכן גם שירת משה וגם נבואת ישעיהו עומדות לנצח ומזמינות את העדים הנצחיים - השמים והארץ להוכיח את בני ישראל.