א חֲזוֹן֙ יְשַֽׁעְיָ֣הוּ בֶן־אָמ֔וֹץ אֲשֶׁ֣ר חָזָ֔ה עַל־יְהוּדָ֖ה וִירוּשָׁלִָ֑ם בִּימֵ֨י עֻזִּיָּ֧הוּ יוֹתָ֛ם אָחָ֥ז יְחִזְקִיָּ֖הוּ מַלְכֵ֥י יְהוּדָֽה׃ ב שִׁמְע֤וּ שָׁמַ֙יִם֙ וְהַאֲזִ֣ינִי אֶ֔רֶץ כִּ֥י יְהוָ֖ה דִּבֵּ֑ר בָּנִים֙ גִּדַּ֣לְתִּי וְרוֹמַ֔מְתִּי וְהֵ֖ם פָּ֥שְׁעוּ בִֽי׃ ג יָדַ֥ע שׁוֹר֙ קֹנֵ֔הוּ וַחֲמ֖וֹר אֵב֣וּס בְּעָלָ֑יו יִשְׂרָאֵל֙ לֹ֣א יָדַ֔ע עַמִּ֖י לֹ֥א הִתְבּוֹנָֽן׃ ד ה֣וֹי ׀ גּ֣וֹי חֹטֵ֗א עַ֚ם כֶּ֣בֶד עָוֺ֔ן זֶ֣רַע מְרֵעִ֔ים בָּנִ֖ים מַשְׁחִיתִ֑ים עָזְב֣וּ אֶת־יְהוָ֗ה נִֽאֲצ֛וּ אֶת־קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל נָזֹ֥רוּ אָחֽוֹר׃ ה עַ֣ל מֶ֥ה תֻכּ֛וּ ע֖וֹד תּוֹסִ֣יפוּ סָרָ֑ה כָּל־רֹ֣אשׁ לָחֳלִ֔י וְכָל־לֵבָ֖ב דַּוָּֽי׃ ו מִכַּף־רֶ֤גֶל וְעַד־רֹאשׁ֙ אֵֽין־בּ֣וֹ מְתֹ֔ם פֶּ֥צַע וְחַבּוּרָ֖ה וּמַכָּ֣ה טְרִיָּ֑ה לֹא־זֹ֙רוּ֙ וְלֹ֣א חֻבָּ֔שׁוּ וְלֹ֥א רֻכְּכָ֖ה בַּשָּֽׁמֶן׃ ז אַרְצְכֶ֣ם שְׁמָמָ֔ה עָרֵיכֶ֖ם שְׂרֻפ֣וֹת אֵ֑שׁ אַדְמַתְכֶ֗ם לְנֶגְדְּכֶם֙ זָרִים֙ אֹכְלִ֣ים אֹתָ֔הּ וּשְׁמָמָ֖ה כְּמַהְפֵּכַ֥ת זָרִֽים׃ ח וְנוֹתְרָ֥ה בַת־צִיּ֖וֹן כְּסֻכָּ֣ה בְכָ֑רֶם כִּמְלוּנָ֥ה בְמִקְשָׁ֖ה כְּעִ֥יר נְצוּרָֽה׃ ט לוּלֵי֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת הוֹתִ֥יר לָ֛נוּ שָׂרִ֖יד כִּמְעָ֑ט כִּסְדֹ֣ם הָיִ֔ינוּ לַעֲמֹרָ֖ה דָּמִֽינוּ׃ י שִׁמְע֥וּ דְבַר־יְהוָ֖ה קְצִינֵ֣י סְדֹ֑ם הַאֲזִ֛ינוּ תּוֹרַ֥ת אֱלֹהֵ֖ינוּ עַ֥ם עֲמֹרָֽה׃ יא לָמָּה־לִּ֤י רֹב־זִבְחֵיכֶם֙ יֹאמַ֣ר יְהוָ֔ה שָׂבַ֛עְתִּי עֹל֥וֹת אֵילִ֖ים וְחֵ֣לֶב מְרִיאִ֑ים וְדַ֨ם פָּרִ֧ים וּכְבָשִׂ֛ים וְעַתּוּדִ֖ים לֹ֥א חָפָֽצְתִּי׃ יב כִּ֣י תָבֹ֔אוּ לֵרָא֖וֹת פָּנָ֑י מִי־בִקֵּ֥שׁ זֹ֛את מִיֶּדְכֶ֖ם רְמֹ֥ס חֲצֵרָֽי׃ יג לֹ֣א תוֹסִ֗יפוּ הָבִיא֙ מִנְחַת־שָׁ֔וְא קְטֹ֧רֶת תּוֹעֵבָ֛ה הִ֖יא לִ֑י חֹ֤דֶשׁ וְשַׁבָּת֙ קְרֹ֣א מִקְרָ֔א לֹא־אוּכַ֥ל אָ֖וֶן וַעֲצָרָֽה׃ יד חָדְשֵׁיכֶ֤ם וּמוֹעֲדֵיכֶם֙ שָׂנְאָ֣ה נַפְשִׁ֔י הָי֥וּ עָלַ֖י לָטֹ֑רַח נִלְאֵ֖יתִי נְשֹֽׂא׃ טו וּבְפָרִשְׂכֶ֣ם כַּפֵּיכֶ֗ם אַעְלִ֤ים עֵינַי֙ מִכֶּ֔ם גַּ֛ם כִּֽי־תַרְבּ֥וּ תְפִלָּ֖ה אֵינֶ֣נִּי שֹׁמֵ֑עַ יְדֵיכֶ֖ם דָּמִ֥ים מָלֵֽאוּ׃ טז רַחֲצוּ֙ הִזַּכּ֔וּ הָסִ֛ירוּ רֹ֥עַ מַעַלְלֵיכֶ֖ם מִנֶּ֣גֶד עֵינָ֑י חִדְל֖וּ הָרֵֽעַ׃ יז לִמְד֥וּ הֵיטֵ֛ב דִּרְשׁ֥וּ מִשְׁפָּ֖ט אַשְּׁר֣וּ חָמ֑וֹץ שִׁפְט֣וּ יָת֔וֹם רִ֖יבוּ אַלְמָנָֽה׃ יח לְכוּ־נָ֛א וְנִוָּֽכְחָ֖ה יֹאמַ֣ר יְהוָ֑ה אִם־יִֽהְי֨וּ חֲטָאֵיכֶ֤ם כַּשָּׁנִים֙ כַּשֶּׁ֣לֶג יַלְבִּ֔ינוּ אִם־יַאְדִּ֥ימוּ כַתּוֹלָ֖ע כַּצֶּ֥מֶר יִהְיֽוּ׃ יט אִם־תֹּאב֖וּ וּשְׁמַעְתֶּ֑ם ט֥וּב הָאָ֖רֶץ תֹּאכֵֽלוּ׃ כ וְאִם־תְּמָאֲנ֖וּ וּמְרִיתֶ֑ם חֶ֣רֶב תְּאֻכְּל֔וּ כִּ֛י פִּ֥י יְהוָ֖ה דִּבֵּֽר׃ כא אֵיכָה֙ הָיְתָ֣ה לְזוֹנָ֔ה קִרְיָ֖ה נֶאֱמָנָ֑ה מְלֵאֲתִ֣י מִשְׁפָּ֗ט צֶ֛דֶק יָלִ֥ין בָּ֖הּ וְעַתָּ֥ה מְרַצְּחִֽים׃ כב כַּסְפֵּ֖ךְ הָיָ֣ה לְסִיגִ֑ים סָבְאֵ֖ךְ מָה֥וּל בַּמָּֽיִם׃ כג שָׂרַ֣יִךְ סוֹרְרִ֗ים וְחַבְרֵי֙ גַּנָּבִ֔ים כֻּלּוֹ֙ אֹהֵ֣ב שֹׁ֔חַד וְרֹדֵ֖ף שַׁלְמֹנִ֑ים יָתוֹם֙ לֹ֣א יִשְׁפֹּ֔טוּ וְרִ֥יב אַלְמָנָ֖ה לֹֽא־יָב֥וֹא אֲלֵיהֶֽם׃ כד לָכֵ֗ן נְאֻ֤ם הָֽאָדוֹן֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת אֲבִ֖יר יִשְׂרָאֵ֑ל ה֚וֹי אֶנָּחֵ֣ם מִצָּרַ֔י וְאִנָּקְמָ֖ה מֵאוֹיְבָֽי׃ כה וְאָשִׁ֤יבָה יָדִי֙ עָלַ֔יִךְ וְאֶצְרֹ֥ף כַּבֹּ֖ר סִיגָ֑יִךְ וְאָסִ֖ירָה כָּל־בְּדִילָֽיִךְ׃ כו וְאָשִׁ֤יבָה שֹׁפְטַ֙יִךְ֙ כְּבָרִ֣אשֹׁנָ֔ה וְיֹעֲצַ֖יִךְ כְּבַתְּחִלָּ֑ה אַחֲרֵי־כֵ֗ן יִקָּ֤רֵא לָךְ֙ עִ֣יר הַצֶּ֔דֶק קִרְיָ֖ה נֶאֱמָנָֽה׃ כז צִיּ֖וֹן בְּמִשְׁפָּ֣ט תִּפָּדֶ֑ה וְשָׁבֶ֖יהָ בִּצְדָקָֽה׃ כח וְשֶׁ֧בֶר פֹּשְׁעִ֛ים וְחַטָּאִ֖ים יַחְדָּ֑ו וְעֹזְבֵ֥י יְהוָ֖ה יִכְלֽוּ׃ כט כִּ֣י יֵבֹ֔שׁוּ מֵאֵילִ֖ים אֲשֶׁ֣ר חֲמַדְתֶּ֑ם וְתַ֨חְפְּר֔וּ מֵהַגַּנּ֖וֹת אֲשֶׁ֥ר בְּחַרְתֶּֽם׃ ל כִּ֣י תִֽהְי֔וּ כְּאֵלָ֖ה נֹבֶ֣לֶת עָלֶ֑הָ וּֽכְגַנָּ֔ה אֲשֶׁר־מַ֖יִם אֵ֥ין לָֽהּ׃ לא וְהָיָ֤ה הֶחָסֹן֙ לִנְעֹ֔רֶת וּפֹעֲל֖וֹ לְנִיצ֑וֹץ וּבָעֲר֧וּ שְׁנֵיהֶ֛ם יַחְדָּ֖ו וְאֵ֥ין מְכַבֶּֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
חֲזוֹן — אחד מכינויי הנבואה, אשר מבטא את יכולתו של הנביא לראות דברים עלומים. יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ, אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם בעיקר, אם כי נבואתו מתייחסת גם לישראל, שהייתה ממלכה לעצמה, וגם לעמים אחרים, קרובים ורחוקים. את חזונותיו קיבל ישעיהו בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ, יוֹתָם, אָחָז, יְחִזְקִיָּהוּ, מַלְכֵי יְהוּדָה.
פסוק ב:
שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ, כִּי ה' דִּבֵּר: בָּנִים, עַם ישראל גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי, וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי.
פסוק ג:
יָדַע אפילו שׁוֹר, שאיננו יצור נבון במיוחד, את קֹנֵהוּ, מי הוא אדוניו. וַחֲמוֹר מכיר את אֵבוּס בְּעָלָיו, הוא לא רק יודע שזה אבוס, אלא מכיר בכך שיש לו בעלים, אבל יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע, עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן. לא שם לב לעובדה שיש לו אדון.
פסוק ד:
כאן מגיעה פנייה חריפה הרבה יותר: הוֹי גּוֹי חֹטֵא, עַם כֶּבֶד עָוֹן, שעוונותיו כבדים, זֶרַע מְרֵעִים, עושי רע, בָּנִים מַשְׁחִיתִים, עָזְבוּ אֶת ה', נִאֲצוּ, ביזו אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל, ה'. נָזֹרוּ אָחוֹר. לא נסוגים אחור בלבד, אלא מתנזרים — יוצרים חיץ ופונים אחורנית. אנשים ממאנים להתקשר במהותו הפנימית של ישראל, באלוקיו.
פסוק ה:
עַל מֶה, לשם מה תֻכּוּ עוֹד תּוֹסִיפוּ סָרָה, ככל שאתם מוכים, אתם מוסיפים למרוד. כָּל רֹאשׁ נתון לָחֳלִי, וְכָל לֵבָב דַּוָּי, כואב.
פסוק ו:
מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ אֵין בּוֹ — באדם מישראל מְתֹם, פֶּצַע שותת דם וְחַבּוּרָה, מכה המשאירה סימן וּמַכָּה טְרִיָּה, מכה שנעשתה לא מזמן, טרם הגיעה לכלל חבורה. לֹא זֹרוּ, לא היה למכות הללו מזור ותרופה, וְלֹא חֻבָּשׁוּ, וְלֹא רֻכְּכָה, עוסתה המכָּה בַּשָּׁמֶן כדרך ריפוי. ישראל מתוארים כאן כגוף מוכה לחלוטין, פצוע ומוזנח.
פסוק ז:
ובמקביל תמונת הארץ — אַרְצְכֶם שְׁמָמָה. עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ. אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם, לעיניכם, זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ — את פֵּרותיה, והיא נעשית שְׁמָמָה כְּמַהְפֵּכַת זָרִים. פלישתם של זרים אינה כרוכה רק בגנבה ובנזק, אלא גם בפריעת כל סדר, באיבוד ביטחון ועשתונות, חוויה המוכרת למי שביתם נפרץ.
פסוק ח:
וְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן, עם ישראל כְּסֻכָּה בְכָרֶם, כסוכת השומר העזובה בכרם השדוד, כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה, כביתן שבו לן שומר שדה הקישואים, כְּעִיר נְצוּרָה, אין יוצא ואין בא.
פסוק ט:
לוּלֵי ה' צְבָאוֹת הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט, אילולא השאיר לנו מעט שרידים, אז כִּסְדֹם הָיִינוּ, לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ, כשתי הערים שנהפכו כליל ונעשו סמל להרס ולחורבן.
פסוק י:
במעבר מעניין, פונה הנביא אל עמו באותה מטבע: שִׁמְעוּ דְבַר ה', קְצִינֵי סְדֹם! הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ, עַם עֲמֹרָה! שתי משמעויות נלוות אל סדום — עיר שכולה רשעה, ומקום שנהפך ולא נשאר ממנו שריד. לאחר שנאמר שארצם של ישראל חרבה כמעט כמו סדום, מתריס הנביא ואומר: אתם אכן דומים בהתנהגותכם לסדום. חייהם של תושבי ארץ יהודה באותה עת סבבו סביב המקדש. פולחן הקרבנות התבצע כסדרו, ואנשים לא הרבו לעבוד עבודה זרה. על כן הם היו שבעי רצון מהתנהגותם וממצבם הדתי. יש להניח שתחושה זו התחזקה במיוחד לאור ההשוואה עם שכניהם אשר בממלכת ישראל, שלא נטלו חלק בעבודת המקדש. זהו הרקע לתוכחתו של הנביא:
פסוק יא:
לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם?! יֹאמַר ה'; שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים, שוורים מפוטמים, וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים, תיישים לֹא חָפָצְתִּי. אתם מביאים עוד ועוד קרבנות, ומרגישים בכך התעלות ושביעות רצון. האם אתם חושבים שאני זקוק לכם?!
פסוק יב:
כִּי תָבֹאוּ לבית המקדש לֵרָאוֹת פָּנָי, כשתעלו לרגל, מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי, לשם מה אתם דורכים בחצרות בית ה' ורומסים את האבנים?!
פסוק יג:
לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא. מנחתכם היא מתנה ריקה מתוכן ומכוונה. אין כל משמעות מאחוריה. הקְטֹרֶת שאתם מביאים — תּוֹעֵבָה הִיא לִי, במקום שתהיה לריח ניחוח העולה לרצון. יתרה מזו, ימי ראש חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת וקְרֹא מִקְרָא, ושאר הימים המכונים בתורה מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ. פירושו של ביטוי זה אינו קריאה בספרים בלבד, אלא בעיקר אספה קדושה. במועדים ובשבתות אתם מתאספים לקרוא בשם ה', להתפלל — אבל לֹא אוּכַל לסבול את האָוֶן, הרוע ואת העֲצָרָה, האספה לתפילת הציבור. חיבור האוון עם העצרה אינו נסבל. התפילה מתנהלת לפי כל הכללים, כשם שהקרבנות קרבים כסדרם, אך דווקא ההקפדה הקיצונית על כללי הפולחן שאינה כרוכה בהכרה בחובה שמעבר לו, היא התועבה.
פסוק יד:
את חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם, ימי האספה והחגיגות, שבהם היה נהוג גם לבקר במקדש או אצל אנשים חשובים, נביאים וחכמים, שָׂנְאָה נַפְשִׁי. הָיוּ עָלַי לָטֹרַח, נִלְאֵיתִי נְשֹׂא. עייפתי מלשאתם. אתם מקיימים את כל הטקסים והפולחנים הדתיים באופן חיצוני, אבל דבר מזה אינו נוגע לחיי היומיום שלכם.
פסוק טו:
וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם, כאשר תפשטו כפות ידיכם למרום בתחנונים – אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם. גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה — אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ אותה להיענות לה, כי יְדֵיכֶם המושטות אלי בבקשה דָּמִים מָלֵאוּ, מגואלות בדם. אין הכוונה לשפיכות דמים ממשית דווקא, שכן בזמנו של ישעיהו לא הייתה יהודה מלאה במיוחד ברוצחים, אלא לעוול, סחיטה והתעללות במסכנים.
פסוק טז:
במקום זאת קורא אליהם הנביא: רַחֲצוּ את הידיים המלאות דם, הִזַּכּוּ, נקו עצמכם, הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי, שאותם אני רואה תמיד, חִדְלוּ הָרֵעַ.
פסוק יז:
לִמְדוּ הֵיטֵב מהי דרך אמת. או: למדו איך להיטיב, דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט צדק, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ, חזקו את הנחמס, או: ישרו את דברי החמס. לעומת גזל, חמס איננו פעולה בלתי חוקית אלא בלתי מוסרית, שכן היא הפעלת לחץ ממוני או אחר מצד העשירים והחזקים לשם השגת רכוש השייך לזולתם. הנביא אינו מבקר כאן את אי שמירת סעיפי החוק, אלא קורא לתקן את העיוות המוסרי. שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה. ייתכן שהמערכת המשפטית אינה רקובה, אלא שהיא אינה מותירה סיכוי לאנשים הקטנים הזקוקים לסיוע ולהגנה.
פסוק יח:
לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה, נתווכח, יֹאמַר ה'. ה' אינו בא אליכם בהאשמות בלבד, אלא גם בהצעות תיקון — אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים, כמו השני, צבע אדום בוהק – כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ. אם תרצו, תוכלו לתקנם בתשובה. ובאותו אופן — אִם הם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע, כתולעת שני – כַּצֶּמֶר הלבן יִהְיוּ.
פסוק יט:
אִם תֹּאבוּ, תרצו וּשְׁמַעְתֶּם את דבר ה' — טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ.
פסוק כ:
וְאִם תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם — חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ, תושמדו, כִּי פִּי ה' דִּבֵּר. זה הצד שלו בוויכוח. הוא הציב את התנאים הללו ונתן בידכם את אפשרות הבחירה.
פסוק כא:
בגלל הסגנון הקלאסי של הנבואה, יפי המשפטים, השלמוּת של הדימויים וההקבלות המפוארות, לא תמיד שמים לב עד כמה התוכן בוטה — אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה?! ירושלים, שצריכה להיות קרייתו הנאמנה של ה', הפכה לזונה. העיר שהייתה מְלֵאֲתִי, מלאה מִשְׁפָּט, שצֶדֶק יָלִין, ישכון בָּהּ, וְעַתָּה יושביה מְרַצְּחִים.
פסוק כב:
כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים, חלקי מתכת פשוטה שמעורבים בכסף. בתהליך צירוף רגיל הסיגים מושלכים, והכסף הנקי נשמר. אצלכם התרחש תהליך הפוך — הכסף הפך לסיגים. ואין זה דימוי לגבי המערכת הפיננסית בלבד. סָבְאֵךְ, המשקאות החריפים כדוגמת יין מָהוּל בַּמָּיִם. מלבד היותן דוגמאות ממשיות, הכסף המזויף והיין המהול משמשים גם משלים כלליים למרמה הטבועה בכול.
פסוק כג:
שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים, בלתי ממושמעים ובלתי הגונים וְהם חַבְרֵי גַּנָּבִים, בשקט הם משתפים פעולה עם הגנבים. המערך השיפוטי והשלטוני כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים. לכן יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ, שהרי אין ביכולתו לשלם, וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם. אם האלמנה או היתום מתלוננים על הצקות, השרים לא יוציאו צדקתם לאור.
פסוק כד:
לָכֵן, נְאֻם הָאָדוֹן ה' צְבָאוֹת אֲבִיר יִשְׂרָאֵל, המתנשא על ישראל, או: מי שמגביה ומנשא את ישראל. ואלו דבריו: הוֹי אֶנָּחֵם מִצָּרַי, אנקום בהם ואז אוכל להירגע, כביכול, וְאִנָּקְמָה מֵאוֹיְבָי, החוטאים הללו נחשבים כשונאַי ואויבַי.
פסוק כה:
וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ לטפל בך, וְאֶצְרֹף כַּבֹּר, חומר ניקוי את סִיגָיִךְ, וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ. הבּדיל הוא אחד הסיגים המעורבים בכסף. אולי הוא נקרא כך מפני שהוא נבדל בתהליך ההיתוך מהמתכת היקרה.
פסוק כו:
וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה, וְיֹעֲצַיִךְ, הממלאים בך תפקידי הנהגה שונים כְּבַתְּחִלָּה. אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ — ירושלים, עִיר הַצֶּדֶק, כפי שבעבר הצדק לן בך, ותוכלי להיקרא שוב קִרְיָה נֶאֱמָנָה כמו שהיית בעבר, כאמור לעיל.
פסוק כז:
צִיּוֹן בּעשיית מִשְׁפָּט תִּפָּדֶה, וְשָׁבֶיהָ ישובו לבנותה באמצעות צְדָקָה.
פסוק כח:
וְשֶׁבֶר פֹּשְׁעִים וְחַטָּאִים יַחְדָּו יבוא. ושאר עֹזְבֵי ה' יִכְלוּ עמהם.
פסוק כט:
כִּי יֵבֹשׁוּ החוטאים הללו, כאשר תתבדו מֵאֵילִים, מאילנות האֵלָה, ששימשו לעבודה זרה, או: מבעלי כוח אֲשֶׁר חֲמַדְתֶּם. וְתַחְפְּרוּ, תתביישו מֵהַגַּנּוֹת, מהגנים ששימשו אתכם לפולחן זר או לתענוגות אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם. בכמה מקומות בספר מופיע הרעיון שעולם החטא מושתת על מותרות ועל דברים חסרי ערך.
פסוק ל:
כִּי תִהְיוּ כְּאֵלָה נֹבֶלֶת עָלֶהָ, כמו עץ אלָה שעליו נובלים. האלה היא עץ גדול, מפואר ומרשים בלבלובו, אולם כשהוא נשאר במערומיו בחורף, לאחר נשירת עליו, הוא נראה עלוב. גם דימוי זה חוזר ומופיע בדברי ישעיהו. וּכְגַנָּה, כגן אֲשֶׁר מַיִם אֵין לָהּ, וכל גידוליה מתייבשים.
פסוק לא:
וְהָיָה הֶחָסֹן, גבעולי הפשתן הקשים לִנְעֹרֶת, רסיסי הפשתה שנשארו לאחר שהכינו ממנה חוטים. יש שעושים מרסיסים אלו פקעות, שתועלתן היחידה היא להיות חומר בערה. וּפֹעֲלוֹ, מי שעשאו, יהיה לְנִיצוֹץ, ומכיוון שהנעורת דליקה מאוד — וּבָעֲרוּ שְׁנֵיהֶם — החסון והנעורת יַחְדָּו, וְאֵין מְכַבֶּה.