א חֲזוֹן֙ יְשַֽׁעְיָ֣הוּ בֶן־אָמ֔וֹץ אֲשֶׁ֣ר חָזָ֔ה עַל־יְהוּדָ֖ה וִירוּשָׁלִָ֑ם בִּימֵ֨י עֻזִּיָּ֧הוּ יוֹתָ֛ם אָחָ֥ז יְחִזְקִיָּ֖הוּ מַלְכֵ֥י יְהוּדָֽה׃ ב שִׁמְע֤וּ שָׁמַ֙יִם֙ וְהַאֲזִ֣ינִי אֶ֔רֶץ כִּ֥י יְהוָ֖ה דִּבֵּ֑ר בָּנִים֙ גִּדַּ֣לְתִּי וְרוֹמַ֔מְתִּי וְהֵ֖ם פָּ֥שְׁעוּ בִֽי׃ ג יָדַ֥ע שׁוֹר֙ קֹנֵ֔הוּ וַחֲמ֖וֹר אֵב֣וּס בְּעָלָ֑יו יִשְׂרָאֵל֙ לֹ֣א יָדַ֔ע עַמִּ֖י לֹ֥א הִתְבּוֹנָֽן׃ ד ה֣וֹי ׀ גּ֣וֹי חֹטֵ֗א עַ֚ם כֶּ֣בֶד עָוֺ֔ן זֶ֣רַע מְרֵעִ֔ים בָּנִ֖ים מַשְׁחִיתִ֑ים עָזְב֣וּ אֶת־יְהוָ֗ה נִֽאֲצ֛וּ אֶת־קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל נָזֹ֥רוּ אָחֽוֹר׃ ה עַ֣ל מֶ֥ה תֻכּ֛וּ ע֖וֹד תּוֹסִ֣יפוּ סָרָ֑ה כָּל־רֹ֣אשׁ לָחֳלִ֔י וְכָל־לֵבָ֖ב דַּוָּֽי׃ ו מִכַּף־רֶ֤גֶל וְעַד־רֹאשׁ֙ אֵֽין־בּ֣וֹ מְתֹ֔ם פֶּ֥צַע וְחַבּוּרָ֖ה וּמַכָּ֣ה טְרִיָּ֑ה לֹא־זֹ֙רוּ֙ וְלֹ֣א חֻבָּ֔שׁוּ וְלֹ֥א רֻכְּכָ֖ה בַּשָּֽׁמֶן׃ ז אַרְצְכֶ֣ם שְׁמָמָ֔ה עָרֵיכֶ֖ם שְׂרֻפ֣וֹת אֵ֑שׁ אַדְמַתְכֶ֗ם לְנֶגְדְּכֶם֙ זָרִים֙ אֹכְלִ֣ים אֹתָ֔הּ וּשְׁמָמָ֖ה כְּמַהְפֵּכַ֥ת זָרִֽים׃ ח וְנוֹתְרָ֥ה בַת־צִיּ֖וֹן כְּסֻכָּ֣ה בְכָ֑רֶם כִּמְלוּנָ֥ה בְמִקְשָׁ֖ה כְּעִ֥יר נְצוּרָֽה׃ ט לוּלֵי֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת הוֹתִ֥יר לָ֛נוּ שָׂרִ֖יד כִּמְעָ֑ט כִּסְדֹ֣ם הָיִ֔ינוּ לַעֲמֹרָ֖ה דָּמִֽינוּ׃ י שִׁמְע֥וּ דְבַר־יְהוָ֖ה קְצִינֵ֣י סְדֹ֑ם הַאֲזִ֛ינוּ תּוֹרַ֥ת אֱלֹהֵ֖ינוּ עַ֥ם עֲמֹרָֽה׃ יא לָמָּה־לִּ֤י רֹב־זִבְחֵיכֶם֙ יֹאמַ֣ר יְהוָ֔ה שָׂבַ֛עְתִּי עֹל֥וֹת אֵילִ֖ים וְחֵ֣לֶב מְרִיאִ֑ים וְדַ֨ם פָּרִ֧ים וּכְבָשִׂ֛ים וְעַתּוּדִ֖ים לֹ֥א חָפָֽצְתִּי׃ יב כִּ֣י תָבֹ֔אוּ לֵרָא֖וֹת פָּנָ֑י מִי־בִקֵּ֥שׁ זֹ֛את מִיֶּדְכֶ֖ם רְמֹ֥ס חֲצֵרָֽי׃ יג לֹ֣א תוֹסִ֗יפוּ הָבִיא֙ מִנְחַת־שָׁ֔וְא קְטֹ֧רֶת תּוֹעֵבָ֛ה הִ֖יא לִ֑י חֹ֤דֶשׁ וְשַׁבָּת֙ קְרֹ֣א מִקְרָ֔א לֹא־אוּכַ֥ל אָ֖וֶן וַעֲצָרָֽה׃ יד חָדְשֵׁיכֶ֤ם וּמוֹעֲדֵיכֶם֙ שָׂנְאָ֣ה נַפְשִׁ֔י הָי֥וּ עָלַ֖י לָטֹ֑רַח נִלְאֵ֖יתִי נְשֹֽׂא׃ טו וּבְפָרִשְׂכֶ֣ם כַּפֵּיכֶ֗ם אַעְלִ֤ים עֵינַי֙ מִכֶּ֔ם גַּ֛ם כִּֽי־תַרְבּ֥וּ תְפִלָּ֖ה אֵינֶ֣נִּי שֹׁמֵ֑עַ יְדֵיכֶ֖ם דָּמִ֥ים מָלֵֽאוּ׃ טז רַחֲצוּ֙ הִזַּכּ֔וּ הָסִ֛ירוּ רֹ֥עַ מַעַלְלֵיכֶ֖ם מִנֶּ֣גֶד עֵינָ֑י חִדְל֖וּ הָרֵֽעַ׃ יז לִמְד֥וּ הֵיטֵ֛ב דִּרְשׁ֥וּ מִשְׁפָּ֖ט אַשְּׁר֣וּ חָמ֑וֹץ שִׁפְט֣וּ יָת֔וֹם רִ֖יבוּ אַלְמָנָֽה׃ יח לְכוּ־נָ֛א וְנִוָּֽכְחָ֖ה יֹאמַ֣ר יְהוָ֑ה אִם־יִֽהְי֨וּ חֲטָאֵיכֶ֤ם כַּשָּׁנִים֙ כַּשֶּׁ֣לֶג יַלְבִּ֔ינוּ אִם־יַאְדִּ֥ימוּ כַתּוֹלָ֖ע כַּצֶּ֥מֶר יִהְיֽוּ׃ יט אִם־תֹּאב֖וּ וּשְׁמַעְתֶּ֑ם ט֥וּב הָאָ֖רֶץ תֹּאכֵֽלוּ׃ כ וְאִם־תְּמָאֲנ֖וּ וּמְרִיתֶ֑ם חֶ֣רֶב תְּאֻכְּל֔וּ כִּ֛י פִּ֥י יְהוָ֖ה דִּבֵּֽר׃ כא אֵיכָה֙ הָיְתָ֣ה לְזוֹנָ֔ה קִרְיָ֖ה נֶאֱמָנָ֑ה מְלֵאֲתִ֣י מִשְׁפָּ֗ט צֶ֛דֶק יָלִ֥ין בָּ֖הּ וְעַתָּ֥ה מְרַצְּחִֽים׃ כב כַּסְפֵּ֖ךְ הָיָ֣ה לְסִיגִ֑ים סָבְאֵ֖ךְ מָה֥וּל בַּמָּֽיִם׃ כג שָׂרַ֣יִךְ סוֹרְרִ֗ים וְחַבְרֵי֙ גַּנָּבִ֔ים כֻּלּוֹ֙ אֹהֵ֣ב שֹׁ֔חַד וְרֹדֵ֖ף שַׁלְמֹנִ֑ים יָתוֹם֙ לֹ֣א יִשְׁפֹּ֔טוּ וְרִ֥יב אַלְמָנָ֖ה לֹֽא־יָב֥וֹא אֲלֵיהֶֽם׃ כד לָכֵ֗ן נְאֻ֤ם הָֽאָדוֹן֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת אֲבִ֖יר יִשְׂרָאֵ֑ל ה֚וֹי אֶנָּחֵ֣ם מִצָּרַ֔י וְאִנָּקְמָ֖ה מֵאוֹיְבָֽי׃ כה וְאָשִׁ֤יבָה יָדִי֙ עָלַ֔יִךְ וְאֶצְרֹ֥ף כַּבֹּ֖ר סִיגָ֑יִךְ וְאָסִ֖ירָה כָּל־בְּדִילָֽיִךְ׃ כו וְאָשִׁ֤יבָה שֹׁפְטַ֙יִךְ֙ כְּבָרִ֣אשֹׁנָ֔ה וְיֹעֲצַ֖יִךְ כְּבַתְּחִלָּ֑ה אַחֲרֵי־כֵ֗ן יִקָּ֤רֵא לָךְ֙ עִ֣יר הַצֶּ֔דֶק קִרְיָ֖ה נֶאֱמָנָֽה׃ כז צִיּ֖וֹן בְּמִשְׁפָּ֣ט תִּפָּדֶ֑ה וְשָׁבֶ֖יהָ בִּצְדָקָֽה׃ כח וְשֶׁ֧בֶר פֹּשְׁעִ֛ים וְחַטָּאִ֖ים יַחְדָּ֑ו וְעֹזְבֵ֥י יְהוָ֖ה יִכְלֽוּ׃ כט כִּ֣י יֵבֹ֔שׁוּ מֵאֵילִ֖ים אֲשֶׁ֣ר חֲמַדְתֶּ֑ם וְתַ֨חְפְּר֔וּ מֵהַגַּנּ֖וֹת אֲשֶׁ֥ר בְּחַרְתֶּֽם׃ ל כִּ֣י תִֽהְי֔וּ כְּאֵלָ֖ה נֹבֶ֣לֶת עָלֶ֑הָ וּֽכְגַנָּ֔ה אֲשֶׁר־מַ֖יִם אֵ֥ין לָֽהּ׃ לא וְהָיָ֤ה הֶחָסֹן֙ לִנְעֹ֔רֶת וּפֹעֲל֖וֹ לְנִיצ֑וֹץ וּבָעֲר֧וּ שְׁנֵיהֶ֛ם יַחְדָּ֖ו וְאֵ֥ין מְכַבֶּֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מלבי"ם באור המילות

מלבי"ם

פסוק ב:
שמעו, והאזינו. בארתי הבדלם בפירוש התורה (דברים נב א') :
פסוק ב:
גדלתי ורוממתי. גדול מתאר הכמות וכנגדו קטן, ורם מתאר המקום וכנגדו שפל וכשבאים בפעל היוצא, מורה גדול ההעתק בכמות ובא גם על גידול הבנים ואמונם, כמו ויגדל הילד ויגמל, ורם מורה העתק המקום משפל אל הרם או המדרגה והמעלה, ואמר. מים גדלוהו תהום רוממתהו (יחזקאל לב ד'), שגדל ע"י המטר, והתרומם על כל עץ ע"י תהום רובצת תחת. ועי' לקמן (כ"ג ד') :
פסוק ג:
אבוס. שוה בסמוך ובנפרד, והבדלו מן מכלא אוריה רפת, כי שם אבוס מורה על הכלי שבו נותנים בליל חמיץ לפטם הבהמה שרוצים להשמינה, ועש"ז שור המפוטם נקרא שור אבוס (משלי ט"ו י"ז), ברבורים אבוסים (מא ד' כג), ואוצרות שאוצרים שם השעורים והעדשים, פתחו מאבוסיה (ירמיה נ' כו) בהפעיל, על שמסבבים הפיטום ואמר (איוב לט ט') היאבה רים עבדך אם ילין על אבוסך, ר"ל לא לבד שלא יעבדך לצרכך, אף על אבוסך שעומד שם להנאתו להפטם לא ילין. ולכן אמר פה שהשור יכיר את בעליו מצד שהוא קונהו הגם שעובד אותו, והחמור יכירהו רק אם יפטמהו על האבוס שמזה לא ישיג בעליו שום תועלת כי בשר החמור המאובס לא יאכל :
פסוק ד:
הוי. בה' הוא ענין הכרזה, ואוי בא' מיוחד אל הודעת הצער, ונקשר בלמ"ד, אבל הוי אינו נקשר :
פסוק ד:
גוי, עם. ההבדל ביניהם, גוי יקרא מצד הקיבוץ לבד, כי גוי מענין קיבוץ וזה יהיה ע"פ ארבעה דברים, א) שיתקבצו מצד הארץ והמדינה שיושבים בה, ב) מצד שפתם שמדברים בה. ג) מצד משפחתם שיצאו ממנה, ד) מצד הסכמתם וקבוצם להיות גוי אחד עפ"י נמוסים שחקקו להם לאחד הקיבוץ שלהם, כמ"ש (בראשית י' ה') מאלה נפרדו איי הגוים, א) בארצותם, ב) איש ללשונו, ג) למשפחותם, ד) בגוייהם, פי' בקבוציהם, והוכפל שם (לא). אבל בשם עם יקרא מצד הממשלה אשר עליהם אשר תשימם לגוי אחד ותנהיג אותם כנפש המנהגת את הגויה, ומצד זה יבוא שם עם בכינוי הקנין, עמי. עמו, עמך, עם ה', לא כן שם גוי כי התיחסות הקיבוץ אל אדוניהם יהיה מצד הממשלה, לא מצד הקיבוץ. ומה שנמצאו ויתר גויי ינחלום (צפניה ב' ט'), לשמוח בשמחת גויך (תהלות קו ה') זה יצדק אצל ה' לבד, כי לו יתיחס צירוף הקנין גם בגוף יצוריו בעצמם בזולת השקף על קשר המלוכה, לפ"ז מבואר כי בכ"מ שם עם מציין מדרגה גדולה יותר משם גוי, יען שזה מורה על שהם מונהגים מאיזה מטרה, וזה מורה רק הקיבוץ לבד, וכן הגבילם. ויתהלכו מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר (דה"א טז כ'. תהלות קה יג). ואמר ואני אקניאם בלא עם (רק) בגוי נבל אכעיסם, מבואר שיש גוי שאינו עם. ואמר ההימיר גוי אלהים וגו' ועמי המיר כבודו (ירמיה ב' יא). עיניו בגוים תצפינה הסוררים אל ירומו למו סלה (אבל), ברכו עמים אלהינו וזמ"ש ונתתיך לבז בגוים והכרתיך מן העמים (יחזקאל כה ז'), ר"ל עמים החשובים יכריתו אותך מארצם לגמרי, וגם הגוים הפחותים אשר שם תמצא בית תהיה לבז בתוכם, וע"כ ציין ברוב המקומות שם עם לישראל עם קרובו, ושם גוי, לגוים עובדי אלילים, לבד בעת שירצה לדבר מן הריבוי היותו גוי גדול, אז ישמש בשם גוי, כי שם גוי כולל קיבוץ גדול, ושם עם יבא על פרט וחלק מן הקיבוץ וגם על משפחה מיוחדת, עם הארץ ירגמוהו באבן (ויקרא כ' ב'), כיון על העומדים במעמד שם, ואם היה אומר גוי, היה הכונה על כל האומה, ומצאנוהו גם על שלשה אנשים, אמנם כי אתם עם (איוב יב ב'), וע"כ אמר, וראה כי עמך הגוי הזה (שמות לג ג'), עמך הוא שם הכבוד וגוי שם הריבוי. וכן רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה (דברים ד' ו'). ואמר כן העם הזה וכן הגוי הזה לפני (חגי ב' יד), ר"ל בין העם הזה הכהנים המצויינים בהדרת קדש, וכן הגוי בכלל חללו קדושתם, ועיין לקמן ב' ג' וד'. ט' ב'. י' ו'. י"א י'. י"ד ו'. י"ח ב' וז'. כ"ה ג'. ל' כ"ח. מ"ב ו'. מ"ט כ"ב. ם"א ט'. ם"ה א' וב'), ומש"ש :
פסוק ד:
זרע, בנים. עם היות שזרע מעולה מן עם, שמציין היחוס ושלשלת המולידים אל בניהם, מ"מ אחר ששם זה מצאנוהו גם על זרע בהמה, גם על זרע השדה אשר זרעם בם על הארץ, בהכרח יהיה שם בנים מעולה יותר מן זרע שמורה על הבנין, נחלת אבות אל בניהם :
פסוק ד:
חוטא, כבד עון. חטא הוא מענין חסרון, קולע אל השערה ולא יחטיא (שופטים כ' טז) והוא שמחטיא מעשיו מצד השגגה שמדמה שהדבר מותר, או מצד התאוה שמעורת עיניו אבל עוון נגזר מענין עוה ועוות, והוא שמעוות דרכיו במזיד, ע"י ששכלו מנצח בטענות לכפור במצוה או במצוה עליהם (כן באר בג"ן בארך), וקרוב לזה בחז"ל חטא שוגג עון מזיד (ועיין לקמן ה' יח. ו' ז'. כז ט'. מג כד. נט ב' יב) :
פסוק ד:
מרעים, משחיתים. המריע יעשה לפעמים בעבור תועלת מדומה אצלו או בעבור הנאה, אבל המשחית עושה שלא לתועלת וצורך והנאה (ועיין לקמן יא יט סה כה) :
פסוק ד:
נאצו. פעל נאץ מורה שמקיל חשיבות איזה דבר ומבזהו, וזה המבדיל בינו ובין פעל מכעיס :
פסוק ד:
ה', קדוש ישראל. דע כי כ"מ שיזכיר בספר שם ה' סתם, מדבר עליו מצד שהוא בורא העולם ומחדשו ומנהיגו בחפצו וחכמתו ויכלתו וכ"מ שיזכירנו בכינוי אל ישראל, כמו אלהינו, אלהי יעקב, אלהי ישראל, אביר יעקב, קדוש ישראל, וכדומה, ידבר עליו מצד הענינים המיוחדים הנפלאים אשר עשה בעבור ישראל, אם מהשגחתו המיוחדת, אם מאותותיו היוצאים מן ההנהגה הכללית, אם מהקשר והדיבוק והאהבה שבינו לבינם. ויתבאר כ"א במקומו, ועיין דוגמא לזה לקמן (יב ה' ו'. לא א'. לה ב'. מ' ג'. מא יד טו יז כ' כא. מג ג'. מט ז'. ועוד במקומות רבים) :
פסוק ד:
נזרו. יש בונים אותו נפעל מנחי העי"ו, שרשו זור, כמו זורו רשעים מרחם, ע"מ שדים נְכוֹנוּ והעקר שהנו"ן שרשית, במשקל יָכוֹלוּ, והוא נרדף עם פעל נסוגו, שמורה שפורש ומתרחק מאיזה דבר ודע שיש הפרש לדעתי בין נזר ונסג, כי נסג מורה שמתרחק מן הדבר בעבור שמואס או שאינו רוצה בו, או בלא סבה. ונזר לא יבא על הנסיגות, רק אם נסוג מן הדבר בעבור איזה פרישות ומצוה או קדושה, אם באמת אם לפי דמיונו, ובזה משתתף עם הוראה אחרת שיש לפעל נזר על הפרישות, לנדור נדר נזיר להזיר לה' (במדבר ה ב'). וינזרו מקדשי בני ישראל (ויקרא כב ב'). ולפ"ז כשאומר ונסוג מאחרי אלהינו (לקמן נט יג), רוצה שנזורו מעבודתו בלא סבה, אבל וינזרו מאחרי (יחזקאל יד ו'), הוא שנסוגו מה' בחשבם שיש בעבודת האליל קדושה יותר, ומדמים כי נזורם מה' לצדקה תחשב להם, וביחוד כשמציין עם הפעל הזה הגבול שאליו נזורו אחור, וינזרו לבושת, היינו שפרשו מאלהי קדם, אל צד האחור לאלהים אחרים, ובזה תבין את אשר כתבתי בבאורי :
פסוק ה:
סרה. שם תואר, וענינו דברי סרה :
פסוק ה:
לחלי. הלמ"ד מוסבת על כל ראש, והטעם לכל ראש חלי, וכמוהו יש לאל ידי (בראשית לא כט), יש אל לידי, וכן וכל לבב, הטעם ולכל לבב, הלמ"ד נמשך אל שתיהם :
פסוק ו:
מתם. שם זה בא בחירק בכ"מ, לבד מעיר מתום עד בהמה (שופטים כ' מח) בחולם, ולדעתי מתים הוא אנשים, מתום בחולם מציין שם המופשט של האנושיות המתאר את העיר, ולכן מגבילו עם בהמה מן האנושיות עד הבהמה, ועפי"ז מ"ש פה וכן (תהלות ל"ח ד' ח') אין מתום בבשרי, ר"ל שאין אבר בגוף אשר נשאר בו צורה אנושיית :
פסוק ו:
פצע וחבורה. פצע מכת חרב הבוקע הבשר ופותחו ופוצהו ופוצחו, ומתחלף עם פצה פצח, וחבורה נצרר הדם ע"י הכאת אבן או אגרוף ולא נפתח ושורש חבר יפרד לשלשה ראשים, א) חבורה ואסיפה, ב) חובר חבר ומכשף, ג) חבורת פצע, עקרו מורה התחברות, החובר חבר מאסף נחשים או חיות בלהטיו (סנהדרין דף פח), חבורת פצע נתחבר הדם ונצרר, ולפ"ז חבורה קל מפצע, וכן סדרם (שמות כ״א:כ״ה) פצע תחת פצע (ואף) חבורה תחת חבורה צריך לשלם לו, וא"כ מ"ש פה פצע וחבורה לא יכון לפי כללי המליצה, אשר דרכה להעלות מושגיה מן הקל אל החמור, לא בהפך. ולכן מוכרח כמ"ש בפי', שר"ל חבורה הבאה במקום הפצע :
פסוק ו:
ומכה טריה. לחה ורטובה נובעת תמיד ומוציאה שיקוי עצמותיו, וחברו לחי חמור טריה (שופטים ט״ו:ט״ו) :
פסוק ו:
זרו. י"מ עבר מהקל מנע"ו, כמו ויזר את הגז' (שופטים ו' לח), וי"מ מטעם מזור ורפואה והעקר שהוא מנל"ה שרשו זרה, ענין פיזור, כמו יזורה על נוהו גפרית (איוב יח טו). ויוכל להיות מבנין פֻעַל ונשתנה הקובוץ לחולם מסבת הרי"ש אשר לא תדגש :
פסוק ו:
חבשו. חבש הוא מענין קשירה ואסירה בכ"מ, ובא על חבישת הבהמה במתג ורסן לבלום, וצמד חמורים חבושים (ש"ב טז), על חבישת המגבעות על הראש, וחבשת להם מגבעות (שמות כ״ט:ט׳) על המושל העוצר בעם וחובשם בבית הסוהר, לא אהיה חובש (לקמן ג'), על קשירת השבר או המכה בל תתפשט, ולנשברת לא חבשתם (יחזקאל יד), יך ויחבשנו (הושע ו') :
פסוק ז:
זרים. כמו זרם מים, מהפכה של גשם זורם ושוטף, וזרם וזרים הם שני משקלים כמו קדם וקדים, או יהיה תואר כמו שכיר, כן פי' ר"מ גאון הביאו ראב"ע בס' שפת יתר, והצילו מטרף ר' אדונים, וכ"פ בן מלך ואף שלדעתם מלה זאת בודדת, מצאתי לה אחים ורעים, שאון זרים תכניע (לקמן כה ה'), מים זרים (מב כד. ירמיהו י״ח:י״ד). ועיין דוגמא לזה מש"ל (ה' טז) :
פסוק ח:
מלונה. סוכה העשויה ללינת הלילה לבד, וע"ל (כ"ד ב') :
פסוק ח:
נצורה. נפעל משורש צור, והשורק מקום חולם, ענין מצור וי"מ ענין חורבה, וכן בנצורים ילינו (לקמן סה ד'), והנכון עיר העומדת ליחרב ע"י מצור :
פסוק ט:
הותיר לנו שריד. אצל שריד בא תמיד פעל שאר, השאיר שריד, ופה לבד אמר הותיר שריד, ויובן עפמ"ש (לקמן ה' ו') בהבדל בין פעל שאר ופעל הותיר כי שאר הוא הנשאר בכוונה, ונותר הוא שלא בכונה ולכן משמש אצל שריד תמיד בפעל שאר, ר"ל שלא נשאר שריד בכונה, שהגם שנותר אחד היה שלא בכונה רק שהיתה לו נפשו לשלל מבלי דעת האויב המנצח ופה בא להקטין השריד שלא השאירוהו האויב בכונה רק נותר מעצמו ומלט מחרב. וגם זה היה רק מעט על ידי השגחת ה' :
פסוק ט:
כמעט. מוסב על שריד, והאתנח עד, והכ"ף כ"ף האמתיית, ככ"ף השבעה לי כיום :
פסוק ט:
כסדם היינו לעמרה דמינו. העברי ידבר בערך הדמיון לפעמים בפעל דמה ונקשר עם למ"ד לעמורה דמינו, ולפעמים בפעל היה ונקשר לרוב עם כ"ף כסדום היינו. ויש הבדל גדול ביניהם, כי פעל היה הנקשר עם כ"ף מורה שהיה כן ממש, אבל דמה עם למ"ד, מורה שנדמה לו רק במקצת או בדבר אחד, היה ה' כאויב (איכה ב' ה') היה כן ממש, אבל דומה דודי לצבי (שיר ב' ט') היא רק במהירות מרוצתו, כדברי המורה (בראשון מראשון) ואחר שהמליצה זאת תפארתה, שמושגים יתעלו מן הקטן אל הגדול, מן הקל אל החמור, הנה מחק המליצה וכלליה, שלא תרד רק תעלה במושגיה, ולפ"ז אחר שאמר כסדום היינו, שהוא השיווי המוחלטת, איך יאמר לעמורה דמינו שהוא הדימוי במקצת, והיה ראוי לאמר בהפך לעמורה דמינו (ויותר מזה) כי כסדום היינו, וכן אמר המתפלל (תהלות קב ח') דמיתי לקאת מדבר (ויותר מזה, כי) הייתי ככוס חרבות, שוה בהחלט. ומזה תראה כי מ"ש בפירושי לא דבר ריק הוא :
פסוק י:
שמעו, האזינו. יש הבדל בין שמיעה להאזנה, ששמיעה מורה יותר ההבנה מפעל האזין, ובארתי בפי' התורה (דברים לב א') כי כשירדפו שני פעלים אלה אל שני נושאים מתחלפים ידבר אל נושא החשוב בפעל שמע, ואל נושא הפחות בפעל האזנה, ולכן אל הקצינים אומר שמעו ואל העם האזינו, גם יש הבדל בין דבר ה' ובין תורת אלהינו דבר ה' הוא הנבואה, ותורה היא תורת משה, ותמצא כפל זה (לקמן ב' ג', ה' כד). וכבר בארתי בפי' התורה (שם) כי כשיבואו שני הפעלים שמיעה האזנה על שני נשואים מתחלפים יוחס אל הנשוא המעולה שצריך להטות לב להבינו לשון שמיעה, ואל הנשוא המובן בקל לשון האזנה, ולכן על דבר ה', שהנבואה דבריה חתומים וסתומים, ורק הקצינים והגדולים יבינוהו, אחרי שישימו לבם להבין ולהשכיל, אמר לשון שמיעה, ואל תורת ה' המובנת לכל לפי פשוטה, אמר לשון האזנה :
פסוק יא:
מריאים. ת"י פטימין, וי"מ מין ממיני הבקר הגדולים וי"ל לשון מרי, שרשו מרה והא' נוספת, ע"ש מרים ומרדם כפרה סוררה, והכתוב עד, כעת במרום תמריא תשחק לסוס ורוכבו (איוב ל״ט:י״ח) :
פסוק יא:
עתודים. הזכרים מן העזים :
פסוק יב:
פני. תחסר למ"ד לפני, וירמוז דרשת חז"ל יִרְאֶה יֵרָאֶה, כך בא לֵרָאוֹת, כי לא בעין בשר יתראה, רק יתראה ע"י שהוא רואה וצופה ומשגיח בכל, והבן :
פסוק יב:
מי בקש זאת מידכם. פעל בקש נקשר עם מ"ם הוא בקשה ושאלה, ואם נקשר עם מלת מיד הוא השואל מחברו שישיב לו את המגיע לו ממנו (בראשית לא לט מג טו. ש"א כ' טז) :
פסוק יב:
רמוס. הולך, דורך, פוסע הוא כדרכו, והרומס, הוא להשחית ולקלקל ? ותרמוס את החוח (מלכים ב' יד ט'). ר"ל משחיתים חצרי, ותפס חצרי כי בהיכל לא נכנסו רק הכהנים :
פסוק יג:
שוא. דבר שאין בו ממש, וזה גדרו בכ"מ, והמבאר שוא, שקר, שקר בימינו :
פסוק יג:
קטרת. שם קיטור, הונח על האדים והחלקים המימים העולים מגשם לח כשיוחם באור, וזה המבדיל בינו לבין שם עשן שבא מן פירוד החלקים בעצמם, וע"כ בקרבנות שהם גשמיים לחים יאמר הקטרה בכ"מ וקטרת, שם מופשט נכרת, המנחה המסבבת העלאת הקיטור היא תועבה :
פסוק יג:
קרא מקרא. חסר ו' העיטוף, ור"ל המועדות שהב"ד קוראים אותם כמ"ש אשר תקראו אותם אתם (ויקרא כ״ג:ז׳), ונאמר בם תמיד מקרא קדש יהיה לכם, על שהבית דין קובעים אותו :
פסוק יג:
עצרה. עקרו מורה מניעה ועכבה, הנה נא עצרני ה' מלדת (בראשית ט״ז:ב׳), ומשם הושאל על החג, עצרת היא, על שנעצרים לפני ה' ונמנעים מעסקיהם על המלכות, זה יעצור בעמי (שמואל א' ט' יז) על שהמלך עוצר בעם ומונעם מלכת בשרירות לבם. ואון מורה כח החפשי באונו וכחו, וזה הפך עצרה. לא אוכל, הטעם לא אוכל סבול און עם עצרה, וכן אותו לא אוכל (תהלות קא ה') :
פסוק יד:
לטרח נלאיתי. מושג הטרחא היא בהנשוא, ומתאחד עם סבל ומשא ודומיהם, רק שנבדל מהם במה שכולל כל דבר שיקוץ בו האדם יהיה משא או הליכה או דבור ומושג הלאות הוא בהנושא ומתאחד עם פעל יגע, עיף, עמל, רק שנבדל מהם במה שהוראתו המיוחד על פסיקת הכח בהחלט :
פסוק טו:
ובפרשכם כפיכם. פרישת הכף הוא לתפלה בכ"מ (שמות ט' לג מ' א'. ויקרא כב לח נד. עזרא ט' ה'). כי הדוכן יבא בלשון נשיאת כפים (ויקרא ט' כב) ולכן דברי חז"ל (ברכות לב) אסמכתא, וכן ברבה (בשלח פכ"ב) פי' על התפלה :
פסוק טו:
תפלה. שרשו פלל, מורה על שפיטת כח הפנימי ושפיכת הנפש והדבקה בהעליון הבלתי ב"ת, ומצד זה עקר הוראתו על זוך הלב, טהרת הנפש, התנשאות הרוח, בדידת המחשבה, דבקות החלק בהכל הכולל בקשר אמיץ, ולא יבוא פעל זה מאדם לאדם (לבד לקמן מה יד עמש"ש), וזה גזרו והבדלו מיתר רעיו תחנה בקשה וכדומה :
פסוק טז:
הזכו. י"מ התפעל מנל"ה, ודגש הכ' לחסרון הד' הזדכו, ולאות הבנין, ולדעתם דגשות הזיי"ן זרה ? וי"מ נפעל מהכפולים, ודגשות הז' לחסרון נו"ן הבנין, ודגשות הכ' להשלים הכפל ולדעתם ראוי שתהיה המלה מלעיל, כמו הברו נושאי כלי ה' ? לכן נראה כי מלה זו הורכבה בכונה מנל"ה והכפולים, כי ממשפט המליצה שרשו זכך, כי ריעו הוא רחצו. וממשפט הכונה הוא שיעשו מהעונות זכיות, כי הרחיצה היא כיבוס המדות ונקיותם ושרשו זכה, לכן הורכבה משניהם :
פסוק יז:
אשרו. כמו מאשריך מתעים (לקמן ג' יב) לשון הדרכה :
פסוק יז:
חמוץ. כמו חמוס בחילוף מוצא השינים, כמו מכף מעול וחומץ (תהלות עא) :
פסוק יז:
שפטו, ריבו. חסר הפעול שפטו (משפט) יתום, ריבו (ריב) אלמנה ויש הבדל בין ריב ומשפט, הריב הוא סדור הטענות בדבר שעדיין אין ענינו מבואר, והמשפט הוא עיון על הפסק בדבר המבואר, וכן היתום משפט נחלתו מבואר בתורה, אבל האלמנה התובעת כתובה או מזונות אין משפטה מבואר, וצריכה להשבע השבעת כתובה, לכן אמר ריבו (וע"ל ג' יג) :
פסוק יח:
לכו. ענין זירוז :
פסוק יח:
ונוכחה. הוא וכוח בראיות ומופתים שכליים :
פסוק יח:
ילבינו. הוא הפעיל עומד, כי לא נמצא ביתר הבנינים, אבל יאדימו יוצא בהכרח כי נמצא בקל אדמו עצם מפנינים, ועיין בפי' :
פסוק יח:
כתולע. תולעת השני, שם רמש יצבעו מדמו מראה אדום (קארמעזין בל"א) :
פסוק יח:
כצמר. חסר התואר כצמר לבן, וכמוהו מלובשים בגדים (מ"א כב י'), ימותו אנשים (ש"א ב' לג) :
פסוק יט:
(יט-כ)
פסוק יט:
אם תאבו, ואם תמאנו. יש הבדל בין מאן ובין לא אבה, הממאן הוא בפה, והבלתי אובה הוא בלב, ויצוייר האובה וממאן והבלתי אובה ובלתי ממאן, כשאין פיו ולבו שוים. והיה לו לאמר פה אם תאבו אם לא תאבו ? אבל כוון, כי לא די אם תשמעו בפועל כשאין הלב מסכים, וצריך שתאבו בלב. אבל אם תחטאו בפועל הגם שבלבכם אתם אובים לשמוע תענשו, כי רוב החוטאים הבלתי מורדים לבם תאב לשמוע, רק יצרם מנצחם. לכן אמר ומריתם כי יש הבדל בין ממרה ומורד, המורד פורק עול, והממרה רק מחליף מצות אדניו, כמו לא יחליפנו ולא ימיר (ויקרא כז י') אבל אינו מורד בהחלט :
פסוק יט:
חרב. בחרב, כמו כי ששת ימים, ורחצו מים :
פסוק יט:
תאכלו. המליצה תצייר את החרב כגוף טורף אוכל בשר וחלב ורוה דם ושבע ודשן (דברים לב מב לקמן לד ה' ו') :
פסוק כא:
איכה. מסב פניו מפסוק זה לשלאחריו מנוכח לנסתר ? ולמה שפרשתי הנהו נכון :
פסוק כא:
נאמנה, משפט. דע כי כל מקום שיורדפו שני שמות אלה, אמונה משפט, אמונה צדק, תהיה האמונה בין אדם למקום, ומשפט או צדק בין אדם לחבירו (הושע ב' כב ירמיה ה'). ועיין מזה (לקמן יא ה'. נט ד') :
פסוק כא:
מלאתי. יו"ד נוספת, כמו רבתי עם, תואר כדמות פעול, וחז"ל דרשוהו (פסיקתא פט"ו סכ"ד, ופט"ז ם"ז, ורבה איכה בפתיחה דר"ח בר פפא ובפסוק בלע ה' לא חמל, ומדרש חזית פסוק לסוסתי) תפ"א בתי כנסיות היו בירושלים כמספר מלאתי :
פסוק כא:
משפט, צדק. ההבדל בין ב' שמות אלה ידוע, משפט הוא עשות הנכון לפי הדת הכולל האלהי או הנימוסי, והצדק עפ"י הישר והטוב מצד הנושא המיוחד שישתנה לפעמים מן הדת הכולל לפי הזמן והענין, והוא מעלה יותר מפעולת המשפט, ולא חרבה ירושלים אלא מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה :
פסוק כא:
ילין. להמפרשים הושאל מן הלינה אל ההתמדה בדבר, כמו בצוארו ילין עז (איוב מא יד) וחז"ל נתקשה להם זאת ודרשוהו (בסנהדרין לה, ורבה פינחם פכ"א). ולמ"ש הוא פשוט :
פסוק כא:
מרצחים. יש הבדל בין רוצח בקל, ובין מְרַצֵחַ בכבד, המרצחים הם חבורה וקשר רוצחים נמצא ביניהם מצוים ומקבלים צווי ולא תמצא שם זה בודד, רק על הראש שלהם, (מ"ב ו' לב). וביתר מקומות בא בלשון רבים בכ"מ :
פסוק כב:
כספך. מה יקשה סדר זה לפי' המפרשים, שאחר עון רציחה יחשוב החטאים הקלים בערכו, ולמש"פ הנהו נכון :
פסוק כב:
לסיגים. פסולת הכסף, סיגים כסף היו (יחזקאל כב יח) :
פסוק כב:
סבאך. פעל סבא נגד פעל שתה, הוא כיחוס פעל זלל נגד אכל האוכל והשותה, כתפארת אדם, והזולל והסובא מגונה, הסובא הוא לשכרון, וסבאך הוא המשקה שעקר הנאתה לשכרון. ואין דרך לערב בה מים, ופי' מהול מזוג ומעורבב ובערבי אל מהל, ויש מזוגים לו לשחוק אמרתי מהולל (קהלת ב' ב') :
פסוק כג:
שלמנים. לדעתי הוא מענין שלום ופשרה, והנו"ן כנו"ן זרענים (דניאל א' טז) וכן יעיד שם רדיפה הנסמך לו, כמו בקש שלום ורדפהו (תהלים לד טז) :
פסוק כד:
אנחם. פעל נחם גדרו המבארים התהפכות מחשבת האדם או תכונתו, אל מחשבה ותכונה הפכיית אליה, מן האבל אל השמחה, ומזה בא נחם מן האבל, ממחשבה אל מחשבה ומזה בא על החרטה, פן ינחם העם (שמות יג יד). על התחבולות והמחשבות, מתנחם לך להרגך (בראשית כז מב). ופה בא על כונת ניחום האבל והצער, אמצא נחמה ומנוחה מן הצער שהיה לי מצרי, כמ"ש ויקרא שמו נח לאמר זה ינחמנו (שם ה' כט). וידוע כי יש הבדל בין צר ואויב. הצר, מציר בפועל. והאויב, דורש רעה ואינו מציר בפועל. עד שיצוייר צר שאינו אויב, אם אינו מציר מפני איבה רק להנאת עצמו, ואויב שאינו צר, אם לא תשיג ידו להצר לאויבו. ואצל ה', אחר שציירו הכתובים ענינו עם בני אדם, כאילו נמצא לו ביניהם אויבים וצוררים ומעיקים שהם המעותים ארחותיו, והחולקים על מלכותו, הנה צוררי ה', הם החוטאים ומריעים להנאת עצמם אף שאינם אויבי ה' לעשות למען הכעיסו, ופשעיהם יהיה לרוב בין אדם לחברו גזל ורצח וחמס, להנאת עצמם, ואויבי ה' הם הכופרים בו ומכחישים אלהותו, הגם שלא יהיו צוררים ולא יחטאו בחטאים גדולים. לכן מצייר כי ה' ינחם מצריו כי הם המסבבים לו אבל וצער מרוע מעשיהם, ועתה ימצא מנוחה מהם, ומאויביו ינקם, כי מאויביו לא יצטרך נחמה כי הם לא הרעו בפועל. וכן מצריו לא יתאוה נקמה כי לא פגעו בו ולא רבו עליו, כי לא חטאו רק להנאת עצמם. ותפס הציור כדרך בני אדם עם צורריהם ואויביהם (ועיין לקמן נט יח) :
פסוק כה:
כבר. כמו תרבי לך בורית (ירמיה ב' כב) (זייפע) :
פסוק כה:
בדיליך. מין מתכות (במדבר לה) והרבום על המינים השונים :
פסוק כו:
שפטיך, יעציך. תואר יועץ המוזכר סתם הוא רק היועץ לטוב והנה היועץ יהיה בין במדיניות בין באלהות, אבל השופט הוא רק במדיניות, ופה שמגביל יועץ נגד שופט מדבר ביועץ על דברים שבין אדם למקום. והעד סוף הכתוב הנגבל אל תחלתו ביחוס המסובב אל הסבה, שמגביל צדק נגד שופטיך, וקריה נאמנה נגד יועציך :
פסוק כו:
כבראשנה כבתחלה. ראשון הוא מלת המספר וסופר שני אחריו, אבל תחלה אינו סופר שני אחריו, ותשב ידו ותהי כבראשונה (מ"א י"ג ו') כי היד היתה בריאה תחלה, אבל ומראיהן רע כאשר בתחלה (בראשית מא כא) כי בהפרות לא היה שום השתנות וכן אל מקום אשר היה שם אהלו בתחלה (שם י"ג ג'). אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשנה (שם ד'). המזבח עשאו שני פעמים. אבל לא קבע אהל אחר חדש שיצוייר בו ראשון ושני. והנה בשם שופט יקרא גם השופט בעול, והיה להם לישראל שופטי צדק, ואחריהם שופטי רשע, ולכן אמר שישובו להיות שופטי צדק כבראשונה, אבל היועץ לרעה לא יקרא בשם יועץ כי הרע אינו עצה. ובתחלה היה להם יועצים, ואח"כ שהדיחום מני דרך לא היה להם יועצים, כי המדיחים אינם יועצים, לכן אמר כבתחלה :
פסוק כו:
הצדק, נאמנה. צדק בין אדם לחברו, אמונה בין אדם למקום (כנ"ל כ"א) :
פסוק כו:
עיר קריה. הקריה מוקפת חומה, ונקראת קריה על שם הקירוי, והקריתם לכם ערים (במדבר נ"ה י"ח), וחז"ל (ברכות ט') מאי קיר שקרוהו אבל העיר כולל גם הפרזי. והנה הצדק נגד חברו צריך שתתראה בגלוי, אבל האמונה בה' הוא ענין שבין האדם ובין קונו וצריך לשמרה במצפון, כמ"ש והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו (לקמן יא ה' עמש"ש), לכן דמה הצדק עם העיר הפרזי כי פרזות תשב, אבל האמונה מוקפת חומה דלתים ובריח כל זר לא יבא בסודה :
פסוק כז:
במשפט, בצדקה. דע כי צדקה ומשפט הנרדפים בכתבי הקדש, תהיה הצדקה בין אדם למקום, והמשפט בין אדם לחברו, כמ"ש צדקת ה' עשה, ומשפטיו עם ישראל (דברים לג כא), וכן בארנוה בכ"מ בתנ"ך (וע"ל ה' ז' יז. ט' ז'. כ"ח יז. לב טז. לג ה'. נו א'. נח ב'. נט יד) :
פסוק כח:
ושבר פשעים וחטאים, יש הבדל בין מעוה פושע וחוטא המעוה כופר במִצְוָה י או במְצַוֶה, והפושע והחוטא מודים בשניהם רק הפושע מורד באדוניו ופורק עול, והחוטא הוא מנוצח מתאותו לפי שעה ואינו מורד. המעוה מנצח בטענות ומופתי השכל. והחוטא מנוצח מן התאוה. והפושע אינו לא מנצח ולא מנוצח רק פורק עול והולך חפשי בשרירות לבו, לפ"ז פושע גדול מחוטא. ויל"פ לפ"ז שאומר ושבר פושעים וחטאים יהיה יחדיו, שישוה שבר החטאים עם הפושעים, הגם שאלה הרעו מהם, אבל גם למ"ש בפנים א"צ למה שנלחצו המפרשים לבאר מלת שבר שהוא שם תחת פעל :
פסוק כט:
יבשו ותחפרו. יש הבדל בין בושה, כלימה, חרפה, חפר בושה היא בעצם המתבייש. וכלימה וחרפה הם בעצם המבייש. וחפר וחרפה גדולה מכלימה, ויצוייר שמכלים על לא דבר אבל לא שמחרף על לא דבר. ודבר פה בנוכח ונסתר כמו שמעו עמים כולם (מיכה א' ב'). ויל"פ החוטאים ופושעים יבושו מאלים אשר חמדתם אתם הגוי כולו והם עבדוהו ויבושו ממנו (ועיין לקמן נד) :
פסוק כט:
חמדתם, בחרתם. החמדה תהיה מפאת החוש והבחירה בעצת השכל, ורק בהשקפה לאיזה תכלית אמת או מדומה :