כסדום היינו לעמורה דמינו

בשני פסוקים בפרקנו, מזכיר הנביא ישעיהו את סדום ועמודה. "לולי ה' צבאו-ת הותיר לנו שריד כמעט, כסדום היינו לעמורה דמינו. שמעו דבר ה' קציני סדום האזינו תורת א-להינו עם עמורה"(ישעיה א ט-י). לא הרי אזכור הערים בפסוק ט' כהרי אזכורם בפסוק י'. בפסוק הראשון מסתיים החלק האחד של הנבואה בציטוט דברי העם, המתאר את מצבו הקשה, הדומה למהפכת סדום ועמורה. הפסוק הבא פותח שלב אחר בתוכחה המתאר את חטאי העם, וסדום ועמורה הם משל וסמל לשחיתות מוסרית נוראה, שפשתה גם בעם ישראל בזמן הנביא ישעיהו.

השימוש באותו מטבע לשוני לתיאור העונש והחטא בדברי הנביא מטרתו להדגיש שהעונש החמור ביותר המושת על החוטא הוא העובדה שאבד לו צלם אנוש, ומעתה אינו אדם רגיל אלא פושע(ועיין במאמרנו "תייסרך רעתך ומשובותיך תוכיחוך")! ברם הגמרא למדה מהקשר של שני הפסוקים והשימוש החוזר בלשון "סדום ועמורה" הנהגה מוסרית כוללת:

לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן. ואמר רב יוסף מאי קראה(מהו הכתוב הרלוונטי)?
- שנאמר "כמעט כסדום היינו", מאי אהדר להו נביא? "שמעו דבר ה' קציני סדום".
(ברכות יט.)

והסביר המהרש"א:

שהדיבור, גם בדרך הדמיון, מעורר את מידת הדין עד שהשטן מקטרג.
(מהרש"א חידושי אגדות כתובות ח:)

נפנה עתה לעיין בפסוק הראשון, שבו סדום ועמורה הם ביטוי לעונש הנורא שניחת על עם ישראל. מהפכת סדום ועמורה המקורית מתוארת במקרא בפירוט רב:

וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת ה' מן השמים. ויהפוך את כל הערים האל ואת כל הככר ואת כל יושבי הערים וצמח האדמה.
(בראשית יט כד-כה)

הרושם שעשה חורבן הערים היה כה חזק עד שלמעלה מארבע מאות שנים מאוחר יותר מזכיר אותו משה בדברי תוכחתו לעם טרם מותו:

גפרית ומלח שרפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב כמהפכת סדום ועמורה אדמה וצבוים אשר הפך ה' באפו ובחמתו.
(דברים כט כה)

אכן נבואת התוכחה של ישעיהו רכה יותר. ברחמי ה' לא היה העונש מוחלט אלא נותר שריד ופליט לעם ישראל: "לולי ה' צבאות הותיר לנו שריד כמעט(=קטן), כסדום היינו כעמורה דמינו".

ופירש מהר"י קרא:

לולי שנשאר אותו מעט [והם שבט יהודה ובנימין], כסדום היינו שלא נותרה בה פלטה. 
(מהר"י קרא ישעיה א ט)

וכן במצודת דוד:

אם לא היה המקום משאיר לנו בחסדו שארית כחשבון המעט – היינו ראויים להיות כלים כסדום ועמורה מבלי שארית.
(מצודת דוד ישעיה א ט)

מפרשים אלו פירשו את הכתוב לפי פיסוק המסורה: "לולי ה' צבאות הותיר לנו שריד-כמעט", לפירוש זה מכוון פסוקנו לנאמר בירמיהו "כי איתך אני נאום ה' להושיעך כי אעשה כלה בכל הגויים... אך אותך לא אעשה כלה. ויסרתיך למשפט ונקה לא אנקך"(ירמיה ל יא). ומכאן למדנו במאמר אחר שגם כאשר הקב"ה מעניש את עם ישראל הרי זה בבחינת "את אשר יאהב ה' יוכיח".

אולם הגמרא שהבאנו לעיל פיסקה והסבירה את הכתוב בדרך שונה; המילה "כמעט" מוצמדת לסיפא של הפסוק: "כמעט-כסדום היינו". הגמרא סבורה שהשריד שהותיר לנו ה' אינו מזערי וקטן, ה"כמעט" מתייחס לעובדה שבלי חמלת ה' היה כפסע בין חורבן עם ישראל לבין הצלתו. מאותו מצב של חורבן טוטאלי שכמעט היינו בו, נותרה פליטה גדולה – השריד ששרד בחסדי ה'.

בין כך ובין כך, האסון הכבד בא על העם על שום היותם "קציני סדום" ו"עם עמורה". בהמשך הנבואה מתאר ישעיהו את השחיתות החברתית שפשתה בעם ישראל שלא הייתה מביישת את המקור – סדום ועמורה. שם נאמר:

ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאוד.
(בראשית יג יג)

ודרשה הגמרא:

רעים בגופם וחטאים בממונם.
(סנהדרין קט.; ועיין בתיאורים שם לאורך כל הדף)

וכן נאמר:

ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאוד.
(בראשית יח כ)

ובירושלמי דרשו:

ובדור המבול כתיב "כי רבה רעת האדם" – מלמד שמעשה אלו כך מעשה אלו.
(בבא מציעא ד ב).

מצב דומה היה גם בישראל, בסדום של נבואת ישעיהו:

כַּסְפֵּ֖ךְ הָיָ֣ה לְסִיגִ֑ים סָבְאֵ֖ךְ מָה֥וּל בַּמָּֽיִם׃
שָׂרַ֣יִךְ סֽוֹרְרִ֗ים וְחַבְרֵי֙ גַּנָּבִ֔ים כֻּלּוֹ֙ אֹהֵ֣ב שֹׁ֔חַד וְרֹדֵ֖ף שַׁלְמֹנִ֑ים יָתוֹם֙ לֹ֣א יִשְׁפֹּ֔טוּ וְרִ֥יב אַלְמָנָ֖ה לֹֽא־יָב֥וֹא אֲלֵיהֶֽם׃
(ישעיה א כב-כג)

בדור המבול, בסדום העתיקה ובסדום החדשה "לא נחתם דינם עד שפשטו ידיהם בגזל"(סנהדרין קח.).

ולמרות הדמיון בחטאים אין שוויון בעונש. דור המבול וסדום נשמדו כליל, ועם ישראל "כמעט כסדום היינו". שכן הם היו מושחתים מטעם ועל כן נידונו לכליה, גם עם ישראל אכן חטא, והיה כסדום ודמה לעמורה, אבל במהותו הוא נשאר עם של צדקה ומוסר. ועל כן זועק הנביא "איכה היתה לזונה קריה נאמנה, מלאתי משפט, צדק ילין בה"(ישעיהו א כא), כיוון שמקורו משפט וצדק, יש תקוה לאחריתו.

[וכעין זה "אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש"(שיר השירים א ו) – טענת כנסת ישראל היא שאם אכן שחורה היא, אין השחרות בעצמותה, אלא רק על פני השטח – ששזפתני השמש – וכשתוסר השחרות החיצונית, יראה כולם שבעצמותה היא לבנה וטהורה.]

וכשיקויים בו "ואצרוף כבור סיגייך ואסירה כל בדלייך" יתגלה העם בטהרתו ונקיונו המוסרי – "אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה"(ישעיה א כו).

[כך הסביר הרב קוק את עניין תקיעת התשר"ת, כיוון שיש תקיעה ישרה בתחילה, גם אם באמצע ישנם שברים ותרועה – משברים וירידות – תבוא בסוף תקיעה ישרה נוספת(עולת ראיה חלק ב עמ' שכו).]