תנ"ך על הפרק - ישעיה א - כסדום היינו לעמורה דמינו / הרב אברהם ריבלין שליט"א

תנ"ך על הפרק

ישעיה א

335 / 929
היום

הפרק

חֲזוֹן֙ יְשַֽׁעְיָ֣הוּ בֶן־אָמ֔וֹץ אֲשֶׁ֣ר חָזָ֔ה עַל־יְהוּדָ֖ה וִירוּשָׁלִָ֑ם בִּימֵ֨י עֻזִּיָּ֧הוּ יוֹתָ֛ם אָחָ֥ז יְחִזְקִיָּ֖הוּ מַלְכֵ֥י יְהוּדָֽה׃שִׁמְע֤וּ שָׁמַ֙יִם֙ וְהַאֲזִ֣ינִי אֶ֔רֶץ כִּ֥י יְהוָ֖ה דִּבֵּ֑ר בָּנִים֙ גִּדַּ֣לְתִּי וְרוֹמַ֔מְתִּי וְהֵ֖ם פָּ֥שְׁעוּ בִֽי׃יָדַ֥ע שׁוֹר֙ קֹנֵ֔הוּ וַחֲמ֖וֹר אֵב֣וּס בְּעָלָ֑יו יִשְׂרָאֵל֙ לֹ֣א יָדַ֔ע עַמִּ֖י לֹ֥א הִתְבּוֹנָֽן׃ה֣וֹי ׀ גּ֣וֹי חֹטֵ֗א עַ֚ם כֶּ֣בֶד עָוֺ֔ן זֶ֣רַע מְרֵעִ֔ים בָּנִ֖ים מַשְׁחִיתִ֑ים עָזְב֣וּ אֶת־יְהוָ֗ה נִֽאֲצ֛וּ אֶת־קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל נָזֹ֥רוּ אָחֽוֹר׃עַ֣ל מֶ֥ה תֻכּ֛וּ ע֖וֹד תּוֹסִ֣יפוּ סָרָ֑ה כָּל־רֹ֣אשׁ לָחֳלִ֔י וְכָל־לֵבָ֖ב דַּוָּֽי׃מִכַּף־רֶ֤גֶל וְעַד־רֹאשׁ֙ אֵֽין־בּ֣וֹ מְתֹ֔ם פֶּ֥צַע וְחַבּוּרָ֖ה וּמַכָּ֣ה טְרִיָּ֑ה לֹא־זֹ֙רוּ֙ וְלֹ֣א חֻבָּ֔שׁוּ וְלֹ֥א רֻכְּכָ֖ה בַּשָּֽׁמֶן׃אַרְצְכֶ֣ם שְׁמָמָ֔ה עָרֵיכֶ֖ם שְׂרֻפ֣וֹת אֵ֑שׁ אַדְמַתְכֶ֗ם לְנֶגְדְּכֶם֙ זָרִים֙ אֹכְלִ֣ים אֹתָ֔הּ וּשְׁמָמָ֖ה כְּמַהְפֵּכַ֥ת זָרִֽים׃וְנוֹתְרָ֥ה בַת־צִיּ֖וֹן כְּסֻכָּ֣ה בְכָ֑רֶם כִּמְלוּנָ֥ה בְמִקְשָׁ֖ה כְּעִ֥יר נְצוּרָֽה׃לוּלֵי֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת הוֹתִ֥יר לָ֛נוּ שָׂרִ֖יד כִּמְעָ֑ט כִּסְדֹ֣ם הָיִ֔ינוּ לַעֲמֹרָ֖ה דָּמִֽינוּ׃שִׁמְע֥וּ דְבַר־יְהוָ֖ה קְצִינֵ֣י סְדֹ֑ם הַאֲזִ֛ינוּ תּוֹרַ֥ת אֱלֹהֵ֖ינוּ עַ֥ם עֲמֹרָֽה׃לָמָּה־לִּ֤י רֹב־זִבְחֵיכֶם֙ יֹאמַ֣ר יְהוָ֔ה שָׂבַ֛עְתִּי עֹל֥וֹת אֵילִ֖ים וְחֵ֣לֶב מְרִיאִ֑ים וְדַ֨ם פָּרִ֧ים וּכְבָשִׂ֛ים וְעַתּוּדִ֖ים לֹ֥א חָפָֽצְתִּי׃כִּ֣י תָבֹ֔אוּ לֵרָא֖וֹת פָּנָ֑י מִי־בִקֵּ֥שׁ זֹ֛את מִיֶּדְכֶ֖ם רְמֹ֥ס חֲצֵרָֽי׃לֹ֣א תוֹסִ֗יפוּ הָבִיא֙ מִנְחַת־שָׁ֔וְא קְטֹ֧רֶת תּוֹעֵבָ֛ה הִ֖יא לִ֑י חֹ֤דֶשׁ וְשַׁבָּת֙ קְרֹ֣א מִקְרָ֔א לֹא־אוּכַ֥ל אָ֖וֶן וַעֲצָרָֽה׃חָדְשֵׁיכֶ֤ם וּמוֹעֲדֵיכֶם֙ שָׂנְאָ֣ה נַפְשִׁ֔י הָי֥וּ עָלַ֖י לָטֹ֑רַח נִלְאֵ֖יתִי נְשֹֽׂא׃וּבְפָרִשְׂכֶ֣ם כַּפֵּיכֶ֗ם אַעְלִ֤ים עֵינַי֙ מִכֶּ֔ם גַּ֛ם כִּֽי־תַרְבּ֥וּ תְפִלָּ֖ה אֵינֶ֣נִּי שֹׁמֵ֑עַ יְדֵיכֶ֖ם דָּמִ֥ים מָלֵֽאוּ׃רַחֲצוּ֙ הִזַּכּ֔וּ הָסִ֛ירוּ רֹ֥עַ מַעַלְלֵיכֶ֖ם מִנֶּ֣גֶד עֵינָ֑י חִדְל֖וּ הָרֵֽעַ׃לִמְד֥וּ הֵיטֵ֛ב דִּרְשׁ֥וּ מִשְׁפָּ֖ט אַשְּׁר֣וּ חָמ֑וֹץ שִׁפְט֣וּ יָת֔וֹם רִ֖יבוּ אַלְמָנָֽה׃לְכוּ־נָ֛א וְנִוָּֽכְחָ֖ה יֹאמַ֣ר יְהוָ֑ה אִם־יִֽהְי֨וּ חֲטָאֵיכֶ֤ם כַּשָּׁנִים֙ כַּשֶּׁ֣לֶג יַלְבִּ֔ינוּ אִם־יַאְדִּ֥ימוּ כַתּוֹלָ֖ע כַּצֶּ֥מֶר יִהְיֽוּ׃אִם־תֹּאב֖וּ וּשְׁמַעְתֶּ֑ם ט֥וּב הָאָ֖רֶץ תֹּאכֵֽלוּ׃וְאִם־תְּמָאֲנ֖וּ וּמְרִיתֶ֑ם חֶ֣רֶב תְּאֻכְּל֔וּ כִּ֛י פִּ֥י יְהוָ֖ה דִּבֵּֽר׃אֵיכָה֙ הָיְתָ֣ה לְזוֹנָ֔ה קִרְיָ֖ה נֶאֱמָנָ֑ה מְלֵאֲתִ֣י מִשְׁפָּ֗ט צֶ֛דֶק יָלִ֥ין בָּ֖הּ וְעַתָּ֥ה מְרַצְּחִֽים׃כַּסְפֵּ֖ךְ הָיָ֣ה לְסִיגִ֑ים סָבְאֵ֖ךְ מָה֥וּל בַּמָּֽיִם׃שָׂרַ֣יִךְ סוֹרְרִ֗ים וְחַבְרֵי֙ גַּנָּבִ֔ים כֻּלּוֹ֙ אֹהֵ֣ב שֹׁ֔חַד וְרֹדֵ֖ף שַׁלְמֹנִ֑ים יָתוֹם֙ לֹ֣א יִשְׁפֹּ֔טוּ וְרִ֥יב אַלְמָנָ֖ה לֹֽא־יָב֥וֹא אֲלֵיהֶֽם׃לָכֵ֗ן נְאֻ֤ם הָֽאָדוֹן֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת אֲבִ֖יר יִשְׂרָאֵ֑ל ה֚וֹי אֶנָּחֵ֣ם מִצָּרַ֔י וְאִנָּקְמָ֖ה מֵאוֹיְבָֽי׃וְאָשִׁ֤יבָה יָדִי֙ עָלַ֔יִךְ וְאֶצְרֹ֥ף כַּבֹּ֖ר סִיגָ֑יִךְ וְאָסִ֖ירָה כָּל־בְּדִילָֽיִךְ׃וְאָשִׁ֤יבָה שֹׁפְטַ֙יִךְ֙ כְּבָרִ֣אשֹׁנָ֔ה וְיֹעֲצַ֖יִךְ כְּבַתְּחִלָּ֑ה אַחֲרֵי־כֵ֗ן יִקָּ֤רֵא לָךְ֙ עִ֣יר הַצֶּ֔דֶק קִרְיָ֖ה נֶאֱמָנָֽה׃צִיּ֖וֹן בְּמִשְׁפָּ֣ט תִּפָּדֶ֑ה וְשָׁבֶ֖יהָ בִּצְדָקָֽה׃וְשֶׁ֧בֶר פֹּשְׁעִ֛ים וְחַטָּאִ֖ים יַחְדָּ֑ו וְעֹזְבֵ֥י יְהוָ֖ה יִכְלֽוּ׃כִּ֣י יֵבֹ֔שׁוּ מֵאֵילִ֖ים אֲשֶׁ֣ר חֲמַדְתֶּ֑ם וְתַ֨חְפְּר֔וּ מֵהַגַּנּ֖וֹת אֲשֶׁ֥ר בְּחַרְתֶּֽם׃כִּ֣י תִֽהְי֔וּ כְּאֵלָ֖ה נֹבֶ֣לֶת עָלֶ֑הָ וּֽכְגַנָּ֔ה אֲשֶׁר־מַ֖יִם אֵ֥ין לָֽהּ׃וְהָיָ֤ה הֶחָסֹן֙ לִנְעֹ֔רֶת וּפֹעֲל֖וֹ לְנִיצ֑וֹץ וּבָעֲר֧וּ שְׁנֵיהֶ֛ם יַחְדָּ֖ו וְאֵ֥ין מְכַבֶּֽה׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב אברהם ריבלין שליט

כסדום היינו לעמורה דמינו

בשני פסוקים בפרקנו, מזכיר הנביא ישעיהו את סדום ועמודה. "לולי ה' צבאו-ת הותיר לנו שריד כמעט, כסדום היינו לעמורה דמינו. שמעו דבר ה' קציני סדום האזינו תורת א-להינו עם עמורה"(ישעיה א ט-י). לא הרי אזכור הערים בפסוק ט' כהרי אזכורם בפסוק י'. בפסוק הראשון מסתיים החלק האחד של הנבואה בציטוט דברי העם, המתאר את מצבו הקשה, הדומה למהפכת סדום ועמורה. הפסוק הבא פותח שלב אחר בתוכחה המתאר את חטאי העם, וסדום ועמורה הם משל וסמל לשחיתות מוסרית נוראה, שפשתה גם בעם ישראל בזמן הנביא ישעיהו.

השימוש באותו מטבע לשוני לתיאור העונש והחטא בדברי הנביא מטרתו להדגיש שהעונש החמור ביותר המושת על החוטא הוא העובדה שאבד לו צלם אנוש, ומעתה אינו אדם רגיל אלא פושע(ועיין במאמרנו "תייסרך רעתך ומשובותיך תוכיחוך")! ברם הגמרא למדה מהקשר של שני הפסוקים והשימוש החוזר בלשון "סדום ועמורה" הנהגה מוסרית כוללת:

לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן. ואמר רב יוסף מאי קראה(מהו הכתוב הרלוונטי)?
- שנאמר "כמעט כסדום היינו", מאי אהדר להו נביא? "שמעו דבר ה' קציני סדום".
(ברכות יט.)

והסביר המהרש"א:

שהדיבור, גם בדרך הדמיון, מעורר את מידת הדין עד שהשטן מקטרג.
(מהרש"א חידושי אגדות כתובות ח:)

נפנה עתה לעיין בפסוק הראשון, שבו סדום ועמורה הם ביטוי לעונש הנורא שניחת על עם ישראל. מהפכת סדום ועמורה המקורית מתוארת במקרא בפירוט רב:

וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת ה' מן השמים. ויהפוך את כל הערים האל ואת כל הככר ואת כל יושבי הערים וצמח האדמה.
(בראשית יט כד-כה)

הרושם שעשה חורבן הערים היה כה חזק עד שלמעלה מארבע מאות שנים מאוחר יותר מזכיר אותו משה בדברי תוכחתו לעם טרם מותו:

גפרית ומלח שרפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב כמהפכת סדום ועמורה אדמה וצבוים אשר הפך ה' באפו ובחמתו.
(דברים כט כה)

אכן נבואת התוכחה של ישעיהו רכה יותר. ברחמי ה' לא היה העונש מוחלט אלא נותר שריד ופליט לעם ישראל: "לולי ה' צבאות הותיר לנו שריד כמעט(=קטן), כסדום היינו כעמורה דמינו".

ופירש מהר"י קרא:

לולי שנשאר אותו מעט [והם שבט יהודה ובנימין], כסדום היינו שלא נותרה בה פלטה. 
(מהר"י קרא ישעיה א ט)

וכן במצודת דוד:

אם לא היה המקום משאיר לנו בחסדו שארית כחשבון המעט – היינו ראויים להיות כלים כסדום ועמורה מבלי שארית.
(מצודת דוד ישעיה א ט)

מפרשים אלו פירשו את הכתוב לפי פיסוק המסורה: "לולי ה' צבאות הותיר לנו שריד-כמעט", לפירוש זה מכוון פסוקנו לנאמר בירמיהו "כי איתך אני נאום ה' להושיעך כי אעשה כלה בכל הגויים... אך אותך לא אעשה כלה. ויסרתיך למשפט ונקה לא אנקך"(ירמיה ל יא). ומכאן למדנו במאמר אחר שגם כאשר הקב"ה מעניש את עם ישראל הרי זה בבחינת "את אשר יאהב ה' יוכיח".

אולם הגמרא שהבאנו לעיל פיסקה והסבירה את הכתוב בדרך שונה; המילה "כמעט" מוצמדת לסיפא של הפסוק: "כמעט-כסדום היינו". הגמרא סבורה שהשריד שהותיר לנו ה' אינו מזערי וקטן, ה"כמעט" מתייחס לעובדה שבלי חמלת ה' היה כפסע בין חורבן עם ישראל לבין הצלתו. מאותו מצב של חורבן טוטאלי שכמעט היינו בו, נותרה פליטה גדולה – השריד ששרד בחסדי ה'.

בין כך ובין כך, האסון הכבד בא על העם על שום היותם "קציני סדום" ו"עם עמורה". בהמשך הנבואה מתאר ישעיהו את השחיתות החברתית שפשתה בעם ישראל שלא הייתה מביישת את המקור – סדום ועמורה. שם נאמר:

ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאוד.
(בראשית יג יג)

ודרשה הגמרא:

רעים בגופם וחטאים בממונם.
(סנהדרין קט.; ועיין בתיאורים שם לאורך כל הדף)

וכן נאמר:

ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאוד.
(בראשית יח כ)

ובירושלמי דרשו:

ובדור המבול כתיב "כי רבה רעת האדם" – מלמד שמעשה אלו כך מעשה אלו.
(בבא מציעא ד ב).

מצב דומה היה גם בישראל, בסדום של נבואת ישעיהו:

כַּסְפֵּ֖ךְ הָיָ֣ה לְסִיגִ֑ים סָבְאֵ֖ךְ מָה֥וּל בַּמָּֽיִם׃
שָׂרַ֣יִךְ סֽוֹרְרִ֗ים וְחַבְרֵי֙ גַּנָּבִ֔ים כֻּלּוֹ֙ אֹהֵ֣ב שֹׁ֔חַד וְרֹדֵ֖ף שַׁלְמֹנִ֑ים יָתוֹם֙ לֹ֣א יִשְׁפֹּ֔טוּ וְרִ֥יב אַלְמָנָ֖ה לֹֽא־יָב֥וֹא אֲלֵיהֶֽם׃
(ישעיה א כב-כג)

בדור המבול, בסדום העתיקה ובסדום החדשה "לא נחתם דינם עד שפשטו ידיהם בגזל"(סנהדרין קח.).

ולמרות הדמיון בחטאים אין שוויון בעונש. דור המבול וסדום נשמדו כליל, ועם ישראל "כמעט כסדום היינו". שכן הם היו מושחתים מטעם ועל כן נידונו לכליה, גם עם ישראל אכן חטא, והיה כסדום ודמה לעמורה, אבל במהותו הוא נשאר עם של צדקה ומוסר. ועל כן זועק הנביא "איכה היתה לזונה קריה נאמנה, מלאתי משפט, צדק ילין בה"(ישעיהו א כא), כיוון שמקורו משפט וצדק, יש תקוה לאחריתו.

[וכעין זה "אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש"(שיר השירים א ו) – טענת כנסת ישראל היא שאם אכן שחורה היא, אין השחרות בעצמותה, אלא רק על פני השטח – ששזפתני השמש – וכשתוסר השחרות החיצונית, יראה כולם שבעצמותה היא לבנה וטהורה.]

וכשיקויים בו "ואצרוף כבור סיגייך ואסירה כל בדלייך" יתגלה העם בטהרתו ונקיונו המוסרי – "אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה"(ישעיה א כו).

[כך הסביר הרב קוק את עניין תקיעת התשר"ת, כיוון שיש תקיעה ישרה בתחילה, גם אם באמצע ישנם שברים ותרועה – משברים וירידות – תבוא בסוף תקיעה ישרה נוספת(עולת ראיה חלק ב עמ' שכו).]

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך