א חֲזוֹן֙ יְשַֽׁעְיָ֣הוּ בֶן־אָמ֔וֹץ אֲשֶׁ֣ר חָזָ֔ה עַל־יְהוּדָ֖ה וִירוּשָׁלִָ֑ם בִּימֵ֨י עֻזִּיָּ֧הוּ יוֹתָ֛ם אָחָ֥ז יְחִזְקִיָּ֖הוּ מַלְכֵ֥י יְהוּדָֽה׃ ב שִׁמְע֤וּ שָׁמַ֙יִם֙ וְהַאֲזִ֣ינִי אֶ֔רֶץ כִּ֥י יְהוָ֖ה דִּבֵּ֑ר בָּנִים֙ גִּדַּ֣לְתִּי וְרוֹמַ֔מְתִּי וְהֵ֖ם פָּ֥שְׁעוּ בִֽי׃ ג יָדַ֥ע שׁוֹר֙ קֹנֵ֔הוּ וַחֲמ֖וֹר אֵב֣וּס בְּעָלָ֑יו יִשְׂרָאֵל֙ לֹ֣א יָדַ֔ע עַמִּ֖י לֹ֥א הִתְבּוֹנָֽן׃ ד ה֣וֹי ׀ גּ֣וֹי חֹטֵ֗א עַ֚ם כֶּ֣בֶד עָוֺ֔ן זֶ֣רַע מְרֵעִ֔ים בָּנִ֖ים מַשְׁחִיתִ֑ים עָזְב֣וּ אֶת־יְהוָ֗ה נִֽאֲצ֛וּ אֶת־קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל נָזֹ֥רוּ אָחֽוֹר׃ ה עַ֣ל מֶ֥ה תֻכּ֛וּ ע֖וֹד תּוֹסִ֣יפוּ סָרָ֑ה כָּל־רֹ֣אשׁ לָחֳלִ֔י וְכָל־לֵבָ֖ב דַּוָּֽי׃ ו מִכַּף־רֶ֤גֶל וְעַד־רֹאשׁ֙ אֵֽין־בּ֣וֹ מְתֹ֔ם פֶּ֥צַע וְחַבּוּרָ֖ה וּמַכָּ֣ה טְרִיָּ֑ה לֹא־זֹ֙רוּ֙ וְלֹ֣א חֻבָּ֔שׁוּ וְלֹ֥א רֻכְּכָ֖ה בַּשָּֽׁמֶן׃ ז אַרְצְכֶ֣ם שְׁמָמָ֔ה עָרֵיכֶ֖ם שְׂרֻפ֣וֹת אֵ֑שׁ אַדְמַתְכֶ֗ם לְנֶגְדְּכֶם֙ זָרִים֙ אֹכְלִ֣ים אֹתָ֔הּ וּשְׁמָמָ֖ה כְּמַהְפֵּכַ֥ת זָרִֽים׃ ח וְנוֹתְרָ֥ה בַת־צִיּ֖וֹן כְּסֻכָּ֣ה בְכָ֑רֶם כִּמְלוּנָ֥ה בְמִקְשָׁ֖ה כְּעִ֥יר נְצוּרָֽה׃ ט לוּלֵי֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת הוֹתִ֥יר לָ֛נוּ שָׂרִ֖יד כִּמְעָ֑ט כִּסְדֹ֣ם הָיִ֔ינוּ לַעֲמֹרָ֖ה דָּמִֽינוּ׃ י שִׁמְע֥וּ דְבַר־יְהוָ֖ה קְצִינֵ֣י סְדֹ֑ם הַאֲזִ֛ינוּ תּוֹרַ֥ת אֱלֹהֵ֖ינוּ עַ֥ם עֲמֹרָֽה׃ יא לָמָּה־לִּ֤י רֹב־זִבְחֵיכֶם֙ יֹאמַ֣ר יְהוָ֔ה שָׂבַ֛עְתִּי עֹל֥וֹת אֵילִ֖ים וְחֵ֣לֶב מְרִיאִ֑ים וְדַ֨ם פָּרִ֧ים וּכְבָשִׂ֛ים וְעַתּוּדִ֖ים לֹ֥א חָפָֽצְתִּי׃ יב כִּ֣י תָבֹ֔אוּ לֵרָא֖וֹת פָּנָ֑י מִי־בִקֵּ֥שׁ זֹ֛את מִיֶּדְכֶ֖ם רְמֹ֥ס חֲצֵרָֽי׃ יג לֹ֣א תוֹסִ֗יפוּ הָבִיא֙ מִנְחַת־שָׁ֔וְא קְטֹ֧רֶת תּוֹעֵבָ֛ה הִ֖יא לִ֑י חֹ֤דֶשׁ וְשַׁבָּת֙ קְרֹ֣א מִקְרָ֔א לֹא־אוּכַ֥ל אָ֖וֶן וַעֲצָרָֽה׃ יד חָדְשֵׁיכֶ֤ם וּמוֹעֲדֵיכֶם֙ שָׂנְאָ֣ה נַפְשִׁ֔י הָי֥וּ עָלַ֖י לָטֹ֑רַח נִלְאֵ֖יתִי נְשֹֽׂא׃ טו וּבְפָרִשְׂכֶ֣ם כַּפֵּיכֶ֗ם אַעְלִ֤ים עֵינַי֙ מִכֶּ֔ם גַּ֛ם כִּֽי־תַרְבּ֥וּ תְפִלָּ֖ה אֵינֶ֣נִּי שֹׁמֵ֑עַ יְדֵיכֶ֖ם דָּמִ֥ים מָלֵֽאוּ׃ טז רַחֲצוּ֙ הִזַּכּ֔וּ הָסִ֛ירוּ רֹ֥עַ מַעַלְלֵיכֶ֖ם מִנֶּ֣גֶד עֵינָ֑י חִדְל֖וּ הָרֵֽעַ׃ יז לִמְד֥וּ הֵיטֵ֛ב דִּרְשׁ֥וּ מִשְׁפָּ֖ט אַשְּׁר֣וּ חָמ֑וֹץ שִׁפְט֣וּ יָת֔וֹם רִ֖יבוּ אַלְמָנָֽה׃ יח לְכוּ־נָ֛א וְנִוָּֽכְחָ֖ה יֹאמַ֣ר יְהוָ֑ה אִם־יִֽהְי֨וּ חֲטָאֵיכֶ֤ם כַּשָּׁנִים֙ כַּשֶּׁ֣לֶג יַלְבִּ֔ינוּ אִם־יַאְדִּ֥ימוּ כַתּוֹלָ֖ע כַּצֶּ֥מֶר יִהְיֽוּ׃ יט אִם־תֹּאב֖וּ וּשְׁמַעְתֶּ֑ם ט֥וּב הָאָ֖רֶץ תֹּאכֵֽלוּ׃ כ וְאִם־תְּמָאֲנ֖וּ וּמְרִיתֶ֑ם חֶ֣רֶב תְּאֻכְּל֔וּ כִּ֛י פִּ֥י יְהוָ֖ה דִּבֵּֽר׃ כא אֵיכָה֙ הָיְתָ֣ה לְזוֹנָ֔ה קִרְיָ֖ה נֶאֱמָנָ֑ה מְלֵאֲתִ֣י מִשְׁפָּ֗ט צֶ֛דֶק יָלִ֥ין בָּ֖הּ וְעַתָּ֥ה מְרַצְּחִֽים׃ כב כַּסְפֵּ֖ךְ הָיָ֣ה לְסִיגִ֑ים סָבְאֵ֖ךְ מָה֥וּל בַּמָּֽיִם׃ כג שָׂרַ֣יִךְ סוֹרְרִ֗ים וְחַבְרֵי֙ גַּנָּבִ֔ים כֻּלּוֹ֙ אֹהֵ֣ב שֹׁ֔חַד וְרֹדֵ֖ף שַׁלְמֹנִ֑ים יָתוֹם֙ לֹ֣א יִשְׁפֹּ֔טוּ וְרִ֥יב אַלְמָנָ֖ה לֹֽא־יָב֥וֹא אֲלֵיהֶֽם׃ כד לָכֵ֗ן נְאֻ֤ם הָֽאָדוֹן֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת אֲבִ֖יר יִשְׂרָאֵ֑ל ה֚וֹי אֶנָּחֵ֣ם מִצָּרַ֔י וְאִנָּקְמָ֖ה מֵאוֹיְבָֽי׃ כה וְאָשִׁ֤יבָה יָדִי֙ עָלַ֔יִךְ וְאֶצְרֹ֥ף כַּבֹּ֖ר סִיגָ֑יִךְ וְאָסִ֖ירָה כָּל־בְּדִילָֽיִךְ׃ כו וְאָשִׁ֤יבָה שֹׁפְטַ֙יִךְ֙ כְּבָרִ֣אשֹׁנָ֔ה וְיֹעֲצַ֖יִךְ כְּבַתְּחִלָּ֑ה אַחֲרֵי־כֵ֗ן יִקָּ֤רֵא לָךְ֙ עִ֣יר הַצֶּ֔דֶק קִרְיָ֖ה נֶאֱמָנָֽה׃ כז צִיּ֖וֹן בְּמִשְׁפָּ֣ט תִּפָּדֶ֑ה וְשָׁבֶ֖יהָ בִּצְדָקָֽה׃ כח וְשֶׁ֧בֶר פֹּשְׁעִ֛ים וְחַטָּאִ֖ים יַחְדָּ֑ו וְעֹזְבֵ֥י יְהוָ֖ה יִכְלֽוּ׃ כט כִּ֣י יֵבֹ֔שׁוּ מֵאֵילִ֖ים אֲשֶׁ֣ר חֲמַדְתֶּ֑ם וְתַ֨חְפְּר֔וּ מֵהַגַּנּ֖וֹת אֲשֶׁ֥ר בְּחַרְתֶּֽם׃ ל כִּ֣י תִֽהְי֔וּ כְּאֵלָ֖ה נֹבֶ֣לֶת עָלֶ֑הָ וּֽכְגַנָּ֔ה אֲשֶׁר־מַ֖יִם אֵ֥ין לָֽהּ׃ לא וְהָיָ֤ה הֶחָסֹן֙ לִנְעֹ֔רֶת וּפֹעֲל֖וֹ לְנִיצ֑וֹץ וּבָעֲר֧וּ שְׁנֵיהֶ֛ם יַחְדָּ֖ו וְאֵ֥ין מְכַבֶּֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אברבנאל

אברבנאל

פסוק א:
והנני מתחיל בביאור הספר על פי נבואותיו בעזרת המלמד לאדם דעת:
פסוק א:
הנבואה הראשונה מתחלת הספר עד הדבר אשר חזה, ויש בה ה' פרשיות. הא' חזון ישעיהו. הב' שמעו דבר ה'. הג' לכו נא ונוכחה. הד' איכה היתה לזונה. הה' לכן נאם האדון. והנה ראיתי להעיר בנבואה הזאת ששת השאלות:
פסוק א:
השאלה הראשונה למה הושמה הנבואה הראשו' הזאת בתחלת זה הספר, אם היה שהנבואה הראשונה שראה ישעיהו היתה בשנת מות המלך עוזיהו, כמו שנאמר את מי אשלח ומי ילך לנו ואומר הנני שלחני, וכן הוא במכילתא והסכימו עליו המפרשים, והיה ראוי אם כן שתהיה אותה הנבואה התחלת הספר. ותשובת חז"ל שאין מוקדם ומאוחר בכתוב אינה מספקת, כי תמיד תשאר השאלה ולמה נכתבו הנבואות על זולת סדר. ואין להשיב שלא נכתבה הנבואה ההיא בראש הספר לפי שישעיהו חטא בה באמרו ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב ונענש עליו כמו שנזכר ביבמות כי זה דרך דרש הוא, והנה בנבואה הזאת שהתחיל ספרו חרף וגדף את ישראל יותר מזה במה שקראם גוי חוטא עם כבד עון זרע מרעים וגומר:
פסוק א:
השאלה השנית באמרו חזון ישעיהו בן אמוץ, וזה כי אם היה המאמר הזה כולל לכל הנבואות שבאו בזה הספר כמו שיראה מפשוטו איך אמר על כלם שם חזון בלשון יחיד והיה ראוי לומר חזיונות ישעיהו ע"ד ובחוריכם חזיונות יראו או דברי ישעיהו, כמ"ש דברי ירמיהו, לא שיאמר על כלם חזון שהוא הלשון הנאמר על נבואה אחת בלבד כמו חזון עובדיה שהיא נבואה אחת:
פסוק א:
השאלה השלישית מה ראה ישעיהו לכתוב בתחלת ספרו אותה תוכחה וחזות קשה שהוכיח את ישראל, והנה לא היה ראוי שתהיה תחלת דברי פיהו כ"א בלשון רכה וכמו שעשה אדוננו משה שבמצרים ועל הר סיני בתחלת נבואתו דבר לישראל דברי פיוסין ובסוף דבריו בפרשת האזינו הוכיחם בכדומה לדברי התוכחה הזאת כמו שיתבאר בעה"י בפ"י הנבואה:
פסוק א:
השאלה הרביעית במה שאמר כאן אשר חזה על יהודה וירושלם, כאילו לא היו נבואותיו כ"א על בני יהודה ואנשי ירושלם בלבד, ואין הדבר כן, כי גם כן נבא על מלכות ישראל פעמים רבות, וגם בנבואה הראשונה הזאת דבר בה על מלכות ישראל, כמ"ש ישראל לא ידע עמי לא התבונן, ולמה אם כן אמר אשר חזה על יהודה ועל ירושלם והיה ראוי שיזכור גם כן מלכי ישראל אשר נבא בימיהם כמ"ש בהושע דבר ה' אשר היה אל הושע בן בארי בימי עוזיהו יותם אחז יחזקיהו מלכי יהודה ובימי ירבעם בן יואש מלך ישראל, ויקשה גם כן למה לא זכר בתוך מלכי יהודה שנבא ישעיהו בימיהם את מנשה כיון שנבא בימיו גם כן, גם מצינו שנבא ישעיהו על שאר האומות, משא מצרים משא בבל משא מואב, ולמה אם כן אמר על יהודה וירושלם בלבד:
פסוק א:
השאלה החמשית באמרו חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטורח, כי הנה המועדים וראשי חדשים צותה התורה עליהם, ואמר אלה מועדי ה' מקראי קדש, ואיך יאמר ששנאה נפשו אותם, ואם תאמר שהיה זה לרוב חטאתם הנה לא היה ראוי לומר ששנאה נפשו המועדים וראשי חדשים כי אם את רוע מעלליהם, ויקשה ג"כ למה אמר חדשיכם ומועדיכם ולא אמר גם כן שבתותיכם:
פסוק א:
השאלה הששית במה שבאו כאן הדברים מעורבים מרע אל טוב ומטוב אל רע, כי אמרו הוי אנחם מצרי ואנקמה מאויבי הוא ייעוד רע, ואמרו מיד ואשיבה שופטיך כבראשונה וגו' ציון במשפט תפדה הוא ייעוד טוב ונחמה, וחזר מיד ליעד רע באמרו ושבר פושעים וגו' כי יבשו מאילים וגו' והיה החסון לנעורת וגו', ובאו אם כן הדברים מבולבלים רע בטוב וטוב ברע אשר לא כדת:
פסוק א:
והנני מפרש הכתובים באופן יותרו השאלות כלם:
פסוק א:
הכונה הכוללת בנבואה הזאת היא להוכיח את בני יהודה ויושבי ירושלם על רשעת מעשיהם והיותם כפויי טובה לפניו יתברך ולהתרות בהם שיקבלו תוכחתו וישובו אל ה' כדי שלא יבא עליהם הגלות והחרבן אשר בא על עשרת השבטים, וייעדם עם זה בצרות שיהיו בימי אחז והנחמות והטובות שיהיו בימי חזקיהו בנו וכמו שיתבאר בפי' הפסוקים:
פסוק א:
חזון ישעיהו בן אמוץ וגו'. ראוי שתדע שלא אמר הכתוב חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה על יהודה וירושלם כדרך הקדמה כוללת לכל נבואותיו, כי אם היה הדבר כן לא היה צריך לומר בנבואה השנית הדבר אשר חזה ישעיהו בן אמוץ על יהודה וירושלם אחרי שהנבואות כלם נכללו בפסוק הראשון בתחלת הספר, אבל אמר חזון ישעיהו בן אמוץ על הנבואה הראשונה הזאת בלבד, והוא כמו משא מצרים, משא דמשק, כלומר הנבואה אשר באתהו על זה ולכן אמר פה חזון בלשון יחיד לפי שהיא נבואה אחת בלבד, וכן כתב רש"י, ולא יהיה לפי זה אמרו אשר חזה על יהודה וירושלם בימי עזיהו יותם וגומר סמוך עם החזון אשר זכר שראה החזון ההוא בימי אותם המלכים, אבל פירושו שאחרי שאמר חזון ישעיהו בן אמוץ על הנבואה הזאת שהזכיר ביאר באיזה זמן ניבא ישעיהו נבואותיו, והוא אומרו אשר חזה על יהודה וירושלם בימי עוזיהו יותם וגומר, והודיע בזה גם כן שהיתה נבואתו זאת במדרגה זכה וברורה מהמראה שנקראת חזון כמו שביארתי בהקדמת הספר בבחינה הג'. וזכר הכתוב שהיה ישעיהו בנו של אמוץ להגיד שתי המעלות העליונות שהיו בו האחת מייחוסו וכבוד משפחתו שהיה מזרע המלוכה לפי שאמוץ ואמציה מלך יהודה אחי הוו כמו שנזכר בהקדמה. והמעלה הב' שהיתה הנבואה ירושה אצלו נחלת אבות ומיי', וכמו שאמרו במדרש (ויק"ר פ"ו ו) שהיה נביא בן נביא ושלכן נתיחס לאביו, ובא הכתוב ללמדנו שלהיות ישעיהו מזרע המלוכה וירש נבואותו מלידה ומבטן ומהריון לכך עצר כח להוכיח את עמו לחרפם ולגדפם כ"כ על דבר כבוד השם. והראב"ע כתב שלא יתחייב מאמרו ישעיהו בן אמוץ שהיה אביו נביא, כי הנה כתוב דוד בן ישי ויהוא בן נמשי. ואין דבריו נכונים, כי הם מלכים היו לא נביאים, והכתוב אומר בחזון ישעיהו בן אמוץ הנביא, ומלת הנביא חוזר לאמוץ, והגיד הכתוב שניבא ישעיהו בימי ד' מלכי יהודה אלה שהם עוזיהו ויותם ואחז וחזקיהו לרמוז למשז"ל במסכת פסחים (פ"ז ב') אוי לה לרבנות שמקברת בעליה שאין לך כל נביא ונביא שלא קפח ד' מלכים. והנה לא זכר מנשה לפי שמיד כשמלך חדל ישעיהו מהנבא והוא הרגו כמ"ש חז"ל, ולכן לא זכר הכתוב שנתנבא בימיו, והנבואה הזאת כתב רש"י שנאמרה בימי חזקיהו אחר חרבן שמרון ולכן אמר ארצכם שממה עריכם שרופות אש ונותרה בת ציון ואפשר לומר ג"כ שנאמרה קודם חרבן שמרון בימי עוזיהו בתחלת נבואתו מנבא ומיעד מה שיהיה על השבטים, ולפי שלא היתה כוונתו בעצם וראשונה להוכיח וליסר עשרת השבטים כי אם לבני יהודה בלבד, לכן אמר אשר חזה על יהודה וירושלם, ולא זכר דבר ממלכי ישראל וגם לא יחס נבואתו אליהם, לפי שכל מה שזכר מענינ' היה להתרות עמו את בני יהודה שלא יקדם מה שעתיד להיות על בני ישראל, ואולי הודיע הכתוב בזה דבר עליון אלהי, והוא שישעיהו בימי עוזיהו המלך חזה הנבואה הזאת ואחר כך בימי יותם חזר לראות זאת הנבואה בעצמה ובימי אחז באה לו פעם שלישית וכן בימי חזקיהו ראה אותם פעם רביעית, ועל זה אמר חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה על יהודה וירושלם, רוצה לומר שחזר החזון הנזכר בימי ד' המלכים האלה, וכאילו היה ישעיהו קול קורא פנו דרך ה' בזמן ד' המלכים האלה כי תמיד היה מודיעם חרבן שמרון וגלות השבטים מעל אדמתם העתיד להיות, והיה מגיד הרעה קודם בואה להוכיח את ישראל ולתקן את עותתם, כי כבר היו הנביאים מתייאשים מתשובתם, וישעיהו לא היה ביניהם, כי הוא היה מגדולי יושבי ירושלם, אבל היה מוכיח את יהודה וירושלם ואמר אליהם הלא תדעו מה שייעד הקב"ה על אחיכם בית ישראל מהחרבן והגלות ותשאר בת ציון שהיא ארץ יהודה כסוכה בכרם, ולכן אתם בני יהודה הזהרו במעשיכם פן יבא עליכם החרבן שיבא על עשרת השבטים, הנה אם כן היתה הנבואה הזאת אחת בעצמה, ולכן נקראת חזון בלשון יחיד, והיתה על יהודה וירושלם, לפי שעם היות שזכר בה ענין מלכות ישראל הנה עיקר ההזהרה והתראה היתה על יהודה וירושלם, ולא נזכרו בני ישראל כי אם לעשות מהם טענה על התוכחה והחזון הפרטי הזה חזה ישעיהו ד' פעמים בימי ד' המלכים האלה כמתרה בהם פעמים שלש וארבע, והיה מפני זה מודיעם גלות שמרון ושבטי ישראל קודם היותו, ועם מה שפירשתי בזה תדע למה הושם הנבואה הזאת בתחלת הספר, שהסבה בזה היתה להיותה שנייה ומשולש' ומרובעת ד' פעמים לנביא הזה והדבר הכולל והנאמר פעמים רבות יותר ידוע וראשונה מהפרטי: ואולי היתה זאת הנבואה הראשונה אשר נבא ישעיהו בימי עוזיהו ואחר כך בשנת מותו, או שנצטרע כדברי המתרגם, ראה הנביא אותה מראה שזכר שמה, וא"ל יתברך את מי אשלח, לא להיותה התחלת נבאותו כי אם מפני כובד השליחות ההוא שלא היה אדם ראוי אליו וכמו שיבא בפי' אותה הפרשה, והיתה גם כן הנבואה הזאת רבת התוכחה בתחלת הספר אם מפני שהיתה ראשונה בזמן ואם לפי מעלת השנותה כל כך פעמים בימי המלכים האלה וכפי מה שפירשתי בפסוקים האלה הותרו השאלות א' וב' וג' וד' אשר העירותי כמו שתראה מענינם:
פסוק ב:
שמעו שמים והאזיני ארץ וגומר. התוכחה הזאת היתה לבני יהודה וירושלם להוכיחם על עונותיהם, וייעד בה חרבן וגלות השבטים, והיה מתרה לבני יהודה שלא יהיו כמוהם ויבאו לגלות בבל, או שהיה זה אחרי חרבן שמרון, ועשה ממנה טענה לתוכחתו, ואתה תראה שרבן של נביאים מרע"ה הוכיח את ישראל בשירת האזינו בדברים דומים לאלו, ויאחז צדיק ישעיהו הנביא דרכו להוכיחם באותו דרך, כי כמו שמשה אמר האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ, כך אמר ישעיהו שמעו שמים והאזיני ארץ, משה ביאר אליהם שהיו בני אל חי, ושהיו מקלים ומקללים אביהם שבשמים, הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך, גם ישעיהו מורה על זה אמר בנים משחיתים, משה קראם דור עקש ופתלתול, גם ישעיהו אמר קרוב לזה, הוי גוי חוטא עם כבד עון, משה הגיד להם כל טובות שקבלו מהאל ית' ושגמלוהו רעה, גם ישעיהו אמר על זה, ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע וגומר, משה קראם שוטרים וחסרי הדעת באמרו יזבחו לשדים לא אלוה אלקים לא ידעום וגומר, גם ישעיהו אמר ישראל לא ידע עמי לא התבונן, משה אמר צור ילדך תשי ותשכח אל מחוללך, גם ישעיהו אמר עזבו את ה' נאצו את קדוש ישראל נזורו אחור, משה אמר אספה עלימו רעות וגומר מזי רעב וגומר, גם ישעיהו אמר על מה תכו עוד תוסיפו סרה וגומר מכף רגל ועד ראש וגומר, משה אמר אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם, גם ישעיהו אמר ארצכם שממה עריכם שרופות אש וגומר ושממה כמהפכת זרים, משה קראם גפן סדום ושדמות עמורה, גם ישעיהו אמר שמעו דבר ה' קציני סדום האזינו תורת אלקינו עם עמורה, משה אמר שלא עמד להם כי אם רחמי שמים, שנאמר כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם, גם ישעיהו אמר לולי ה' צבאות הותיר לנו שריד, הנה התבאר שישעיהו ע"ה לישנא דמשה רבו נקט, ושהתחיל ספרו זה מאותו מקום שסיים מרע"ה את ספר התורה: האמנם התעוררו חז"ל בספרי למה אמר משה האזינו השמים ותשמע הארץ, וישעיהו אמר בהפך שמעו שמים והאזיני ארץ, ששינה את הלשון ויחס השמיעה לשמים והאזנה לארץ בחלוף מה שעשה משה, ונתנו טעמים הרבה בדבר ונחלקו חכמים עליהם, והמובחר שבהם ונמשכו המפרשים אחריו הוא, שהיה משה קרוב לשמים כפי מדרגת רוחניותו ורחוק מן הארץ וישעיהו היה בחלוף זה קרוב לארץ ורחוק מן השמים, הנה סברו שהאזנה תאמר בדבר הקרוב והשמיע' ברחוק, אבל יקשה לי על הדעת הזה שהרי ישעיהו לא אמר דבר מעצמו כי אם בשם האל וכמ"ש כי ה' דבר, ומזה הצד היה ראוי שיאמר האזינו השמים כיון שהוא אלקינו היושבי בשמים היה המדבר והוא היותר קרוב אליהם, אמנם משה דבר מעצמו כמ"ש האזינו השמים ואדברה ואמר לקחי אמרתי, ובערכו ית' היה הוא רחוק מן השמים וקרוב אל הארץ לאין שיעור, ולזה יראה שהיה הענין בהפך שהאזנה תאמר על דבר הרחוק והשמיעה על הקרוב, ולכן עשה משה עצמו רחוק מן השמים ואמר האזינו השמים, וקרוב לארץ ואמר ותשמע הארץ, לפי שהיה הוא המדבר, אמנם ישעיהו שהיו דבריו בשם ה' אל עולם אמר בהפך שמעו שמים והאזיני ארץ, ובספרי אמרו שהיתה תוכחת ישעיהו בזה, הסתכלו בשמים הסתכלו בארץ, שמא שנו את תפקידם, ולפי זה יהיה פי' הכתוב כן, שמעו שמים והאזיני ארץ הישרים והתמימים בפעולותיהם ומקיימים מצות הבורא אתכם, שלא עשו ישראל כמעשיכם אבל הם פשעו בי ואחרי שהביא התוכחה מהשמים והארץ הביאה מפאת הב"ח הבלתי מדברים באמרו ידע שור קונהו: אמנם כפי הפשט אין צריך לדבר מזה, לפי שכבר כתבתי בפירושי לפרשת האזינו שהאזנה ושמיעה הם שמות נרדפים יאמרו על ענין א', כמאמר המשורר (תהלים יז, א) שמעה ה' צדק הקשיבה רנתי האזינה תפלתי, שלקח שמיעה והקשבה והאזנה לענין אחד. והשמים והארץ שזכר כאן הנביא איפשר לפרשם על כתות בני אדם, שקרא שמים לאנשי המעלה, והארץ להמון העם, והיה מצוה את כלם שיאזינו וישמעו דברי תוכחתו. גם איפשר לפרשם על השמים אשר ממעל ועל הארץ אשר מתחת, לומר אליהם שיהיו עדים בתוכחתו, כדי שכאשר בני ישראל יתחייבו עונש יד העדים תהיה בם בראשונה להענישם, בשהשמים לא יתנו טלם והארץ לא תתן את יבולה, ולכן אמר כי ה' דבר, ר"ל כי כן גזרה חכמתו ית', כמו שאמר (דברים יא, יז) ועצר את השמים ולא יהיה מטר וגו'. והראב"ע כתב שהתחיל לקרא את העדים שלקח משה בייעוד כי אבוד תאבדון, ואיפשר לפרש כי ה' דבר שישמעו מה שדבר עתה השם על עמו, וביאר מה שדבר והוא, בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי, ר"ל גדלתי אותם בכבוד ומעלה עושר ורוממות השכל כמו שמגדל האב לבנים והם מעצמם פשעו בי, ואחשוב שאמר בנים בלשון רבים על שתי המלכיות מלכות ישראל ומלכות יהודה, שלכלם גדל ברוממות ומעלה והם פשעו בו, וידוע שפשע הוא המרד והוא הקשה מכל סוגי העונות, (ג) וספר מחטאתם שידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ר"ל שהשור והחמור עם היותם בלתי משכילים הנה מפאת ההרגל ידע השור מי שמגדל אותו, והוא אמרו קונהו, מלשון אביך קנך, והחמור ידע ויכיר אבוס בעליו, והאבוס הוא המקום המיוחד להאכיל ולהשמין הבהמות המפוטמות, ומזה הלשון ברבורים אבוסים, ושור אבוס, ומפני שהבהמה בו ימצא אוכל לנפשו ילך השור אחרי בעליו בקראו אותו לשם וילך החמור מעצמו לבית אדוניו לבקש האבוס אשר ימצא שם מזונו, וזה היה משל למלכות יהודה ולמלכות ישראל, כי הנה השור היה רמז למלכות אפרים ובית ישראל שתאר אותו הכתוב בשם שור, כמ"ש (שם לג, יז) בכור שורו הדר לו, שהיה להם לדעת את קונם, והחמור הוא רמז למלכות יהודה שהיה להם להכיר האבוס המיוחס אליהם שהוא בית המקדש, כי שם יקנו מזונם ומעמדם, ועכ"ז ישראל לא ידע קונו כשור, ועמי שהוא מלכות יהודה שהם היו בייחוד עם ה' לא התבונן בבית המקדש שהוא האבוס אשר בתוכם, והנה תאר בית יהודה בפרט בשם עמי, להיותם דבקים באלהיהם כמאמר הנביא הושע (יב, ב) אפרים רועה רוח ורודף קדים וגו' ויהודה עוד רד עם אל ועם קדושים נאמן: ואיפשר עוד לפרש ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, שהוא משל לאומות העולם שהיו בדורו, שעם היותם בלא דת ותורה נעדרי השכל ובלי נבואה כשור וחמור, הנה היתה כל אחת מהנה דבקה באלהיה ובעבודת הכוכב אשר יעבדו אותו, וישראל לא עשו כן, והוא על דרך (ירמי' ב, י) כי עברו איי כתיים וראו וקדר שלחו והתבוננו וגו' ההמיר גוי אלקים והמה לא אלקים ועמי המיר כבודו בלא יועיל, וכפי חז"ל (מכות כ"ג א) היה המשל הזה שהשור ידע מי שקנאו ומתקנו, שכיון שהרגילו בכך יודע בו, אבל החמור אבוס הוא אינו מבין בבעליו עד שיאכילנו, וישראל לא התפקדו כשור כשקראתיו ישראל יהיה שמך והודעתי לו חקותי ועזבוני, ואף לאחר שהאכלתים את המן וקראתים עמי ישראל לא התבוננו כחמור, וכן הביאו רש"י בפירושיו, ולפי שעונות האדם ופשעיו הם, אם במושכליו ואמונותיו המשובשות ואם במדותיו ומעשיו המגונים, לכן גנה ענינם ראשונה בענין חוסר ידיעה והעדר ההשכלה באמרו ישראל לא ידע עמי לא התבונן, (ד) ואחר כך גנה ענינם במעשים המדותים, וזהו שאמר הוי גוי חוטא עם כבד עון, והוי הוא כמו אוי, כי הה"א במקום אל"ף, כמו הדור' אדורם, איך והיך, וקרא אותם גוי חוטא ועם כבד עון, לפי שכל העם מקצה היו רעים וחטאים, ולא בחטאות קלות ושגגות אבל היו עם כבד עון שעונותיהם היו כבדים מחול ימים, וכמו שאמר בנים גדלתי ורוממתי על שתי המלכיות ישראל ויהודה. וכינה אותם בשור ובחמור כמו שזכרתי, כך אמר על שניהם הוי גוי חוטא שהוא מלכות יהודה, עם כבד עון שהוא מלכות ישראל, ואמר זרע מרעים בנים משחיתים, להעיר שבהיותם שורק כלה זרע אמת נהפכו סורי הגפן נכריה, כי הם היו בימי קדם עם קדוש לה' ועתה הם עם כבד עון, הם היו בראשונה גוי אחד בארץ ועתה נעשו גוי חוטא, הם היו בראשונה זרע ברך ה' ועתה הם זרע מרעים, הם היו בראשונה בנים לה' אלהיהם בני אל חי ועתה בנים משחיתים, וכל זה למה, לפי שעזבו את ה' נאצו את קדוש ישראל אביהם שהוא הקב"ה, ולכן נזורו אחור, ר"ל נבדלו מהמדרגה אשר היו בה בראשונה ושבו מן ההפך אל ההפך, כי הפכו פניהם לצד אחור, ומלת נזורו הוא לשון הבדל והפרש, מגזרת וינזרו מקדשי בני ישראל, ויונתן תרגם נזורו אחור על העונש אשר מצאם על עונותיהם, ויהיה נזורו כמו אחור, והוא על דרך (ירמי' ז, כד) ויהיה לאחור ולא לפנים, וכפי מה שפירשתי ראוי לפרש עזבו את ה' על מלכות ישראל שלא היו הולכים ברגלים לבית המקדש ועזבו את ה' אלהיהם ויעשו להם עגלי זהב, ונאצו את קדוש ישראל לאמר על בית יהודה, שעם היות המקדש ביניהם היו מזלזלים בכבודו ומנאצים אותו, ועל אלו ואלו נזורו אחור: והאלהי רבי שמעון בן יוחאי פירש זרע מרעים מלשון שבח, וענינו שהיו אבותיהם מפני שלמותם וחסידותם מרעים ומענישים את בניהם בהיותם משחיתים, ואלה לא עשו כן אבל עזבו את ה' וגומר ולא היו מיסרים את בניהם אל חטאתיהם, ונ"ל לפרש נזורו אחור, שחזרו להדמות לתרח אבי אברהם אביהם שהיו עובד ע"ז:
פסוק ה:
על מה תכו וגו'. דרכי המפרשים בפירוש הפסוקים האלה מתחלפים, כי מהם פירשו על מה תכו, שאלת הסבה התכליתית, כלומר מה תועלת יש בהכות ובהעניש אתכם, כיון שאחרי ההכאה מיד תוסיפו סרה ופשע, וכפי הפירוש הזה לא יהיה ענין למה שהמשיך כל ראש לחלי וגומר מכף רגל ועד ראש וגו', ומהם פירשו על מה תכו שאלת הנושא המקבל ההכאה, כלומר כל כך לקיתם כבר בעונותיכם והייתם לאחור עד כי כאשר עוד תוסיפו סרה לחטוא נגד ה' לא ימצא בכם אבר בריא שתלקו בו, וז"ש על מה תכו, על איזה אבר תלקו כאשר עוד תוסיפו סרה, וביאר האיברים בפרט להגיד שכבר לקו והוכו בכלם ואין בהם אבר לקבל ההכאה מחדש, כי כל ראש שהוא האבר הראשיי בסבת המות כבר הוא חולה, וכל לבב שהוא ראש האיברים כלם הוא דוי. וכבר אחז"ל (שבת י"א א) כל כאב ולא כאב לב כל מיחוש ולא מיחוש ראש ואולי זכר הראש והלב בלבד להאשימם שלא היו זהירין בתפילין של ראש ובתפלין של יד שהם כנגד הלב. ויש מי שפי' על מה תכו, שהוא ייעוד עונשם, כלומר כמה וכמה תכו כאשר עוד תוסיפו סרה, כי הנה ההכאה תהיה אם באיברים הראשיים שכל ראש יחלה וכל לבב יהי דוי, (ח) מכף רגל ועד ראש לא יהיה בו מתום, שהוא הבריאות, כמו (תהלים לח, ד) אין מתום בבשרי, לפי שבכל מקום יהיה פצע וחבורה, ופצע היא המכה המוציא דם וחבורה היא המכה אשר לא תוציא דם, שהדם או הליחה צרורים בה, ומכה טריה היא המכה הלחה שבכל יום תוציא ליחה אשר לא תוכל להרפא כי אם בקושי. וזכר מקושים לא זורו ולא חובשו, ר"ל שלא סחטו אותן המכות כדי שיצא מהן הדם והליחה המעופשת ולא שמו להם תחבשת לקרום עליהם העור, ואמר בלשון רבים לא זורו ולא חובשו, על הפצע והחבורה והמכה טריה שהם הצרכים לזרייה ולתחבושת, ואמר ולא רוככה בשמן, בלשון נקבה יחידה, לרמוז לחבורה, כי היא קשה בלתי מוציאה הדם והדרך ברפואתה לרככה בשמן, והיה הפצע והחבורה ומכה טריה משל לרשעים, כי היו מהם רשעים גלויים ומפורסמים ברשעתם כפצע, ומהם צבועים כחבורה שהדם נצרר בה, ומהם מופלגים ברשעתם כמכה טריה, או הוא משל לשלשת מיני הקלקול חטאת ועון ופשע, ויהיה גם כן אמרו לא זורו ולא חובשו ולא רוככה בשמן, משל אל מניעת התשובה שלא שבו מחטאתם, וידוע שהתשובה היא כוללת ג' מעשים, שהם וידוי חרטה עזיבת החטא, וכנגדן אמר לא זורו ולא חובשו ולא רוככה בשמן.
פסוק ז:
ומה שאמרו חז"ל ארצכם שממה וגו', הוא גם כן ספור העונשים שיקרו אליהם, וזכרם בלשון עבר כי ראה הנביא בנבואתו כל הדברים ההם כאלו הם כבר נעשים, ואמר ארצכם שממה על הארץ הנעבדת, ועריכם שרופות אש על הערים הבצורות ששורפים אותם האויבים כדי לכובשן, ואמרו אדמתכם לנגדכם זרים אוכלים אותה הוא קודם היותה שממה שהיו האויבים אוכלים התבואות ועינם רואות ואין לאל ידם להנצל מהם, וכדי להפליג בחרבן הארץ אמר ושממה כמהפכת זרים, כלומר כמהפכת סדום ועמורה שהיו זרים לאנשים ולאל ית', וכמ"ש (בראשית יג, יג) ואנשי סדום רעים, או יאמר כמהפכת האנשים הזרים אכזרי לב שמשחיתים כל עץ מאכל ולא יחוסו על דבר מבלי חמלה.
פסוק ח:
ולפי שכיוון בזה על חרבן שמרון וגלו' השבטי', אמר ונותרה בת ציון כסוכה בכרם, ר"ל שאחרי גלות השבטים וחרבנם תשאר בת ציון ועיר ירושלם ושאר ערי יהודה כמו שתשאר הסוכה הנעשית בכרם, וכמלון שעושין במקשה, והוא גן הקישואים שעושין בו מלון לשומרם, שאין שם כי אם איש אחד לחורב ביום ולקרח בלילה, וכעיר נצורה, כלומר כעיר שצרו אויבים עליה שישחיתו את עצה לנדוח עליה גרזן, וכאשר יקום האויב מעליה תשאר חרבה ושממ', (ט) ואמרו לולי ה' צבאות הותיר לנו שריד, יהיה פירושו, כל כך היו עונותיהם רבים ועצומים עד שמן הדין היה להיותנו כלנו כלים ברגע אחד, וזהו כסדום היינו לעמורה דמינו, לולי שיי' צבאות בעל הרחמים לא כלו רחמיו ולא רצה לכלותינו במשפט. ות"י כל הפסוקים האלה על לכלוך העונות, ויהיה על מה תוכו להגיד שלא נתנו את לבם לפשפש במעשיהם, ולכן אמר כשואל הלא תדעו על מה תוכו ולמה היה כל ראש לחולי ושאר הרעות אשר זכר, אמר ולא מסתכלין למימר על מה לקינא עוד מוסיפין למחטא ולא אמרין מה דין כל ריש מרע וכל לבב דוי, ותרגם עוד כל ראש לחולי על גדולי הדור שהם בערך הראש והלב בגוף, ומכף רגל ועד ראש אין בו מתום פי' על ההמון שכל' היו חולי' חולי הנפש מעונות, אמר משאר עמא ועד רישיא לית בהון דשלים, כלומר מקטון ועד גדול אין בו שלימות כי אין בכלם מי שיעבוד את הש"י, לא זורו ולא חובשו שלא נתרפאו לשוב בתשובה שלימה, ולא רוככה בשמן שאפילו צד הרהור התשובה אין בלבם. והנוצרים פירשו ולא רוככה בשמן על הצדקה שלא עשו לכפר על עונותיהם, כמו שאמר דניאל לנבוכדנצר (דניאל ד, כד) וחטאיך בצדקה פרוק, וכן תרגם כסוכה בכרם וכמלונה במקשה, לאחר שנקטפו ענביו והקישואים. ותרגם כסדום היינו לעמורה דמינו, כאנשי סדום אבדנא וכיתבי עמורה אשתצינא, עשה היינו מגזרת (שם ח, כז) נהייתי ונחליתי, ודמינו מגזרת (צפני' א, יא) נדמה עם כנען, אלה הם דרכי המפרשים בפי' הפסוקים האלה וכלם נכחים למבין וישרים למוצאי דעת: אבל כפי דעתי בנבואה הזאת ראוי להלוך בפירושה בדרך אחר, והוא כי למה שהיתה כוונת הנביא להוכיח את בני יהודה וירושלם ולהודיעם גלות שמרון כדי שיזהרו במעשיהם פן יהיו כמותם בחרבן ובגלות, לכן אמר אליהם למה תהיו מוסיפים כל היום וכל הלילה על חטאתכם פשע, האם תרצו שכמו שתחרב מלכות ישראל תחרב גם כן מלכות יהודה ולא ישאר משניכם ישראל ויהודה שם ושארית, וזהו אמרו על מה תוכו עוד תוסיפו סרה, ר"ל על מה ועל מה היה שבהיות שתוכו בחרבן ישראל אחיכם עוד תוסיפו סרה ופשע, האם תרצו ותחפצו שיהיה כל ראש לחולי, ורמז בזה למלכות ישראל, וכל לבבי דוי שהוא רמז למלכות יהודה שהיה דומה ללב, להיות בית המקדש ביניהם, כי ממנו תוצאות חיים, כאילו אמר לא די שיהיה הראש לחלי שהוא גלות מלכות ישראל אבל גם תחפצו שיהיה הלבב דוי שהוא בית יהודה, מה התועלת שכל האיברים יהיו חולים ומכף רגל ועד ראש אין בו מתום ובריאות, שמתום ענינו כמו שכתב הראב"ע מקום תום, והכוונה שבכל מקום תחול פצע וחבורה ומכה טריה מבלתי תרופה, שלא זורו ולא חובשו, למה א"כ אחרי ההכאה העצומה הזאת וחרבן בית ישראל עוד תוסיפו סרה לספות עוד חרון אף ה', ולפי שהפצע והחבורה והמכה טריה שזכר היו משל, ביאר הנמשל בהם באמרו ארצכם שממה עריכם שרופות אש אדמתכם לנגדכם והם אוכלים אותה, כי שלשה אלה הרעות הם כנגד הג' נגעים שזכר, הפצע והחבורה והמכה טריה, ואמר זה כלו על שמרון ובנותיה שיהיו נחרבים מהרה, ועליה אמר ארצכם ואדמתכם, לפי שהיתה ארץ אחיהם וארצם שנתנה הקב"ה לאבות' שתנתן ביד מלך אשור, ואם נאמר שהנבואה הזאת נאמרה אחרי חרבן שמרון יהיה הכל כפשוטו, ארצכם שממה עריכם שרופות אש, ששמם ושרף אותם סנחריב, ואמר ושממה כמהפכת זרים על הכותיים שבאו להיתשב בשמרון ובנותיה, והענין שלקח כל ארצם, ויש מהם שממה שאין אדם שם ויש מהם שרופות אש ויש שזרים אוכלים אותה ויושבים עליה, והיה סוף התוכחה והתלונה ונותרה בת ציון כסוכה בכרם, כלומר דיה לצרה הבאה על בית ישראל לא תקום עוד על בית יהודה, ותשאר בת ציון כסוכה בכרם שהיא יחידה, כי ככה תשאר מלכות יהודה יחידה בתוך השבטים כלם, ולמה תחפצו שאפילו אותה סוכה יחידה לא תשאר וגם היא תעקר ממקומה, ומה טוב המשילו מלכות יהודה לסוכה ומלונה ולא לבית, לפי שהיה יודע שמהרה תגלה יהודה גם כן ולכן אמר תנו לבכם לדברי כדי שלא תפשר הכל ברגע אחד אבל ישאר בת ציון ומלכות יהודה ימים או עשור כסוכה בכרם, שאחרי שאין ענבים בגפן מיד תחרב הסוכה שהיתה שמה לשמור את הכרם, ככה ציון ובית המקדש היתה הסוכה השומרת כל הכרם שהוא בית ישראל, כמ"ש כי כרם ה' צבאות בית ישראל, ועל ציון אמר (תהלים עו, ג) ויהי בשלם סוכה ומעונתו בציון, שהיתה שם בית המקדש שהוא מעון שומר הכרם, ובעת יבצר הכרם השומר מניח את סוכו והולך, וכל זה משל לבית יהודה שלא תתקיים ימים רבים אחרי חרבן אחיה' בני ישראל, ולכן אמר גם כן כעיר נצורה, רמז להם שעוד יהיה עיר ירושלם נצורה במצור ובמצוק נבוכדנצר מלך בבל, כי הנה שורת הדין היה נותן שמלכות יהודה תפסד ותחרב עם מלכות ישראל יחד, כי אלו ואלו היו עובדים עבודה זרה, לולי ה' צבאות כי לא כלו רחמיו והשאיר להם שארית ארץ יהודה וירושלם שלא כבשה סנחריב, שאם לא היה כן כולנו ישראל ויהודה כסדום היינו לעמורה דמינו, ששניהם סדום ועמורה היו הפוכות כמו רגע ולא חלו בהם ידים. והראב"ע כתב שכמעט הוא דבק עם שריד בעבור טעם המפסיק. ויאמר לפי דרכו, לולי ה' צבאות הותיר לנו שריד, כמעט שהיה שריד מעט, לולי זה כסדום היינו: וחכמי הנוצרים פירשו הפרשה הזאת כלה על חרבן נבוכדנצר, ופירשו לולי ה' צבאות הותיר לנו שריד על בנין בית שני, ומה שכתבתי אני הוא הנכון. הנה התבארה הפרשה הראשונה מהנבואה הזאת, והכלל היוצא ממנה שבא להוכיח יהודה וירושלם שיזהרו ויקחו מוסר ויפחדו אל ה' ואל טובו כדי שלא יקדם החרבן והגלות כמו שיקרה מהרה או שקרה למלכות ישראל ולא ימקו עמהם בעונם:
פסוק י:
שמעו דבר ה' קציני סדום וגו'. לפי שהיה עיקר הכוונ' בנבואה הראשונה הזאת כמו שזכרתי, להוכיח לאיש יהודה ויושבי ירושלם, לכן בפרשה השנית הזאת ממנ' דבר כנגד' ואמר, אולי תחשבו שבעבור היות בית המקדש ביניכם ועולותיכם וזבחיכם נקרבים כל היום על גבי המזבח תהיו לרצון לפני השם, וכמאמר האנשים הפושעים שהיו בוטחים בבית המקדש והיו אומרים היכל ה' היכל ה' המה, אינו כן, כי הנה שמוע תורת השם מזבח טוב וקיום דברו ית' הוא יותר נבחר מכל קרבן, וכמאמר (שמואל - א טו, כב) החפץ ליי' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה', ואמר ירמיהו (ז, כד) כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח כי אם הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי והייתי לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם. לפי שהדבקות בו ית' הוא הנכסף אצלו, לא שיחטא אדם ויביא קרבן על חטאו, כי זבח רשעים תועבה, ר"ל דבר נתעב הוא אצל הש"י, וזהו שאמר בגדפו אותם ובקראו את הראשים שבהם קציני סדום ואת ההמון עם עמורה, באותו תואר שהם תארו עצמם באמרם כסדום היינו לעמורה דמינו, וגם מפני קלקול מעשיהם ודמותם לאנשי סדום ועמורה אמר שמעו דבר ה' האזינו תורת אלקינו, ר"ל שמעו דברי השם הכתובים בתורתו האזינו התורה ויעודיה ומצותיה כי זהו העיקר, ר"ל השמיעה לא הזבחים, (יא) והוא אמרו למה לי רוב זבחיכם יאמר יי', כלומר אל תדמו בנפשכם להתרצות לפני השם עם רוב הזבחים, כי הוא אלקינו לא יחפוץ בזה כי אם שישמעו דבריו ויאזינו בתורתו. ואילים הם הגדולים ומריאים הם מיני שור גדולים, ופרים וכבשים הם הקטנים, ועתודים הם התישים הגדולי' העולי' על הצאן.
פסוק יב:
ואם תאמרו שהבאי' לרגל מקיימים מצות הראייה, אני אשיבכם מילין שגם באותה ראייה איני חפץ, לפי שאין בכם כוונה טובה ולא דבקות במצות הראייה ההיא, ומי בקש אם כן זאת מידכם רמוס חצרי, טוב לי שלא תבאו ולא תקריבו קרבנות משתבאו לרמוס חצרי אשר בבית המקדש ולטנפ' ברגליכם, וכמאמר הנביא מלאכי (א, יא) מי גם בכם ויסגור דלתים ולא תאירו מזבחי חנם אין לי חפץ בכם אמר ה' ומנחה לא ארצה מידכם. וכבר זכרו חז"ל שאסור לאדם שילך בהר הבית כי אם לשם מצוה.
פסוק יג:
ולפי שזכר הזבחים והעולות זכר גם כן המנחות, ואמר כמתרה בהם לא תוסיפו הביא מנחת שוא, כי לפי שלא היה ית' רוצה בה היתה מנחת שוא ומנחה בטלה, כיון שלא יגיע ממנה התכלית המכוון בה, ולכן היה מצוה אותם שלא יביאו אותה לפניו. ולפי שמהעבודות היותר נבחרות שבבית האלקים היה הקטרת, כי לכן היה הנחתו ועשייתו בהיכל ובמזבח הזהב ושאר הקרבנות היו נעשים בחוץ במזבח העולה, ונאמר בקטרת ריח ניחח ליי', לכן אמר עליו קטרת תועבה היא לי, וקטרת הוא מוכרת כמו ושים קטרת, יאמר שהקטרת שאתם מביאים הוא לפני תועבה ודבר שנאוי. ולפי שלא יאמרו שביום השבת שבו שבת מכל מלאכתו וביום החדש מפני חידוש הלבנה יתרצה אליהם, אמר שאין הדבר כן, כי הנה החדש והשבת אינו אצל' כראוי כי אם בקריאת השם בלבד ולא בענין ובגדר, והוא אמרו חדש ושבת קרוא מקרא, ולכן לא אוכל און ועצרה, ר"ל לא אוכל לסבול שני דברים הפכיים שהם און המעשים והעונות מצד אחד, ועצרה ועיכוב וישיבה רבה בבית המקדש שאתם נעצרים ויושבים שם כגוי אשר צדקה עשה.
פסוק יד:
ואמר חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי. לפי שהיו מתקבצים בימי החגים שהיו עושים מעצמם לעבודות האלהות הזרים שהיו עובדים, לכן אמר החדשים והמועדים אשר אתם עושים מעצמכם, כמו שאמרו בעגל (שמות לב, ה) חג לה' מחר, אותם שנאה נפשי והיו עלי לטורח ונלאתי נשוא אותם כאשר נשאתי עד הנה. ולא זכר השבת, לפי שעובדי ע"ז לא היו עושים שבת מעצמם כי אם מועדים וחדשים, ומזה תדע שלא אמר חדשיכם ומועדיכם על מועדי ה' מקראי קדש אבל על החדשים והמועדים שהם היו עושים להתקבץ בהם לאכול ולשתות ולעבוד ע"ז. וכן אמרו במדרש תנחומא (פנחס יז, א) שאל גוי אחד את ר' עקיבא למה אתם עושים מועדים לא כן כתיב חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, אמר לו ר' עקיבא אלו נאמר חדשי ומועדי שנאה נפשי הייתי אומר, אלא חדשיכם ומועדיכם אותם מועדות שעשה ירבעם שנאמר (מלכים - א יב, לב) ויעש ירבעם חג בחדש השמיני, אבל המועדים האלו אינם בטלים לעולם שנאמר (ויקרא כג, ב) אלה הם מועדי. ואפשר לפרש גם כן ששנא המועדים והחדשים שזכרה התורה שהם היו עושים, לפי שהם היו כלם לאכול לשבעה ולמכסה עתיק ולא היו בהם מזכירים את השם ועובדים אותו כלל, כי גם בהיותם בטלים באותם הימים ואוכלין ושותין יין היו מכים אלו לאלו באבן או באגרוף, וכאלו היו אותם הימים המקודשים בעצמם יהיו בבחינת מעשיהם סבות העונות והפשעים והיו עליהם סרסורי עבירה, ולכן אמר ששנא נפשו אותם, והותרה עם זה השאלה הה': ויונתן תרגם נשוא מלשון סליחה וכפרה, כאלו אמר נלאיתי מלכפר בעדכם שכל היום אתם פושעים בי ואני סולח. ואחר שגדף וחרף קרבנותיהם, (טו) דבר כנגד תפלותיה', שהיו מתפללי' בבית המקדש וחושבי' שבהם יתרצו לפני האל ועל זה אמר ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם, ר"ל כשתתפללו וכפיכם פרושות השמים לא אשגיח בכם ולא אשמע תפלתכם, והוא אמרו גם כי תרבו תפלה אינני שומע, לפי שידיכם דמים מלאו, כלומר מדם ההרוגים והעשוקים, כי הנה הכופר ועושק יקרא גם כן דם, כמו שנאמר ויקר דמו בעיניו. ואם פירשנו בפרשכם כפיהם וגם כי תרבו תפלה על הכהנים בתפלתם ונשיאות כפיהם, יהיה אמרו ידיכם דמים מלאו, שהיו הכהנים לוקחים שחד ולוקחים נפשות בני אדם, ואין קטיגור נעשה סניגור, והיה כלל הדברים שאין הקרבנות והמנחה והקטרת ולא תפלה ונשיאות כפי הכהנים הוא הדבר אשר יבחר ה' אם לא יצטרף לזה תיקון המעשים ועשיית המצות, (טז) ולכן אמר מיד רחצו הזכו, ר"ל צריך שתרחצו עצמיכם ותזכו אתכם מלכלוך המעשים ומעשה העבירות ותחדלו מהרע לשום אדם, כי זהו כולו זכוך הנפש וטהרתה, ולכן אמר רחצו הזכו בלשון צווי, (יז) ואחרי הטהרה תלבשו בגדי ישע ותעדו עדי המדות המשובחות, והוא אמרו למדו היטב דרשו משפט, ר"ל למדו להטיב לאחרים שהוא הפך חדלו הרע, ודרשו תמיד הדברים הישרים והמשפט בעצמו מצד שהוא היושר, ותאשרו החמוץ והעשוק. וכתב הראב"ע שבמלת אשרו האלף במקום יו"ד. ויותר נכון לומר שהוא מלשון (בראשית ל, יג) כי אשרוני בנות, יאמר שהחמוץ הגזול יאשרוהו ויתקנוהו. ולפי שהיתום והאלמנה אין בשער מי שידבר בעדם, אמר שפטו יתום ריבו אלמנה. ואיפשר לפרש למדו היטב על עיון התורה, שהוא הטוב האמיתי כמו שנאמר (משלי ד, ב) כי לקח טוב נתתי לכם, ודרשו היטב על המדות הישרות והמשובחות, ולא די שתעשו זה לבד בעצמיכם אבל גם כן שתישרו ותאשרו החמוץ, וכל עושק שיעשה אדם אחר תאשרוהו, ותשפטו היתום ותריבו בעד האשה האלמנה אשר אין לא גואל. וחז"ל דרשו בפסיקתא (רבתי מ, ו) עשרה אזהרות הללו של לשון תשובה כנגד עשרת ימי תשובה וכנגד עשרה מלכיות זכרונות ושופרות וכנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם וכנגד עשרת הדברות. הנה א"כ הודיע הנביא בפרשה השנית הזאת ששלימות האדם אינו בקרבנות ובתפלות כי אם בשלימות הדעות והמדות, ושאר הדברים הם על הכוונה השנית מכוונים לכוונה הזאת ולתכלית האמיתי הזה הראשון:
פסוק יח:
לכו נא ונוכחה וגו'. פירשו המפרשי' לכו נא ונוכחה שנתוכח עם האל עד שנדע מי סרח על מי, וכן דרשוהו בפ' ר' עקיבא (שבת פ"ט ב) דרש רבא לכו נא בואו נא מיבעי ליה, יאמר ה' אמר ה' מיבעי ליה, לעתיד לבוא אומר הקב"ה לישראל לכו נא ונוכחה, יאמרו לפניו רבונו של עולם אצל מי נלך, אצל אברהם שאמרת לו ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ולא בקש רחמים, אצל יצחק שבירך את עשו והיה כאשר תריד, אצל יעקב שאמרת לו אנכי ארד עמך מצרימ' ולא בקש רחמים, אצל מי יאמר ה' אין אנו רוצים כי אם אצלך, אמר הקב"ה הואיל ותליתם בי עצמיכם אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ע"כ. וכפי זה הדרך ראוי לפרש שאם ימצאו חייבים מתוך הויכוח יתן להם מקום לשוב בתשובה ואם יהיו חטאיהם כשנים שהוא כתם אדום חזק האדום וקשה ללבנו, כשלג ילבינו ולא ישאר בהם מכתם החטא רושם כלל, ודמה החטא במראה האדומה, לפי שסבתו החמר ורתיחת הדם האדום, ותולעת ושני הם שמות נרדפים נאמרים על האודם החז', והצמר והשלג הם משלים לטהרה וללובן החזק, והביא שני משלים בדבר א' זה אחר זה, כי כן דרך הנביאים, כמאמר (עמוס ג, ד) הישאג אריה ביער היתן כפיר קולו, וכן רבים זהו פי' הכתובים האלה לדעת חז"ל. אבל לא מצאתי אני שיזכור בכתוב ענין הויכוח, ר"ל אם ינצח השם יהיה כך ואם אנחנו ננצח יהיה באופן כך, ולכן לא נחה דעתי לפרש הכתובים האלה על ענין הויכוח. והנכון אצלי שבעבור שהנביא הרבה להוכיח את בני יהודה וירושלם וקראם קציני סדום ועם עמורה זרע מרעים בנים משחיתים, חשש אולי יתייאשו מהתשובה, ולכן דבר על לבם לכו נא ונוכחה, כאלו אמר אחי ורעי נלך עתה ונקבל התוכחה בשובנו אל הש', כי זהו ענין קבול התוכחה באמת, וכלל עצמו עמהם דרך מוסר, כי גם הנביא אמר על עצמו בחזקת היד ויסרני מלכת בדרך העם, והודיעם שאעפ"י שיהיו חטאים כשנים כלומר אדומים מדם ההרוגים והעשוקים, מיד בקבלם התוכחת ילבינו כשלג וכצמר ולא ישאר להם רושם כלל כי מראת הלובן מורה על הטהרה. וגם נוכל לפרש כשנים על שנים ממש, וכן דרשו חז"ל (שבת שם) א"ר יצחק אמר הקב"ה לישראל אם יהיו חטאיכם כשנים ההלו שבאות מסודרות מששת ימי בראשית ועד עכשיו כשלג ילבינו. וכפי זה הדרך נראה לי לפרש הכתוב כן, אם יהיו חטאיכם כשנים, ר"ל שאעפ"י שיהיו זקנים בחטאתם שגדלו עליהם והורגלו בהם שנים רבות, הנה בשובם אל ה' ובקבלם התוכחת מיד כשלג ילבינו, ואמר זה על התמדת העונות וזמנם. עוד אמר על איכותם, ואם יאדימו כתולע כצמר יהיו, ולא די שלא ימצאום הצרות והרעות אשר יעד עליהם, (יט) אבל אם יאבו וישמעו דברי תוכחתו, טוב הארץ תאכלו, ולא יאכלו אותו הזרים כאשר אמר למעלה: ואמר הארץ בה"א הידיעה לרמוז לארץ ישראל, (כ) אבל אם לא יקבלו אותו, וזהו ואם תמאנו ומריתם, יתקיים הייעוד הרע עליהם שחרב יאכלם, כי ה' דבר ויתקיימו דבריו על כל פנים, הנה אם כן בצדקתם יאכלו טוב הארץ וברשעתם חרב יאכלם, וכן דרש רבי שמעון בן לקיש אם זכיתם תאכלו אתם ואם לא יאכלו אתכם המלכיות:
פסוק כא:
איכה היתה לזונה קריה נאמנה וכו'. ענין הפרשה הזאת שהנה העבירה וכן המצוה תבחן בשתי בחינות, האחת מצד המצוה אותה יתברך שמפני מעלתו ראוי שתתקיים מצותו, והבחינה הב' מצד המצוה או העבירה עצמה, רוצה לומר היות המצוה דבר ראוי והגון לעשותו והעבירה דבר נמאס ונתעב ונאלח שראוי להתרחק ממנו, ואחרי שבפרשיות הראשונות הוכיח הנביא לבני יהודה על עונותיהם מצד המצוה יתברך והיותם עוברי רצונו, עוד ראה להוכיחם מפאת הדבר בעצמו ובבחינת הדרך המדותיי שראוי שיבחר בו האיש ואחריו כל אדם ימשוך, ולזה אמר איכה היתה לזונה קריה נאמנה, רוצה לומר איכה ואיככה ירושלם עיר הקדש שהיתה בימי קדם קריה נאמנה באמונותיה תמיד, איכה יצאה מן ההפך אל ההפך, שזינתה תחת אלהיה והשתחוה לאל נכר כדרך האשה הזונה מתחת בעלה, ולא די בענין האמונות אבל גם בסדר המדיני, שמדינה ומדינה ככתב' תשמור הנהגת' וגם האפקורוסים המינים ואומות העולם שאין להם דת ישמרו הסדר המדיני, הנה גם זה לא נמצא בירושלם, כי יצאה מן ההפך אל ההפך, שבמקום שצדק ילין בה והיתה מלאתי משפט בימי דוד ושלמ' ויהושפט ושאר מלכי ישראל החסידים הנה עתה אנשי ירושלם הם כלם מרצחים. והראב"ע פירש מרצחים על הדיינים, ופירש כספך היה לסיגים על השופטים והשרים שהם עושר העם וכספו, ולכן אחריו שריך סוררים. אמנם בעלי הצחות וההלצה פירשו הפסוק הזה באופן אחר, והוא שכאשר שאל הנביא איכה היתה לזונה קריה נאמנה כמתמיה על עונשה, השיב עליו מלאתי משפט, רוצה לומר במשפט וביושר חלה עליה כל הרעה הזאת, לפי שהצדק ילין בה, כלומר שלא יעשו אותה כל היום ולא יוציאו אותה אל הפעל והצדק בתוכם הוא כאדם הישן ולן על מטתו שלא יתנועע, כן הצדק לא יעשו אותה כי אם בעיכוב רב, ואמנם הרציחה וההריגה יעשו במהירות גדול בעתה אחת, וזהו אמרו ועתה מרצחים, רוצה לומר ובעתה אחת הם מרצחים את בני אדם. ובתנחומ' דרשו (פנחס יג, א) צדק ילין בה מימיו לא לן אדם בירושלם ובידו עון, כיצד תמיד של שחר היה מכפר על עונות הלילה ותמיד של בין הערבים היה מכפר על עונות היום, ועתה מרצחים שהרגו את אוריה ואת זכריהו, ועוד אמרו שהיו מלינין דיני נפשות כשלא היו מוצאים להם זכות ליום אחר למצוא לו זכות, ולא היו מיד גומרין את הדין משו' לא תרצח, ועתה נעשו כלם רוצחים. ובפסיקתא (דרב כהנא פסקא ט"ו) אמרו תפ"א בתי כנסיות היו בירושלם כמנין מלאתי ובכל אחד מהם היה בית ספר לתלמוד ובית ספר למשנה ובית ספר למקרא וכולן עלה אפסיי"נוס קיסר והחריבן.
פסוק כב:
ולפי שדבר המטבע הוא כולל אל המדינה ולכל אנשיה בטובתן וברעתן, לכן האשימם שהיו משקרי' המטבע הרגיל ביניהם ומערבים עם הכסף נחשת ועפרות, וגם הכסף אשר היו עושים הצורפים בכלים לא היה כסף נקי כי אם מעורב ומשוקר, וזהו כספך היה לסיגים, ובבמדבר רבה (ז, א) אמרו עין הרע שלט בכסף שהוציאו ממצרים שנעשה סיגים, גם זכר שבענין המזונות היה נמצא ביניהם שקרות רב, והוא אומרו סבאך מהול במים, וחז"ל דרשו כספך היה לסיגים על מחצית השקל שהיו נודרים בכל שנה ושנה, שלא היה כסף נקי כראוי, וסבאך מהול במים על הייין שהיו מנסכין ע"ג המזבח, (כג) והאשים ג"כ את השרים והמנהיגים שהיו סוררים וחברי גנבים, רוצה לומר סוררים נגד ה' וסרים מדרך הישרה, וכלם היו חברת גנבים, וכל כללותם היה אוהב שחד ורודף שלמוני', שהוא השוחד שיקחו משני בעלי הדין. וכבר אחז"ל מעשה באדם אחד שנגנב טליתו והלך לקבול עלה לדיין ומצאו מוצע על גבי מטתו, והוא המורה שכל מאויים והשתדלותם היה לגזול, ולהיות זה מנהגם לא ישפטו היתום, כי לא היה דעתם להטיב לשום אדם, ובעבור זה ריב אלמנה לא יבוא אליהם, כמו שדרשו חז"ל בפסיקתא שהיתה האלמנה הולכת לפני הדיין למשפט ופגעה ביתום שהיה בא וצועק מהם על אשר לא עשו לו משפט וכאשר הגיד זה היתום לאלמנה חזרה היא מדרכה ולא רצתה לבוא לפני השופט בחשבה שלא יעשו לה משפט כמו שלא עשו ליתום, לכן אמר וריב אלמנה לא יבא אליהם:
פסוק כד:
לכן נאם האדון ה' צבאות וגו'. יאמר שמפני הרעו' האלה אשר זכר שהיו עושים בית ישראל ובית יהודה, אמר האדון אשר זלזלו בכבודו ושהכל עבדיו, שהוא ה' אדון צבאות מעלה ומטה, והוא עמוד ישראל וגבורתו, כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו, כי אם ימין ה' ותקפו אשר שהוא בראותו רשעתם יקום להענישם על מעשיהם, וז"ש הוי אנח' מצרי, ואמר זה כנגד מלכות ישראל, ואנקמה מאויבי שהם בני יהודה, וקראם צרים ואויבים להיותם עובדי ע"ז, וכמו שכתב הרב המורה שלא יקרא אויב ולא שונא השם כי אם בע"ז, ובמקונן אמר הוי אנחם מצרי, ובפסיקתא דרשו הוי אנחם מצרי על בבל ופרס, ואנקמה מאויבי על יון ורומי, שהם ד' המלכיות, וייעד הנביא על צרות האומה כפי סדר זמנם וקדימת' זו על זו כי ראשונה אמר (כה) ואשיבה ידי עליך כבראשונה, רוצה לומר אל תחשוב שלא אעניש אותך על מעשיך, כי בלא ספק אשיבה ידי עליך לצרוף הסיגים ולהסיר הבדלים והם הרשעים, וענין ואשיבה ידי הוא מכה אחר מכה עד כלותו את הפושעים שהם במדרג' הסיג והבדיל המעורב בכסף כן הם הרשעי' המתערבים עם הצדיקים. וחכמי הנוצרים פירשו כספך היה לסיגים שהוא משל לאומה שהיתה נקיה ככסף ובסבת הרשעים נעשה כסיגים, ושכנגד זה אמר ואצרוף כבור סיגיך, כי לפי שאמר למעלה כספך היה לסיגים על רשעי האומה אמר כנגדם ואצרוף כבור סיגיך. ופירשו ואסירה כל בדיליך על גלות בבל, ואשיבה שופטיך על זמן בית שני, ופירשו ושבר פושעים על חרבן בית שני בימי טיטוס וגלות ירושלם האחרון, ולכן אמר והיה החסון לנעורת ופועלו לניצוץ, לפי שטיטוס שרף בית ה' וכל בתי שרי ירושלם. ופירש הראב"ע ואשיבה שופטיך שילכו ישראל ושופטיהם בגלות. ואמנם המפרשים פירשו הכתובים האלה על קבוץ גלויות והוא מדברי חז"ל, ובפסיקתא דרשוהו על תחיית המתים, אמרו ואשיבה שופטיך זה משה ואהרן, ויועציך זה דוד ושלמה, וכבר זכרתי הספק הששי שיתחייב עליה, ולכן אחשוב שאמר זה על זמן אחז מלך יהודה שהרשיע לעשות בימי הנביא ישעיהו ע"ה ורבו צרותיו הפלא ופלא וכמו שנאמר עליו בדברי הימים (ב, כח, ב) וגם מסכות עשה לבעלים והוא הקטיר בגיא בן הנם ויבער את בניו באש כתועבות הגוים אשר הוריש ה' מפני בני ישראל ויזבח ויקטר בבמות ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן ויתנהו ה' אלקיו ביד מלך ארם ויכו בו וישבו ממנו שביה גדולה ויביאו דרמשק וגם ביד מלך ישראל ניתן ויך בו מכה גדולה ויהרוג פקח בן רמליהו ביהודה מאה ועשרים אלף ביום אחד הכל בני חיל בעזבם ה' אלקי אבותם ויהרגו זכרי גבור אפרים את מעשיהו בן המלך ואת עזריקם נגיד הבית ואת אלקנה משנה המלך וישבו בני ישראל מאחיהם מאתים אלף נשים בנים ובנות וגם שלל רב בזזו להם ויביאו את השלל לשמרון וגומר, הנה על כל הצרות האלה אמר ישעיהו ואשיבה ידי עליך ואצרוף כבור סיגיך ואסירה כל בדיליך, שהיה כל זה נאמר על פושעי ישראל בימי אחז.
פסוק כו:
עוד יעדם שלא יגלו בעת ההיא כי עוד מעט בימי חזקיהו ובנו ישוב כבודם לאיתנו, ועליו אמר ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה, וזה יהיה אחרי שתקרא ירושלם עיר הצדק קריה נאמנה, ר"ל שישובו בני יהודה ויושבי ירושלם מדרכיהם הרעי' ויתדבקו באלקיה', (כז) שאז ציון במשפט תפדה, והפדיון היה מידי סנחריב כשבא עליהם בימי חזקיהו כמו שיזכור אח"ז, ושביה שהם בני ירושלם ששבו אל ה', יפדו מתחת ידו בצדקה אשר תמצא ביניהם, ואחרי הזכר מה שיקרה לבני יהודה, (כח) זכר עונש בני ישראל עובדי העגלים, ועליהם אמר ושבר פושעים וחטאים יחדו ועוזבי ה' יכלו, רוצה לומר שבר הפושעים והחטאים שהם מלכות ישראל, לא יהיה לשעורין, אבל יחדו יהיה, וביאר מה יהיה השבר ההוא באמרו ועוזבי ה' יכלו, רוצה לומר שיגלו מעל אדמתם בימי הושע בן אלה, (כט) ונתן הסבה למה תבא כ"כ מהרעה על בני ישראל, וג"כ מהצרות לבני יהודה בימי אחז, באמרו כי יבושו מאילים אשר חמדתם וגומר, הפסוק הזה זר מאד כי הוא מדבר פעם נסתר במלת יבושו ופעם נכח במלת חמדתם, וכתב הרד"ק שכן דרך הכתוב לדבר פעם לנוכח ופעם לנסתר, ואמת הוא אבל אין המלט מהיותו זרות עצום, וכמו שכתב האפוד בספר הדקדוק ראוי שנשתדל תמיד לישב הזריות האלה אם אפשר, ומה שלא נוכל לישבו ולתת בו טעם מספיק שנדע שהוא מפאת חסרוננו, לא שיהיה הזרות הזה בכתבי הקדש מבלי סבה חלילה. ומה שראוי בפסוק הזה שנאמר הוא, שאמר הנביא בדברו עם בני יהודה בעד בני ישראל כי יבשו, רוצה לומר שבבואו כשואה פחדם של מלכות ישראל אשר זכר יבשו ויכלמו מהאלים אשר עבדו בהם ע"ז, וכמו שאמר תחת אלון ולבנה ואלה כי טוב צלה, ואמר אשר חמדתם כנגד בני יהודה שהיה עמהם הדבור והתוכחה, רוצה לומר כי יבשו בני ישראל מהאלים אשר אתם בני יהודה גם כן חמדתם אותם, וכן תחפרו גם אתם מהגנות אשר בחרתם להתקדש בם, וכמ"ש המתקדשי' והמטהרים אל הגנות, (ל) ולכן היה משורת הדין שיהיו אלו ואלו כאלה נובלת עליה וכגנה אשר מים אין בה, ר"ל שיענשו מדה כנגד מדה, כי תחת שעבדתם האליל תחת האלה, תהיו כאלה הנובלת העלין אשר לה שתשאר ערומה מבלי בניה, ותחת הגנות אשר בחרתם לעבוד בהם ע"ז, תהיו כגנה אשר מים אין לה שלהעדר המים יבשו ירקותיה וזרועיה, והוא משל לאבוד השרים והעם להעדר התורה, (לא) ואמר והיה החסון לנעורת ופועלו לניצוץ, כפי דעת המפרשים על הפסל שקורין אליל, להיותו לדעתם חזק ותקיף במעשיו, ופועלו שהוא פועל הפסל, והנעורת הוא הפשתה החלושה שינערו אותה מהפשתה החזקה, שישרפו אות' בעבור שלא הועילו להם. ויותר נכון הוא כפי מה שפירש יונתן, החסון על המלך או החזק שברשעים ההם, ויאמר שהוא ישרף מהרה כפשתה, ופועלו רוצה לומר פעולתו ורשעתו, יהיה לניצוץ שהוא שלהבת האש, ועם היות שאינו חטף קמץ כי אם מלא פועלו בחולם, כבר מצאנו במקרא רבים כן ואומרו ובערו שניהם יחדו ואין מכבה, רוצה לומר שלא יהיה אדם שירחם עליהם: הנה התבאר מזה שהנביא ייעד ברעות כפי מה שקרו, אם מה שהיה בימי אחז ואם מה שהיה בימי חזקיהו מהטוב בהצלתו מידי סנחריב וגם מחרבן שומרון שהיה בימיו: והותרה עם זה השאלה הששית אשר העירותי ונשלם פירוש הנבואה: