ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה
בתארו את ההידרדרות במצבה של ממלכת יהודה מקונן ישעיהו:
איכה היתה לזונה קריה נאמנה. מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים.
(ישעיה א כא)
אולם הנביא מבטיח שלעתיד לבוא ינקם ה' מאויביו, יצרוף את סיגי הממלכה ויסיר את בדיליה הרעים.
ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה.
(ישעיה א כו)
הנביא מסיים בקריאה המרוממת:
ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה.
(ישעיה א כז)
הביטויים "משפט" "וצדקה" מופיעים בקטע פעמים מספר. בתנ"ך כולו שכיח הצירוף "משפט וצדקה" יותר מהביטוי "צדקה ומשפט" פי עשר בערך.
הפירוש הפשוט של המילים מורה שההבדל בין משפט לצדקה הוא ההבדל שבין שורת הדין(משפט) לבין מה שלפנים משורת הדין(צדקה); בין מה שזכאי לו האדם מעיקר הדין לבין מה שניתן לו במתת חסד. כך עולה גם מסוגית הגמרא בעניין ביצוע(פשרה). הגמרא דורשת את הנאמר על דוד:
"ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו"(שמואל ב ח טו). והלא כל מקום יש "משפט" אין "צדקה" ו"צדקה" אין "משפט"?
- אלא, איזהו משפט שיש בו צדקה, הוי אומר זה בצוע.
אתאן לתנא קמא [רש"י: תנא קמא דאמר(=שאמר) אסור לבצוע, דריש ליה להאי(לביטוי זה) "משפט וצדקה" שהיה דוד] דן את הדין, זיכה את הזכאי וחייב את החייב, וראה שנתחייב עני ממון ושילם לו מתוך ביתו, זה "משפט וצדקה". "משפט" לזה ו"צדקה" לזה. "משפט" לזה שהחזיר לו ממון ו"צדקה" לזה שילום לו מתוך ביתו.
(סנהדרין ו:)
מכאן שגדולה הצדקה מן המשפט, באשר המשפט הוא שלילת הרשע ותיקון העוול, והצדקה היא בניין החסד בקום ועשה. אשר על כן יפה כוח הצדקה מכוח המשפט. לכן מדגיש הפסוק ש"ציון במשפט תפדה", ובאר רד"ק: "במשפט שיעשו ישראל תפדה, כלומר, יפדו הם", "ושביה בצדקה", ובאר רד"ק: "בצדקה שיעשו ישובו לה הגולים ממנה. כוח המשפט יפה להושיע את הנמצאים בציון, אבל הגולים אשר ממרחק רב שואפים לשוב לציון זקוקים לזכות יותר גדולה, לזכות הצדקה.
למלבי"ם דרך אחרת בהסבר ההבדל שבין משפט לצדקה, וממילא הסבר אחר בפסוק כולו. וכך כתב:
דע כ "צדקה ומשפט" הנרדפים בכתבי הקודש, תהיה הצדקה בין אדם למקום, והמשפט בין אדם לחברו. כמו שכתוב: "צדקת ה' עשה, ומשפטיו עם ישראל"(דברים לג כא).
(מלבי"ם ביאור המילות ישעיה א כז)
אף שהצדקה נעשית עם חבר בשר ודם, יש בעשייתה גם קיום מצוה שבין אדם למקום, ובעשיית משפט יש משום קיום מצוה שבין אדם לחברו בלבד. משפט נהוג גם במדינות אתאיסטיות, וצדקה היא חובה דתית הגם שביצועה בפועל הוא בין אדם לחברו.
לפיכך מסביר המלבי"ם:
רוב התוכחה שהוכיח מתחלת הספר עד פסוק כ"א, שהיא הנבואה המיוחדת על שבט יהודה היה על מעשים שבינם למקום, אודות הקרבנות והתשובה והתפלה, ורוב התוכחה שהוכיח מפסוק "איכה היתה לזונה" עד הנה היה על ענינים שבין אדם לחברו מהזיוף ואונאה ונטיית המשפט. כי בין אנשי יהודה אשר ישבו חוץ לירושלים היה רגיל יותר החטאים נגד המקום, ובעיר המלוכה ירושלים היה רגיל יותר החטאים שבין אדם לאדם, מרוב המסחר והמרכולת שמה. חתם החוזה עתה דבריו לאמר, כי כל אחד בדבר אשר חטא בו בעצמו יהיה תקנתו, וע"י שיתקן... ישוב על כנו: ציון. עיר המלוכה שחטאה במה שעותה משפט, במשפט תפדה עת תשוב לעשות משפט תמצא פדות והצלה. ושביה, שבט יהודה שישובו אל ציון מן הגולה, שהיה חטאם במה שעיוותו צדקה בין אדם למקום, הם (יפדו) בצדקה, ע"י שיצדיקו מעשיהם נגד קונם ובוראם.
(מלבי"ם ביאור העניין ישעיה א כז)
הצד השווה בין פירוש הגמרא לפירוש המלבי"ם, הוא שלדעתם בא הפסוק להורות דרך תשובה, בזכות מה ייפדו ציון ושביה. לעומתם, הגר"א הבין את הפסוק אחרת. הוא פירש שציון תזכה לפדיה בדין. "כי כבר לקחה מידה ה' כפליים בכל חטאתיה. אבל 'ושביה', רצה לומר השבים לציון, והם שבי פשע, ייפדו בצדקה ולא לפי המשפט. כמו שאמרו(בירושלמי מכות ב ו) שאלו לחכמים ולנביאים נפש החוטאת(מה יעשה למי שחטא)". הצדקה לפי פירוש הגר"א אינה צדקת השבים שבזכותה יגאלו, אלא צדקת הקב"ה שיגאל את השבים למרות שבמשפטם יצאו חייבים.
ובכיוון אחר פירש בעל דעת מקרא:
ציון תפדה בגלל המשפט, היינו למען יעשה בה משפט, כלומר לאחר שתיוושע ציון מאויביה, ישררו בה הצדק והמשפט. ושביה בצדקה... על מנת שמכאן ואילך ינהגו בדרך הצדקה.
לפי פירוש זה המשפט והצדקה אינם מתארים את הגורם לגאולה, אלא את התכלית שלה.
בין כך ובין כך תהיינה הגאולה ופדות ישראל כרוכות במשפט וצדקה ואז "יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה".