תנ"ך על הפרק - ישעיה א - ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה / הרב אברהם ריבלין שליט"א

תנ"ך על הפרק

ישעיה א

335 / 929
היום

הפרק

חֲזוֹן֙ יְשַֽׁעְיָ֣הוּ בֶן־אָמ֔וֹץ אֲשֶׁ֣ר חָזָ֔ה עַל־יְהוּדָ֖ה וִירוּשָׁלִָ֑ם בִּימֵ֨י עֻזִּיָּ֧הוּ יוֹתָ֛ם אָחָ֥ז יְחִזְקִיָּ֖הוּ מַלְכֵ֥י יְהוּדָֽה׃שִׁמְע֤וּ שָׁמַ֙יִם֙ וְהַאֲזִ֣ינִי אֶ֔רֶץ כִּ֥י יְהוָ֖ה דִּבֵּ֑ר בָּנִים֙ גִּדַּ֣לְתִּי וְרוֹמַ֔מְתִּי וְהֵ֖ם פָּ֥שְׁעוּ בִֽי׃יָדַ֥ע שׁוֹר֙ קֹנֵ֔הוּ וַחֲמ֖וֹר אֵב֣וּס בְּעָלָ֑יו יִשְׂרָאֵל֙ לֹ֣א יָדַ֔ע עַמִּ֖י לֹ֥א הִתְבּוֹנָֽן׃ה֣וֹי ׀ גּ֣וֹי חֹטֵ֗א עַ֚ם כֶּ֣בֶד עָוֺ֔ן זֶ֣רַע מְרֵעִ֔ים בָּנִ֖ים מַשְׁחִיתִ֑ים עָזְב֣וּ אֶת־יְהוָ֗ה נִֽאֲצ֛וּ אֶת־קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל נָזֹ֥רוּ אָחֽוֹר׃עַ֣ל מֶ֥ה תֻכּ֛וּ ע֖וֹד תּוֹסִ֣יפוּ סָרָ֑ה כָּל־רֹ֣אשׁ לָחֳלִ֔י וְכָל־לֵבָ֖ב דַּוָּֽי׃מִכַּף־רֶ֤גֶל וְעַד־רֹאשׁ֙ אֵֽין־בּ֣וֹ מְתֹ֔ם פֶּ֥צַע וְחַבּוּרָ֖ה וּמַכָּ֣ה טְרִיָּ֑ה לֹא־זֹ֙רוּ֙ וְלֹ֣א חֻבָּ֔שׁוּ וְלֹ֥א רֻכְּכָ֖ה בַּשָּֽׁמֶן׃אַרְצְכֶ֣ם שְׁמָמָ֔ה עָרֵיכֶ֖ם שְׂרֻפ֣וֹת אֵ֑שׁ אַדְמַתְכֶ֗ם לְנֶגְדְּכֶם֙ זָרִים֙ אֹכְלִ֣ים אֹתָ֔הּ וּשְׁמָמָ֖ה כְּמַהְפֵּכַ֥ת זָרִֽים׃וְנוֹתְרָ֥ה בַת־צִיּ֖וֹן כְּסֻכָּ֣ה בְכָ֑רֶם כִּמְלוּנָ֥ה בְמִקְשָׁ֖ה כְּעִ֥יר נְצוּרָֽה׃לוּלֵי֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת הוֹתִ֥יר לָ֛נוּ שָׂרִ֖יד כִּמְעָ֑ט כִּסְדֹ֣ם הָיִ֔ינוּ לַעֲמֹרָ֖ה דָּמִֽינוּ׃שִׁמְע֥וּ דְבַר־יְהוָ֖ה קְצִינֵ֣י סְדֹ֑ם הַאֲזִ֛ינוּ תּוֹרַ֥ת אֱלֹהֵ֖ינוּ עַ֥ם עֲמֹרָֽה׃לָמָּה־לִּ֤י רֹב־זִבְחֵיכֶם֙ יֹאמַ֣ר יְהוָ֔ה שָׂבַ֛עְתִּי עֹל֥וֹת אֵילִ֖ים וְחֵ֣לֶב מְרִיאִ֑ים וְדַ֨ם פָּרִ֧ים וּכְבָשִׂ֛ים וְעַתּוּדִ֖ים לֹ֥א חָפָֽצְתִּי׃כִּ֣י תָבֹ֔אוּ לֵרָא֖וֹת פָּנָ֑י מִי־בִקֵּ֥שׁ זֹ֛את מִיֶּדְכֶ֖ם רְמֹ֥ס חֲצֵרָֽי׃לֹ֣א תוֹסִ֗יפוּ הָבִיא֙ מִנְחַת־שָׁ֔וְא קְטֹ֧רֶת תּוֹעֵבָ֛ה הִ֖יא לִ֑י חֹ֤דֶשׁ וְשַׁבָּת֙ קְרֹ֣א מִקְרָ֔א לֹא־אוּכַ֥ל אָ֖וֶן וַעֲצָרָֽה׃חָדְשֵׁיכֶ֤ם וּמוֹעֲדֵיכֶם֙ שָׂנְאָ֣ה נַפְשִׁ֔י הָי֥וּ עָלַ֖י לָטֹ֑רַח נִלְאֵ֖יתִי נְשֹֽׂא׃וּבְפָרִשְׂכֶ֣ם כַּפֵּיכֶ֗ם אַעְלִ֤ים עֵינַי֙ מִכֶּ֔ם גַּ֛ם כִּֽי־תַרְבּ֥וּ תְפִלָּ֖ה אֵינֶ֣נִּי שֹׁמֵ֑עַ יְדֵיכֶ֖ם דָּמִ֥ים מָלֵֽאוּ׃רַחֲצוּ֙ הִזַּכּ֔וּ הָסִ֛ירוּ רֹ֥עַ מַעַלְלֵיכֶ֖ם מִנֶּ֣גֶד עֵינָ֑י חִדְל֖וּ הָרֵֽעַ׃לִמְד֥וּ הֵיטֵ֛ב דִּרְשׁ֥וּ מִשְׁפָּ֖ט אַשְּׁר֣וּ חָמ֑וֹץ שִׁפְט֣וּ יָת֔וֹם רִ֖יבוּ אַלְמָנָֽה׃לְכוּ־נָ֛א וְנִוָּֽכְחָ֖ה יֹאמַ֣ר יְהוָ֑ה אִם־יִֽהְי֨וּ חֲטָאֵיכֶ֤ם כַּשָּׁנִים֙ כַּשֶּׁ֣לֶג יַלְבִּ֔ינוּ אִם־יַאְדִּ֥ימוּ כַתּוֹלָ֖ע כַּצֶּ֥מֶר יִהְיֽוּ׃אִם־תֹּאב֖וּ וּשְׁמַעְתֶּ֑ם ט֥וּב הָאָ֖רֶץ תֹּאכֵֽלוּ׃וְאִם־תְּמָאֲנ֖וּ וּמְרִיתֶ֑ם חֶ֣רֶב תְּאֻכְּל֔וּ כִּ֛י פִּ֥י יְהוָ֖ה דִּבֵּֽר׃אֵיכָה֙ הָיְתָ֣ה לְזוֹנָ֔ה קִרְיָ֖ה נֶאֱמָנָ֑ה מְלֵאֲתִ֣י מִשְׁפָּ֗ט צֶ֛דֶק יָלִ֥ין בָּ֖הּ וְעַתָּ֥ה מְרַצְּחִֽים׃כַּסְפֵּ֖ךְ הָיָ֣ה לְסִיגִ֑ים סָבְאֵ֖ךְ מָה֥וּל בַּמָּֽיִם׃שָׂרַ֣יִךְ סוֹרְרִ֗ים וְחַבְרֵי֙ גַּנָּבִ֔ים כֻּלּוֹ֙ אֹהֵ֣ב שֹׁ֔חַד וְרֹדֵ֖ף שַׁלְמֹנִ֑ים יָתוֹם֙ לֹ֣א יִשְׁפֹּ֔טוּ וְרִ֥יב אַלְמָנָ֖ה לֹֽא־יָב֥וֹא אֲלֵיהֶֽם׃לָכֵ֗ן נְאֻ֤ם הָֽאָדוֹן֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת אֲבִ֖יר יִשְׂרָאֵ֑ל ה֚וֹי אֶנָּחֵ֣ם מִצָּרַ֔י וְאִנָּקְמָ֖ה מֵאוֹיְבָֽי׃וְאָשִׁ֤יבָה יָדִי֙ עָלַ֔יִךְ וְאֶצְרֹ֥ף כַּבֹּ֖ר סִיגָ֑יִךְ וְאָסִ֖ירָה כָּל־בְּדִילָֽיִךְ׃וְאָשִׁ֤יבָה שֹׁפְטַ֙יִךְ֙ כְּבָרִ֣אשֹׁנָ֔ה וְיֹעֲצַ֖יִךְ כְּבַתְּחִלָּ֑ה אַחֲרֵי־כֵ֗ן יִקָּ֤רֵא לָךְ֙ עִ֣יר הַצֶּ֔דֶק קִרְיָ֖ה נֶאֱמָנָֽה׃צִיּ֖וֹן בְּמִשְׁפָּ֣ט תִּפָּדֶ֑ה וְשָׁבֶ֖יהָ בִּצְדָקָֽה׃וְשֶׁ֧בֶר פֹּשְׁעִ֛ים וְחַטָּאִ֖ים יַחְדָּ֑ו וְעֹזְבֵ֥י יְהוָ֖ה יִכְלֽוּ׃כִּ֣י יֵבֹ֔שׁוּ מֵאֵילִ֖ים אֲשֶׁ֣ר חֲמַדְתֶּ֑ם וְתַ֨חְפְּר֔וּ מֵהַגַּנּ֖וֹת אֲשֶׁ֥ר בְּחַרְתֶּֽם׃כִּ֣י תִֽהְי֔וּ כְּאֵלָ֖ה נֹבֶ֣לֶת עָלֶ֑הָ וּֽכְגַנָּ֔ה אֲשֶׁר־מַ֖יִם אֵ֥ין לָֽהּ׃וְהָיָ֤ה הֶחָסֹן֙ לִנְעֹ֔רֶת וּפֹעֲל֖וֹ לְנִיצ֑וֹץ וּבָעֲר֧וּ שְׁנֵיהֶ֛ם יַחְדָּ֖ו וְאֵ֥ין מְכַבֶּֽה׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב אברהם ריבלין שליט

ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה

בתארו את ההידרדרות במצבה של ממלכת יהודה מקונן ישעיהו:

איכה היתה לזונה קריה נאמנה. מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים.
(ישעיה א כא)

אולם הנביא מבטיח שלעתיד לבוא ינקם ה' מאויביו, יצרוף את סיגי הממלכה ויסיר את בדיליה הרעים.

ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה.
(ישעיה א כו)

הנביא מסיים בקריאה המרוממת:

ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה.
(ישעיה א כז)

הביטויים "משפט" "וצדקה" מופיעים בקטע פעמים מספר. בתנ"ך כולו שכיח הצירוף "משפט וצדקה" יותר מהביטוי "צדקה ומשפט" פי עשר בערך.

הפירוש הפשוט של המילים מורה שההבדל בין משפט לצדקה הוא ההבדל שבין שורת הדין(משפט) לבין מה שלפנים משורת הדין(צדקה); בין מה שזכאי לו האדם מעיקר הדין לבין מה שניתן לו במתת חסד. כך עולה גם מסוגית הגמרא בעניין ביצוע(פשרה). הגמרא דורשת את הנאמר על דוד:

"ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו"(שמואל ב ח טו). והלא כל מקום יש "משפט" אין "צדקה" ו"צדקה" אין "משפט"?
- אלא, איזהו משפט שיש בו צדקה, הוי אומר זה בצוע.
אתאן לתנא קמא [רש"י: תנא קמא דאמר(=שאמר) אסור לבצוע, דריש ליה להאי(לביטוי זה) "משפט וצדקה" שהיה דוד] דן את הדין, זיכה את הזכאי וחייב את החייב, וראה שנתחייב עני ממון ושילם לו מתוך ביתו, זה "משפט וצדקה". "משפט" לזה ו"צדקה" לזה. "משפט" לזה שהחזיר לו ממון ו"צדקה" לזה שילום לו מתוך ביתו.
(סנהדרין ו:)

מכאן שגדולה הצדקה מן המשפט, באשר המשפט הוא שלילת הרשע ותיקון העוול, והצדקה היא בניין החסד בקום ועשה. אשר על כן יפה כוח הצדקה מכוח המשפט. לכן מדגיש הפסוק ש"ציון במשפט תפדה", ובאר רד"ק: "במשפט שיעשו ישראל תפדה, כלומר, יפדו הם", "ושביה בצדקה", ובאר רד"ק: "בצדקה שיעשו ישובו לה הגולים ממנה. כוח המשפט יפה להושיע את הנמצאים בציון, אבל הגולים אשר ממרחק רב שואפים לשוב לציון זקוקים לזכות יותר גדולה, לזכות הצדקה.

למלבי"ם דרך אחרת בהסבר ההבדל שבין משפט לצדקה, וממילא הסבר אחר בפסוק כולו. וכך כתב:

דע כ "צדקה ומשפט" הנרדפים בכתבי הקודש, תהיה הצדקה בין אדם למקום, והמשפט בין אדם לחברו. כמו שכתוב: "צדקת ה' עשה, ומשפטיו עם ישראל"(דברים לג כא).
(מלבי"ם ביאור המילות ישעיה א כז)

אף שהצדקה נעשית עם חבר בשר ודם, יש בעשייתה גם קיום מצוה שבין אדם למקום, ובעשיית משפט יש משום קיום מצוה שבין אדם לחברו בלבד. משפט נהוג גם במדינות אתאיסטיות, וצדקה היא חובה דתית הגם שביצועה בפועל הוא בין אדם לחברו.

לפיכך מסביר המלבי"ם:

רוב התוכחה שהוכיח מתחלת הספר עד פסוק כ"א, שהיא הנבואה המיוחדת על שבט יהודה היה על מעשים שבינם למקום, אודות הקרבנות והתשובה והתפלה, ורוב התוכחה שהוכיח מפסוק "איכה היתה לזונה" עד הנה היה על ענינים שבין אדם לחברו מהזיוף ואונאה ונטיית המשפט. כי בין אנשי יהודה אשר ישבו חוץ לירושלים היה רגיל יותר החטאים נגד המקום, ובעיר המלוכה ירושלים היה רגיל יותר החטאים שבין אדם לאדם, מרוב המסחר והמרכולת שמה. חתם החוזה עתה דבריו לאמר, כי כל אחד בדבר אשר חטא בו בעצמו יהיה תקנתו, וע"י שיתקן... ישוב על כנו: ציון. עיר המלוכה שחטאה במה שעותה משפט, במשפט תפדה עת תשוב לעשות משפט תמצא פדות והצלה. ושביה, שבט יהודה שישובו אל ציון מן הגולה, שהיה חטאם במה שעיוותו צדקה בין אדם למקום, הם (יפדו) בצדקה, ע"י שיצדיקו מעשיהם נגד קונם ובוראם.
(מלבי"ם ביאור העניין ישעיה א כז)

הצד השווה בין פירוש הגמרא לפירוש המלבי"ם, הוא שלדעתם בא הפסוק להורות דרך תשובה, בזכות מה ייפדו ציון ושביה. לעומתם, הגר"א הבין את הפסוק אחרת. הוא פירש שציון תזכה לפדיה בדין. "כי כבר לקחה מידה ה' כפליים בכל חטאתיה. אבל 'ושביה', רצה לומר השבים לציון, והם שבי פשע, ייפדו בצדקה ולא לפי המשפט. כמו שאמרו(בירושלמי מכות ב ו) שאלו לחכמים ולנביאים נפש החוטאת(מה יעשה למי שחטא)". הצדקה לפי פירוש הגר"א אינה צדקת השבים שבזכותה יגאלו, אלא צדקת הקב"ה שיגאל את השבים למרות שבמשפטם יצאו חייבים.

ובכיוון אחר פירש בעל דעת מקרא:

ציון תפדה בגלל המשפט, היינו למען יעשה בה משפט, כלומר לאחר שתיוושע ציון מאויביה, ישררו בה הצדק והמשפט. ושביה בצדקה... על מנת שמכאן ואילך ינהגו בדרך הצדקה.

לפי פירוש זה המשפט והצדקה אינם מתארים את הגורם לגאולה, אלא את התכלית שלה.

בין כך ובין כך תהיינה הגאולה ופדות ישראל כרוכות במשפט וצדקה ואז "יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה". 

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך