א חֲזוֹן֙ יְשַֽׁעְיָ֣הוּ בֶן־אָמ֔וֹץ אֲשֶׁ֣ר חָזָ֔ה עַל־יְהוּדָ֖ה וִירוּשָׁלִָ֑ם בִּימֵ֨י עֻזִּיָּ֧הוּ יוֹתָ֛ם אָחָ֥ז יְחִזְקִיָּ֖הוּ מַלְכֵ֥י יְהוּדָֽה׃ ב שִׁמְע֤וּ שָׁמַ֙יִם֙ וְהַאֲזִ֣ינִי אֶ֔רֶץ כִּ֥י יְהוָ֖ה דִּבֵּ֑ר בָּנִים֙ גִּדַּ֣לְתִּי וְרוֹמַ֔מְתִּי וְהֵ֖ם פָּ֥שְׁעוּ בִֽי׃ ג יָדַ֥ע שׁוֹר֙ קֹנֵ֔הוּ וַחֲמ֖וֹר אֵב֣וּס בְּעָלָ֑יו יִשְׂרָאֵל֙ לֹ֣א יָדַ֔ע עַמִּ֖י לֹ֥א הִתְבּוֹנָֽן׃ ד ה֣וֹי ׀ גּ֣וֹי חֹטֵ֗א עַ֚ם כֶּ֣בֶד עָוֺ֔ן זֶ֣רַע מְרֵעִ֔ים בָּנִ֖ים מַשְׁחִיתִ֑ים עָזְב֣וּ אֶת־יְהוָ֗ה נִֽאֲצ֛וּ אֶת־קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל נָזֹ֥רוּ אָחֽוֹר׃ ה עַ֣ל מֶ֥ה תֻכּ֛וּ ע֖וֹד תּוֹסִ֣יפוּ סָרָ֑ה כָּל־רֹ֣אשׁ לָחֳלִ֔י וְכָל־לֵבָ֖ב דַּוָּֽי׃ ו מִכַּף־רֶ֤גֶל וְעַד־רֹאשׁ֙ אֵֽין־בּ֣וֹ מְתֹ֔ם פֶּ֥צַע וְחַבּוּרָ֖ה וּמַכָּ֣ה טְרִיָּ֑ה לֹא־זֹ֙רוּ֙ וְלֹ֣א חֻבָּ֔שׁוּ וְלֹ֥א רֻכְּכָ֖ה בַּשָּֽׁמֶן׃ ז אַרְצְכֶ֣ם שְׁמָמָ֔ה עָרֵיכֶ֖ם שְׂרֻפ֣וֹת אֵ֑שׁ אַדְמַתְכֶ֗ם לְנֶגְדְּכֶם֙ זָרִים֙ אֹכְלִ֣ים אֹתָ֔הּ וּשְׁמָמָ֖ה כְּמַהְפֵּכַ֥ת זָרִֽים׃ ח וְנוֹתְרָ֥ה בַת־צִיּ֖וֹן כְּסֻכָּ֣ה בְכָ֑רֶם כִּמְלוּנָ֥ה בְמִקְשָׁ֖ה כְּעִ֥יר נְצוּרָֽה׃ ט לוּלֵי֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת הוֹתִ֥יר לָ֛נוּ שָׂרִ֖יד כִּמְעָ֑ט כִּסְדֹ֣ם הָיִ֔ינוּ לַעֲמֹרָ֖ה דָּמִֽינוּ׃ י שִׁמְע֥וּ דְבַר־יְהוָ֖ה קְצִינֵ֣י סְדֹ֑ם הַאֲזִ֛ינוּ תּוֹרַ֥ת אֱלֹהֵ֖ינוּ עַ֥ם עֲמֹרָֽה׃ יא לָמָּה־לִּ֤י רֹב־זִבְחֵיכֶם֙ יֹאמַ֣ר יְהוָ֔ה שָׂבַ֛עְתִּי עֹל֥וֹת אֵילִ֖ים וְחֵ֣לֶב מְרִיאִ֑ים וְדַ֨ם פָּרִ֧ים וּכְבָשִׂ֛ים וְעַתּוּדִ֖ים לֹ֥א חָפָֽצְתִּי׃ יב כִּ֣י תָבֹ֔אוּ לֵרָא֖וֹת פָּנָ֑י מִי־בִקֵּ֥שׁ זֹ֛את מִיֶּדְכֶ֖ם רְמֹ֥ס חֲצֵרָֽי׃ יג לֹ֣א תוֹסִ֗יפוּ הָבִיא֙ מִנְחַת־שָׁ֔וְא קְטֹ֧רֶת תּוֹעֵבָ֛ה הִ֖יא לִ֑י חֹ֤דֶשׁ וְשַׁבָּת֙ קְרֹ֣א מִקְרָ֔א לֹא־אוּכַ֥ל אָ֖וֶן וַעֲצָרָֽה׃ יד חָדְשֵׁיכֶ֤ם וּמוֹעֲדֵיכֶם֙ שָׂנְאָ֣ה נַפְשִׁ֔י הָי֥וּ עָלַ֖י לָטֹ֑רַח נִלְאֵ֖יתִי נְשֹֽׂא׃ טו וּבְפָרִשְׂכֶ֣ם כַּפֵּיכֶ֗ם אַעְלִ֤ים עֵינַי֙ מִכֶּ֔ם גַּ֛ם כִּֽי־תַרְבּ֥וּ תְפִלָּ֖ה אֵינֶ֣נִּי שֹׁמֵ֑עַ יְדֵיכֶ֖ם דָּמִ֥ים מָלֵֽאוּ׃ טז רַחֲצוּ֙ הִזַּכּ֔וּ הָסִ֛ירוּ רֹ֥עַ מַעַלְלֵיכֶ֖ם מִנֶּ֣גֶד עֵינָ֑י חִדְל֖וּ הָרֵֽעַ׃ יז לִמְד֥וּ הֵיטֵ֛ב דִּרְשׁ֥וּ מִשְׁפָּ֖ט אַשְּׁר֣וּ חָמ֑וֹץ שִׁפְט֣וּ יָת֔וֹם רִ֖יבוּ אַלְמָנָֽה׃ יח לְכוּ־נָ֛א וְנִוָּֽכְחָ֖ה יֹאמַ֣ר יְהוָ֑ה אִם־יִֽהְי֨וּ חֲטָאֵיכֶ֤ם כַּשָּׁנִים֙ כַּשֶּׁ֣לֶג יַלְבִּ֔ינוּ אִם־יַאְדִּ֥ימוּ כַתּוֹלָ֖ע כַּצֶּ֥מֶר יִהְיֽוּ׃ יט אִם־תֹּאב֖וּ וּשְׁמַעְתֶּ֑ם ט֥וּב הָאָ֖רֶץ תֹּאכֵֽלוּ׃ כ וְאִם־תְּמָאֲנ֖וּ וּמְרִיתֶ֑ם חֶ֣רֶב תְּאֻכְּל֔וּ כִּ֛י פִּ֥י יְהוָ֖ה דִּבֵּֽר׃ כא אֵיכָה֙ הָיְתָ֣ה לְזוֹנָ֔ה קִרְיָ֖ה נֶאֱמָנָ֑ה מְלֵאֲתִ֣י מִשְׁפָּ֗ט צֶ֛דֶק יָלִ֥ין בָּ֖הּ וְעַתָּ֥ה מְרַצְּחִֽים׃ כב כַּסְפֵּ֖ךְ הָיָ֣ה לְסִיגִ֑ים סָבְאֵ֖ךְ מָה֥וּל בַּמָּֽיִם׃ כג שָׂרַ֣יִךְ סוֹרְרִ֗ים וְחַבְרֵי֙ גַּנָּבִ֔ים כֻּלּוֹ֙ אֹהֵ֣ב שֹׁ֔חַד וְרֹדֵ֖ף שַׁלְמֹנִ֑ים יָתוֹם֙ לֹ֣א יִשְׁפֹּ֔טוּ וְרִ֥יב אַלְמָנָ֖ה לֹֽא־יָב֥וֹא אֲלֵיהֶֽם׃ כד לָכֵ֗ן נְאֻ֤ם הָֽאָדוֹן֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת אֲבִ֖יר יִשְׂרָאֵ֑ל ה֚וֹי אֶנָּחֵ֣ם מִצָּרַ֔י וְאִנָּקְמָ֖ה מֵאוֹיְבָֽי׃ כה וְאָשִׁ֤יבָה יָדִי֙ עָלַ֔יִךְ וְאֶצְרֹ֥ף כַּבֹּ֖ר סִיגָ֑יִךְ וְאָסִ֖ירָה כָּל־בְּדִילָֽיִךְ׃ כו וְאָשִׁ֤יבָה שֹׁפְטַ֙יִךְ֙ כְּבָרִ֣אשֹׁנָ֔ה וְיֹעֲצַ֖יִךְ כְּבַתְּחִלָּ֑ה אַחֲרֵי־כֵ֗ן יִקָּ֤רֵא לָךְ֙ עִ֣יר הַצֶּ֔דֶק קִרְיָ֖ה נֶאֱמָנָֽה׃ כז צִיּ֖וֹן בְּמִשְׁפָּ֣ט תִּפָּדֶ֑ה וְשָׁבֶ֖יהָ בִּצְדָקָֽה׃ כח וְשֶׁ֧בֶר פֹּשְׁעִ֛ים וְחַטָּאִ֖ים יַחְדָּ֑ו וְעֹזְבֵ֥י יְהוָ֖ה יִכְלֽוּ׃ כט כִּ֣י יֵבֹ֔שׁוּ מֵאֵילִ֖ים אֲשֶׁ֣ר חֲמַדְתֶּ֑ם וְתַ֨חְפְּר֔וּ מֵהַגַּנּ֖וֹת אֲשֶׁ֥ר בְּחַרְתֶּֽם׃ ל כִּ֣י תִֽהְי֔וּ כְּאֵלָ֖ה נֹבֶ֣לֶת עָלֶ֑הָ וּֽכְגַנָּ֔ה אֲשֶׁר־מַ֖יִם אֵ֥ין לָֽהּ׃ לא וְהָיָ֤ה הֶחָסֹן֙ לִנְעֹ֔רֶת וּפֹעֲל֖וֹ לְנִיצ֑וֹץ וּבָעֲר֧וּ שְׁנֵיהֶ֛ם יַחְדָּ֖ו וְאֵ֥ין מְכַבֶּֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מצודת דוד

רבי דוד אלטשולר

פסוק א:
חזון. זו היא מראית הנבואה של ישעיה אשר ראה במראה הנבואה על יהודה וירושלים ואין זה תחלת הספר לומר שכל נבואתו היתה על יהודה וירושלים לבד כי באמת ניבא גם על בבל כו׳ אלא שבא לומר הנבואה ההיא היתה על יהודה וירושלים וכדרך שאמר משא בבל משא מואב אבל תחלת הספר הוא בשנת מות המלך עוזיהו וכו׳ ואין מוקדם ומאוחר בסדר והדברים מוכיחים כך שהרי שם נאמר ואשמע וכו׳ את מי אשלח וכו׳ למדנו שאז היתה תחלת השליחות:
פסוק א:
בימי עוזיהו וכו׳. בימי ארבעת המלכים האלה ניבא עד שעמד מנשה והרגו:
פסוק ב:
שמעו שמים. מה שאני קובל ומתרעם על ישראל:
פסוק ב:
והאזיני ארץ. אמר בלשון יחיד כי סדנא דארעא חד היא משא״כ השמים כי שבעה רקיעים הם לפי תכונת הקדמונים:
פסוק ב:
כי ה׳ דבר. לא מאלי אני אומר כי דבר ה׳ בפי ולזה שמעו אמרי:
פסוק ב:
בנים גדלתי. ר״ל וזהו דברי ראו נא הטובה שעשיתי לבני בכורי ישראל אשר גדלתים ורוממתים על כל האומות הקדמונים והם לא השיבו כגמולי כי מרדו בי:
פסוק ג:
ידע שור. הלא אף השור יודע ומכיר את בעליו אשר קנהו ונשמע הוא אליו והחמור הזה עם שהוא סכל ביותר עכ״ז יודע הוא מקום האבוס של בעליו והולך שמה להנאתו:
פסוק ג:
לא ידע. לא אבו לדעת אותי להיות נשמעין לי:
פסוק ג:
עמי. עם שהמה עמי ואני בעזרתם עכ״ז לא יתבוננו לדעת מה טוב להם כי הלא בשמעם טוב הארץ יאכלו ואינם אפילו כחמור הזה המכיר בטובה:
פסוק ד:
הוי. הנביא מתאנח וקובל על ישראל שהיו מאז גוי קדוש ונהפכו להיות גוי חוטא:
פסוק ד:
עם כבד עון. מאז היו עם קדוש ונהפכו להיות עם כבד עון:
פסוק ד:
זרע מרעים. מאז היו זרע בירך ה׳ ונהפכו להיות זרע מרעים:
פסוק ד:
בנים משחיתים. מאז היו בני אל חי ונהפכו להיות בנים המשחיתים את דרכם:
פסוק ד:
נזרו אחור. פרשו מהם ללכת לאחור כאדם הממאן לשמוע דברי המדבר אליו:
פסוק ה:
על מה תוכו. על העבירה עצמה שלקיתם עליה על העבירה ההיא בעצמה תוסיפו עוד לעשות סרה ר״ל עשיתם שוב העבירה ההיא בתוספות איסור ואינכם משימים על לב לחשוב הלא בשבילה לקינו:
פסוק ה:
סל ראש לחלי. הלא ע״י ההכאה נחלה כל הראש וכל הלב ומדוע לא תקחו מוסר:
פסוק ו:
אין בו. אין בכל אחד מקום שלם ממכה במקום אחד יש פצע ובמקום וכו׳:
פסוק ו:
לא זרו. לא נפזר עליהם אבק סממנים המרפאים:
פסוק ו:
ולא חובשו. לא נכרך עליהם מטלית כדרך שכורכים על המכות:
פסוק ו:
ולא רככה. לא נתרככה המכה בשמן כדרך שמרככין המכות ר״ל הלא עדיין לא נרפאתם מהמכות אשר באו עליכם מאז על העבירות שעשיתם ומדוע חזרתם לעשות שוב והוא דרך משל לאמר הלא מאז בא הפורעניות על השרים ועל יתר העם ועדיין משמשת בכם ולמה תחטאו שוב:
פסוק ז:
ארצכם. לכן תהיה ארצכם שממה:
פסוק ז:
אדמתכם. פרי אדמתכם:
פסוק ז:
לנגדכם. בעיניכם תראו ואין לאל ידכם לעמוד כנגדה:
פסוק ז:
ושממה. ותהיה שוממה כארץ אשר יבואו עליה אויבים זרים ורחוקים כי המה מהפכים ומחריבים הכל ועושים שממה על כי המה לא יעמדו בה משא ״כ כשהאויב הוא מבני הארץ ההיא וסמוך אליה:
פסוק ח:
ונותרה. תשאר רקנית מיושביה כמו סוכת הכרם מה שהשומר יושב בה כי בעת יבצר כרמו מניח סוכתו ריקן והולך לו:
פסוק ח:
כמלונה במקשה. כמו המלונה העשויה בשדה קשואין כי משתלקט מניחה ריקן והולך לו (זה שבכרם קרוי סוכה כי השומר יושב בה ביום ומשמרה מפני העופות ובלילה מפני הגנבים אבל הקשואים קשים הם למאכל העופו׳ ואינו שומרם אלא מפני הגנבים ובלילה ולכן נקראת מלונה עשויה ללינה):
פסוק ח:
כעיר נצורה. כמו העיר אשר האויבים צרים עליה העושים הסוכות לעצמם להסתתר בהם וכשמסתלקין מעליה נשארים הסוכות ריקן:
פסוק ט:
לולי ה׳. אם לא היה המקום משאיר לנו בחסדו שארית כחשבון המעט כסדום. היינו ראוים להיות כלים כסדום ועמורה מבלי שארית מה:
פסוק י:
קציני סדום. שרים הדומים לשרי סדום:
פסוק יא:
למה לי וכו׳. הלא כל עצם הזבח בא להתוודות עם הבאתו ואתם הואיל ואינכם שבים למה לי הזבח:
פסוק יא:
שבעתי וכו׳. ר״ל אני קץ בהם כאדם השבע שהוא קץ בדבר שהוא שבע ממנו:
פסוק יא:
לא חפצתי. הואיל ואינכם שבים:
פסוק יב:
כי תבואו. כאשר תבואו לראות לפני ברגל אז אומר לכם מי בקש זאת מידכם לדרוך ולרמוס בחצרי:
פסוק יג:
מנחת שוא. כי הואיל ואיננה לי לרצון היא מנחת שוא כי אין בה תועלת כי הקטרת הקומץ היא תועבה לפני:
פסוק יג:
חודש ושבת. בין בר״ח בין בשבת בין בימי המועד אשר תקראו מקרא קודש ואתם נעצרים לפני בהבאת קרבנות הנה לא אוכל לסבול האון שבלבבכם עם העצרה שאתם נעצרים לפני כי אין שני אלו ראוים להתאחד:
פסוק יד:
חדשיכם. זבחי חדשיכם וכו׳:
פסוק יד:
לטורח. למשא כבד המטריח עד שאני עיף לשאת את המשא ואמר בלשון הנופל באדם להשמיע האוזן כפי שהורגלה:
פסוק טו:
ובפרשכם כפיכם. בעת התפלה:
פסוק טו:
ידכם וכו׳. לפי שידיכם מלאים משפיכת דם:
פסוק טז:
רחצו הזכו. הסירו כתמות העון בתשובה:
פסוק טז:
הסירו וגו׳. לפי שרוע מעללי גבר עומדים מול ה׳ לקטרג עליו לזה אמר עשו תשובה ובזה תסירם מנגד עיני:
פסוק טז:
הרע. מלהרע:
פסוק יז:
היטב. להטיב מעשיכם:
פסוק יז:
דרשו. חקרו המשפט לדעת הדין עם מי והיו מישרים את העשוק ושפטו משפט היתום וריבו ריב האלמנה כי המה הנעשקים ע״פ רוב:
פסוק יח:
ונוכחה. נברר הדברים לדעת מי סרח על מי:
פסוק יח:
אם יהיו וכו׳. ר״ל וכאשר תודו שהדין עמדי ותשובו לי אז אם יהיו חטאיכם אדומים כשני תולעת יולבנו כשלג ר״ל אכפר על חטאתכם (דימה העון לכתם אדום שהוא צבע חזק ונראה למרחוק ולא יוסר מהר בכבום):
פסוק יט:
אם תאבו. להיות מוכנעים לי ושמעתם בקולי אז תאכלו מיטב הארץ:
פסוק כ:
ואם תמאנו. אם תהיו ממאנים לשמוע אמרי ותמרו פי:
פסוק כ:
חרב תאכלו. לא תהיו אוכלים אלא אכולים לחרב:
פסוק כ:
כי פי ה׳ דבר. ובידו לקיים מאמרו:
פסוק כא:
איכה. מתאונן לומר איך ירושלים עיר אמונה נהפכה להיות משקרת בה׳ כזונה המשקרת בבעלה:
פסוק כא:
מלאתי. מעולם היתה מלאה משפט והצדק התמיד בה ועתה נהפכו אנשים להיות מרצחים:
פסוק כב:
כספך. הכסף שאתה נותן לזולת הוא סיגים ואתה מרמה ומאנה אותו:
פסוק כג:
סוררים. סרים מדרך הטוב ומתחברים עם הגנבים:
פסוק כג:
כלו. כל העם:
פסוק כג:
שלמונים. האחד אומר לחבירו הצדיקני היום בדיני ולמחר אצדיקך בדינך:
פסוק כג:
לא יבוא. בראותם שאף היתום לא הועיל עם כי הוא איש ומכ״ש היא ותחדל לבוא:
פסוק כד:
האדון. שהכל שלו ובידו מאין מוחה:
פסוק כד:
אנחם. במה שאשלם כגמול אנחם על הכעס שהכעסוני:
פסוק כה:
ואשיבה. להכותך מכה אחר מכה:
פסוק כה:
ואצרוף. אסיר ממך הסיג כמו שמסירים כתמי הבגד ע״י הבורית ור״ל אכלה ממך הפושעים והמורדים:
פסוק כו:
ואשיבה. אעמיד עליך שופטים כשרים וצדיקים כמו שהיה מאז:
פסוק כז:
במשפט. ע״י המשפט שיעשה בה תהיה פדויה:
פסוק כז:
ושביה. ההשבה מן הגולה תהיה ע״י הצדקה אשר יעשו:
פסוק כח:
ושבר. הפושעים והחוטאים שבהם ישברו יחדו זה כזה איש לא נעדר:
פסוק כח:
יכלו. בלי שארית:
פסוק כט:
כי יבושו. עוזבי ה׳ יבושו אז ממה שחמדו האלים להעמיד עבודת כוכבים ומזלות בצלה כמ״ש תחת אלון ולבנה ואלה כי טוב צלה (הושע ד׳:י״ג):
פסוק כט:
מהגנות. ממה שבחרו הגנות להעמיד בה עבודת כוכבים ומזלות כענין שנא׳ המתקדשים והמטהרים אל הגנות (לקמן סו):
פסוק ל:
כי תהיו. בעבור שבחרתם באלה תהיו דומים להם בדבר העונש כי תהיו כמושים מבלי לחלוחית טובה כעלי אילן האלה הכמושים ביותר:
פסוק ל:
אין לה. להשקותה ולרוות צמאונה:
פסוק לא:
החסון. הפסל העשוי מעץ חזק כמ״ש עץ לא ירקב יבחר (לקמן מ) לנעורת. שהוא דבר חלש וקל להשרף:
פסוק לא:
ופועלו. החרש העושה הפסל, היה דומה לניצוץ אש:
פסוק לא:
שניהם. הפסל והחרש:
פסוק לא:
ואין מכבה. לא ימצא מי מכבה ואין ביד הפסל לעזור ואף לא לעצמו: