שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'. טעם שבעת ימים הללו הוא ע"פ מה שאמרו חז"ל דאדם אית ליה מזלי ובהמה לית לה מזלי הביאו התוספות מסכתא חולין דף מ"ב ד"ה ואמר ר"י אמר שמואל וכן לטרפה עי"ש וצריך ביאור וכי יש דבר בעולם שאין לו מזלא דגדולה מזה אמרו אין לך עשב מלמטה שאין לו שר למעלה אלא הענין הוא דהבורא יתברך ברא י"ב מזלות ושבעה כוכבי לכת הי"ב מזלות נקראו בית יחיד כי הם תכופים ורצופים אין ביניהם הבדל כדכתיב ובעד כוכבים יחתום ולכך במבול הוצרך ליטול ממזל כימה שני כוכבים ושבעה כוכבי לכת נקראו סוכות לשון סוכו בהיות ששלטו בהם עינא כדרך שאמרו חז"ל למה נקרא שמה יסכה שהכל סוכין ביפיה ונקראו צופים שכל האצטגנינים משיגין אותם עד שאמרו שמדדו עומק וגובה הרים ועמקים שבכדור לבנה משא"כ י"ב מזלות עין לא ראתה בת מלך פנימה ושבתה בבית וא"כ ניחא דאדם אית ליה מזלא לשון יחיד כי האדם מקבל השפע מי"ב מזלות ג"כ משא"כ הבהמה שהיא למטה ממדריגת האדם ויניקתה רק משבעה כוכבי לכת וזהו מה שכתוב גבי יעקב ויבן לו בית ולמקנהו עשה סוכות וק"ל וידוע שכל כוכב משבעה כוכבי לכת משמש יום אחד בשבת וא"כ כל זמן שלא יעברו שבעת הימים עדיין הוא חלוש מאוד בתכלית לחותו וכאלו היה עדיין בבטן כמו נפל וכמו שכתב הרב המורה כי מרובע השלם בלא"ה אינו אלא ביום השביעי וכמ"ש הראב"ע בפ' וישב בפסוק ביום השלישי בהיותם כואבים ותחלת פרשת תזריע וא"כ מה"ט שבעת ימים יהיה תחת אמו שעדיין לא קיבל שפע בשלימות משבעה כוכבי לכת עד שיעברו ז' ימים ואז קיבל בשלימות ואז ע"י קרבן עולה ממדרגת כוכבים ומי"ב מזלות כלומר קודם שבעת ימים עדיין נדבק באם עובר ירך אמו ולא הוי מרואי שמש עדיין ולכך פסול להקרבה אבל מיום השמיני והלאה ירצה והיינו טעמא דמילה ושבעה ימי אבילות כי יום המות כיום הולדו ומתדבק הנפש בנפש אביו שמת וכדבעינן למימר לקמן וכמו במת אין הנפש מתפרד בגוף רק לאחר ז' ימים כן בלידה אינו מתישב בגוף רק לאחר ז' ימים:
פסוק כח:
ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד. הנה הקליר יסד בפיוט דיום שני של פסח צדקו אותו ואת בנו ביום אחד בל תשחטו משמע שהקב"ה חס על אותו ואת בנו והקשה הר"ר אלחנן הביאו התוספות במסכת מגילה דף ד"ה דהא איתא במתני' האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו ע"ש ונראה דלא קשה מידי ובזה ניחא תרגום יונתן טעם זה עמי בני ישראל היכא דאבונן רחמא בשמיא וכו' עי"ש ע"פ דאיתא בזוהר הקדוש האי עופא כד פרח מגוזליא ואשתלח מעל בנוי מצפצפא ואזלה ולא ידע לאן איהו מצפצפא וכו' האי דממנא על עופא אתער לגבי קב"ה והקב"ה אתער על בנוי כדין קלא נפיק ע"ש. וא"כ איפכא מסתברא מזה מוכח שבזה יש להם צער גדול כצפור נודדת מקינה ואין מצוה זאת משום רחמנות ובזה ניחא שמשתקין אותו משא"כ גבי אותו ואת בנו שפיר שייך הטעם משום רחמנות ודוק וגם פשוט הטעם שמשתקין אותו כי על ידו יש לחוש לכפירה בדברי חז"ל כי הם מקובלים שיש חילוק בשלוח הקן בין מזומן לאינו מזומן וכדומה ואלו היה הטעם משום רחמנות מה חילוק יש בין מזומן לשאינו מזומן אבל אם הם גזרות במצוה זאת גזר כך ובמצוה אחרת גזר כך ואין טעם בגזירה ולכך הקפידו חז"ל מבלי ליתן מקל לרדות ח"ו ואמנם להבין עיקר הטעם דאותו ואת בנו יש להבין תחלה ענין האנינות ע"פ האמור למעלה שהענין הוא דיום המות כיום הולדו ואחריתו כיום מר בהיות כשנפרד נשמת אביו גם נשמתו שיש לה חיבור עם נשמת אביו נפרד במקצת ומתחבר עמה וזה שאמרו שחרב חדה מונחת על צוארו ולכך פטור ממצות כדרך כיון שמת אדם נעשה חפשי ממצות וזהו במדרש פ' חיי שרה ויקם אברהם מעל פני מתו למדנו שאונן פטור ממצות והיינו מתו דייקא שגם נשמתו הוא בגדר המת ולכך פטור וענין זה לא לבד אצל אדם אבל גם בהמה נקשר רוחא ברוחא כדרך יום הולדו וא"כ באותו יום הוי כחצי נבילה ולכך אינו ראוי לקרבן להקב"ה וזהו טעם הנכון דאותו ואת בנו ובזה מיושב המשך שני הכתובים הללו דשבעת ימים יהיה תחת אמו ומצות אותו ואת בנו:
פסוק כט:
וכי תזבחו זבח תודה לרצונכם תזבחו ביום ההוא יאכל לא תותירו ממנו עד בוקר אני ה'. נראה לבאר ע"פ הקדמה ידוע במצות קרבנות שיש נפשות המתדבקות בבהמה וזה אדם כי יקריב מכם שמקריב לגוף האדם וזהו טעם השחיטה התיקון לבהמה עי"ז ולכך הולך העיקר אחר כוונת הלב להרהר בתשובה בשעת שחיטה וזה לרצונכם תזבחו לזבוח הרצון כמו שסוף בהמה לשחיטה כך סוף אדם למות וידוע שמדה הגדולה במדות הטובות הוא מדת הסתפקות ושלא יתאווה למותרות ולמדה זאת יגיע אדם בנקל כשיעלה במחשבתו בכל יום לזכור יום המיתה א"כ יש לו די והותר ולכך סמיך ליה ביום ההוא יאכל לא תותירו ממנו עד בוקר כמו שהענין במן דכתיב עומר לגולגולת שיעור מאכל אדם ליומו ונצטוו שלא להותר ויובן כמו כן גבי קרבן פסח איש לפי אכלו תכוסו וכתיב ולא תותירו וכן הענין במצה שאנו אומרים כל דכפין ייתי ויכול שבר רעבון לבדו ועיסת המצה ג"כ שיעור העומר אם כן בשעת הקרבת הקרבן צריך להרהר בתשובה כדרך שאמרו שוב יום אחד לפני מיתתך כי עי"ז נמצא שהוא כל ימיו בתשובה וזהו כוונת הזוהר הקדוש על הפסוק והיו חייך תלוים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך שכתב דא רזא דפורקנא וגדולי חקרי לב רצו לחשוב חשבונות על קץ הימין בזה הפסוק כדי לפרש בזה דברי הזוהר אבל האמת הוא כנ"ל ע"פ שאמרו חז"ל כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומע"ט וכמ"ש שעיקר התשובה שיזכור יום המיתה כאלו כל יום קרב קצו ואם כן שפיר כתב הזוהר דא רזא דפורקנא כשחייך תלוים לך מנגד ולא תאמין בחייך. וק"ל:
פסוק כט:
הנה אמרו חז"ל ארבעה צריכין להודות ולכאורה יותר יש חידוש מי שלא בא לכלל חולשא ומי שניצל ולא בא לבית האסורים רק הענין הוא דע"י חולשא וע"י בית אסורין נתכפר לו עון ביסורים ודבר זה בעצמו הוא לו לניכוי זכות כי ודאי היה חייב למות מחמת עון ע"י חולי זו או ע"י בואו לבית אסורין והקב"ה הטיב עמו וכיפר עונו ועמד מהחולי ויצא מבית האסורים ואז יש לו לירא תמיד מן קטרוג כי מי שירבה המלך להטיב עמו יותר יש לו לעשות רצון המלך וכן זה שנעשה לו נס שהיה בסכנה ונמלט יותר מדקדקים עמו כשיחטא ולכך לאחר שניצל אברהם אבינו מארבעה מלכים היה ירא פן ידקדקו עמו לכך הבטיחו ה' אל תירא אברם וכן כאן גבי קרבן תודה צריך נמיכת רוחו לאחר שניצל בנס ולכך כתיב לרצונכם תזבחו וגם כיון שהיה ראוי למות וניצל א"כ בלי ספק היה קצו רק בחסד ה' הוסיפו לו וא"כ כל שעה זמנו הוא ולכך צריך דקדוק יותר:
פסוק כט:
וכי תזבחו זבח תודה לה' מזמור לתודה הוא הריעו לה' כל הארץ וגו'. דעו כי ה' הוא אלהים הוא עשנו ולא אנחנו עמו וצאן מרעיתו ויש להבין הקריא והכתיב דהכתיב הוא ולא וקרינן ולו ועוד מה זה עמו וצאן מרעיתו ויבוא על נכון עם מה דאיתא במדרש אדם ובהמה תושיע ה' אם לעונש אנו כבהמה ואם לשכר אנו כאדם וזהו פירושו דהקב"ה דן אותנו תמיד לכף זכות ואז בחטאינו לא אמר בני אדם אנחנו אך יזכור כי בשר המה והנה אנחנו כחומר ביד היוצר כי הוא רוענו כרועה עדרו ירעה ודן אותנו כפי הזמן והמקום אלו לא הגלנו מארצנו ונתערבנו בין עובדי אלילים לא למדנו ממעשיהם וכדומה אבל ביום בואנו על שכרנו מ"מ ישלם לאיש כמעשיו וכפרי מעלליו וכבני אדם חשבנו בעל בחירה כדי לקבל שכר א"כ זהו מ"ש במדרש אם לעונש אנו כבהמה ואם לשכר אנו כבני אדם וק"ל וז"ש דוד המלך ע"ה דעו כי ה' הוא עשנו ולא אנחנו הוא הכתיב היינו בחטאנו אנו אומרים כן כאילו אנו בהמות ולא בעלי בחירה ולא אנחנו היינו גרם לחטא אבל כשאנו עוסקים במצות אז אנו אומרים ולו אנחנו כלומר גם אנחנו הפועלים הטוב כי הרצון והבחירה אתנו הוא אמנם איך יתכן זה ומפרש עמו וצאן מרעיתו כמו שבא במדרש הנ"ל ודוק היטב:
פסוק לב:
ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדשכם המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים אני ה'. איתא במדרש מתוך קדושה יתירה דאית בכם ונראה דענין קדושה יתירה הוא דעל מנת כן הוציאם ה' מארץ מצרים שיהיו לגיון של מלך דבשלמא שאר השבטים זכו לגאולה מתוך השעבוד של ארבע מאות שנה ולכך היה מקיים ג"כ ואחר כן יצאו משא"כ שבט לוי דלא היה להם שעבוד כלל א"כ עיקר יציאתם היה ע"מ כן להיות לגיונו של מלך וזהו המשך הכתוב לא תחללו את שם קדשי וכדאיתא במדרש מתוך קדושה יתירה דאית בכם היינו דאתם לגיונו של מלך דאם יחללו קדושתם ונתקדשתי בתוך בני ישראל כלומר אז אטיל שם קדושתי על בני ישראל וזה יהיה נגד כוונתי בהיות אני ה' מקדשכם ומפרש הטעם דהא המוציא אתכם מארץ מצרים שיהיה קדושתו עליכם להיות לגיונו גם מוסב על ישראל כי אם יעשו מצות ובכל זאת לא יהיה להם טוב עוה"ז אל יתרעמו באמרם מדוע צמנו ולא ראית וגו' ובזאת יחללו את שם קדשי לא יעשו כזאת להרהר אחר מדותיו של הקב"ה רק ונקדשתי בתוך בני ישראל כי כבר אמרו חז"ל שהבדל בין העובדי אלילים לישראל הוא שהעובדי אלילים כשיראו שלא יצליחו מיד מתחרטים על מעשה הטוב שעשו משא"כ ישראל שאין מתרעמים בהיותם יודעים שזה לטובתם שהקב"ה נפרע מהם בעוה"ז וזה שאמר יעקב והיה ה' שהוא מדת הרחמים לי לאלהים למדת הדין לייסרני בעוה"ז וזהו מאמר הפסוק כאן המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים אני ה' דידעו שיהיה מדת הרחמים לדין לפרוע מהם בעוה"ז וא"כ מה יש עוד לזעוק ולהרהר דהא זה הוא טובו ורחמיו שמייסר בעולם הזה: