תנ"ך על הפרק - ויקרא כב - מזרחי

תנ"ך על הפרק

ויקרא כב

112 / 929
היום

הפרק

מצוות רבות נוספות

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃דַּבֵּ֨ר אֶֽל־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל־בָּנָ֗יו וְיִנָּֽזְרוּ֙ מִקָּדְשֵׁ֣י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל וְלֹ֥א יְחַלְּל֖וּ אֶת־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֑י אֲשֶׁ֨ר הֵ֧ם מַקְדִּשִׁ֛ים לִ֖י אֲנִ֥י יְהוָֽה׃אֱמֹ֣ר אֲלֵהֶ֗ם לְדֹרֹ֨תֵיכֶ֜ם כָּל־אִ֣ישׁ ׀ אֲשֶׁר־יִקְרַ֣ב מִכָּל־זַרְעֲכֶ֗ם אֶל־הַקֳּדָשִׁים֙ אֲשֶׁ֨ר יַקְדִּ֤ישׁוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ לַֽיהוָ֔ה וְטֻמְאָת֖וֹ עָלָ֑יו וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֧פֶשׁ הַהִ֛וא מִלְּפָנַ֖י אֲנִ֥י יְהוָֽה׃אִ֣ישׁ אִ֞ישׁ מִזֶּ֣רַע אַהֲרֹ֗ן וְה֤וּא צָר֙וּעַ֙ א֣וֹ זָ֔ב בַּקֳּדָשִׁים֙ לֹ֣א יֹאכַ֔ל עַ֖ד אֲשֶׁ֣ר יִטְהָ֑ר וְהַנֹּגֵ֙עַ֙ בְּכָל־טְמֵא־נֶ֔פֶשׁ א֣וֹ אִ֔ישׁ אֲשֶׁר־תֵּצֵ֥א מִמֶּ֖נּוּ שִׁכְבַת־זָֽרַע׃אוֹ־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִגַּ֔ע בְּכָל־שֶׁ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר יִטְמָא־ל֑וֹ א֤וֹ בְאָדָם֙ אֲשֶׁ֣ר יִטְמָא־ל֔וֹ לְכֹ֖ל טֻמְאָתֽוֹ׃נֶ֚פֶשׁ אֲשֶׁ֣ר תִּגַּע־בּ֔וֹ וְטָמְאָ֖ה עַד־הָעָ֑רֶב וְלֹ֤א יֹאכַל֙ מִן־הַקֳּדָשִׁ֔ים כִּ֛י אִם־רָחַ֥ץ בְּשָׂר֖וֹ בַּמָּֽיִם׃וּבָ֥א הַשֶּׁ֖מֶשׁ וְטָהֵ֑ר וְאַחַר֙ יֹאכַ֣ל מִן־הַקֳּדָשִׁ֔ים כִּ֥י לַחְמ֖וֹ הֽוּא׃נְבֵלָ֧ה וּטְרֵפָ֛ה לֹ֥א יֹאכַ֖ל לְטָמְאָה־בָ֑הּ אֲנִ֖י יְהוָֽה׃וְשָׁמְר֣וּ אֶת־מִשְׁמַרְתִּ֗י וְלֹֽא־יִשְׂא֤וּ עָלָיו֙ חֵ֔טְא וּמֵ֥תוּ ב֖וֹ כִּ֣י יְחַלְּלֻ֑הוּ אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדְּשָֽׁם׃וְכָל־זָ֖ר לֹא־יֹ֣אכַל קֹ֑דֶשׁ תּוֹשַׁ֥ב כֹּהֵ֛ן וְשָׂכִ֖יר לֹא־יֹ֥אכַל קֹֽדֶשׁ׃וְכֹהֵ֗ן כִּֽי־יִקְנֶ֥ה נֶ֙פֶשׁ֙ קִנְיַ֣ן כַּסְפּ֔וֹ ה֖וּא יֹ֣אכַל בּ֑וֹ וִילִ֣יד בֵּית֔וֹ הֵ֖ם יֹאכְל֥וּ בְלַחְמֽוֹ׃וּבַת־כֹּהֵ֔ן כִּ֥י תִהְיֶ֖ה לְאִ֣ישׁ זָ֑ר הִ֕וא בִּתְרוּמַ֥ת הַקֳּדָשִׁ֖ים לֹ֥א תֹאכֵֽל׃וּבַת־כֹּהֵן֩ כִּ֨י תִהְיֶ֜ה אַלְמָנָ֣ה וּגְרוּשָׁ֗ה וְזֶרַע֮ אֵ֣ין לָהּ֒ וְשָׁבָ֞ה אֶל־בֵּ֤ית אָבִ֙יהָ֙ כִּנְעוּרֶ֔יהָ מִלֶּ֥חֶם אָבִ֖יהָ תֹּאכֵ֑ל וְכָל־זָ֖ר לֹא־יֹ֥אכַל בּֽוֹ׃וְאִ֕ישׁ כִּֽי־יֹאכַ֥ל קֹ֖דֶשׁ בִּשְׁגָגָ֑ה וְיָסַ֤ף חֲמִֽשִׁיתוֹ֙ עָלָ֔יו וְנָתַ֥ן לַכֹּהֵ֖ן אֶת־הַקֹּֽדֶשׁ׃וְלֹ֣א יְחַלְּל֔וּ אֶת־קָדְשֵׁ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֥ת אֲשֶׁר־יָרִ֖ימוּ לַיהוָֽה׃וְהִשִּׂ֤יאוּ אוֹתָם֙ עֲוֺ֣ן אַשְׁמָ֔ה בְּאָכְלָ֖ם אֶת־קָדְשֵׁיהֶ֑ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדְּשָֽׁם׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃דַּבֵּ֨ר אֶֽל־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל־בָּנָ֗יו וְאֶל֙ כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֣ישׁ אִישׁ֩ מִבֵּ֨ית יִשְׂרָאֵ֜ל וּמִן־הַגֵּ֣ר בְּיִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יַקְרִ֤יב קָרְבָּנוֹ֙ לְכָל־נִדְרֵיהֶם֙ וּלְכָל־נִדְבוֹתָ֔ם אֲשֶׁר־יַקְרִ֥יבוּ לַיהוָ֖ה לְעֹלָֽה׃לִֽרְצֹנְכֶ֑ם תָּמִ֣ים זָכָ֔ר בַּבָּקָ֕ר בַּכְּשָׂבִ֖ים וּבָֽעִזִּֽים׃כֹּ֛ל אֲשֶׁר־בּ֥וֹ מ֖וּם לֹ֣א תַקְרִ֑יבוּ כִּי־לֹ֥א לְרָצ֖וֹן יִהְיֶ֥ה לָכֶֽם׃וְאִ֗ישׁ כִּֽי־יַקְרִ֤יב זֶֽבַח־שְׁלָמִים֙ לַיהוָ֔ה לְפַלֵּא־נֶ֙דֶר֙ א֣וֹ לִנְדָבָ֔ה בַּבָּקָ֖ר א֣וֹ בַצֹּ֑אן תָּמִ֤ים יִֽהְיֶה֙ לְרָצ֔וֹן כָּל־מ֖וּם לֹ֥א יִהְיֶה־בּֽוֹ׃עַוֶּרֶת֩ א֨וֹ שָׁב֜וּר אוֹ־חָר֣וּץ אֽוֹ־יַבֶּ֗לֶת א֤וֹ גָרָב֙ א֣וֹ יַלֶּ֔פֶת לֹא־תַקְרִ֥יבוּ אֵ֖לֶּה לַיהוָ֑ה וְאִשֶּׁ֗ה לֹא־תִתְּנ֥וּ מֵהֶ֛ם עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ לַיהוָֽה׃וְשׁ֥וֹר וָשֶׂ֖ה שָׂר֣וּעַ וְקָל֑וּט נְדָבָה֙ תַּעֲשֶׂ֣ה אֹת֔וֹ וּלְנֵ֖דֶר לֹ֥א יֵרָצֶֽה׃וּמָע֤וּךְ וְכָתוּת֙ וְנָת֣וּק וְכָר֔וּת לֹ֥א תַקְרִ֖יבוּ לַֽיהוָ֑ה וּֽבְאַרְצְכֶ֖ם לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃וּמִיַּ֣ד בֶּן־נֵכָ֗ר לֹ֥א תַקְרִ֛יבוּ אֶת־לֶ֥חֶם אֱלֹהֵיכֶ֖ם מִכָּל־אֵ֑לֶּה כִּ֣י מָשְׁחָתָ֤ם בָּהֶם֙ מ֣וּם בָּ֔ם לֹ֥א יֵרָצ֖וּ לָכֶֽם׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃שׁ֣וֹר אוֹ־כֶ֤שֶׂב אוֹ־עֵז֙ כִּ֣י יִוָּלֵ֔ד וְהָיָ֛ה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים תַּ֣חַת אִמּ֑וֹ וּמִיּ֤וֹם הַשְּׁמִינִי֙ וָהָ֔לְאָה יֵרָצֶ֕ה לְקָרְבַּ֥ן אִשֶּׁ֖ה לַיהוָֽה׃וְשׁ֖וֹר אוֹ־שֶׂ֑ה אֹת֣וֹ וְאֶת־בְּנ֔וֹ לֹ֥א תִשְׁחֲט֖וּ בְּי֥וֹם אֶחָֽד׃וְכִֽי־תִזְבְּח֥וּ זֶֽבַח־תּוֹדָ֖ה לַיהוָ֑ה לִֽרְצֹנְכֶ֖ם תִּזְבָּֽחוּ׃בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ יֵאָכֵ֔ל לֹֽא־תוֹתִ֥ירוּ מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּ֑קֶר אֲנִ֖י יְהוָֽה׃וּשְׁמַרְתֶּם֙ מִצְוֺתַ֔י וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אֲנִ֖י יְהוָֽה׃וְלֹ֤א תְחַלְּלוּ֙ אֶת־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֔י וְנִ֨קְדַּשְׁתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם׃הַמּוֹצִ֤יא אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים אֲנִ֖י יְהוָֽה׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

יפרשו מן הקדשים בימי טומאתן. והוא מקרא קצר כאילו אמר וינזרו מקדשי בני ישראל בטומאתן דומיא דכל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל ליי' וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא ואולי סמך על וטומאתו דהכא וקצר בפסוק הראשון מלכתוב בימי טומאתן: וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי ולא יחללו את שם קדשי סרס המקרא ודרשהו אשר הם מקדישים לי לרבות קדשי כהנים עצמן. והרמב"ן ז"ל טען ואמר אם נפרש אשר הם מקדישים לי בכהנים עצמן אין צורך לסרוס הזה אבל יאמר הכתוב וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו בהם את שם קדשי ואשר הם מקדישים שלא יחללו את אשר אהרן ובניו עצמן מקדישים לי ובת"כ כך הוא נדרש וינזרו מקדשי בני ישראל על קדשי בנ"י חייבין משום פגול נותר וטמא ואין חייבים על קדשי' כותים משום פגול נותר וטמא קדשי בני ישראל אין לי אלא קדשי בני ישראל קדשי עצמן מניין ת"ל אשר הם מקדישים לי אני יי' לרבות את כלם ולא הוזכר שם שנסרס המקרא כלל עכ"ד. ודבריו תמוהים כי לולא הסרוס לא ידענו אם הוא דבק עם ולא יחללו או עם יי' הבא אחריו ויהיה פרושו וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי אבל אותם שהם עצמם מקדישים לי אני יי' להפרע מהם אבל לא בחלול ואע"פ שלא הוזכ' סרוס בזה בדברי רז"ל אין בכך כלום והנה הסמ"ג כתב פה כרש"י ז"ל וסרס המקרא ודרשהו: וכן מצינו שנאמרה אזהרת אכילת קדשי' בטומאה בלשון נגיעה בכל קדש לא תגע אזהרה לאוכל ולמדוה רז"ל מג"ש. טעו' נפל בספרי' וצריך להיות ולמדוה רבותי' מהיקשא שהרי לא מצינו בשום מקום שלמדו זה אלא מהיקשא דקדש ומקדש מה מקדש שיש בו נטילת נשמה אף קדש שיש בו נטילת נשמה כדתניא בפ' הערל ומייתי לה בפ' אלו הן הלוקין ובפרק כל הפסולין בכל קדש לא תגע אזהרה לאוכל אתה אומר לאוכל או אינו אלא לנוגע ת"ל בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא מקיש קדש למקדש מה מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה אף קדש דבר שיש בו נטילת נשמה ובנגיעה ליכא נטילת נשמה והא דאפקיה בלשון נגיעה לומר לך נגיעה כאכילה ופרש"י ז"ל נטילת נשמה הבא למקדש טמא הוא בכרת שנאמר ונכרתה כי את מקדש יי' טמא אף קדש דבר שיש בו נטילת נשמה דהיינו אכילה לגבי קדש בכרת וגבי תרומה במיתה דכתיב ומתו בו כי יחללוהו לומר לך נגיעה כאכילה האסור לאכול אסור ליגע וכן כתב בפסוק בכל קדש לא תגע אזהר' לאוכל כמו ששנויה ביבמות וביבמות לא למדו אלא מהיקשא אבל מה שלמדו רז"ל אזהרה לאוכל תרומה מגזרה שוה אינו אלא בערל כדתניא בפרק הערל נאמר תושב ושכיר בתרומה ונאמר תושב ושכיר בפסח מה תושב ושכיר האמור בפסח ערל אסור בו אף תושב ושכיר האמור בתרומה ערל אסור בה: ואי אפשר לומר שחייב על הנגיעה שהרי נאמר כרת על האכילה כו' ואם על הנגיעה חייב לא הוצרך לחייבו על אכילה. פירוש וליכא למימר נהי דאשכחן אזהרת אכילה בלשון נגיעה מכל מקום נראה לי לפרושי האי קריבה שהיא אכילה דילמא אין קריבה זו אלא כמשמעה משום דאי אפשר לומר שחייב הכתוב כרת על הנגיעה בה בטומאה שהרי נאמר כרת על האכילה בה בטומאה בפרש' צו ואם קריבה זו שחייב עליה כרת היא נגיעה לא היה צריך לחייב כרת באכילת' דק"ו הוא אם על הנגיעה חייב על האכילה החמור' לא כל שכן וליכא למימר דאפילו הכי אצטריך לכתוב גם האכילה משום דאין עונשין מן הדין דלא אמרינן אין עונשין מן הדין אלא בעונש דיני אדם אבל בעונש דיני שמים לא אי נמי האי ק"ו גלוי מילתא בעלמא הוא דלא גרע מנגיעה דאי אפשר לאכילה בלא נגיעה: וכן נדרש בתורת כהנים וכי יש נוגע חייב אם כן מת"ל יקרב משיכשר ליקרב כו'. פירוש ועוד נדרש בתורת כהנים שהקריבה הזו אכילה היא ולא נגיעה דתניא לפי שנאמר וינזרו מקדשי בני ישראל יכול יהו חייבין עליהם מיד אף על פי שלא הוכשר ליקרב ולא קדשי בכלי תלמוד לומר אשר יקרב אמר ר' אלעזר וכי יש נוגע חייב כלומר וכי אפשר לומר שאשר יקרב דהכא לשון נגיעה היא היכא אשכחן נוגע מחייב על זדונו כרת דלהוי הכא חייב חייב כרת במגעו אם כן כיון דהאי אשר יקרב לאו נגיעה היא אלא אכילה למה נאמר אשר יקרב עד שיוכשר ליקר' כיצד את שיש לו מתירין כגון חטאת ואשם ושלמים ומנחה לא מיחייב בהו משום טומא' עד שיקרבו מתיריהן שהן הקרבת התמידין וזריקת דמן כחטאת ואשם ושלמים והקרבת הקומץ במנחה שהן המתירין אותן באכילה ואת שאין להם מתירין כגון הקומץ והלבונה והאימורין והדם לא מיחייבי בהו משום טומאה עד שיוקדשו בכלי שהוא מכשירן לאכילה: ואם תאמר שלש כריתות בטומאת קדשים למה. פי' וא"ת מאחר שהקריבה הזו אכילה היא ולא נגיעה א"כ למה נשנת פרשה זו פה והלא כבר נאמרה בפרשת צו שתי פעמים והנפש אשר תאכל מזבח השלמי' אשר ליי' וטומאתו עליו וסמיך ליה נפש כי תגע בכל טמא כו' ובשניהם כתוב ונכרתה: וטומאתו עליו וטומאת האדם עליו וכנוי וטומאתו שב אל כל איש אשר יקרב דברישיה דקר' יכול בבש' הכתוב מדבר. פירוש על בשר הקדשי' וכנוי וטומאתו שב אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל הסמוך לו ונקט לשון אשר אע"פ שלא נזכר פה מפני שכבר הוזכר בשר בפרשת צו והנפש אשר תאכל בשר כו': וטומאתו של בשר עליו ובטהור שאכל את הטמא הכתוב מדבר על כרחך ממשמעו אתה למד במי שטומאתו פורח' ממנו הכתוב מדבר וזהו האדם שיש לו טהרה בטבילה. פירוש כנוי דטומאתו עליו סובל שישוב אל כל איש הכתוב למעלה כל איש אשר יקרב ופירו' והאי אשר יאכל בשר מהשלמים בעוד טומאתו עליו או שישוב אל הקדשים הסמוך לו כאילו אמר כל איש אשר יקרב מכל זרעכ' את בשר הקדשים שטומאתו עליו לפיכך אמרו בטומאת הגוף של כל איש הכתוב מדבר ולא בטומאת בשר הקדשים משום דמשמעות וטומאתו עליו הוא שעדיין טומאתו עליו ולא נטהר ממנה אלמא בטומאה פורח' ממנו הכתוב מדבר שהי' טומאת האדם דאי בטומאת בשר שאין טומאתו פורחת ממנו היה לו לכתוב והוא טמא אלא מדקאמר וטומאתו עליו משמע שטומאתו עדיין היא עליו ואי זו זו זו טומאת האדם וזהו אליבא דאחרים אבל לת"ק מג"ש דטומאתו טומאתו הוא דמפי' לה מה טומאתו עליו האמור בפרשת פרה בטומאת הגוף אף כאן בטומאת הגוף: בכל טמא נפש במי שנטמא במת. לא היה צריך לפרש זה אלא מפני שכתוב אחר זה או באדם אשר יטמא לו לפיכך פיר' פה במי שנטמא במת ויחוייב לפרש אותו במת עצמו אף על פי שמאמר אשר יטמא לו מורה על טמא מת לא במת עצמו: בכל שרץ אשר יטמא לו בשיעור הראוי לטמ' בכעדשה. כדתניא בת"כ אשר יטמא לו לרבות את השעורין דהיינו אם נגע בכזית מן המת או מן הנבלה ובכעדש' מן השרץ אסור לאכול בקדשי' דלא תימא דוקא הנונע במת כשהוא שלם ובנבלה כשהוא שלם ובשרץ כשהוא שלם אז אסור לאכול בקדשים אבל הנוגע בכזית מן המת או מן הנבלה ובכעדשה מן השרץ אף על פי שהוא טמא אינו אסור באכילת קדשים תלמוד לומר אשר יטמא לו אפילו כשיעור המטמא לו דהיינו בכזית מן המת או מן הנבלה ובכעדשה מן השרץ אם נגע בהן אסור לאכול קדשים ואם תאמר מהיכן למדו לומר זה אי מייתורא דקרא מדהוה ליה למכתב או איש אשר יגע בכל שרץ ותו לא וכתב אשר יטמא לו לרבות את השעורין דילמא לאו לשעור הוא דאתא אלא לומר לך באי זה שרץ אמרתי באחד משמונה שרצים האמורים בתורה שהם החולד והעכבר והצב והאנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת שהנוגע בהם במותם יטמא ולא בשאר שרצים יש לומר אי משום הא לא צריך קרא דמסתמא באותן שמנה שרצים קמיירי דאי בשאר שרצים למה הוא אסור באכילת קדשים הא לית בהו טומאה כל עיקר ועוד דבר הלמד מענינו היא במה הכתוב מדבר בטמא נפש ובטומאת שכבת זרע שהם טמאים אף שרץ בטמאים קמיירי: אשר יטמא לו בשעורו וזהו כזית. דאל"כ אשר יטמא לו למה לי מאו באד' לכל טומאתו שמעינ' ליה ועוד מדבר הלמד מעניינו כדלעיל אבל בת"כ דרשו אשר יטמא לרבות בועל נדה לו לרבות בולע נבלת עוף טהור משום דקשיא להו לפרושי אשר יטמא לו בשעורו דההוא מאשר יטמא לו דשרץ נפקא דמה לי נוגע בשעור כעדשה דשרץ מה לי נוגע בשעור כזית דמת וזהו שאמרו גבי אשר יטמא לו דשרץ לרבו' את השעורין את השעור לא נאמר אלא את השעורין לרבות כל השעורין לא שנא שעור כעדש' דשרץ ל"ש שעור כזית דמת ורש"י ז"ל מפני שלפי פשוטו של מקרא ראוי שיהי' פירוש אשר יטמא לו בתרא כפי' אשר יטמא לו קמא ברח מהדרש שדרשו בו בת"כ לרבות בועל נדה ובולע נבלת עוף ופיר' אותו בשעורו כדלעיל ולא חשש אם הוא מובן ממה שכתו' בשרץ כי הכתו' פעם יכתוב הרבוי על כל מין ומין ופעם יכתוב אותו על מין אחד בלבד וילמדו ממנו שאר המינים וכי האי גונא אמרו בפסחים בפר' כל שעה גבי בערב תאכלו מצות דמוקי לה רבי יהודה לטמא ושהיה בדר' רחוקה דסלקא דעתך אמינא הואיל ופסח לא אכיל מצה נמי לא אכיל קמשמע לן וקאמר ליה רבי שמעון טמא לא גרע מערל ובן נכר דכתיב בהו לא יאכל בו בו אינו אוכל אבל אוכל מצה ומרור ורבי יהודה כתיב בהאי וכתי' בהאי פירוש אף על גב דטמא ושהיה בדרך רחוקה מצי למילף מערל ובן נכר דלא גרע מינייהו אעפ"י כן נכתב בשניה' אבל בפרשת ויקרא עולה ויורד דכתי' ביה או כי יגע בטומא' אדם לכל טומאתו אשר יטמא בה פירש שם ואשר יטמא לרבות הנוגע בבועל נדה בה לרבות בולע נבלת עוף טהור מפני שאין שם חילוף פירושים באשר יטמא כדהכא: לכל טומאתו לרבות נוגע בזב וזבה נדה ויולדת. שאף על פי שאינם מטומאת מת דמיירי ביה קרא דאו באדם אשר יטמא לו מכל מקום הן בכלל לכל טומאתו שכל אלה טומאות אדם הן: נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה לענין הטומאה הזהיר כאן שאם אכל נבלת עוף טהור שאין לה טומאת מגע ומשא אלא טומאת אכילה בבית הבליעה אסור לאכול בקדשי'. פירו' לא שבא להזהיר על אכילתה אלא לענין הטומא' בא להזהיר ולומר שאם אכל נבלה הרי הוא טמא באכילתה ואסור לאכול קדשים ונבלה זו כרחך בנבלת עוף טהור קמיירי דאי בנבלת בהמה מאי טעמא כתב בה לא יאכל לטמאה בה דמשמע דוקא באכילה הוא מטמא בה ולא במגע ומשא והלא נבלת בהמה מטמאה במגע ומשא אלא על כרחך לומר שבנבלת עוף קמיירי שאינה מטמאה אלא באכילה ולא במגע ומשא כדנפקא לן ממיעוט בה שדרשו אין לה טומאה אלא מה שאמר בה דהיינו האכילה אבל לא טומאת מגע וטומאת משא וזהו מה שכיון רש"י ז"ל במה שאמר שאין לה טומאת מגע ומשא אלא טומאת אכילה כלומר שמכיון שתלה הכתוב את טומאתה באכילה דוקא שמע מיניה בנבלת עוף קמיירי שאין בה טומאת מגע ומשא אלא טומאת אכילה וא"ת למה לא הוכיח שבנבלת עוף קמיירי מדמטמאה באכילה דאלו נבלת בהמה אינה מטמאה באכילה כדנפקא לן ממיעוט בה שדרז"ל בה אתה מטמא באכילתה ולא בנבלת בהמה יש לומר משום דהך דרשא דבה אתה מטמא באכילתה ולא בנבלת בהמה אינו אלא אחר פירוש המקרא הזה הוא מדבר בנבלת עוף ולא בנבלת בהמה וזה אינו מתבאר אלא מאידך דרשא שדרשו בה אין לך אלא האמור בה שהוא טומאת אכילה אבל לא טומאת מגע וטומאת משא שמכאן משמע שבנבלת עוף קמיירי דאילו בהמה מטמאה במגע ובמש' ולפיכך כשרצה להוכיח שבנבלת עוף קמיירי לא הוכיח רק ממה שדרשו במיעוט בה אין לך אלא האמור בה ולא בטומאת מגע ומשא ולמדנו עוד שנבלת עוף זו בנבלת עוף טהור קמיירי מדכתיב בה טרפה דמשמע שיש במינו טרפה דאילו נבלת עוף טמא אין במינו טרפה ומה שאמר אלא טומאת אכילה בבית הבליעה ולא אמר אלא טומאת אכילה סתם הוא לאפוקי קודם הבליעה ואחר הבליעה שקודם הבליעה אף על פי שהיא בתוך פיו הרי הוא טהור כדתניא בתורת כהנים יכול תטמא בגדים בתוך הפה תלמוד לומר נפש אשר תאכל אבית נפש הוא מטמא ולא בתוך הפה ושאחר הבליעה אף על פי שעדיין היא בתוך מעיו שלא נתעכלה אינו מטמא בה כדתניא בתורת כהנים יכול תהא מטמאה בגדים בתוך המעים תלמוד לומר וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב וטהר ופירשו בגמרא בפרק בהמה המקשה מי לא עסקינן דאכל סמך לשקיעת החמה וקאמר רחמנא וטהר ופרש"י ז"ל מי לא עסקינן אפילו באוכל נבלה סמוך לשקיע' החמה דעדיין הוא במעיו ולא נתעכלה וקא מטהר ליה קרא בהערב שמשא אלמא מכיון שנבלעה בתוך המעים הרי היא כמעוכלת לענין לטמא וליכא למימר דטעמיה הוא משום דמגע בית הסתרים לא מטמא ותוכו של אדם בית הסתרים הוא דאם כן תטמאנו במשא כדאמרי' בפרק יוצא דופן נהי דטומאת בית הסתרים במגע לא מטמיא במשא מיהא מיטמיא אלא לאו שמע מינה בליעתה היא מעכבתה מלטמא ולא מפני שהיא בת הסתרים: ואחר יאכל מן הקדשי' נדרש ביבמו' בתרומ' שמות' לאוכלה בהערב שמש מן הקדשים ולא כל הקדשים. פי' האי דכתיב מן הקדשים דמשמע מקצתן ולא כלן בקדשי תרומה קמיירי דהא תלתא קראי כתיבי כתי' לא יאכל מן הקדשי' כי אם רחץ בשרו במי' הא רחץ טהו' וכתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים וכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה הא כיצד כאן למעשר כאן לתרומה כאן לקדשים פירוש האי דכתיב אם רחץ בשרו במים דמשמע דבטבילה לחודה טהור למעשר קמיירי דכתיב ביה נפש אי זהו דבר ששוה בכל נפש הוי אומר זה מעשר נשארו שני מקראות חד לתרומ' והוא מה שכתוב בו ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים דמשמע דבעי הערב שמש וחד לקדשים והוא מה שכתוב בו וכפר עליה הכהן וטהרה דמשמע דכל עוד שלא הביא כפרתו אינו אוכל וליכא למימר אימא איפכא דקרא דכתיב ביה ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים מיירי בקדשים וקרא דכתיב ביה וכפר עליה הכהן וטהרה מיירי בתרומה דמדכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה מכלל שהיא טמאה כל עוד שלא הביאה כפרתה ואס"ד דקרא דשרי למיכל מאורתא בקדשים קמיירי קרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל אלא שמע מינה קרא דובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים בתרומה קמיירי ואם תאמר אי בתרומה קמיירי למה לי תיפוק לי מקרא דבכל קדש לא תגע עד מלאת ימי טהרה דאוקימנא בתרומה קמיירי ואזהרה לאכול היא כדלעיל כבר תרצו בפרק הערל תלת' קראי בתרומה למה לי צריכי דאי מעד אשר יטהר דכתיב לעיל מיניה איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב ודרשו רז"ל אי זהו דבר ששוה בזרעו של אהרן בזכרים ובנקבות הוי אומר זו תרומה לא הוה ידענא במאי אי בטבילה או בהערב שמש כתב רחמנא ובא השמש וטהר ואי כתב ובא השמש ה"א דלאו בר כפרה אבל דבר כפרה אימא עד דמייתי כפר' כתב רחמנא עד מלאת: ושמרו את משמרתי מלאכול תרומה בטומאת הגוף. דאדלעיל מיניה קאי דמיירי בתרומה ובא להזהיר לבית דין שיזהירום על כך וזהו ששנו בתורת כהנים ושמרו את משמרתי להזהיר בית דין על כך פי' להפריש את הכהנים שלא יאכלו תרומה כשהן טמאין: ומתו בו למדנו שהוא במיתה בידי שמים. כדתניא בפרק אלו הן הנשרפין אלו שהן במיתה האוכל את הטבל וכהן טמא שאכל תרומה וזר שאכל תרומה כו' שנאמר ומתו בו כי יחללוהו ויש לתמוה מהיכן למדו שהיא במיתה בידי שמים והלא קיימא לן כל מית' האמורה סתם אינה אלא חנק וליכא למימר דלא אמרינן הכי אלא היכא דכתיב יומת לשון הופעל דמשמע על ידי אחרים אבל הכא דכתיב ומתו שהוא מן הקל אינו אלא בידי שמים דהוי דומיא דמיתה טבעית דכתיב ביה וימת שהוא מן הקל דהא בפרק אלו הן הנחנקין שנו שלשה מיתתן בידי שמים ושלשה מיתתן בידי אדם המתנבא מה שלא שמע ומה שלא נאמר לו והמתנבא בשם עבודת כוכבים מיתתן בידי אדם הכובש נבואתו והמותר על דברי נביא ונביא שעבר על דברי עצמו מיתתן בידי שמים ואמרו בגמרא מה"מ אמר רב יהודה דאמר קרא אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי זה המתנבא מה שלא שמע את אשר לא צויתיו לדבר הא לחבירו צויתיו זה המתנבא מה שלא נאמר לו ואשר ידבר בשם אלהים אחרים זה המתנבא בשם עבודת כוכבים וכתיב ומת הנבי' ההוא וכל מית' האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק אבל הסמ"ג כתב במצות לא תעשה במצוה ש"ט שלא יעבוד זר במקדש שנאמר וזר לא יקרב אליכם והזר הקרב יומת ואפילו עבד בטהרה יומת בידי שמים ונתן הטעם בזה שלא מצינו מיתת בית דין בקדש ומקדש הרי שאפילו במקום שנאמר בו יומת דמשמע על ידי אחרים שהוא מיתת בית דין אפילו הכי אמרו שהוא מיתה בידי שמים מאחר שהוא מענין קדש ומקדש ולא מצינו מיתת בית דין בקדש ומקדש כל שכן הכא אבל לא ידעתי מי הגיד לו שלא מצינו מיתת בית דין בקדש ומקדש דילמא כל הני מיתות דכתיבי סתמא בקדש ומקדש אינן אלא בחנק וצ"ע וי"מ בסת' מיתה בחנק אינה אלא בלשון יומת דמשמע ע"י אדם והא דכתיב ומת הנביא ההוא ופירשו אותו בחנק הוא מדכתיב אחר כך אנכי אדרוש מעמו אך הנביא כו' ומת הנביא ההוא דמלת אך מורה שאין מיתתו של זה כמיתתו דלעיל ועוד מדשני קרא בלישניה דלעיל מיניה כתוב אנכי אדרוש מעמו ודרז"ל בפרק אלו הן הנחנקין אנכי אדרוש מעמו בידי שמים ואחריו כתיב אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר כו' ומת הנביא ההוא שמע מינה דבמית' בידי אדם קמיירי ופירוש משובש הוא דהא בגמרא אמרו בהדיא ומת הנביא ההוא כל מיתה האמורה בתורה סתם אינו אלא חנק אלמא מסתם מיתה הוא דדרשי לה ולא ממלת אך או מדשני קרא בלישניה: תושב כהן ושכיר תושבו של כהן ושכירו. לא תושב שהוא כהן וכן שכיר דאטו מפני שנהיה תושב או שכיר שהוא קנוי קניין עולם או קנוי קנין שנים הפסיד כהונתו שלא יאכל קדש אלא בתושבו של כהן ושכירו קמיירי שהוא העבד העברי הקנוי לו קנין עולם דהיינו עד היובל או הקנוי לו קנין שנים דהיינו עד שש שאינו אוכל בתרומה ואע"פ שכל מקנת כספו של כהן אוכלים בתרומה כדכתיב בתריה וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו ה"מ מי שגופו קנוי אבל עבד עברי בא הכתוב ולמדך כאן שאין גופו קנוי לאדניו לאכול וא"ת לכתוב רחמנא תושב וליתי שכיר מיניה בק"ו ומה תושב שהוא קנוי קניין עולם אינו אוכל בתרומה שכיר שאינו קנוי אלא קנין שנים לא כל שכן כבר תרצו זה בתורת כהנים ומייתי לה בפרק קמא דקדושין אילו כן הייתי אומר תושב זה קנוי קניין שנים אבל קנוי קנין עולם אוכל בא שכיר ולמד על תושב שאף על פי שקנוי קנין עולם אינו אוכל דעל כרחך חד מנייהו לקנוי קנין עולם הוא דאתא ומאחר שנכתבו שניהם משמעות דקנוי קנין עולם מתושב אתיא שהוא מיושב אצלו יותר מן הקנוי לשש שנים: לאיש זר ללוי ולישראל. שהם זרים מן הכהונה ולא לממזר בלבד שהוא זר מקהל כל ישראל כדתניא בתירת כהנים ובת כהן כי תהיה לאיש זר אין לי אלא לממזר מניין אפילו ללוי אפילו לישראל תלמוד לומר לאיש זר לאיש רבויא הוא לרבות לוי וישראל שאף הם פסלוה מלאכול מתרומתו של אביה אף על פי שאין ביאת' פוסלים אותה לכהונה כמו הממזר: ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה מן האיש הזר. הנזכר לעיל לא כל אלמנה וגרושה שאם היתה אלמנת כהן הרי היא כמו שהיתה מתחלה בין יש לה זרע בין אין לה זרע: וזרע אין לה ממנו. כדתנן בפרק יש מותרות מת ולה הימנו בן לא תאכל בתרומה אף על פי שיש לה זרע מאחר הרי היא כאילו אין לה זרע כל עיקר ואוכלת מתרומת אביה כבתחלה: ושבח הא אם יש לה זרע ממנו אסורה בתרומה. שמכלל הין אתה שומע לאו והוצרך לפרש פה מפני שאין כונת התורה אלא להודיע האסור לא להודיע ההתר המובן מן המקרא וכאילו אמר ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה ולה זרע ממנו לא תאכל בתרומה וא"ת למה לי למכתב אלמנה וגרושה לכתוב רחמנא גרושה ותיתי אלמנה מינה בק"ו ומה גרוש' שהיא אסורה לכהן הדיוט חוזרת אלמנה שהיא מותרת לכהן הדיוט לא כל שכן כבר תרצו בתורת כהנים אילו כן הייתי אומר גרושה שאין לה זרע חוזרת שיש לה זרע לא אבל אלמנה בין יש לה זרע בין אין לה זרע חוזר' תלמוד לומר אלמנה וזרע אין לה ואלו נאמר אלמנה ולא נאמר גרושה הייתי אומר אלמנה שאין לה זרע חוזרת אבל גרושה אפילו אין לה זרע אינה חוזרת תלמוד לומר גרושה וזרע אין לה נכתבה האלמנה להחמיר עליה ונכתבה הגרושה להקל עליה: כל זמן שהזרע קיים. אבל לאחר מיתתו אף על פי שבשעת מיתת בעלה שהיה בנה קיים אינה חוזרת כדדייקינן לעיל הא אם יש לה זרע אסורה בתרומה מכל מקום אם מת בנה אחר כך חוזרת לבית אביה לאכול בתרומה כאילו לא היה לה זרע בשעת מיתת בעלה כדכתיב וזרע אין לה והרי אין לה ואף על פי שלענין ייבום נמי כתיב ובין אין לו ואפילו הכי עשה המתים כחיים שאם מת בעלה ואחר כך מת בנה הרי הוא כחי ואינה חוזרת להזקק שאני התם דאיכא משום דרכיה דרכי נועם שזו שהיה לה בן לא נזקקה וניסת לשוק ואח"כ מת וא"ת תחלוץ הרי היא מתגנה על בעלה הלכך עכ"ל ובן אין לו בשע' מיתה קאמר והרי היה לו אבל לעניין תרומה לא עשה המתים כחיים אלא אם מת בנה אחר כך הרי היא חוזרת לבית אביה כבתחלה ואוכלת בתרומה מדכתיב וזרע אין לה והרי אין לה כך מפורש בפרק יש מותרות: כי יאכל קדש תרומה. כדתניא בתורת כהנים קדש מה קדש האמור להלן בקדשי הגבול הכתוב מדבר אף קדש האמור כאן בקדשי הגבול הכתוב מדבר פירוש מה קדש האמור להלן דכתיב בערתי הקדש מן הבית בקדשי הגבול דהיינו תרומה ותרומת מעשר אף כאן בקדשי גבול אבל גבי וכל זר לא יאכל קדש תושב ושכיר לא יאכל קדש מובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים שדרשו ביבמות שבתרומה הכתוב מדבר וכתיב בתריה ושמרו את משמרתי ומתו בו כי יחללוהו וסמיך ליה וכל זר לא יאכל קדש וסמיך ליה תושב ושכיר לא יאכל קדש פירשו שבתרומה הם אמורים שכל הענין בה מדברת ולמדך שאין גופו קנוי לאדוניו לאכול בתרומתו כמו העבד הכנעני שגופו קנוי לו וכתיב בהו הם יאכלו בלחמו ולחמו אינו אלא בקדשי גבול דאילו קדשי מזבח לא מיקרי לחמו דמשלחן גבוה קא זכו אבל הכא באיש כי יאכל קדש שהיא פרשה בפני עצמה לא ידענו באיזה קדש מדבר אם בקדשי גבול אם בקדשי מזבח וילפי לה מגזרה שוה דקדש קדש כדלעיל וה"ה דמצו למדרש זה מסמיכות הפרשיות וכל שכן שיש בו וי"ו ואיש וי"ו מוסף לענין ראשון אלא דגזרה שוה עדיפא להו משום דגמרא גמירי לה כמו שאמרו בשלהי ראש השנה מעיקרא מייתי לה מהקשא השתא דשמעינן להו גזרה שוה הקשא לא צריך זהו הנראה מדברי רש"י ז"ל שכתב גבי וכל זר לא יאכל קדש בתרומה הכתוב מדבר שכל הענין דבר בה ואלו גבי ואיש כי יאכל קדש לא כתב רק כי יאכל קדש תרומה אבל בתורת כהנים פי' שני המקראות הללו מגזרה שוה דקדש קדש וצ"ע: ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיות קדש שאינו פורע לו מעות אלא פירות של חולין והן נעשין תרומ'. בתורת כהנים אליבא דרבי אליעזר דאמר משלמין ממין על שאינו מינו מאי ונתן לכהן את הקדש הראוי להיות קדש ולא כת"ק דאמר ונתן לכהן מההוא קדש דאכל דהיינו מאותו המין גופיה ולא ממין על שאינו מינו ומה שלא דרשו אותו על הקרן משום דמעליו דכתיב ביה ויסף חמשיתו עליו שמעינן דעל הקרן קמיירי כאילו אמר שיתן הקרן ויוסיף עליו גם החומש ומה ת"ל ונתן לכהן את הקדש עכ"ל שלא בא אלא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה: ולא יחללו וגו' להאכילם לזרים והשיאו אותם את עצמם יטענו עון באכלם את קדשיהם שהובדלו לשם תרומה וקדשו ונאסרו עליהן וא"ת במיכלהון בסואבא שלא לצורך תרגמו כן. פי' נראה שדעת המתרגם היה שלא יחללו מוסב למעלה אל וינזרו מקדשי בני ישראל כלומר יזהרו בהם שלא יחללום וישיאו את עצמם עון בשיאכלו' בטומאה ולפיכך כתב ואין צורך כי כבר אפשר שיפורש ולא יחללו על עניינו שלא יאכילו' לזרים. והרמב"ן ז"ל טען ואמר ולא הבינותי דעתו כי יראה מדבריו שזה הלאו הוא אזהרה לכהנים שלא יאכילו תרומה לזרים ואם כן ראוי שנפרש שיהיה והשיאו אותם כנוי לישראל שיטעינו הכהנים את ישראל עון אשמה כאשר יאכלו הקדשים ולמה הוצרך רבי ישמעאל לדרשו בעצמם ועוד שלא הוזכר זה הלאו בגמרא אבל הוא אסור לעשות כן כבשאר כל האסורין עכ"ד. ונ"ל שמה שטען ואם כך ראוי שנפרש שיהיה והשיאו אותם כנוי לישראל ולמה הוצרך רבי ישמעאל לדרשו בעצמה אינו טענה כי יש לומר שלא מהכרח הכתוב הוכרח לדרשו כן כי מצד הכתוב אפשר לדרוש מלת אותם כנוי לישראל ויהיה פירושו שאם יאכילו אותם לזרים יטעינו הכהנים על הזרים עון אשמה גם אפשר לפרש מלת אותם על עצמם ויהיה פירושו שאם יאכילו אותם לזרים יטענו הכהנים עון אשמה אך קבלה היתה בידי רבי ישמעאל שאם יאכילו תרומה לזרים יטענו הכהנים עון אשמה ולפיכך חייב מזה שפירוש אותם האמור פה בעצמם וכיוצא בזה גבי ויקבור אותו בגיא קבלה היתה בידו שהוא בעצמו קבר את עצמו ולפיכך חייב מזה שפירוש אותו עצמו ולא שפירוש אותו מורה על הפעול כי אז יהיה ויקבור אותו הקדוש ברוך הוא הנזכר למעלה וזהו הפך קבלתו שאם לא תאמר שמצד קבלתו אמר זה תקשה ליה להרמב"ן עצמו שפירש ולא יחלל אזהרה לזרים שלא יאכלו תרומה מי הכריחו לרבי ישמעאל לפרש כן עד שיחוייב לפרש והשיאו אותם בעצמם והלא כבר היה אפשר לו לפרש ולא יחללו אזהרה לכהנים שלא יאכילו תרומתם לזרים שאם יאכילום יעעינו עליהם עון אשמה שזה הנראה יותר לפי פשוטו של מקרא שאם כפירושו שהוא אזהרה לזרים ולא יחללו את קדשיה' מיבעי ליה כי מאת קדשי בני ישראל משמע הקדשים שהקדישו בני ישראל ונתנום לכהנים וכן גבי ויקבור אותו מי הכריחו לפרש מלת איתו עצמו יותר נכון היה שיפרש אותו כמשמעו על הפעול ויהיה ויקבור הקדוש ברוך הוא הנזכר למעלה וכמוהו רבים ועוד שחוץ מקבלתו הוא מוכרח גם כן שיפורש כן שאם נפרש אותם כנוי לבני ישראל שאז יהיה פירושו שיטעינו הכהנים את ישראל עון אשמה ממה נפשך קשיא שאם פירוש עון אשמה הוא בידי שמים הרי כבר אמור וכל זר לא יאכל קדש וסמיך ליה ומתו בו כי יחללוהו ומשם למדו רז"ל שזר שאכל תרומה חייב מיתה בידי שמים ואם פירוש עון אשמה הוא כמשמעו לא חיוב מיתה לא היה צריך לזה שמאחר שהם חייבים מיתה בידי שמים יש בהן עון אשמה שאם לא היה בהם עון אשמה לא היו חייבים מיתה ומה שטען עוד שלא הוזכר זה הלאו בגמרא לא ידעתי מהיכן הוציא מדברי רש"י ז"ל שהיא אזהרה עד שטען עליו דילמא רש"י ז"ל לא פירש זה אלא שלילה והוא דבק עם מה שלמעלה ממנו שכאשר יאכל זר מן התרומה בשגגה צריך לקונסו לפרוע הקרן והחומש כדי שלא יחללו הכהנים את תרומתם להאכילם לזרים ויטענו הכהנים בזה עון אשמה כי הזרים מפני פחדם מן הקנס יהיו נמנעים מלאכלה: נדריהם הרי עלי נדבותם הרי זו. בריש מסכת חולין ופרש"י ז"ל דהיכא דאמר הרי זו אם מתה או נגנבה אינו חייב באחריות' אבל כשאמר הרי עלי אם מתה או נגנבה חייב באחריות': לרצונכם הביאו דבר הראוי לרצו' אתכם לפני שיהא לכם לרצון ואי זהו הראוי לרצון תמים זכר. והוא מקרא קצר כאילו אמר איש איש אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם וגו' אשר יקריבו ליי' לעולה להיות לרצונכם יהיה תמים זכר וגו': עורת שם דבר של מום עורון בלשון נקבה. פי' אין עורת תואר לנקבה שהרי כל הענין הזה בלשון זכר הוא רק הוא שם דבר כמו עורון אלא ששם עורון הוא בלשון זכר ושם עורת הוא בלשון נקבה על משקל מצבת כמו צדקה וצדק אבל החכם רבי אברהם פירש שהוא שם תאר לעין כאילו אמר מי שעינו עורת: או שבור שלא יהיה שבור. אמר זה מפני שכשהמום שם דבר כמו עורון נופל עליו לשון לא יהא בו וכשהמום שם תאר אינו נופל עליו רק לשון לא יהיה ולכן בעורת שהוא שם דבר אמר לא יהא בו מום של עורת ובשבור שהוא שם תאר הוכרח לשנות ולומר לא יהיה במקום לא יהיה בו כאילו אמר לא יהיה בו עורת או לא יהיה שבור: חרוץ ריס של עין שנסדק או שנפגם שפתו שנסדק' או שנפגמ'. כי פי' חרוץ חתוך או כרות כמו בחריצות הברזל ומפני שהסדיק' והפגימ' שהם מענין חתוך וכריתה יתכן שיהיה בריס העין או בשפתו אמרו רז"ל חרוץ ריס של עין שנסדק או שנפגם שפתו שנסדקה או שנפגמה: גרב מין חזזית וכן ילפת כמו וילפת שמשון שאחוזה בו עד יום המיתה שאין לה רפואה. כבר כתב רש"י ז"ל במומי הכהנים שנכתב שם או גרב או ילפת שגרב וילפת מיני שחין הם גרב זה החרס כו' ושם הארכתי בפירושו: לא תקריבו ג' פעמים להזהיר על הקדשן ועל שחיטתן ועל זריקת דמן. הא מילתא לא אתיא כרבי יוסי בר יהודה דדריש מלא תקריבו השלישי להזהיר על קבלת דמן ואמר לא תקריבו השלישי למה נאמר אי משום בל תקדיש הרי כבר אמור אי משום בל תשחט הרי כבר אמור אי משום בל תזרוק את הדם הרי כבר אמור אי משום בל תקטיר את החלבים הרי כבר אמור אי משום בל תקטיר מקצת החלבים הרי כבר אמור הא אינו אומר כאן לא תקריבו אלא משום בל תקבל את הדם אלא לת"ק דמפיק לזריקת דמים מלא תקריבו הג' דההיא דעל המזבח הקשו אותה בפרק קמא דתרומה ואמרו אורחיה דמקרא דמשתעי הכי והסמ"ג נתעורר בזה ואמר ורש"י ז"ל פירש ואמר בפירו' החומש ג' לא תקריבו כתובים בפרשה להזהיר על הקדשן ושחיטתן וזריקת דמן ובת"כ דורש זריקת הדם מעל המזבח ובתמורה מקשה לה ואומר כי על המזבח אורחיה הוא ולא בא לזריקת דם וזריקת הדם מלא תקריבו הג' הוא דמפיק לה: שרוע אבר גדול מחברו. כי פירוש שרוע עודף מגזרת קצר המצע מהשתרע וזהו שדרשו רז"ל בת"כ שרוע זה שנשמטה ירכו שנמשך רגלו למטה והוא עודף: וקלוט פרסותיו קלוטות. פי' שפרסת רגלו דומה לשל סוס ולשל חמור: נדבה תעשה אותו לבדק הבית. משום דהוי קדושת דמים שנמסרו דמיו לצורך הבית: ולנדר לא ירצה למזבח. בת"כ אי זהו הקדש בא לרצות הוי אומר זה הקדש מזבח א"ת למה כנה הכתוב לקדשי בדק הבית בשם נדבה ולקדשי מזבח בשם נדר והלא בכל אחד מהם נופל נדבה ונדר דבקדשי בדק הבית אם אמר יהא זה לבדק הבית דהוי נדבה או אם אמר הרי עלי להכין כך וכך לבדק הבית דהוי נדר שניהם מותרין אע"פ שהן בעלי מומים מפני שהן קדושת דמים שנמכרין ודמיהן לצורך הבית ובקדשי מזבח נמי בין אם אמר הרי זו עולה בין אם אמר הרי עלי עולה שהאח' מהם נדר והאח' נדבה שניהם אסורין מפני שאין בעלי מומין קרבין למזבח כבר תרץ הרמב"ן ז"ל כי בעבור שרוב הנדבות לבדק הבית כמו שאמר במשכן כל נדיב לב הביאו ובמקדש ביושר לב התנדבתי והרבה מקראות כמו אלה והטעם מפני שאין בענין בדק הבית חיוב רק נדבת נפש לפיכך כל מקום שיזכיר נדבה סתם היא לבדק הבית עד שיפרש בו לעולה או לזבח שלמים והנדר יאמר סתם בקדשי המזבח נדרי ליי' אשלם עלי אלהים נדריך אשלם ונכון הוא אבל זהו דבר תימא היכי פרש"י ז"ל נדבה לבדק הבית ולנדר למזבח דמשמע לבדק הבית דוקא בדרך נדבה ולא בדרך נדר ולמזבח דוקא בדרך נדר ולא בדרך נדבה והלא בת"כ ובפרק קמא דתמורה שנו נדבה תעשה אותו לבדק הבית מניין אף לנדר תלמוד לומר ולנדר לא ירצה אלו קדשי מזבח אין לי אלא נדר למזבח נדבה מניין תלמוד לומר נדבה ולנדר לא ירצה רבי אומר ממקומו הוא מוכרע ולנדר לא ירצה אי זה קדש מרצה זה קדש מזבח דכתיב ונרצה לו לכפר עליו ומפר' בגמרא מאי בינייהו נסכים א"ב ת"ק סבר אפילו הקדישו לדמי נסכים מחייב ורבי סבר להרצאת גופו הוא דלקי אבל לדמי נסכי' פטור ופרש"י ז"ל תלמוד לומר ולנדר והכי נדרש נדבה תעשה אותו ולנדר כלומר וכן לנדר אין לי אלא נדר למזבח דנדר סמיך ללא ירצה ושמעינן מינ' אי נדר ואמר הרי עלי עולה לא יביא בעלת מום נדבה מניין שאין רשאין לומר על בעלת מום הרי הן למזבח ת"ל נדבה ולנדר לא ירצה והכי נדרש נדבה אשר תעשה אותו או נדר לא ירצה הרי לך בהדיא שאין הנדבה בלבד לבדק הבית והנדר בלבד למזבח אלא שניהם לזו ושניהם לזו כאילו אמר נדבה תעשה אותו וכן נדר לבדק הבית ונדבה וכן נדר לא ירצה למזבח שבזה הכל מודים ולא פליגי ת"ק ורבי אלא בנסכים ת"ק סבר אפי' לדמי נסכים מחייב דנסכים נמי מיקרבי לגבי מזבח ורבי סבר פטור דהאי לא ירצה בהרצאת גופו כתיב אבל לנסכים פטור ואם כן רש"י ז"ל שפיר' נדבה דוקא לבדק הבית ונדר דוקא למזבח דלא כמאן ושמא יש לומר שמפני שהוא רחוק מפשוטו של מקרא לדרוש שניהם לבדק הבי' ושניהם למזבח פי' האחד לבדק הבית והאחד למזבח ומהתימה על הרמב"ן ז"ל היאך תקן המקרא על דעת רש"י ז"ל ולא טען עליו כמנהגו לומר שאין זה ע"פ מדרש רבינו ז"ל או שמא י"ל דרש"י ז"ל לא כיון באמרו נדבה לבדק הבית ולנדר למזבח אלא להורות שנדבה תעשה מיירי לבדק הבית ולנדר לא ירצה מיירי למזבח שזהו אליבא דכ"ע כאילו אמר נדבה לבדק הבית תעשה אותו ולנדר למזבח לא ירצה ואין לעשותו אבל אם יעשה דרך נדר לבדק הבית או דרך נדבה למזבח בזה לא דבר רש"י ז"ל: ובארצכם לא תעשו דבר זה לסרס שום בהמה וחיה. לא שלא תקריבו בארצכם מעוך וכתות שהרי אין הקרבה בחוצה לארץ אלא מאי לא תעשו הסרוס לבד הוא דקאמר: שאי אפשר לומר לא נצטוו על הסרוס אלא בארץ שהרי סרוס חובת הגוף הוא כו'. פי' שאי אפשר לומר שפירוש ובארצכם לא תעשו הוא שלא ינהגו באיסור הסרוס אלא בארץ ולא בחוצה לארץ אבל לא לרבות כל שבארצכם דהיינו אף הטמאה שהרי הסרוס חובת הגוף הוא ואינה תלויה בארץ ותנן בפרק קמא דקדושין כל מצוה שאינה תלויה בארץ נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ הלכך עכ"ל לא בא ובארצכ' לא תעשו אלא לרבות אפילו בהמה טמאה: ומיד בן נכר כותי שהבי' קרבן ביד כהן להקריבו לשמי' לא תקריבו לי בעל מום. פי' דוקא לקרבן יחיד שהביאו הכותי לכהן להקריבו לגבוה אז לא יקבלו בעל מום והוא מותר אם הוא תמים כדכתיב איש מבית ישראל ומן הגר הגר בישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם וגו' ותניא בתורת כהנים ומייתי לה בפרק קמא דחולין לרבות הכותים שנודרין נדרים ונדבות כישראל שכמו שהישראל אינו מביא אלא תמים כן הכותי אינו מביא אלא תמים אבל קרבן צבור אפילו תמים אין מקבלין מהם אף על פי שמסרו הכותי לצבור כדתניא בתורת כהנים ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכאן שאין מקבלין שקלים מן הכותים לקנות בהן תמידין אין לי אלא תמידין שנקראו לחמו שנאמר את קרבני לחמי לאישי מניין לרבות שאר קרבנות צבור תלמוד לומר מכל אלה כלומר תמימין ובעלי מומין שנזכרו למעלה והא דקתני מכאן שאין מקבלין שקלים מן הכותים משום דקרבנות צבור של כל השנה משקלי ישראל שבכל שנה ושנה היו נלקחים ולפיכך אמרו אין מקבלין שקלים מן הכותים לצרופינהו בהדי שקלי ישראל לאקריבו מינייהו קרבנות צבור וקשה מכיון דכותי שהביא קרבן בעל מום ביד כהן להקריבו לשמים אין מקריבין אותו ואם היה תמים מקריבין אותו מיירי בקרבן יחיד היכי מפיק ליה מקר' דומיד בן נכר שדרשו אותו בת"כ לקרבן צבור ואמרו ומיד בן נכר כו' מכאן שאין מקבלין מן הכותים שקלים לקנות בהן תמידין ומוספין ועוד היה לו לרש"י ז"ל להביא זה שאמר כאן כותי שהביא קרבן כו' דמיירי בקרבן יחיד בכסו' איש איש שדרשוהו רז"ל לרבות הכותים שנודרין נדרים ונדבות כישראל כו' לא בפסוק ומיד בן נכר דמיירי בקרבן צבור ועוד הא דקאמר לא תקריבו לי בעל מום והביאו מזה הפסו' של ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה משמע שהוא סובר שפירוש מכל אלה מכל בעלי מומין דלעיל ואלו בתורת כהנים אמרו מניין שאין מקבלים שקלים מן הכותי תלמוד לומר ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה משמע שפירוש מכל אלה בין תמימים בין בעלי מומין במשמע דאם לא כן איך למדו מכאן שאין מקבלין שקלים מן הכותי והלא אין קונין מהשקלים אלא תמימים בלבד שהם ראויים לקרבן אלא עכ"ל שהם סוברים שפירוש מכל אלה מכל האמורין למעלה בין תמימים דכתיב לעיל לרצונכם תמים זכר בבקר בכשבי' ובעזים בין בעלי מומין דכתיב לעיל מיניה כל אשר בו מום לא תקריבו כי לא לרצון יהיה לכם וצ"ע: לא ירצו לכם לכפר עליכם. דמלא ירצו משמע שהם אינם מקובלים לשם ואינו נופל לומר לכם אם לא שיוסיף מלת לכפר גם שינה מלת לכם וכתב עליכם כי אם מלת כפרה אינה נופלת רק לשון על כמו ונרצ' לו לכפר עליו: אותו ואת בנו נוהג בנקב' שאסור לשחוט האם והבן או הבת ואינו נוהג בזכרי' ומות' לשחוט האב והבן. בתורת כהנים ומייתי לה בפרק אותו ואת בנו אליבא דרבנן דאמרי חייב כאן וחייב באם על הבנים מה כשחייב באם על הבנים בשלוח הקן בנקבות ולא בזכרים דכתיב והאם רובצ' ולא האב רובץ אף כשחייב כאן בנקבות ולא בזכרים וא"ת מה לאם על הבנים שכן לא עשה בה מזומן כשאין מזומן דתניא יקרא פרט למזומן תאמר באותו ואת בנו שעשה בו מזומן כשאינו מזומן והואיל וחמור הוא ינהוג בשניהם כבר תרצו בברייתא ת"ל אותו אחד ולא שנים פי' בא' מהם נוהג ולא בשניהם ומעתה שאי אפשר לומר בשניהם הוא אלא או בזכרים או בנקבות תו ליכא למפרך תאמר באותו ואת בנו שעש' בו מזומן כשאינו מזומן לפיכ' ינהוג בזכרים ולא בנקבות דמאי חומרא היא זו לומר כן מה לי זכרים מה לי נקבות הלכך שפיר מצינן למילף מאם על הבנים מה כשחייב באם על הבנים בנקבות ולא בזכרים אף כשחייב באותו ואת בנו בנקבות ולא בזכרים ועוד מדכתיב בנו משמע שנראה לו כבן שכרוך ודבוק לו תמיד לילך אחריו ודרך הולד להיות כרוך אחרי האם יצא זכר באין בנו כרו' אחריו והאי דכתיב בלשון זכר אשור או שה דלעיל מיניה קאי שגם הנקבה נקראת שור או שה וכן תרגם אנקלוס ותורתא או שיתא ואלו גבי ושור ושה שרוע וקלוט תרגם ותור או אימר והא דקאמר אסור לשחוט את האם והבן או הבת והכתוב לא אמר אלא בנו כתב הסמ"ג בנו לאו דוקא דה"ה בתו וכן פרש"י ז"ל בפרק אותו ואת בנו גבי תיש הבא על הצביה וילדה בת ובת ילדה בן האי בן לאו דוקא דה"ה לבת ועל כרחנו לומר כן דהא תנן שחטה ואת בתה ואת בת בתה סופג שמונים אלמא בנו לאו דוקא דה"ה בתו אבל לא ידעתי מהיכן למדו לומר כן ושמא י"ל דמההיא ילפותא דילפי רבנן משלוח הקן לענין שלא חייב כאן אלא על הנקבות מינה גופה ילפי לענין בנו לאו דוקא אלא הה"נ בתו דמה להלן ואת הבנים תקח לך לאו דוקא הבנים אלא ה"ה הבנות דהא לא גרעי מבצים אי נמי מדכתיב על האפרוחים או על הבצים ואפרוחים כולל זכרי' ונקבות אף כאן לאו דוקא בנו אלא ה"ה בתו: אותו ואת בנו אף בנו ואותו במשמע. פי' אף אם שחט תחלה את הבן ואחר כך את האם חייב וא"ת מנ"ל הא דילמ' אותו ואת בנו אמר רחמנא ולא בנו ואותו כבר תרצו בתורת כהנים ומייתי לה בפרק אותו ואת בנו אין לי אלא אותו ואת בנו אותו ואת אמו מנין כשהוא אומר לא תשחטו הרי כאן שני' הא כיצד אחד השוחט את הפרה ואחד השוחט את אמה ואחד השוחט את בתה שנים האחרונים חייבים ופרש"י ז"ל הרי כאן שנים הזהיר את שניהם בין השוחט את האם בין השוחט את הבת ולא משכחת לה שנים עוברים אלא בג' בהמות הא כיצד בת ואם ובת דאי אם ושני בניה למה לי קרא דלא תשחטו בלשון רבים לחייב את שניהם פשיטא מה לי חד מה לי תרי כי היכי דמחיי' אהאי מחייב אהאי ואי בפרה ובתה ובת בתה פשיטא תרויהו אותו ואת בנו נינהו אלא ע"כ באחד שוחט פרה והשני את אמה והשלישי את בתה קאמר לאשמועינן דאבנו ואותו נמי מחייב וליכא למימר הא דכתיב לא תשחטו בלשון רבי' לגופיה הוא דאתא לומר שאפילו שחט אחד את האם ואחד את הבת האחרון חייב דלא תימא דוקא כששחט אחד את שניהם אז הוא חייב אבל כששחט האחד את האם והאחד את הבת אפי' האחרון פטור קא משמע לן לא תשחטו בלשון רבים לומר שאפי' שהשוחטים שנים האחרון חייב שכבר תרצו בגמרא אם כן לכתוב קרא לא ישחטו דמשמע לא על ידי אחד ולא על ידי שנים לא יהו נשחטים מאי לא תשחטו דמשמע דתרוייהו עבדי אסורא שמע מיניה תרתי: ומהו הרצון ביום ההוא יאכל. כאילו אמר כשתזבחוהו תזבחו אותו על מנת שביו' ההוא יאכל שלא תותירו ממנו עד בקר ואז יעלה לכם לרצון: ואף על פי שפרט בנאכלים לשני ימים חזר ופרט בנאכלים ליום אחד שתהא זביחתן על מנת לאכלן בזמנן. שבפרשת צו כתיב ואם האכול יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה ופרש"י ז"ל במחשב בשחיט' לאכלו בשלישי הכתו' מדבר ומפני שהשלמים הכתובי' בפרשה הזאת הם שלמים נאכלים ליום אחד בלבד חזר ופירש באלו מה שפירש שם שכמו שהמחשב שם בעת השחיטה לאכלן שלא בזמנן אינן עולין לו לרצון כך המחשב באלו בעת השחיטה לאכלן חוץ לזמנן אינן עולים לו לרצון: ושמרתם זו משנה. בת"כ כי השמירה היא בלב כמו ואביו שמר את הדבר כאילו אמר תלמדו מצותי כדי שיהיו שמורים בלבבכם ולכן אחריו ועשיתם אותם שיתקיימו בפועל השמור בלבבם מהמצות כי העשייה לעולם הוא מורה על הפועל:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך