פסוק ב:דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל. לפי הענין ממה שנלוה לו למדנו שזה ההנזר הוא מעבוד עבודה וביאר שאם עבד חלל שנאמר ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדישים לי וראוי שתדע שזה ענין הוא בכהן טמא לפי מה שיתב' ממה שנלוה לו אחר זה והנה יתב' שכבר יתחייב על זה החלול מיתה בידי שמים ממה שאמר אחר זה ומתו בו כי יחללוהו וזה שאם חייב מיתה על החלול אשר מפני אכלו הקדשים בטמאה כ"ש שיתחייב מיתה על החלול אשר מפני היותו עובד בטומאה וזה שאנחנו מצאנו בבעל מום שאיננו עובד ואוכל בקדשים כמו שקדם ולזה תהיה יותר חמורה העבודה מהאכילה וכבא יתבא' זה עוד מעצם העניין ממה שאמרנו בעניין הקרבנות:
פסוק ג:אמור אליהם לדורותיכם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם וגו'. הנה זאת הקריבה היא לאכל וזה יתבאר ממה שזכר אחר זה בקדשים לא יאכל כי על הנגיעה לא יתחייב כרת כמו שיתבאר במעט עיון ממה שנזכר בפרשת צו והנה מה שאין לו מתירים יתיחסו עליו משקדשו ומה שיש לו מתירי' לא יתחייבו עליו עד שקרבו מתיריו וזה כי כבר אמר בפרשת צו בזה העניין והנפש אשר תאכל בשר מזבח הלשמים אשר לה' והוא הבשר שקרבו מתיריו כמו שאמר קודם זה והבשר כל טהור יאכל בשר מכלל שהוא מדבר בבשר שקרבו מתיריו וכן הדין בשאר קדשים אי זה שיהיו ולזה בא המאמר בזה הפסוק:
פסוק ג:וטמאתו עליו. למדנו שלא יתחייב כרת אלא כשהיתה טמאתו עליו בשלמות אבל אם התחיל לטהר מטמאתו כאלו תאמר שטבל הנה אין טמאתו עליו ולזה לא יתחייב כרת אבל הוא לוקח כמו שיתבאר מהשרשים הכוללים וכבר נתבאר שהטמא שטבל והוא מחוסר כפורים מוזהר מאכילת קדשים ממה שאמר ביולדת בכל קודש לא תגע ולפי שהתנה זה התנאי באכילה ולא בעבודה למדנו שבעניין האכילה הקלה התורה לטבול יום או למחוסר כפורים לא בענין העבודה שהיא חמורה ממנה וזה מבואר מהמקומות הכוללים:
פסוק ד:איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים וגו'. למדנו מזה הענין שהוא מדבר בתרומה לא בשאר קדשים ולפי שכבר ייחס הטהרה באכילתה להערב השמש כמו שזכר אחר זה למדנו שהטבול יום שהעריב שמשו אוכל בתרומה אף על פי שהו' מחוסר כפרה ואולם בשאר קדשים אינו אוכל מחוסר כפרה כמו שקדם והנוגע בכל טמא נפש הוא טמא מת והוא מטמא הנוגע בו כמו שיתבאר בפרשת פרה:
פסוק ד:או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע. כבר נתבאר בפר' מצורע שהבעל קרי הוא טמא:
פסוק ה:או איש אשר יגע בכל שרץ אשר יטמא לו. הן הח' שרצים הנזכרים בפרשת שמיני או באדם אשר יטמא לו לכל טמא כמו בועל נדה ורוק הזב. והנוגע במשכבו ומושכו ושאר הטומאות לכללם אשר יטמא בהם האדם:
פסוק ו:נפש כי תגע בו וטמאה עד הערב. ר"ל שהיא טמאה לעניין אכילת תרומה עד הערב בהכרח וכדי שלא נבין שאחר הערב יהיה מותר באכילת תרומה אף על פי שלא טבל הוסיף לבאר זה ואמר ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ את בשרו במים ובא השמש ואז יטהר לזה הענין. ר"ל אחר שקיעת השמש:
פסוק ז:ואחר יאכל מן הקדשים כי לחמו הוא. הנה נתן טעם בהיות מותר לאכל בתרומה תכף שהעריב שמשו ואף עלפי שהוא מחוסר כפרה לפי שזה הקדש הוא לחמו אשר הוא אוכל אותו תמיד ולזה לא החמירה התורה בו כחמר שאר הקדשים. ומזה המקום יתבאר שאין הרצון באמרו וטהר שיטהר במוחלט באופן שלא יהיה מחוסר כפר' שאם היה כן לא היה צריך לתת טעם אל היותו מותר לאכול בתרומה וזה מבואר מאד:
פסוק ח:נבלה וטרפה לא יאכל לטמא' בה. ירצה בזה בנבלת עוף טהור שהי' מטמאה בעת הכילה כמו שקדם והוצרכ' התורה להזהיר זה לפי שהכהנים הותרו באכילת חטאת העוף שאינה שחוטה ואולי יחשבו מפני זה שתהיה נבלת עוף טהור מותרת להם ולזה ביארה התורה שהם גם כן אסורין בה ומטמאין באכילתה:
פסוק ט:ומתו בו כי יחללוהו. למדנו שהזר יתחיי' מיתה בידי שמים בהיותו נהנה מתרומה בזה האופן:
פסוק ט:ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא ומתו בו כי יחללהו. ר"ל שישמרו משמרת התרומה ויזהרו מאכילתה בטמאה וביאר שם ש'אם יאכלוה בטמאה יתחייבו מיתה בידי שמים לפי שכבר חללוה והורידוה מקדושתה ומזה יתבאר שעל תרומה טמאה לא יתחייבו מיתה בידי שמי' שהרי היא מחוללת:
פסוק י:וכל זר לא יאכל קדש. ר"ל מי שאינו מזרע הרן:
פסוק י:תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש. הגיד בזה כי אף על פי שהתרומה היא לחמו של כהן הנה לא יותר לו להאכילה לעבדו שאינו קנוי לו קניין הגוף:
פסוק יא:וכהן כי יקנ' נפש קניין כספו הו יאכל בו ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו. מגיד שכיון שנפשו קנוי לו באי זה אופן שיהיה הנה הוא אוכל בתרומה ומזה המקום יתבאר שאפילו בהמתו של כהן אוכלת בתרומה כי נפשה קנויה לו ועוד שאי לאומר שיאמר שיותר עבד כנעני לאכל בתרומה מצד מעלתו כי אין לו מעלה על התושב והשכיר אבל יהיה העניין בהפך כשהיה השכיר עבד עברי ואמנם הותרה לו אכילת תרומה מפני היות גופו קנוי וכן הענין בבהמה כי גופה קנוי. ומזה המקום יתבאר שהמאורסת לכהן אוכלת בתרומה מן התורה כי היא קנויה לו:
פסוק יב:ובת כהן כי תהיה לאיש זר. ר"ל שהיא מאורסת לא לכהן היא בתרומת הקדשים לא תאכל. הנה המורם מהקדשים הוא חזה ושוק ומגיד שהיא אסורה בו ויתבאר גם כן שהיא אסורה בתרומה ממה שיבא אחר זה הפסוק ועוד כי כבר שבה קני למי שאינו אוכל בתרומה והנה נכלל בזה גם כן הנבעלת לפסול לה כי היתה לאיש זר לה לפי משפטי התורה ויתבאר שהיא אסורה לאכל בתרומה לעולם כי לא הותרה לאכל בתרומה כי אם האלמנה והגרושה שלא היה בהויתה לאיש והוא אסור כמו שנתבאר בפסוק הבא אחר זה:
פסוק יג:ובת כהן כי תהיה לאלמנה וגרושה וזרע אין לה. ר"ל שאף על פי שנתקדשה לזר או נתאלמנה או נתגרשה ואין לה זרע ממנו היא מותרת לאל בתרומה ולזה יתבאר שלא היתה מותרת בה בעודה אסורה לו ושאינה חוזרת לחזה ושוק שהוא יותר חמור מתרומה ולפי שהזרע הפסול פוסלה מלאכל בתרומה הנה נלמד שהפסולה שיש לה זרע מותר לאכול בתרומה. ר"ל שהי הזרע ההוא מכהן הנה היא אוכלת בעבורו כי ההקש הוא אחד ואין הבדל בזרע בין שיהיה הזרע או זרע הזרע באי זה אופן שיהיה כי הכל יקרא זרעה בלשוננו כמו שיתבאר במקומות רבים ושמתי את זרעך כעפר הארץ וגו'. והנה הכונה בו זרע הזרע והנה יתבאר שהערל אסור בתרומה מפסח שהוא קל ונאסר עם זה הערל מאכילתו וזה יתבאר מהמקומות הכוללים:
פסוק יג:וכל זר לא יאכל בו. ר"ל בלחם רביה שהוא התרומה:
פסוק יד:ואיש כי יאכל קודש בשגגה ויוסף חמישיתו עליו. ר"ל שמי שיאכל תרומה מהזרים בשגגה הנה יוסיף עליה החומש שהוא רביע מה שאכל כמו שביארנו בפרשת ויקרא והנה השגגה היא כשלא ידע שהיא תרומה או שלא ידע עשה כי באלו הצדדים יקרא האדם שוגג בעשותו דבר מה שמוזהר מעשותו וזה מבואר מאד וראוי שתדע שהאכילה והשתיה והסיכה דינן אחד בזה העניין כי הכונה בזה היא ההנאה בגופו שיכלה גו התרומה בה והוא מבואר שהאכילה לא תהיה לפי הנהוג כי אם במה שראוי לאכילה מצד עצמותו ושיהיה ראוי לכהן להנות בה ואמנם שהוא מחוייב שיהיה ראוי לאכילה מצד עצמותו הוא מבואר מהשרשים הכוללים ואמנם שהוא מהויי' שיהיה ראוי לכהן להנות בו שנאמר' ונתן לכהן את הקדוש מכלל שהיא היתה קנין לכהן הזה ולזה צוה להשיבה לו ולו היתה אסורה בהנאה הנה אינה קנין לו ולפי שהאכילה לא תהיה לפי הנהוג אלא במה שיאכל האדם עד שיהיה שבע לא במה שיאכל אחר שהוא קץ במזונו מפני שבעו הנה לא יוסיף האדם חומש אם אכל תרומה בזה האופן:
פסוק יד:ונתן לכהן את הקדש. למדנו מזה שמה שישיב לכהן הוא קדש ודינו כדין התרומה ומזה יתבאר שהחומש ג"כ הוא בתרומה ולפי שאמ' ונתן לכהן שהרצון בו הכהן הידוע הנה הוא בואר שהוא רמז בזה אל הכהן שהיתה ממנו התרומה שאכל והנה יתבאר מזה שהקרן יחוייב שישיב לכהן ההוא שהוא הקודש שאכל ואמנם החומש יתנהו לכל כהן שירצה:
פסוק טו:ולא יחללו את קדשי בני ישראל. ר"ל שלא יוציאו לחולין התרומה בשיאכלו זרים ממנה או באיזה אופן שיהיה כאלו תאמר כשתיה או בסיכה ולפי שכבר אמר בתרומה קודם זה:
פסוק טו:את אשר ירימו לה'. הנה יתבאר מזה שאף על פי שלא הרימו תרומה עדיין אם אכלו מן הטבל הראוי להרים ממנו תרומה יתחייבו מיתה לפי שהם חללו מה שבו מהתרומה ולפי שהתורה לקחה החמור שבזה הסוג והיא חייבה בו מיתה והוא הטבל שתרומתו בתוכו הנה יתב' מהשרשי' הכוללים שהטבל שנטלה תרומתו ולא מעשרו הוא באזהרה ולא במיתה:
פסוק טז:והשיאו אותם עון אשמה באכלם את קדשיהם. הרצון בעון ענש ואשמה שממה כטעם תאשם שומרון שהוא מעניין שממה ור"ל שכבר ישיאו עצמם עונש של שממה באכלם את קדשיהם כי כבר נתחללו כמו שקדם ויהיה עונש עליהם מיתה כי אני הש' מקדשם ולזה יחטא בזה האופן מי שיחללם:
פסוק יח:איש איש מבני ישראל ומן הגר בישראל. הוא הגר צדק שהוא כישראל לעניין מצות התורה כמו שנזכר בתורה פעמים:
פסוק יח:אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם. הנה הנדבה הוא שיקדיש הבהמה ויאמר הרי זו עולה והנדר שיאמר הרי עלי עולה ואח"כ יפרישנה:
פסוק יט:לרצונכם תמים זכר בבקר בכבשים וגו'. הנה לא זכר העוף לפי שאן אלו המומין שזכר נוהגין בו ולזה לא נאמר בו תמים והנה יתבאר מהשרשי הכוללים שהוא לא סלק מן הדין כי אם כמו אלו המומין ואולם המומין החמורין מהן כמו מחוסר אבר או מה שישימהו במדרגת הטרפה שהוא אסור אפילו להדיוט הוא פסול בקדשים. הלא תראה כי גם מהמותרין באכילה לא התירה התורה להקריב כי אם התורים ובני היונה:
פסוק כ:כל אשר בו מום לא תקריבו. לפי שכבר תקרא הקרבה הקדשת הבהמה בנדבה או הפרשת הבהמה לשלם הנדר והוא מבואר מצד הוראת הגדר וממה שנזכר בפרשת ויקרא מזה הנה יתבאר מזה שהמקדיש בהמה בעל מם למזבח עובר בלאו:
פסוק כא:ואיש כי יקריב זבח שלמים להשם. הבדילו מהעולה לפי שאין התנאי בו שיהיה זכר ואולם לענין המומין דינן שוה:
פסוק כא:לפלא נדר או בנדבה. ר"ל שזאת ההקרבה היתה על הנדר שפרש או שהקדיש הבהמה לנדבה להיות שלמים:
פסוק כא:תמים יהיה לרצון. מצות עשה הוא שיהיה תמים ובזה האופן ישלם בו הרצוי:
פסוק כא:כל מום לא יהיה בו. למדנו מזה שאפילו שאחר שהקדישו מוזהר שלא להטיל בו מום והוא מצות לא תעשה:
פסוק כב:עורת או שבור. כבר התבאר עניינים במומין הקודשים ושם יתבאר שהשבירה לא תיפסל אלא כאברים הנגלים:
פסוק כב:או חרוץ. מעניין חרץ כאלו תאמר שנסדק עורו אם עצם מעצמיו והוא מתייחס לשבור וסמך לו ולזה לא ינהג אלא במקומות הנגלים כמו הענין בשבור:
פסוק כב:או יבלת. הוא בלבן העין לפי מה שיורה עליו הגדר שאם היה בשחור הנה תהיה עורת ולפי שאלו המומין שזכר בפרט הם מומין קבועים למדנו מזאת היבלת היא שיש בה שער שאם לא היה בה שער הוא הום מום עובר לפי מה שהתבאר בחפוש:
פסוק כב:או גרב או ילפת. כבר נתבארו במומי האדם:
פסוק כב:לא תקריבו אלה להש' ואשה לא תתנו מהם על המזבח להש'. לפי שכבר קדמה האזהרה מלהקדיש בעל מום הנה תהיה האזהר' בזה המקום באמרו לא תקריבו שלא יזרק דמם על המזבח ולזה סמך לו האזהרה מהקריב אשה מהם על המזבח להשם כי הזריקה מכשרת האשה לתתו על המזבח והנה הזהיר על זה בשלמי' וכ"ש בעולה ושאר הקדשים החמורים מהם:
פסוק כג:ושור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה אותו ולנדר לא ירצה. הנה השרוע הוא מי שהוא יתר אבר כאלו תאמר שיש לו חמשה רגלים וב' שחוסין של אזן. וקלוט הוא שפרסתו עגולה כפרסת החמור ואמרו נדבה תעשה אותו אין הרצון בו להקדישו למזבח כי כבר קדמה האזהרה בזה ואמנם הרצון בו להקדישו לבדק הבית שהוא קדושת דמים ואולם מה שאמרו ולנדר לא ירצה שמורה לפי מה שביארנו שאם נדר בהמה לבדק הבית מהבהמות הראויות למזבח כמו שו ושה הנה אין ראוי שיפריש על זה הנדר בהמ' בעלת מום ולפי שאין בזאת הפרשה נזק לבדק הבית ועם זה הקפידה בו התור' למדנו שכר הקפידה בזה מצד המנע הקרבתה למזבח ולמדנו מזה שהמקדיש לבדק הבית דבר ראוי למזבח יחוייב שיהיה קרב למזבח:
פסוק כד:ומעוך וכתות ונתוק וכרות. הנה מעוך הוא שנמעכו אשכיו או אחד מהם וכתות שנכתתו אשכיו או אחד מהם ונתוק וכרות הוא שנתק אחד מאשכיו או נכרת וכ"ש אם נתק הגיד או נכרת כי בזה השחתה יותר עצומה לכלי ההולדה:
פסוק כד:לא תקריבו ליי' ובארצכם לא תעשו. לפי שסמכה אל אזהרת השחתת כלי ההולדה במוחלט שהיא אזהרה לכל ישראל הנה תהיה זאת האזהרה גם כן לכל ישראל ואם היא להזהר מהקדיש בעלי מומין למזבח או להזהיר משחיטתם שהיא כשרה בזר ולפי שכבר הזהיר' התורה על שחיטתם בביאור בפרשת שופטים שנאמר לא תזבח ליי' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע הנה לא ידמה שתהיה זאת האזהרה מהקדשים וכפל האזהרה בזה המקום שלא לחשוב שלא תהיה זאת האזהרה כי אם בעולה לא במה שלמטה ממנה בקדשים והנה אמרו ובארצכם לא תעשו אי אפשר שיהיה הרצון בו שלא תנהג זאת האזהרה כי אם בארץ ובשור ובשה. וזה כי לסבה בעינה שימנע זה העניין בשור ושה ימנעו בשאר בעלי חיים כי אין לאומר שיאמ' שכבר נמנע זה בשור וזה מפני שאפשר להקריבו למזבח שהרי בארה התורה שכבר ימנע להטיל מום בקדשים לא בחולין ואם היתה הכוונה שימנע להטיל מום בחולין במוחלט הנה היה ראוי שתזכור זה בתורה במומין האחרים שאין בהם מהגנות וההפסד אצל הטבע כמו מה שיש באלו המומין ומהם נלמד שכן הענין בשאר המומין והנה גם כן זרות הפעל זה בגנותו אין בו רושם בהעשותו בארץ או בחוצה לארץ ולזה יהיה הרצון באמרו ובארצכם לא תעשו שלא תחשבו שיהיה המנע זה מצד מה שהוא ליי' אבל אם לא היה ליי' יותר זה הפעל לעשות שאפילו חוץ מבית המקדש שהוא לכם ואינו ליי' אתם מוזהרים מעשות זה הפועל המגונה לפי שיש בו השחתה לכלי ההולדה אשר שם השם יתעלה בב"ח לשמור מינו ולזה יהיה נכלל בזה חוצה לארץ וזה מבואר מאד כי אין לצאת המצוה התלות בארץ:
פסוק כה:ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה. הנה לכם ה' יתעלה הוא העולה כמו שאמר קרבני לחמי וגו'. וראוי שיבאר שאין מקבלים מהגוי כי אם עולה כי אינו במדרגה שיתכן שיקריב שלמים שיאכל הוא וה' ית' על שלחן אחד ואין ראוי ג"כ שיקריב קרבנות באים על חטא כי אינו מחוייב בהם ואולם העולה נקבל ממנו לפי שהיא באה בנדר ונדבה:
פסוק כה:כי משחתם בהם מום בם לא ירצו לכם. ר"ל שבהם דבר נשחת והוא מום בהם ולזה לא יהיה לרצון אם יקריבום לשם יתע' ולפי שכבר אמר בכללות כל אשר בו מום לא תקריבו למדנו שאי זה מקום שיהיה בבהמה ממה שנקרא מום בה לפי הוראת הגדר אע"פ שהו' מום עובר הוזהרנו מהקרבתה ליי' וכבר התבאר בפרשת שופטים שאפילו בזביחה הוזהרנו אפי' במום עובר שנאמר כל מום רע כ"ש בזריקת דמים ובהקטרה. וראוי שתדע שהטומטום והאנדרוגינוס הם בעלי מומין מצד הפסד כלי ההולדה בהם וזה מבואר בטומטום וכן האנדרוגינוס אין בו כח אל ההולדה כמו שיתבאר לי שעיין בטבעיות עיול שלם עם שאינו לא זכר ולא נקבה והתור' דקדקה בקרבנות בקצתם שיהיה זכר ובקצתם שיהיה נקבה וכאשר לא דקדקה התורה בזה לפי זה הענין מה שהו' זכר או נקבה לא מה שאינו לא זכר ולא נקבה ויתב' שהרובע והנרבע והנעבד והממית את האדם פסולים למזבח לפי שכבר אסרה התורה אתנן זונה ומהיר כלב כ"ש אלו שנעשה הגנות בעצמם:
פסוק כז:שור או כשב או עז. למדנו שלא יותר למזבח אלא מה שהוא ממין מיוחד לא מה שהוא מורכב משני מינים כי הוא אינו שור ולא כשב ולא עז וכבר יתבאר שלא יותר אם לא היה דומה למינו והמשל שאם היה בכאן עז והוא דומה לכבש הנה לא יותר למזבח כי הוא אינו כבש ולא עז לפי שהוא דומה לכבש:
פסוק כז:כי יולד. למדנו שלא יותר למזבח אלא הנולד כמשפט לא שקרעו את אמו והוציאוהו דרך דופן כי אין זאת הלידה טבעית ויורה זה על חסרון בטבע בנולד ולזה לא תתחזק לצאת דרך הרחם עם שהוא אפשר שלא נשלמה הויתו עדין אבל התעורר לצאת קודם זמנו לסבה מה כאלו תאמר לחסרון המזון או למה שאפשר שיהיה סבה בזה והם הסבות אשר אפשר שינתנו בהפלת העובר:
פסוק כז:והיה שבעת ימים תחת אמו. למדנו מזה שראוי שתהיה לו אם ואז יותר למזבח לא אם נשחטה אמו קודם שנולד עם שאין זו לידה לפי הוראת הגדר ובכלל הנה לסבה בעינה אשר נמנעה הקרבת יוצא דופן תמנע הקרבת היתום ואין ראוי שנבין שיחוייב שתהי' לו אם שבעת ימי' כי אין בחיות אחר לידותו רושם בשלמו' הילוד כי כבר אפשר שיינק מבהמה אחרת ולא יהיה בזה לו שום הפסד:
פסוק כז:ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אישי ליי'. דקדקה התורה בזה לפי שלא יתבאר לנו מהנולד שלא יהיה נפל אף על פי שנולד באופן שלם אם לא עברו עליו ז' ימים ולזה לא יותר להקריבו קודם זה הזמן:
פסוק כח:ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד. לפי שלא אמר ליי' כמו שאמר קודם זה ואחר זה למדנו שזאת האזהרה נוהגת בחולין ובמוקדשין ולפי שאמר בכאן שה תמורת מה שאמר קודם זה או כשב או עז למדנו שהיא נוהגת בכלאים כאלו תאמר שה הבא מכבש ועז ויתבאר שאינו נוהג אלא בבהמה טהורה שנאמר שור או שה ולפי שאמר לא תשחטו למדנו שלא יעברו על זאת האזהרה אם לא נשחטו שניהם לא אם מת אחד מהם באופן אחר או שניהם וידמה שלא יהיה זה הדין נוהג אלא באם ובנה לא באב ובנו כי אינו מפורסם בכמו אלו הב"ח מי אביהם ולא נהגו האנשים ליחס הנולדים האלו לאביהם אבל לאמם כי היא לבדה תשתדל בהזנתם ובגדולם וכבר יסופק אם ינהג זה הדין גם כן בזכרים כשיודע שהוא אביו לפי שכבר הוציאה התור' זה בלשון זכר ולזה לא יתחייב מלקות אם נשחט האב ובנו ביום אחד אף על פי שהוא ידוע שהוא אביו:
פסוק כט:וכי תזבחו זבח תודה ליי' לרצונכם תזבחו. ר"ל שתהיה כוונתכם להתרצות בזה הוכח לשם יתעלה ולזה יחוייב שיהיה זה לכונה רצויה וברצון ולא באונס:
פסוק ל:ביום ההוא יאכל. הזהיר שלא יותירו מבשר זבח התודה עד הבוקר וכ"ש מהחלבים ומקדשי הקדשים וכבר הזהיר בזה בחלבים ביותר קל מהם והוא חלב השלמים שנאמר ולא ילין חלב חגי עד בקר:
פסוק לא:ושמרתם מצותי ועשיתם אותם אני יי'. ר"ל אף על פי שיכריחו אתכם לעבור על דברי להפר את בריתי:
פסוק לב:ולא תחללו את שם קדשי. ר"ל שלא תקלו בי ותחללו שמי לעבור על דברי לשמוע אל המכריח אתכם לעבור עליהם ליראתכם ממנו כי בזה מהחלול הנפלא אפילו למלך בשר ודם עד שכבר תמצא שיתירו מסירת עצמם להריגה להשמר שלא ימרדו בו ליראת המכריח אותם לבזו' המלך ההוא:
פסוק לב:ונקדשתי בתוך בני ישראל. זה הקדוש הוא שיתיר עצמו למיתה מיראתו מעבור על דבר השם יתעלה כמו שנפרסם מענין חנניה מישאל ועזריה אלא שזאת המצוה לא יתחייבו בה אם לא היו שם מאנשי האמונה מה שיראו זאת הקדושה שנאמר בתוך בני ישראל והוא מבואר שאמרו בתוך בני ישראל הוא מעיר על הקבוץ ר"ל על הקהל והוא מבואר מצד הוראת הלשון ולזה לא יחוייב להתיר עצמו למיתה על זה אם לא היו שם עשרה מישראל כי הוא הקבוץ הראשון וראוי שנדע שזה הדין יהיה כשתהיה כונת המכריח על זה להעביר אותו על מצות השם יתע' כדי שימרוד בו ולזה סמך זה למה שאמר ולא תחללו את שם קדשי ואולם אם לא כיון חלל הש' יתעלה כבר יותר לו לעבור על מצות התורה להציל עצמו מהמיתה אלא אם היתה העברה ההיא ע"ז או גלוי עריות או שפיכות דמים כמו שהתבאר בשרשים הכוללים:
פסוק לב:אני יי' מקדשכם. ר"ל שהשם יתעלה מקדש ישראל ומבדיל אותם לעבודתו בזאת התורה השלמה ולזה ראוי שנשמר בכל הפנים שאפשר שלא יקלו אנשי התורה לעבור עליה כי זה אולי יהיה סבה שתסור זאת התורה מישר' במוחלט וזה מבואר מאד עם מה שקדם מהדברים:
פסוק לג:המוציא אתכם מארץ מצרים. ר"ל שאני השתדלתי בזה האופן הנפלא להוציא אתכם מארץ מצרים עם רבוי הנפלאות והמופתים כדי שתוכנו לקבול התורה באופן שאהיה לכם לאלהים כי בזה תגיע לכם ההצלחה האנושית עם שבזה האופן תדבק בכם השגחתי ותשמרו מהרבה מהרעות הנכונות לבא עליכם ולזה ראוי לכם שלא תאבדו זאת המתנ' הנפלאה אשר נתתי לכם אשר בה אהיה לכם לאלהים ולמנהיג והיא התורה:
