א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ב דַּבֵּ֨ר אֶֽל־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל־בָּנָ֗יו וְיִנָּֽזְרוּ֙ מִקָּדְשֵׁ֣י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל וְלֹ֥א יְחַלְּל֖וּ אֶת־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֑י אֲשֶׁ֨ר הֵ֧ם מַקְדִּשִׁ֛ים לִ֖י אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ ג אֱמֹ֣ר אֲלֵהֶ֗ם לְדֹרֹ֨תֵיכֶ֜ם כָּל־אִ֣ישׁ ׀ אֲשֶׁר־יִקְרַ֣ב מִכָּל־זַרְעֲכֶ֗ם אֶל־הַקֳּדָשִׁים֙ אֲשֶׁ֨ר יַקְדִּ֤ישׁוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ לַֽיהוָ֔ה וְטֻמְאָת֖וֹ עָלָ֑יו וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֧פֶשׁ הַהִ֛וא מִלְּפָנַ֖י אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ ד אִ֣ישׁ אִ֞ישׁ מִזֶּ֣רַע אַהֲרֹ֗ן וְה֤וּא צָר֙וּעַ֙ א֣וֹ זָ֔ב בַּקֳּדָשִׁים֙ לֹ֣א יֹאכַ֔ל עַ֖ד אֲשֶׁ֣ר יִטְהָ֑ר וְהַנֹּגֵ֙עַ֙ בְּכָל־טְמֵא־נֶ֔פֶשׁ א֣וֹ אִ֔ישׁ אֲשֶׁר־תֵּצֵ֥א מִמֶּ֖נּוּ שִׁכְבַת־זָֽרַע׃ ה אוֹ־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִגַּ֔ע בְּכָל־שֶׁ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר יִטְמָא־ל֑וֹ א֤וֹ בְאָדָם֙ אֲשֶׁ֣ר יִטְמָא־ל֔וֹ לְכֹ֖ל טֻמְאָתֽוֹ׃ ו נֶ֚פֶשׁ אֲשֶׁ֣ר תִּגַּע־בּ֔וֹ וְטָמְאָ֖ה עַד־הָעָ֑רֶב וְלֹ֤א יֹאכַל֙ מִן־הַקֳּדָשִׁ֔ים כִּ֛י אִם־רָחַ֥ץ בְּשָׂר֖וֹ בַּמָּֽיִם׃ ז וּבָ֥א הַשֶּׁ֖מֶשׁ וְטָהֵ֑ר וְאַחַר֙ יֹאכַ֣ל מִן־הַקֳּדָשִׁ֔ים כִּ֥י לַחְמ֖וֹ הֽוּא׃ ח נְבֵלָ֧ה וּטְרֵפָ֛ה לֹ֥א יֹאכַ֖ל לְטָמְאָה־בָ֑הּ אֲנִ֖י יְהוָֽה׃ ט וְשָׁמְר֣וּ אֶת־מִשְׁמַרְתִּ֗י וְלֹֽא־יִשְׂא֤וּ עָלָיו֙ חֵ֔טְא וּמֵ֥תוּ ב֖וֹ כִּ֣י יְחַלְּלֻ֑הוּ אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדְּשָֽׁם׃ י וְכָל־זָ֖ר לֹא־יֹ֣אכַל קֹ֑דֶשׁ תּוֹשַׁ֥ב כֹּהֵ֛ן וְשָׂכִ֖יר לֹא־יֹ֥אכַל קֹֽדֶשׁ׃ יא וְכֹהֵ֗ן כִּֽי־יִקְנֶ֥ה נֶ֙פֶשׁ֙ קִנְיַ֣ן כַּסְפּ֔וֹ ה֖וּא יֹ֣אכַל בּ֑וֹ וִילִ֣יד בֵּית֔וֹ הֵ֖ם יֹאכְל֥וּ בְלַחְמֽוֹ׃ יב וּבַת־כֹּהֵ֔ן כִּ֥י תִהְיֶ֖ה לְאִ֣ישׁ זָ֑ר הִ֕וא בִּתְרוּמַ֥ת הַקֳּדָשִׁ֖ים לֹ֥א תֹאכֵֽל׃ יג וּבַת־כֹּהֵן֩ כִּ֨י תִהְיֶ֜ה אַלְמָנָ֣ה וּגְרוּשָׁ֗ה וְזֶרַע֮ אֵ֣ין לָהּ֒ וְשָׁבָ֞ה אֶל־בֵּ֤ית אָבִ֙יהָ֙ כִּנְעוּרֶ֔יהָ מִלֶּ֥חֶם אָבִ֖יהָ תֹּאכֵ֑ל וְכָל־זָ֖ר לֹא־יֹ֥אכַל בּֽוֹ׃ יד וְאִ֕ישׁ כִּֽי־יֹאכַ֥ל קֹ֖דֶשׁ בִּשְׁגָגָ֑ה וְיָסַ֤ף חֲמִֽשִׁיתוֹ֙ עָלָ֔יו וְנָתַ֥ן לַכֹּהֵ֖ן אֶת־הַקֹּֽדֶשׁ׃ טו וְלֹ֣א יְחַלְּל֔וּ אֶת־קָדְשֵׁ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֥ת אֲשֶׁר־יָרִ֖ימוּ לַיהוָֽה׃ טז וְהִשִּׂ֤יאוּ אוֹתָם֙ עֲוֺ֣ן אַשְׁמָ֔ה בְּאָכְלָ֖ם אֶת־קָדְשֵׁיהֶ֑ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדְּשָֽׁם׃ יז וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ יח דַּבֵּ֨ר אֶֽל־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל־בָּנָ֗יו וְאֶל֙ כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֣ישׁ אִישׁ֩ מִבֵּ֨ית יִשְׂרָאֵ֜ל וּמִן־הַגֵּ֣ר בְּיִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יַקְרִ֤יב קָרְבָּנוֹ֙ לְכָל־נִדְרֵיהֶם֙ וּלְכָל־נִדְבוֹתָ֔ם אֲשֶׁר־יַקְרִ֥יבוּ לַיהוָ֖ה לְעֹלָֽה׃ יט לִֽרְצֹנְכֶ֑ם תָּמִ֣ים זָכָ֔ר בַּבָּקָ֕ר בַּכְּשָׂבִ֖ים וּבָֽעִזִּֽים׃ כ כֹּ֛ל אֲשֶׁר־בּ֥וֹ מ֖וּם לֹ֣א תַקְרִ֑יבוּ כִּי־לֹ֥א לְרָצ֖וֹן יִהְיֶ֥ה לָכֶֽם׃ כא וְאִ֗ישׁ כִּֽי־יַקְרִ֤יב זֶֽבַח־שְׁלָמִים֙ לַיהוָ֔ה לְפַלֵּא־נֶ֙דֶר֙ א֣וֹ לִנְדָבָ֔ה בַּבָּקָ֖ר א֣וֹ בַצֹּ֑אן תָּמִ֤ים יִֽהְיֶה֙ לְרָצ֔וֹן כָּל־מ֖וּם לֹ֥א יִהְיֶה־בּֽוֹ׃ כב עַוֶּרֶת֩ א֨וֹ שָׁב֜וּר אוֹ־חָר֣וּץ אֽוֹ־יַבֶּ֗לֶת א֤וֹ גָרָב֙ א֣וֹ יַלֶּ֔פֶת לֹא־תַקְרִ֥יבוּ אֵ֖לֶּה לַיהוָ֑ה וְאִשֶּׁ֗ה לֹא־תִתְּנ֥וּ מֵהֶ֛ם עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ לַיהוָֽה׃ כג וְשׁ֥וֹר וָשֶׂ֖ה שָׂר֣וּעַ וְקָל֑וּט נְדָבָה֙ תַּעֲשֶׂ֣ה אֹת֔וֹ וּלְנֵ֖דֶר לֹ֥א יֵרָצֶֽה׃ כד וּמָע֤וּךְ וְכָתוּת֙ וְנָת֣וּק וְכָר֔וּת לֹ֥א תַקְרִ֖יבוּ לַֽיהוָ֑ה וּֽבְאַרְצְכֶ֖ם לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃ כה וּמִיַּ֣ד בֶּן־נֵכָ֗ר לֹ֥א תַקְרִ֛יבוּ אֶת־לֶ֥חֶם אֱלֹהֵיכֶ֖ם מִכָּל־אֵ֑לֶּה כִּ֣י מָשְׁחָתָ֤ם בָּהֶם֙ מ֣וּם בָּ֔ם לֹ֥א יֵרָצ֖וּ לָכֶֽם׃ כו וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ כז שׁ֣וֹר אוֹ־כֶ֤שֶׂב אוֹ־עֵז֙ כִּ֣י יִוָּלֵ֔ד וְהָיָ֛ה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים תַּ֣חַת אִמּ֑וֹ וּמִיּ֤וֹם הַשְּׁמִינִי֙ וָהָ֔לְאָה יֵרָצֶ֕ה לְקָרְבַּ֥ן אִשֶּׁ֖ה לַיהוָֽה׃ כח וְשׁ֖וֹר אוֹ־שֶׂ֑ה אֹת֣וֹ וְאֶת־בְּנ֔וֹ לֹ֥א תִשְׁחֲט֖וּ בְּי֥וֹם אֶחָֽד׃ כט וְכִֽי־תִזְבְּח֥וּ זֶֽבַח־תּוֹדָ֖ה לַיהוָ֑ה לִֽרְצֹנְכֶ֖ם תִּזְבָּֽחוּ׃ ל בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ יֵאָכֵ֔ל לֹֽא־תוֹתִ֥ירוּ מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּ֑קֶר אֲנִ֖י יְהוָֽה׃ לא וּשְׁמַרְתֶּם֙ מִצְוֺתַ֔י וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אֲנִ֖י יְהוָֽה׃ לב וְלֹ֤א תְחַלְּלוּ֙ אֶת־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֔י וְנִ֨קְדַּשְׁתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם׃ לג הַמּוֹצִ֤יא אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים אֲנִ֖י יְהוָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

פרדס יוסף

לא ידוע

פסוק ב:
וינזרו ערש"י ורמב"ן ומ"ש בפרד"י בשלח (דף ק"י.):
פסוק ג:
יקריב ערש"י ורא"ם דבכרת ומיתות ב"ד עונשין מן הדין, וע"ס באר יעקב בכללי סוגיות כלל י"ח מ"ש הרא"ם א"א לאכילה בלא נגיעה, אישתמטתי' לי' רש"י חולין (כ':, ובנדה מ"ב.) דמצינו שתחב לו חבירו בפיו דמשום נגיעה לא מטמא ומשום אכילה חייב, ואח"כ מצאתי בגו"א שהק' כן, והא כללא דאעמה"ד לא נאמר בדין שמים אשתמיטתי' מחולין (קט"ו:) דפריך מה לחוץ שכן בכרת, וכ' תד"ה מה, דהוא גופי' לא ילפי' דאעמה"ד. ועו"ק דאעמה"ד יליף מכרת דאחותו במכות (ה'.) וז"ב ואמת, ולולי דברי רא"ם הייתי אומר דנשתקע הדבר ולא נאמר ואף בד"ש אעמה"ד, ועוד ראיתי בס' זכותא דאברהם דמשכחת בתחב לו חבירו בבית הבליעה, ולשי' הסוברים דגם לטומאת עצמו בעי כביצה דוקא וכמו לטמא אחרים, ועי' ב"ק (ע"ז. בתוס' ופסחים ל"ג:), א"כ משכחת דאכל רק כזית דאין חייב על נגיעה, כיון דאינו מטמא להקודש שאכל בלית בי' שיעורא, ואפ"ה חייב משום אכילה בטומאה, ועי' חולין (ע"א. ונדה מ"ב:) אי בית הבליעה הוי בית הסתרים או מקרי טומאה בליעה ע"ש, ועי' מלא הרועים ח"ב בעמה"ד אות ח' אריכות, בהליכות אלי' סי' ט', לימודי ה' סי' ה', שאגת ארי' על מכות (דף ה', ובפרד"י משפטים רכ"ג:) שהארכתי בזה עש"ה: ובני הרה"ח ר' דוד נ"י מפאביאניץ הקשה לי בפמ"ג בפתיחה לטריפות ד"ה אמנם, ומק"ו עצמו הי' לוקין כמ"ש המ"מ פ"ב ממ"א וכו' א"כ תו האיסור מפורש וכו', וק' דהמ"מ כ' רק אם אסור בלא"ה משום עשה עונשין מה"ד, אבל אם האיסור הוא ג"כ מצד הדין מה לי חד ק"ו או ב' סו"ס אעמה"ד, ואמרתי לו דבאמת כמ"מ קודמו ברמב"ן ביבמות (כ"ב:) וריטב"א שם, ועי' שאג"א סי' פ', ובס' הליכות עולם כ' הטעם דאעמת"ד דפעמים אדם דן ק"ו פריכא ולא אדעתי' לפי שק"ו ניתן לידרש מעצמו, ועי' לימודי ה' סי' ז' בזה, וי"ל טעם על רא"ם כאן דעל כרת עמה"ד דקמי שמי' גלי', ול"ש שמא יש פירכא, וזה טעם אם יש בלא"ה עשה ל"ש דילמא יש פירכא, דהרי חזינן דאיכא איסור בלא"ה, ולפ"ז י"ל נמי דגם אם האיסור ידעינן מק"ו אחר גם עמה"ד, דלחששא רחוקה לא חיישינן דילמא גם ק"ו השני אית לי' פירכא ודוגמא לזה דלמיתה א' חיישי' ולב' לא חיישי' בריש יומא וא"ש הקו'. ועדיפא מזה י"ל עפמ"ש קרבן אהרן שמיני פ"ב סי' ג', והובא בגנת ורדים כלל א' טעם של המ"מ, דכשאין איסור כלל ואנו רוצין ללמוד מן הדין. אומרים שלא יוכל הדין לתת ב' מדריגות, א', גוף האיסור, ב', העונש, אבל כשאיסור מבואר במקום אחר אז ילפי' רק מדריגה אחת מן הדין דהיינו העונש, דאל"כ למה אתי הק"ו ע"ש, א"כ מה החילוק אי האיסור ידעי' מכח עשה מפורש או מק"ו אחר, סו"ס אנו ידעי' האיסור ממק"א, וק"ו אתי רק לעונש ועושה פעולה א' לבד ושפיר עמה"ד, ולפי ק"א הנ"ל י"ל טעם ריב"א בתוס' ב"ק (ד':) ד"ה ועדים דבממון עונשין מן הדין, דדינא דגרמי להרבה פוסקים הוא דאורייתא עש"ך רס"י שפ"ו, ולפ"ז אף לפו' דמדרבנן, ואף למאן דלא דאין דדג"ר, היינו כשאינו רק גרמא בעלמא ולא נזק, אבל כל שיש ק"ו שזה נזק גמור וראוי לחייבו, מה תאמר שמא יש פירכא ואינו ק"ו, עכ"פ זה הוי יותר מגרמי שראוי לחייבו מדאו', דהרי הק"ו לפנינו שזה יותר מנזק, ובזה לכ"ע עכ"פ מידי גרמא לא נפיק וחייב מה"ת, וע"ע בשואל ומשיב תנינא ח"ג סי' ק"ה, ועמ"ש עוד בפרד"י בא (דף פ':):
פסוק ד:
איש אוה"ח אבל קדשים שאוכלים ישראלשלמים ל"צ הערב שמש כך דרשו בת"כ כו', הנה בת"כ נשנה אך שאוכלים במעשר טבולי יום, אבל שלמים מבואר בכולהו תלמודא שאסור בטבו"י וצ"ע, וע"ע תוס' זבחים (נ"ג:) ד"ה ק"ק, ועי' מג"א סי' ר"פ סק"א לענין חולין על טהרת הקודש אי בעי הערב שמש, וגם הוא משנה בנגעים פי"ד מ"ד, ועי' אוה"ח במדבר (י"ב ו'), ובקונ' קוי אור, ובשערי תורה ח"ב סי' ע"ה:
פסוק ה:
באדם רש"י מת, בענין אי מת נקרא אדם, עי' מה שהאריך בבית האוצר ח"א כלל ז' אות ה':
פסוק ו:
כי אם, במקום שבא להטיל תנאי בשלילה הקודמת כ' כן, ור"ל לא יהי' הדבר הזה רק באופן זה, וז"ש בברכות (י"ג) הקורא לאברהם אברם עובר בעשה, ופריך א"כ הקורא ליעקב יעקב ה"נ, ומשני שא"ה דאהדרי' קרא, והק' מפו' הלא בשניהם נאמר באזהרה לא יקרא שמך אברם, לא יקרא שמך יעקב, ורק ביעקב כ' לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם: ישראל, ור"ל אם יהי' ישראל עיקר, יהי' יעקב טפל לו כמ"ש חז"ל לא שיעקר שם יעקב ממקומו אלא ישראל עיקר ויעקב טפל לו. וכמו אם תצא מזה כי אם בבוא אחיכם הקטן (מקץ מ"ב ט"ו) אבל באברהם ל"ש זה שלא הטיל בו תנאי "כי אם", רק אמר דרך החלטה "יהי' שמך אברהם" ושם יעקב נעקר לגמרי, וכן בשרה כ' כי שרה שמה, השתמש במלת כי לבד ואינו מקושר עם הקודם, עי תוה"מ אחרי סי' ל"ה, ואילת השחר סי' ר"ל, ובשבות יעקב ח"ב סי' קמ"ט הוציא מזה לדינא דאע"ג דכ' לשון "כי אם" אפ"ה לא הוציא הראשון מכללו רק שהשני עיקר וראשון טפל צו, ועמ"ש בפרד"י וישלח (ר"ס: וח"ב במלואים תמ"ג:):
פסוק ו:
שם) וטמאה בטומאה לא אמרינן טעם כעיקר, עתו"ס בכורות (כ"ב.) ד"ה הנך, וכ"כ ר"ש פ"ד מ"ג מטבול יום, ועשו"ת בית ינתק יו"ד סי' קל"ט, ברוך טעם (דף נ':), ולקח טוב כלל ג' שפלוג' בערלה פ"ב מ"ד:
פסוק ז:
ואחר יאכל מן הקדשים כי לחמו הוא, ראיתי בשם אדמו"ר מגור שליט"א, דבאמת לא הי' צריך לאכול תרומה עד בוקר כשיאיר היום, ורק "כי לחמו הוא" שמשתוקק להקדושה שהוא "לחמו" שלא יוכל להיות בלעדו, לכן התירו לו לאכול תרומה אחר הערב שמש, וחז"ל אמרו שדוד אכל מלחם הפנים שאחימלך נתן לו לפי שאחזו בולמוס (בש"א ז', ועי' ברש"י ורד"ק), והכוונה ג"כ כן שאחזו השתוקקות להקדושה, שלא הי' יכול לחיות בלעדה ממילא הותר לו לאכול ובאגלי הטל בהקדמה מביא מאביו ז"ל, מס' ברכות יתחיל מאימתי קורא ק"ש בערבית משעה שכהנים נכנסים לאכול בתרומתן, השייכות זה לזה, דכמו דצריך בטומאה הערב שמש, ואף שטבל מקודם ביום, ורק אם הי' תחלת יום בטומאה יומשך כך כל היום עד הערב, ואח"כ הוא זמן חדש ואין לו שייכות ליום הקודם, וכן כשיקבל עליו עול מלכות שמים בק"ש ערבית, אז כל היום אחריו יהי' בקדושה, ועמ"ש בפרד"י ח"ב במלואים (דף ת"כ:): ובענין אכילת תרומה אי חשוב עבודה רק בזכרים ולא בנשי כהונה, עי' בס' אמבוהא דספרי נשא (דף ע"ח:), ובדברי הצל"ח ריש ברכות עי"ש, וצ"ע מריש פ"ח דתרומות האשה שהי' אוכלת בתרומה וא"ל מת בעלך, וכן בעבד שא"ל מת רבך פטורין מקרן וחומש, ובפסחים (ע"ב.) דאכילת תרומה נקראת עבודה והו"ל כחלל שעבד ע"ש, הרי דגם אכילת נשים ועבדים בתרומה חשיבה עבודה, ובתרומות פ"ח מ"א כ' בס' משנה ראשונה דאשת כהן ועבד כהן יש להן מצוה באכילתן כמו כהן, ועתו"ס גיטין (י"ב.) ד"ה השבתני דהוי מצוה, וע"ש בפה"מ לר"מ בזה פלוג' דר"מ וחכמים, וע"ט בזה בבית האוצר ח"א כלל קס"ז וקס"ט: ובת"כ יש לך קדשים שאינו אוכל, פרט לעירובין פחות ממאה, נלמד מכאן דקדשים בטלין בק', ובחלקת יואב ח"א יו"ד סי' י"ג נסתפק בזה, וע"ש בתנינא בהשמטות אות מ"ב, וכ"ה בירושלמי ערלה פ"ב ה"א, וביבמות (פ"א:) בפרוסה של לחה"פ, והא דזבחים (צ"ז.) דבאין בהם בנותן טעם אין הקלין נאכלין כחמורין, מיירי במין שאינו מינו, בזה בשר שור וזה בשר כבש או עז: ובר"מ ה' תרומה פט"ו הכ"ב, כל האוכל תרומה מברך ברכה לאכול תרומה ע"ש בכ"מ, ואכילת תרומה חשוב עבודה וכמו בקדשים בסוף פסחים (קכ"א.) ותוספתא שם, ופלא שבמל"מ פ"י ה"א ממעה"ק, נר' כמסתפק בזה אי צריך לברך באכילת קדשים ולא הביא משנה סוף פסחים, וע"ע בר"מ פ"א ה"ב מבכורים:
פסוק ח:
נבלה בארבנאל כ' דכהנים קדושתם יתירה על קדושת ישראל חייב בנבילה וטריפה מיתה ולא מצינו זה וצע"ג - ובפנים יפות כ' אם נתערב כזית נו"ט בב' זתים כשרים, אע"ג דמותרבאכילה, מ"מ מטמא בבית הבלוע כיון דלא בטיל לענין טומאת משא, ותמוה דבטומאת מגע בטל, ובית הבלועה הוי כמו טומאת מגע, כתוס' בכורות (כ"ג.) ד"ה נבלה, ועי' כלי חמדה אות ד' אריכות גדול בזה ובענין נבלות עוף טהור אי בלוע הוי או ביה"ס, עי' בס' משנת אליעזר ח"ב בשו"ת סי' ח', ובשו"ת זיו הלבנון סי' כ"ו אריכות גדול ע"ש היטב, ובשפתי צדיק שמיני אות כ"ה ובהגהות שם. ובקובץ דרושים חוב' ח' סי' ל"ב, הק' ש"ב הגאבד"ק מאנקטוב שליט"א, מ"ש רמב"ן כאן שנפש האדם קצה באכילת שרצים ולא בנבלות וטרפות, וק' מבכורות (לז.) דבנו"ט נפשו ש"א קצה כמו בשקצים ורמשים, ובחוברת ט' סי' מ"ח כ' לחלק ע"פ תוס' ע"ז (כ"ו:) דבתנבלה ע"י חולי ונטרפה ע"י שבירת מפרקת דמאוס מחמת עצמה, ורמב"ן מיירי בנתנבלה ע"י סכין פגום שאינו מאוס מצד עצמה. אבל ז"א דבתרומות פ"ו מ"ג המאכיל פועליו תרומה, ובירושלמי שנפש"א חותה מהן, וכ"ה בר"מ פ"י ה"י מתרומות, ועחו"מ סי' רל"ד ס"ב ובסמ"ע, הרי מבואר לא מצד דמאוס מחמת עצמו אלא מצד איסור נפש"א קוצה בהם, ובהקו' הנ"ל י"ל דרמב"ן אמר דהתורה הזהירה בנו"ט, דבמראותם החיצוני לא ניכר בבשר אם היא מנו"ט שיקצה נפשו בו והצריך הכ' להזהיר מאכילתם, משא"כ שקצים ורמשים לא הצריך הכ' להזהיר דניכרם וממואסים הם, אבל אם אכל ונודע לו שהי' נו"ט, גם רמב"ן מודה דנפש"א חותה וקוצה באכילתו:
פסוק י:
וכל זר ל"י תרומה, ביומא (פ"ג.) באחזו בולמוס טבל ותרומה פלוג' מה מאכילין, ועפרד"י דרוש י"ט שהק' על הר"ן דמחללין שבת על חולי ולא מאכילין נבלה שיש ריבוי לאווין על כל כזית, וחילול שבת בשחיטה רק פעם א', וק' דכאן פשיטא דצריך לתקן התרומה, ומאכילין אותו התרומה דרק איסור באותו כזית, ובטבל עובר על כל כזית ע"ש מ"ש בזה, ופליאה בעיני מה דפשיטא לי' דטבל לא משום תרומה רק גזה"כ שטבל במיתה, וצ"ע שלא הביא שפלוגתת הראשונים הוא, ברש"י יבמות (פ"ו.) דכל טבל אסור משום עירוב תרומה, ותוס' הק' עליו דא"כ הי' ראוי שיהי' טבל מותר לכהן, ומלשון הר"מ פי"ב הי"ט מתרומות ג"כ משמע כרש"י, ועי' תוס' קידושין (ל"ח.) ד"ה והה"ד, ועי' רע"ב ותפא"י תרומות פ"ט מ"ד מ"ש דרובן חולין, דאיסור טבל משום דמעורב בו תרומה, וכ"כ רש"י סנהד' (פ"ג.), וע"ע בנדה (ד"ז.) טבל פתירא בי' תרומה, וכ"כ הר"ן נדרים (פ"ד:), וע"ש שהק' דראוי שיתבטל התרומה בטבל, וע"ש במשניות ווילנא בתפארת יעקב, וראיתי בס' אתוון דאורייתא כלל ב' שהאריך בזה, ועל קו' הר"ן תי' לפמ"ש הר"ן בע"ז בסוגי' דזוז"ג דהיכי דאפשר להיתר להיות כאיסור, ואיסור א"א לעשות כהיתר לא בטיל ע"ש, ושפיר אין תרומה מתבטל בטבל, דאפשר להיתר להיות כאיסור דעושה אדם כל כרי תרומה, ואף שצריך שישייר חטה א' שיהי' ניכרים כפ"ד מ"ה, עכ"ז זאת החטה א"א שתבטל את החטה של תרומה שהוא רק חד בחד ע"ש, וכ"מ בירושלמי חלה פ"ג ה"ה - גם להפמ"ג בפתיחה לתערובות פ"א ח"א היכי דאין רוב היתר מבורר אינו מבטל האיסור, כגון, שנתערבו ג' חתיכות מג' בהמות, א' ניטל כבד ונשאר כזית במקום מרה, והב' נשאר במקום דבוקה בכליות, והג' במקום דבוקה לטרפש, אף דב' חתיכות כשרים מ"מ אין ההיתר מבורר, ועי' פתחי תשובה סי' מ"א סק"א, וא"ש קו' ר"ן דכל חטה וחטה ראוי' שיקרא עלי' שם תרומה, ואין ההיתר מבורר ומשו"ה לא מבטל התרומה שבו, ובגדולי טבל הוי תרי משהו, דטבל אסור רק משום עירוב משהו תרומה שבו, וכשנתבטל אח"כ טבל בגידולי' הו"ל ב' משהו ומותר לפמ"ש בט"ז יו"ד סי' צ"ב סקט"ז, וא"ש קו' תי"ט נדרים פ"ד מ"ד דטבל הוי דשיל"מ ע"ש, ובב' משהו אף דשיל"מ מותר ובגידולין הקילו בזה: ובמנ"ח מ' ר"פ אות ד' הביא ר"מ פ"ט ה"י מתרומות, שאם מכר פרתו לישראל ולקח דמים אף שלא משך, אסור להאכילה תרומה שד"ת מעות קונות, ובאבני מלואים סי' כ"ח מביא ראי' דקנין דרבנן ל"מ לדאורייתא, דנימא כיון דהפקר ב"ד הפקר הוי קנין דאו' ע"ש אריכות ובקומץ מנחה, ויש בזה קונטרס מיוחד בחמדת ישראל ח"א (דף קט"ז.) - ובמנ"ח מ' רפ"א כ' דלכאו' נ' דתרומה ככל איסורין דאינו חייב שלכד"א, אבל להשאג"א סי' ע"ו דביה"כ חייב שלכדה"א דלא כ' לא יאכל רק לא תעונה, ולא פטרינן ביה"כ רק אכילה גסה מטעם פרט למזיק, א"כ בתרומה דגמ' ממעט פרט למזיק, א"כ שלכד"א חייב, אך בתוס' פסחים (כ"ו.) ד"ה שאני במעילה ילפי' חטא חטא מתרומה, א"כ במעילה ג"כ פטור שלכד"א כמו בתרומה וע"ש במנ"ח אם אכל איסור ביה"כ שלכד"א חייב אף על האיסור, כיוןדתורה אחשבי' אכילה לענין יה"כ הוי נמי אכילה לאיסור, כסברות השעה"מ בגה"נ של נבלה כיון דחייב משום גיד אף דאין בגידין בנו"ט, מ"מ עץ הוא ותורה אסרתה ממילא חייב נמי משום נבלה, אבל לא דמי לשם, בגיד דכ' לשון אכילה ע"כ לא יאכלו וגו' ומ"מ חייב משום גיד, ממילא נחשב נמי אכילה לענין איסור, אבל ביה"כ דלא כ' אכילה רק לא תעונה, ולכן חייב על שלכד"א דלאו עינוי הוא א"כ אינו מוכח דהתורה אחשבי' כילה, א"כ לענין איסור דכ' אכילה א"ח אף ביה"כ, ועי' בזה בנובי"ת או"ח סי' קט"ו: ובר"מ פ"ח ה"ה ממ"א האוכל גה"נ טמאה פטור דאין בגידין בנו"ט ואינו נוהג בטמאים, ובה"ו, האוכל גה"נ של נבלה חייב ב', ותמהו כיון דאין בגידין בנו"ט למה חייב משום נבלה וכמו בטמאה, וי"ל דלכאו"ק אמאי א"ח שלכד"א בכל איסורין נימא אחשבי' מדחזינן דאכל וער"מ פ"ה ה"ה משבועות שבועה שאוכל ואכל דברים שא"ר פטור שיצא ידי אכילה, וכן בשבועה שלא אכלתי ואכל שא"ר, חזינן דסברא דאחשבי' סברא טובה, אבל ניחא לסברות לח"מ שם, דהר"מ כ' שם בנשבע להבא שלא יאכל ואכל שא"ר פטור דאינו נחשב אכילה, והביא בשם הר"ן דבאמת באוכל שא"ר חשוב אצלו, ובשבועה שאוכל יוצא בזה דאי לא נחשב אצלו למה אכל, וכן נשבע שאכל ודאי נחשב אצלו כשאכל, אבל בנשבע להבא אחזוקי אינשא ברשיעא לא מחזקינן, ואמרי' להיפך אילו הי' נחשב אצלו לא הי' אוכל לעבור על שבועה, וידוע ד' הרשב"א ורדב"ז הובא במל"מ פ"י הי"ח מגירושין, גבי אין אדם עושה בעילתו בעולת זנות, אבל אם בא על נדה דחזינן דהוא רשע לא אמרי' אין כו', וא"כ א"ש דגה"נ של טמאה דמטעם טמאה פטור לא מחזקינן לי' לרשע, אדרבה מדחזינן דאכל ע"כ אינו נחשב אצלו, אבל בגה"נ של נבלה דמחייב משום נבלה, ולא שייך לא מחזקינן לי' ברשע דהוי רשע משום גיד, וע"כ חייב משום נבלה: ובענין תרומה כתבתי בגליון למשניות תרומות הערות ואעלה אותם כאן: פ"א מ"א חמשה אין תרומתן תרומה חש"ו עכו"ם ותורם שאינו שלו, ובתפא"י שלא ברשות בעלים, ואפ"ה בתרם משלו ה"ז תרומה, ערשב"א נדרים (ל"ו:) דזכות ל"ש רק כשמפריש משלו על של חבירו אבל משל חבירו צריך דעת בעלים, ועיו"ד סי' שכ"ח ס"ג וקצה"ח סי' רמ"ג, וערמב"ן גיטין (נ"ב) משמע דגם במפריש פירות חבירו על חבירו שייך זכיה, ועי' הגהות אמרי ברוך שם ויד שאול: והנה טבל בכ"ש אוסר דכהתירא כך איסורו. דחטה א' פוטרת הכרי, בע"ז (ע"ג:) ובתד"ה טבל, דבנדרים (נ"ח.) וירושלמי כ' הטעם משום דשיל"מ ולמה צריך ב' טעמים, ותי' דכהתירא כך איסורו ל"ש בטבל לתרומת מעשר דיש לו שיעור, ומשום דשיל"מ פעמים אין הבעלים בעיר ע"ש, ולכאו' לפ"מ דפסק בפ"ד ה"ב מתרומות דיכול לתרום משלו על של חבירו אפי' שלא מדעתו, א"כ אף אין הבעלים כאן יכול להפריש ובחרש עי' נובי"ק אה"ע סי' נ"ג, ובטורי אבן ריש חגיגה ד"ה תנינא, דרק לפעמים החרשות סיבה הגורמת שאינו מדבר, ולהכי נכלל בשם חרש גם שאינו מדבר, אבל העיקר שם חרש על שאינו שומע בלבד פ"ב מ"ו תי"ט סד"ה כל, ועי' ביש סדר למשנה בזה, וי"ל דבבכורות (נ"ג:) ושני מינין דעלמא מנלן ומשני דמדרבנן, וע"ש בתוס' דתרומת פירות דרבנן. וד' ר"מ פ"ב ה"א מתרומות דתרומת פירות מדאו', ובספרי הובא בתוס' ועכ"מ ומל"מ, וא"כ הר"מ דבא ליתן טעם על כל מינין שלא יתרמו מזה על זה, ל"ה סגי בדרשות דש"ס משום דאכתי ק' שאר מינין מנ"ל. ולזה הביא מדכ' כדגן מן הגורן, דלדעתו דס"ל כספרי קאי קרא זה על כל המינין, אבל לש"ס דילן גם פסוק זה לא איירי בתרומת פירות, ניחא לי' להביא הפסוק המוקדם בתורה, ועי' מזה בס' יבין שמועה מהג' שו"ת שמן רוקח: פ"ד ה"ב תפא"י אות ו' חולין שהופרש ממנו המעשר, א"צ שיהי' המעשר קיים בשעת אכילת החולין, וכן מפורש בתוספתא פ"ה דתרומות בדברי ר"מ דאף שלא היתה אותה הסאה קיימת מפריש עלי' ואוכל, וע"ס עטור בכורים, ושו"ת פני האריה החי סי' כ"ב: פ"ד מ"ג במשנה ראשונה, מראב"ד פ"ג ה"כ שהטעם מוקף שלא יוכל לכוון שלא ממוקף, וכ"כ בש"ך יו"ד סי' של"א סקמ"ט, ועי' דגול מרבבה וחכמת שלמה: פ"ד מ"ה שיהי' ניכרין, ועי' פ"א מ"ט מחלה, ורי"ט אלגזי הל' חלה סי' ח' נסתפק אי בעינן שישייר שיעור כזית, או אפי' חצי זית חשוב שיעור עש"ה, ובאתוון דאורייתא כלל כ"ה, וע"ע שו"ת הרד"ד קמא או"ח סי' ל"ה ד"ה ולפ"ז: פ"ו מ"ג תי"ט נפשי חותה מאיסור, עי' חו"מ סי' רל"ד ס"ב, וש"ך יו"ד סי' קי"ט סקכ"ז, ובס' קול סופר נסתפק אם האכיל תרומה לפועלים קטנים אי שייך בהו חותה דקטן לא הוזהר, או נימא כמג"א סי' שמ"ג דעכ"פ הוא פגום. וגם שלא יהי' חוטא נשכר: פ"ו מ"ד בתוס' רע"ק אות מ"ד אף אי לפי דמים משלם מ"מ שמין התרומה שאכל וכו', ועי"ל בפשיטות כיון דנתפסין בקדושת תרומה א"כ הכהן אינו משיג יותר ממה שמפסיד, דגם התשלומין אינן שווין דהא הם נעשין תרומה, וז"פ וברור, וכ"כ במשנה ראשונה כאן ותו"ח ומנ"ח מ' רפ"א: פ"ז מ"א במזיד אינו משלם חומש, ותי"ט מר"מ שמזיד גדול עונו מנשוא, וכ"כ הכ"מ בפ"ו ה"א ממעילה הטעם דמעילה רק בשוגג, ועי' במשנה ראשונה שהביא מהרש"א סנהד' ס"ד., וזה ל"ש בנלמד במה מצינו ששניהם שווים ע"ש, ועי' בזה בפנ"י קידושין (ב'.) תד"ה וב"ש, ומל"מ פ"ב הי"ז מנזירות, גנת וורדים כלל ה', מלא הרועים ח"ב בנין אב אות ג', ועמה"ד אות ט', אתוון דאורייתא כלל כ"ה, בית האוצר ח"א כלל נ"ו, ופרד"י יתרו (קנ"א): פ"ח מ"ג יגמור, עי' משנה ראשונה שהביא ר"מ פ"ה הכ"ב ממעשר לא יגמור אכילתו בשבת עד שיעשר כו', וע"ש במל"מ דהוכיח מהכא דשרי לעשר בשבת דבר שלא נגמר מלאכתו, כיון דמה"ת לא בא לעונת המעשרות ואיסורא דשבת רביע עלה רק מדרבנן ל"ה כתיקון, והא דאין מגביהין תרומות ומעשרות ביצה (ל"ו:) דוקא בדבר שחיובו מה"ת, ומסברא כן הוא דעיקר טעמא דשבת קובעת משום וקראת לשבת עונג, ואיך יצוייר דטעם יהי' סיבה שלא יאכל, והא קרא צוח ככרוכי' כו' קום אכול, ומי לא עסקינן דאין לו דבר אחר לאכול עש"ה, אבל צ"ע דבריו דא"כ בטבל דרבנן כגון עציץ שאינו נקוב מותר לעשר בשבת, ובעירובין (ל"א:) במשנה אין מערבין בטבל ומוקי בגמ' בטבל דרבנן ע"ש, ואי דהוי מותר לעשר ממילא הוי מותר לערב וצע"ג, שו"ר דטבל מצד עצמו לא חזי אף דיכול להפריש, וכתוס' עירובין שם (ל':) ד"ה ולפרש דבעי שיהי' חזי השתא, ועי' תפא"י שם אות י"ז, וע"ע פנ"י ביצה (ל"ד) ד"ה שבת, וביאור גר"א יו"ד סי' של"א ס"ק קע"ה: פ"ח מ"ח רע"ב אף תרומה טמאה בעי שימור, עי' אבני מלאים בשו"ת סי' י"ח שמחדש להפו' דאין מבטלין איסור לכתחלה רק מדרבנן, מ"מ בתרומה יהי' מה"ת משום דע"י הביטול נעשית חולין ופקע מיני' קדושת תרומה, ועובר על עשה ושמרת את תרומתי בביטול זה, דצוותה תורה לשמור קדושת תרומה לבל להפקיעה ולחללה עש"ה, ולכאו' לפ"ד אסור ג"כ לאתשולי דג"כ מפקיע לחולין, ואי"ל דעוקר למפרע, ואגמ"ל דלא הי' תרומה מעולם, ז"א להב"י יו"ד סי' רכ"ח דאם נדר מבני עיר, אסור לשאול מאדם שבאותו עיר אף דעוקר למפרע, ואגמ"ל ע"י השאלה שהי' מותר להנות ממנו, עכ"ז אסור לישאל, דהשאלה גופי' הנאה הוא, וכמו כן בשאלה בתרומה אסור להפקיע קדושת תרומה, אך בנדרים (נ"ט.) אי' דתרומה לא מצוה לאתשולי אבל רשות איכא נסתר הנ"ל, ועי' אתוון דאו' כלל ט"ו שהרחיב הדיבור בענין זה, (ומש"ל כ"ב ט"ז ולקמן פסוק כ' ממנ"ח) - ועי' שבת פ"א מ"ד בי"ח דבר, בתוס' רע"ק אות י"ד בשם מהרש"א, דהוי לי' למנקט תרומה טמאה שבמיתה, וי"ל דחיוב מיתה רק בכזית, אבל העשה לשמרה בטהרה אפי' בפחות דג"כ שם תרומה עליו ומסתמא בפיו מעט אוכלים ועשו"ת כתב סופר יו"ד סו"ס ס' שהביא שטמ"ק ב"ב (פ"ז.) בהטיף ג' טיפין בתרומה אמאי הקילו וכו', הרי דגם בתרומה דרבנן, ועי' שד"ח ח"י בפאת השדה מער' א' אות ו': פ"י מ"ה רע"ב אין העץ מצטרף עם הפריו וכו', הפמ"ג בשער התערובות ח"ג פ"א נסתפק באם חצי זית בשר שחיטה וח"ז נבלה נפלו לס' חצאי זתים ירקות, אי מותר דיש ס' כנגד האיסור או דטעם בשר נרגש וחיך אוכל יטעם ע"ש, והנה קשה מכאן דאין טעם ההיתר מצרף שיאסר בנו"ט, וכה"ק בשו"ת שאילת שלום יו"ד סי' ס"ג, וכן ק' מערלה פ"ב מט"ז חתיכה של ק"ק כו' מותר לכהן אף דטעמן שוה מסתמא, והנה באו"ה כלל כ"ה דין כ"ג כ' דמותר להוסיף היתר ול"ש מצא מין את מינו וניער דהיתר אינו מינו של איסור, ובענין זה יש מקומות הרבה בפמ"ג ואפרטם: בפמ"ג שם סופ"ד ובמשבצות סי' צ' סוסק"ב ד"ה והנה, צ"ב סקט"ז, צ"ח רסק"ג, צ"ט סקי"ג, ק' סק"א ד"ה ויצא, בשפ"ד סי' י"ג סקי"ז, פ"ז סק"ג, באו"ח באשל תנ"ב סק"ו, ומשבצות שי"ח סקט"ו, וע"ע בהגהות הגרי"ש על פמ"ג יו"ד, שו"ת בית שלמה סי' קכ"ה, ברוך טעם שער התערובות ד"ד פ"ד בהג"הבשם הגהות מרדכי פכ"ה סי' תשל"א, בשו"ת פנ"י בפסקים סי' שס"ח, בס' משמרת שלום על פמ"ג יו"ד צ"ב סקט"ז, ושו"ת מהר"ם שיק יו"ד סי' קי"ד, והרוצה לעמוד על הדברים יעיין בהמקומות שציינתי ויתברר לו: פ"י מ"י כבושה אוסרת, ובחוו"ד סי' ק"ה סק"ב מ"ש בזה בכבוש בהתירא בלע מותר, ותרומה הוי התירא כמ"ש רשב"א ע"ש, ובהגהות רש"ש פ"ה מ"ו, ועי' בשביעית פ"ז מ"ז ובתי"ט שם, ועי' מג"א סי' תמ"ז סקט"ז דכבוש בהתירא בלע מותר ע"ש בשם ד"מ, ועי' ס' שערי שמחה שער ב' סי' י"א בזה, ושואל ומשיב תליתאה ח"א סי' תי"ג: פי"א מ"י במשנה ראשונה הביא ר"ש בהנאת כילוי אסור מדרבנן, ובצרכי רבים לא גזר ובטבל מה"ת, ועמ"ש במל"מ פ"ב הי"ד מתרומות, וענובי"ת או"ח סי' קל"ד, דהוכיח מר"מ פ"ה ה"ט מאסורי מזבח דהנאה של כילוי בטבל רק מדרבנן, וע"ע רשב"א שבת (כ"ו.) ועי' בשד"ח מער' ט' כלל י', וע"ע מל"מ פי"א הי"ח מתרומות, ובמנ"ח מ' ר"פ אות ד' דאף אי הנאת כילוי דרבנן בזרים בתרומה, מ"מ בטבל מה"ת, ועפנ"י שבת, ובמנ"ח מ' רפ"ד אות ב' דז"פ דאין הנאת כילוי יותר מאכילה, רק דאכילה חמור דהוי בלאו נוסף או בחיוב מיתה בידי שמים, אבל איסור יש ע"ש, והנה מילתא דפשיטא לי' נסתפקו האחרונים אי כל הנאת כילוי יש חיוב מיתה ביד"ש, ועי' בזה באתוון דאורייתא כלל כ"ה, וע"ע בשבת (כ"ו.) ברש"י ותוס', ומנחות (ס"ז: ופסחים ל"ד.) - ובמנ"ח הק' להסוברים הנאת כילוי רק מדרבנן אמאי לא יהי' מה"ת הא מוטל עליו מ"ע דהפרשה, אך ז"א דרק אם רוצה לאכול יש מ"ע דהפרשה, אבל באינו רוצה לאכול אין כאן מצות הפרשה, וכמו שחיטה דאין מצוה חיובת, וכ"ה במג"א סי' ח' סק"ב, אך הט"ז ביו"ד סי' א' סקי"ז, כ' דטבל אינו דומה לשחיטה, ואף אם אינו רוצה לאכול מצוה להפריש - ואם א' אוכל תרומה והקיאה אי מותר לזר יש שיטות דדוקא בכהן האוכל דנתחלל בהיתר מותר לזר אח"כ, ועמל"מ פי"א רה"ח מתרומות דלשיטות דגם נתחללה באיסור הוי מחוללת, א"כ טבל דילפי' מולא תחללו א"כ אם נתחלל שוב אין כאן איסור, ובמנ"ח מ' רפ"ד אות ב' כ' דז"ד בטבל לתרומה דנפק"ל מולא יחללוהו, אבל הטבול למעשרות דנפק"ל מלא תוכל לאכול לא נתחלל והיא כשאר איסורין עש"ה: פ"ט מ"א שנות אליהו, הפה שאסור, בכתובות (י"ח:) מבואר דאין אדם משים עצמו רשע אפי' ע"י הפה שאסור ע"ש וצ"ע, ועי' בית האוצר ח"א כלל ק' ושם במשנה ד' הביא הפריש בין הקדש למע"ש, ובבית האוצר כלל, ק"א, הביא מפ"ד מ"א דמע"ש ועוד מקומות, דאין חילוק בין מע"ש להקדש דאין לו אלא מקומו ושעתו וצ"ע ובר"מ פי"א ה"ח מתרומות סך כהן בשמן תרומה ומעגל ישראל על גביו, וע"ש במל"מ דוקא בתרומה אבל בטבל אף שנתחלל אסור, וד' כ"מ ומל"מ צע"ג שלא הביאו תוס' מנחות (ס"ט.) ד"ה דבלע ותו"י כתובות (ל':) - וע"ע ביראים סי' קע"ד ובס' סביב ליראיו שם הביא נמ"י דכהן טמא א"מ אלא באוכל תרומה טהורה ולא בתרומה טמאה, ח"מ אף על תרומה טמאה, וכמ"ש ר"מ פ"ו ה"ו מתרומות, וי"ט ה"ב מסנהדרין, ועל ח"מ ושעה"מ, ובר"מ מפורש בירושלמי בכורים פ"ב ה"א, והטעם כמ"ש רדב"ז דבשלומא הכהן דטהורה מותרת, הטמאה מחוללת ועומדת, אבל בישראל דאפי' טהורה אסורה א"כ אפי' אם הוא טמא והתרומה טמאה אינה נקראת מחוללת: ובר"מ פ"י ה"ב כשם אכילת תרומה בכזית כן שתייתה בכזית, וכ' כ"מ שהוא מתוספתא פ"ו. ומפרש בחסדי דוד שאיסור שתי' ילפי' מלא יאכל כאכילה, וק' דבדם כ' וכל דם לא תאכל, ואעפ"כ אי' ביבמות (קי"ד) דבכזית וע"ש בערוך לנר, ובקובץ דרושים חוב' ז' סי' ס"ב כ' אחי הרה"ג ר' שלמה זאב נ"י דעיקר שם דם נופל על צליל כמנחות (כ"א.) דבעינן ראוי לזריקה, והו"א שאינו חייב אם הוקפה, וכ' תורה בלשון אכילה לרבות אף נקרש, והר"מ כ' בלשונו האוכל מן הדם כזית חייב אבל בלא נקרש דינו ברביעית ע"ש הרבה, ובשו"ת רע"א סי' קנ"ד, ושו"ת הרד"ד או"ח קמא סי' ח' -: במנ"ח מ' ר"פ אות ב' הביא ר"מ פ"ז הי"ז מתרומות דעבד של ב' שותפים אסור בתרומה, ובפנ"י גיטין (מ"א:) הביא שהוא משנה מפורשת בפ' אלמנה לכ"ג ס"ז., ובזית רענן אמור יצא לידן בדבר חדש דעבד של ב' כהנים אינו אוכל בתרומה דצ"ל קנין כספו המיוחד לו ע"ש, וק' מיבמות (ס"ז.) בת ישראל שניסת לכהן לא יאכל עבדיו בתרומה מפני חלקו של עובר, וערש"י שעובר פוסל וא"מ, או דעובר במעי אמו זרה הוא זר, א"כ מבואר דעבד של ב' שותפים אוכל בתרומה, ועי' קול תורה שנה ב' סי' י"ב ומנ"ח וקומץמנחה העיר בזה ולא הביא זי"ר - ובפנ"י קידושין ר"פ האומר ד"ה מעכשיו כ' במקדש מעכשיו ולאחר ל' יום ובא אחר וקדשה תוך ל' יום אפי' ב' כהנים לא תאכל בתרומה, דלא הוי קנין כספו של כל א', ומגיטין (מ"ב.) בולד כהנית שנתערב בולד שפחה, מיקרי קנין כספו דאם יבא אליהו ויאמר בחד דהוא עבד ע"ש וה"נ אוכל ממנ"פ – ובענין תרומה עי' הרבה בבית האוצר ח"א מסי' קס"ז עד קע"ב – ובענין ארוסה בס' אמבוהא דספרי דף ר"ב:
פסוק יב:
הוא עמנ"ח מ' רפ"ז ובהגהות מראה כהן יבמות (פ"ז.):
פסוק יג:
וזרע אין לה, יש הבדל בין מאן ובין לא אבה, המיאון הוא בפה שאומר אין, והבלתי אובה הוא בלב. תוה"מ ואיה"ש סי' תרי"א, וע"ל קדושים (כ' ג') ובפרד"י בשלח (דף קכ"ח:):
פסוק יג:
שם) וזרע אין לה, ביבמות (ס"ט:) ב"כ ניסת לישראל ומת אוכלת בתרומה. הוכר עוברה מקולקלת למפרע, ופרש"י לשלם תרומה שאכלה קרן וחומש, ותמוה דמפורש בתרומות פ"ז מ"ב דא"מ חומש ע"ש ור"מ פ"י הי"ב, עמ"ש בזה הגה"ק מאסטראווצא ז"ל בהסכמתו לס' נפש יהונתן, ע"ש חילוק במעוברת ל"ה כהנית מעולם וחשיבה זר מעיקרא ע"ש בשם האבני נזר ז"ל, והקושיא מובא בפר"ד דרך מצותך, ומראה הפנים בירושלמי יבמות פ"ז ה"ד, וע"ע בישועות מלכו פ"ח ה"ג מתרומות, ושו"ת אבני נזר ח"ד סי' תל"ד, וכלי חמדה כאן, וערוך לנר, ובשו"ת חבלים בנעימים ח"ב סי' קי"ז, ומגודל אריכות לא העתקתי קחהו משם, וע"ע בפרד"י ח"א (דף פ'.) מ"ש בענין זה:
פסוק טו:
ולא יחללו, בזבחים (ג'.) חטאת ששחטה לשם חולין כשרה, קדשים מחללים קדשים ואין חולין מחללין קדשים מינה מחריב וכו', אם פושעים וחופשים מבזים צדיקים אינו עוד רע כל כך, שחילול שלהם אין לו פעולה כל כך אין חולין מחללין קדשים. אבל כשצדיקים וגדולי תורה מבזים אחד לחבירו. זאת הוא באמת חילול הקודש, ומרבה חילול השם. ועי' בזה בפרד"י וארא (נ"ה: ויתרו קמ"ה:) דברים היורדים לחדרי בטן: בסנהד' (פ"ג.) לשמואל טבל במיתה יליף גז"ש חילול מתרומה, וקשה הא חולין מתרומה דהוא קדשים לא ילפינן, וי"ל למ"ש האחרונים דלר"י מב"מ לא בטל דיליף מדם הפר ושעיר ע"כ ס"ל דילפי' חולין מקדשים, ורב ושמואל דס"ל בפסחים (כ"ט:) דכל איסורין במשהו וס"ל כר"י דמב"מ ל"ב, י"ל דילפי' חולין מקדשים ושפיר לשיטתי' ע"כ דיליף חולין מקדשים, ובגוף הדבר טבל ג"כ. איקרי קודש כיון דמעורב בי' חלק תרומה, פלוג' רש"י ותוס' יבמות (פ"ו.) וכמו שהבאתי לעיל (דרס"ג.), וע"ע ברש"י חגיגה (כ"ה.), ואב"נ יו"ד סי' רצ"א, ושואל ומשיב רביעאה ח"א סי' ל"ח, ואם טבל יהי' ג"כ קודש כנ"ל א"ש קו' הנ"ל, ועי' בזה בירחון יגדיל תורה תרצ"ד סי' י"ד: ובר"מ פ"י הי"ט ממ"א כ' דיליף טבל במיתה מפסוק והשיאו אותו עון אשמה, ולא מולא יחללו כסנהד' (פ"ג.). ונפק"מ בשלא כדרך אכילה דאי יליף מתרומה דכ' לשון אכילה שלכד"א מותר. אבל מלא יחללו אף שלכד"א אסור כמ"ש תוס' פסחים (כ"ו.) ד"ה שאני, ובמכות (ט"ו:) אף נוטל תרומת מעשר או מעשר ראשון או מעשר שני ואפי' מעשר עני ג"כ חייב, וזה החיוב רק למלקות, ולמיתה רק בתרומה גדולה, ובתוס' יבמות (פ"ו.) ד"ה אי, נסתפק במעשר עני, ובתוספתא מכות פ"ג דיש מיתה, ובמד"ר איכה א' על פסוק גלתה יהודה מעוני על שאכלו מעשר עני דאוכל טבל מעשר עני חייב מיתה, וכ"ה בתנחומא ראה י"ז, וירושלמי דמאי פ"ד ה"ג, ועי' גליון ציון ירושלים שם, ובתי"ט ריש דמאי ותוס' רע"ק, מל"מ פ"ט ה"ב ממעשר, ריטב"א מכות (י"ז.), ומהרי"ט ח"ב סי' פ"ה, ובשאגת ארי' סי' צ"ו האריך בזה, עי' בכל הציונים ותאיר עיניך:
פסוק טז:
והשיאו תרגם וברש"י במיכלהון במסאבא, ושלא לצורך ת' כן. ועי' סנהד' (צ:) ובפרש"י, וצ"ע על רמב"ן ורא"ם, ועי' חמדת ישראל ח"ב סי' י"ז דאם אכל תרומה אל יעשה טצדקאי למיפטר נפשי' ע"י שאלה, רק שיקבל עליו החובה והדין כמו שהוא חייב, ומדוקדק דמסאבא דת"א וס"ל דא"ש בהקדש, וכ' ברמ"ע מפאנו וצל"ח דה"ה בתרומה, והא דפסחים מ"ו לא תקרא שם עד שתאפה והואיל, י"ל דתרומה וחלה טמאה שאני שאין בו קדושת תרומה ומהני שאלה, והוכרח הת"א להוסיף במסאבא דהיינו אם התרומה טמאה, ואעפ"כ לוקה משום זרות לדעת הר"מ ובכה"ג מהני שאלה, קמ"ל קרא דיקבל עליו הדין ולא להציל את עצמו מעונש ע"י שאלה ע"ש: ובנובי"ת אה"ע סי' ע"ז הק' איך לוקין על תרומה דילמא ישאל על תרומתו, ומחלקבין תרומה שלו לשל אחרים, ואי' ג"כ בס' אמרי בינה הא דכ' הרמב"ם דלוקין על תרומה דוקא בתרומה שלו, אבל בשל אחרים הוי כגזל דממונא משלם ולא לקי, ועפנ"י ב"מ (ס"א.) היכי דמיחסר ממונא משלם, ועפרד"י ח"א (דף רצ"ו.) וח"ב (קע"ו:), וזה"פ והשיאו אותם, אימתי יהי' לכם עון מזיד לעונש באכלכם את קדשיכם דאינו מחוסר ממון דחברי' ואז לוקין, ועי' לעיל בהערותי לפ"ח מ"ח ולקמן בפסוק כ' ובספרי פרי יוסף על גיטין (מ"ז:) בהשמטות, ובריטב"א חולין (ק"ו.) אהא דנוטל ידיו לאכילה ובירך ענט"י ואח"כ נמלך ולא אכל אין מחייבין אותו לאכול, כיון שנטל ידיו גמרה לה ברכת הנטילה שעליו הוא מברך, וההוא שעתא דעתו הי' לאכול עכ"ל, וא"ש מה שק' היאך מותר להשאיל על תרומה שהפריש דעיקר למפרע וברך לבטלה, ולהריטב"א לא הוי לבטלה, ואף דאסור לעשות כן דגורם ברכה שאינה צריכה, זה ל"ק לשי' השל"ה הובא במג"א סי' רט"ו כדי לקיים מאה ברכות מותר להרבות בברכות ואין איסור משום ברכה שא"צ, ואף שמג"א חולק עליו מ"מ לקיים ג' סעודות בשבת מתיר גם המג"א, ועי' בזה בס' אבן שלמה על ברכות (י"ב.), וע"ע בשו"ת נפש חי' יו"ד סי' צ"ח, טוטו"ד מהדו"ב סי' קפ"ג חת"ס אה"ע ח"ב סי' צ"ב, מנחת משה סי' ז', חסד לאברהם מ"ת או"ח סי' כ"ד, פני מבין יו"ד סי' רל"ה, שד"ח ברכות סי' א' כ"ט, ופאת השדה סי' ט', שו"ת פרי השדה ח"ב סי' ס"ד, ובאור תורה חוב' ב' סי' צ' מהרב מגאלין נ"י:
פסוק כ:
כל אשר בו מום לא תקרבו, והלאו הוא אע"פ שלא הקריבה, בהקדש לבד יש איסור, בתמורה (ז':) וחינוך מ' רפ"ה כ' שאין בו מלקות לפי שא"ב מעשה, אבל הר"מ כ' שלוקה ואולי יעשה כמימר שי"ב מלקות וא"ב מעשה שזה וזה הקדש הוא, ואליו נשמע ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא עכ"ל, ובמנ"ח כ' בפירושו כיון דבדיבורו עביד מעשה, ובאמת מ"ש כמו במימר, הר"מ בעצמו בפ"א ה"א מתמורה ופי"ח, ה"ב מסנהדרין, לא כ' הטעם במימר דבדיבור איתעבד מעשה, וע"ש בלח"מ, ובהה"מ פי"ג ה"ב משכירות -- וער"מ פ"א ה"ג מחמץ קונה חמץ בפסח לוקה, ובפ"ו ה"ה מבכורות שכ' ויראה לי שהמוכר מעשר לא עשה כלום ולא קנה לוקח ולפיכך אינה לוקה וכו', וברכת הזבח הק' על זה אף אי לא מהני לקי דעבר אמימרא דרחמנא, וכה"ק בתוס' תמורה (ד"ו.) ד"ה והשתא ע"ש, ול"ק כיון דמימר אי לאו דאר"י בתמורה (ג'.) דבדיבורא עביד מעשה הוי לאו שאב"מ, וא"כ במוכר אם הקנין ל"מ שוב הוי לאו שאב"מ, ועמל"מ פי"א ה"א משמיטה, אולם מר"מ הנ"ל דקונה חמץ לוקה, נימא אעל"מ ול"ה קנין ול"ה מעשה וע"כ דר"מ לית לי' סברתו והדק"ל אמאי לא לקי מוכר מעשה בהמה, ועי' חמדת שלמה בפסחים, ושו"ת בית אפרים או"ח סי' מ"א, דלא אמרי' אעל"מ רק היכי דלאו בענין זה אבל כאן הלאו דב"י, ואם קונה חמץ ומשליכו תיכף פטור משו"ה מהני, ולאו שיש בו מעשה מיקרי כיון דבתחלת הקנין הי' במעשה ע"ש, וגם אף דל"מ לא גרע מהפקר דחייב בבל יראה כמ"ש הפני יהושע פסחים (ה'.) - ובמנ"ח אות ה' כ' דאם הקדיש בע"מ ואח"כ קודם שנלקה נשאל על ההקדש, מ"מ לוקה נהי דההקדש יצא לחולין, דלא עדיף מתם שמהני שאלה מ"מ על הלאו עבר, ולא מצינו אם בשעת הדיבור הוא עבירה דמהני שאלה:
פסוק כא:
וכל מום ל"י בו המטיל מום בקדשים לוקה, ר"ס פ"א ה"ז מאס"מ, ודוקא מום קבוע, ובמנ"ח מ' רפ"ז נסתפק מטיל מום בקרבן עכו"ם דג"כ נודרין ונודבין כישראל אפשר דאין ישראל עובר בלאו, וב' טעמים בדבר, א' למ"ש בת"כ דמטיל מום עובר על עשה תמים יהי' לרצון ובעכו"ם ל"ש זה, וכזבחים (מ"ה:) ועוד, בקדשי ישראל בעושה מום פוסל בהקרבה, אבל בקדשי עכו"ם דאינם בבל יחל כירושלמי נזיר פ"ט ה"א והובא במשל"מ פ"י ה"ז ממלכים: ועוד כ' שם בשחט קדשים בחוץ חוץ מה שחייב, משום שחיטת חוץ חייב ג"כ משום מטיל מום בקדשים דאין לך מום גדול מזה, וכן כל הפסולים בשחיטה, וכן ב' ששחטו בחוץ אע"פ דאין חייבים משום ש"ח חייבים משום מטיל מול בקדשים, ובשו"ת בית יצחק יו"ד סוס"י י' דחה זה, ובמצוה רפ"ט חידש דאם שחט בע"מ במקדש, ולהפוסקים כרבא דכ"מ דא"כ ל"ת אעל"מ, א"כ שחיטתו נבלה למטמא דהוי כנתנבלה בשחיטה, וכ"כ בצל"ח פסחים (ע"ג.), ועמ"ש בזה בנובי"ת או"ח סי' קל"ה ויו"ד סי' ט':
פסוק כא:
שם) לפלא נדר ערש"י להפריש בדיבורו, וערש"י חגיגה (י'.) גמר בלבו צריך להוציא בשפתו בין בנדר בין בשבועה בין בהקדש, ונ' דל"מ מחשבה ובאמת מהני מחשבה בהקדש דיליף לה מכל נדיב לב עולות, ובחמדת ישראל ח"א (דף ל"ד.) כ' דבמחשבת איסור ל"מ מחשבה, וגםבקדושת דמים ל"מ מחשבה ע"ש אריכות:
פסוק כא:
שם) תמים יהי' לרצון, מנחות (נ"ו:) מטיל מום בבעל מום פטור, ועי' ס' יראים סי' שפ"ג ורביד הזהב:
פסוק כב:
יבלת רש"י וורואה, וביבמות (דף ק"כ.) מפרש רש"י שומא ג"כ ווראה, וא"כ שומא ויבלת אחד, ואולי הוי מום רק ביש הרבה מהם, ויבלת לא אחד, רק כשחין יבלת ובמספר רב, וכמו בוישלח (ל"ב ח') ויהי לי שור וחמור שהכוונה מין שור ומין חמור ובמספר רב, וארא (ח' ב') ותעל הצפרדע, אבל בבכורות (מ':) ור"מ פ"ז ה"י מביאת מקדש, מפרשים יבלת מן ספחת אשר בתוכו עצם, וע"ש בתוס', ובתפארת ישראל פרה פ"ב מ"ב הקשה ע"ז, וכ' מעולם לא ראיתי שיהי' בו עצם אלא דלדול בשר בעלמא וכעין חניטה באילן:
פסוק כג:
שרוע ערש"י ורא"ם ונובי"ת יו"ד סי' ק"צ ולעיל (כ"א י"ח), ומקור ברוך מבוא פ"ו ס"ג:
פסוק כה:
בן נכר ערש"י ורא"ם בענין קרבן צבור, ובס' שמע שלמה כ' בזה דבר חריף ומהאריכות לא העתקתי, וע"ע נחלת עזריאל ע"ז (ה'.), ומהרש"א עה"ת, וס' תורת צבי:
פסוק כה:
שם) משחתם בהם מום בם, והר"י ביעזונסקי נ"י מראדום כתב לי, בהם משמעותו על דבר שבתוך דבר, בעוד שהמום בהם לא ירצו, הא כשעבר ירצו, ומדחיסר הה"א "בם" להעיר אתא להוסיף מיעוט דדוקא כשהבעל מום בפני עצמו אבל כשנתערב באחרים, ואינו ניכר איזהו שבו המום מרצה, והנה תוספת אות מורה ריבוי כגון ברש"י איכה (א' ו'), רודף מלא ו' שנרדפו רדיפה שלימה, וגרעון אות מורה על חסרון כגון (חיי שרה כ"ג ט"ז) פרש"י עפרון חסר ו', שאמר הרבה ואפי' מעט לא עשה, וה"נ בהם עם ה' מגרע דבר א', ובלתי ה' מגרע עוד א', ויתפרש מום בם כשיכול להראות על אשר בו המום, ולא כשלא נודע איזהו:
פסוק כז:
שור וגו', ג' פסוקים עם דינים שונים, ובכל א' הלילה נחשב באופן אחר, שור או כשב או עז כי יולד והי' שבעת ימים תחת אמו, וביום השמיני מותר להקריבו, והלילה בין ז' לח' אסור להקריב. אבל להקדיש לקרבן מותר, וא"כ לילה בפני עצמה ולא שייך ליום שעבר דאז אסור אף להקדיש, ולא ליום שלאחרי' שאז מותר להקריב - בפסוק שני, אותו ואת בנו ל"ת, והדין אם שחטו ביום האם, מותר בלילה לשחוט הולד, נמצא לילה נחשב ליום שלאחריו, ופסוק ג' מקרבן תודה ביום ההוא לא יאכל לא תותירו ממנו עד בקר, ומותר לאכול כל היום ולילה שלאחריו (תודה חצי לילה ושלמים כל הלילה) אבל מחר לא, נמצא דלילה שייכה ליום שעבר, והטעם שלילה. נחשבת לזמנים שונים מסיים, אני ה', כך הוא החוקה ואין לך רשות להרהר אחריה: ובמנ"ח מ' רצ"ג הביא מל"מ פ"ג ה"ט מאיסורי מזבח, הא דאסור קודם ח"י, או מטעם ספק, או גזה"כ ואפי' בידוע שכלו לו חדשיו ואם אי בעי ז' ימים מעל"ע או תיכף בליל הח' חזי לקרבן, עי' שבת (קל"ז.) מפורש דמקצת יום ככולו, ועפמ"ג יו"ד סי' ט"ו רמ"ז סק"ג בזה. ובשו"ת עטרת חכמים יו"ד סי' ד'. ואברבנאל כ' דקודם ח' הוי כבעל מום, ועי' בכורות (מ"א.) דחולה כבע"מ ובר"מ פ"ז הי"ד מביאת מקדש, וכן קודם ח"י לא נתחזק כחו, וזה"ט שלא נאסר מחוסר זמן בעוף דאין תמות וזכרות בעוף בזבחים (קט"ז.) ועי' זה"ק (צ"א.):
פסוק כז:
שם) והלאה בבחקתי (כ"ז ז') כ' ומעלה, כשאומר ומעלה אין היום ההוא בכלל, וכשיאמר והלאה גם יום ההוא בכלל, תוה"מ ואילת השחר סי' תקע"ה:
פסוק כח:
אותו ואת בנו, רש"י נוהג בנקבה, ורמב"ן דרש"י פסק כמ"ד אין חוששין לזרע אב, וכן ד' אונקלס שת' תורתא או שיתא לה ולברה כו' ועי' חזקוני, ואנו פוסקין מספק איסור אפי' אב ובנו, אם ידעי' בודאי שהוא אביו, עיו"ד סי' ט"ז ס"ב אבל מלקות לא מלקינן, ועי' בשיירי ברכה שם, וסמ"ג לאווין קמ"ט, ורא"ם ונח"י וחינוך ומנ"ח מ' רצ"ד, ועתו"ס חולין (י"ט.) ד"ה עייל, ומיני תרגומא וחידושיו הנדפס ברב אלפס סוף חולין דפוס פרעסבורג אריכות גדול, ועי' מלב"ם והבאתי בפ' צו (ז' ט"ז), ועוד כ' בבעה"ח לא יחס שם בן רק אל האם - ובתוס' מגילה (כ"ה.) ד"ה מפני מטעם רחמנות, בקליר ב' דפסח בשחרית, ובפסקי תוס' אות פ"ד, וכ"נ מתיב"ע, ובמד"ר כאן פכ"ז י"א, ודב"ר רפ"ו, תנחומא סי' י"ג, מורה נבוכים ח"ג פמ"ח, בפי' מעשה אורג שם, וברכי יוסף יו"ד סי' ט"ז, שו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' א', שואל ומשיב קמא ח"ב סי' קע"ה, פמ"ג פתיחה לשחיטה בסופו, וערמב"ן דברים (כ"ב ו'), ושלא יקשה דהא האומר על קן צפור יגיע רחמיך משתקין אותו, ובירושלמי ברכות פ"הה"ג, ומגילה פ"ד ה"י דאומרין תורתא וברה לא תיכסין ביומא מד לא דין טבא ע"ש, כ' התי"ט ברכות פ"ה מ"ג שדוקא האומר כן בתפלתו, משא"כ דרך דרש ע"ש, ועי' בגליון הש"ס מגילה דפוס ווילנא, וחכם צבי סי' ס"ז:
פסוק כח:
לרצונכם ערש"י ובשו"ת יד אלעזר סי' כ"א:
פסוק לב:
ונקדשתי רש"י שימסרו גופם למיתה, המוציא אתכם מאמ"צ, ההמשך כ' בס' לחם עוני, דישראל היו משועבדים במצרים קנין הגוף כחז"ל אם בגופם שלטו, וכי אפקעינהו ה' משם צריכים ג"כ לשעבד גופם להשי"ת לקיים מצותיו, וזש"ה ונקדשתי וגו' וא"ת דאין לה' עלינו שיעבוד הגוף, לז"א המוציא וגו' ששם היינו בשיעבוד הגוף, וא"כ גם אני זכיתי בגופם, ועפר"ד דרוש ב', ועשרה למאה דרוש ח': קידוש השם, על כל עבירות חוץ ע"ז ג"ע ושפ"ד אם אנסו ורוצה להרגו אם לא יעבור ואינו בשעת הגזרה, גם הוא בצנעה, יעבור ואל יהרג דכ' וחי בהם, ועכו"ם דלא כ' וחי, צריך למסור נפשו על כל ז' מצות, ועתו"ס סנהד' (ע"ד:) ד"ה ב"נ, ומנ"ח מ' רצ"ו אות א', וגם יש חילוק בין אנסו על עבירה, ובין אם יוכל להציל עצמו ממות ע"י עבירה, ל"ש וחי בהם ולא שימות, ורק מניעת הצלה, וכתו"מ סי' שפ"ח ס"ג, ורצ"ב ס"ח, במסור דאם אנסו באיזה דבר להפסיד ממון חבירו ועי"ז ניצל, חייב לשלם כנרדף ששבר כלים, אבל אנסו להראות ממון חבירו פטור שאין דבר שעומד בפני פקוח נפש אף נשא ונתן ביד וע"ש בש"ך, וכ"כ בהפלאה כתובות (י"ט.) ועי' שו"ת צפנת פענח סי' קמ"ג, בעניני קדוש השם, ובשעת השמד מחויב למסור עצמו אפי' על מצוה קלה, ואפי' על מנהג שיש צניעות לשנויי ערקתא דמסאני, וגם בפרהסיא מחויב למסור עצמו אפי' שלא מג' עבירות, ואין בפרהסיא פחות מעשרה בני אדם ישראלים בסנהד' (ע"ד:), וגם זכרים, ובמנ"ח נסתפק אם הנאנס בכלל העשרה, ועי' מגילה (כ"ג:) דב"ד עצמם ממנין, ויש דעות דצריך י' חוץ מהאיש: ובשיעור בפרהסיא מצינו שיעורים שונים בגמ', דכאן ובכתובות (ז':) אי' דלפרסום צריך עשרה, וכן במנחות (מ':) ולרמו בי' עשרה ולפרסמו, וכנגד זה מצינו דגם בחמשה הוי פרסום ביבמות (ק"א:) בחליצה צריך ה' דיינים לאפרסומי מילתא, ועי' בס' חליצה סי' קס"ט סי"ג, ומצינו דגם בג' הוי פרסום כגיטין (מ"ו.) כמה רבים ג'. ובפה"מ לר"מ הטעם משום פרסום, וב"ב (ל"ט:) מתאה בפני ג' שיתפרסם, ושבועות (כ"ה:) דידעו ג' ופרש"י דהוי פרסום, וערכין (ט"ו.) כל מילתא דמתאמרה באפי תלתא לית לה משום לישנא בישא, ובתורה תמימה כ' דהיכי דפרסום הוא ענין כללי שצריך שיתודע לכל ישראל, צריך עשרה, אבל בדבר הנוגע ליחיד די פרסום ע"י ג' ע"ש ויתכוונו כל הסוגיות בזה, ועי' בפרד"י תשא (דף של"ו., ויקהל שנ"ט:) שהבאתי הרבה חדשות בענין בפרהסיא וציונים מש"ס ופוסקים עש"ה ותרוה צמאך בהם: וראיתי עוד בשפתי צדיק אות כ"ד שנסתפק אם רוצים לאנוס ב' אנשים, שא' מהם יעבור באם לא יעשה הראשון יעשה השני ויש עשרה. ואם הא' ימסור נפשו על קידש השם לא ישאר עשרה, ויהי' האחר מותר אח"כ לעבור ואל יהרג, וא"כ כיון דמ"מ יצטרך לעבור למה יהרג הא' ואח"כ יעבור הב', כיון דמ"מ יצטרך א' מהם לעבור יעבור מיד ולא יהרג זה, או דילמא מ"מ השתא איכא י' ומחויב למסור נפשו ואסור לעבוד וצ"ע - ובעבירות שיעבור ואל יהרג דעת ר"מ שאסור להחמיר על עצמו, ובחינוך כ' גדולי הדור וחסידים אם השעה צריכה לכך מותרים למסור עצמם, ובמ"ע א"צ למסור עצמו דבלא"ה יכולים לבטלו ממ"ע שיתפסוהו בבית אסורים, ובג' עבירות אם עבר ולא נהרג אין לו עונש עי' יו"ד סי' קנ"ז ע"א, וענובי"ק אה"ע סי' ע"ב בהיתר ב' דמרשב"א משמע דהוא רשע, והוא הביא ראי' דאינו רשע ע"ש, ובסי' ע"ד הק' על זה - וביומא פ"ה. יליף פקו"נ דוחה כל עבירות מותי בהם, והק' בתוספת יה"כ דלמה לענין שבת הוצרך ילפותא אחריתא, ובמנ"ח כ' חילוק בין אנסו לעבור עבירה זו, ואם לאו יהרגו וא"כ אונס ההריגה בא לו ע"י מצות ה', שפיר וחי בהם דע"י המצות יחיה האדם ולא שימות, אבל אם חלה ועל ידי העבירות יוכל להציל עצמו ממות, והחולי אינו בא לו מחמת המצוה, בזה ל"ש וחי ולא שימות דלא מחמת המצוה חלה רק היא מניעת ההצלה: וראיתי דבר נכון מהחידושי הרי"מ ז"ל על הא שכ' הלבוש דלא קבעו חנוכה למשתה ושמחה כמו בפורים, דבפורים הי' הצלת הגופים,להשמיד להרוג ולאבד וכשניצלו הוא משתה ושמחה, בל בחנוכה הי' לעבור על דת וקבעו להלל והודאה והק' הט"ז או"ח סי' תר"ע סק"ב. הא גדול המחטיאו יותר מהרגו, כמ"ש רש"י תצא (כ"ג ט') ומד"ר במדבר פכ"א. ואמר לפ"מ שפסק הרמב"ם דאם נידן למיתה ואמרו לו עבוד ע"ז ותפטור מהמיתה, ועבד ע"ז חייב מיתה בב"ד, אבל אם הגזירה לעבוד ע"ז ואם לא יעבור יהרג, אז אם עבר ועבד ע"ז פטור ממיתת ב"ד, וא"כ בחנוכה לא הי' הצלת הגוף, דאפי' אם עבדו ע"ז ג"כ לא הי' נהרגים, אבל בפורים עיקר הגזרה להרוג ולאבד, רק אם הי' עובדים ע"ז הי' נצולים. ואכתי הי' מחויבים מיתה בב"ד, וממנ"פ הי' להם הצלות הגוף, או שהי' נהרגים ע"י אוה"ע, או שהי' נהרגים ע"י ב"ד, ודפח"ח: ושמעתי אחד שלח בנו לבית המדרש הגבוה בחו"ל והלך שם בשבת ואסר ? עם ישראל צריכים למלומדים שיוכלו להגין התלמוד מן האנטישימטים, וע"י כן יקדש השם, על זה אמר הכתוב ושמרתם מצותי וגו' ולא תחללו את שם קדשי, בתוך בנ"י, שאסור לחלל השם עם תירוץ שאח"כ יהי' ונקדשתי בתוך בנ"י: