א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ב דַּבֵּ֨ר אֶֽל־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל־בָּנָ֗יו וְיִנָּֽזְרוּ֙ מִקָּדְשֵׁ֣י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל וְלֹ֥א יְחַלְּל֖וּ אֶת־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֑י אֲשֶׁ֨ר הֵ֧ם מַקְדִּשִׁ֛ים לִ֖י אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ ג אֱמֹ֣ר אֲלֵהֶ֗ם לְדֹרֹ֨תֵיכֶ֜ם כָּל־אִ֣ישׁ ׀ אֲשֶׁר־יִקְרַ֣ב מִכָּל־זַרְעֲכֶ֗ם אֶל־הַקֳּדָשִׁים֙ אֲשֶׁ֨ר יַקְדִּ֤ישׁוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ לַֽיהוָ֔ה וְטֻמְאָת֖וֹ עָלָ֑יו וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֧פֶשׁ הַהִ֛וא מִלְּפָנַ֖י אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ ד אִ֣ישׁ אִ֞ישׁ מִזֶּ֣רַע אַהֲרֹ֗ן וְה֤וּא צָר֙וּעַ֙ א֣וֹ זָ֔ב בַּקֳּדָשִׁים֙ לֹ֣א יֹאכַ֔ל עַ֖ד אֲשֶׁ֣ר יִטְהָ֑ר וְהַנֹּגֵ֙עַ֙ בְּכָל־טְמֵא־נֶ֔פֶשׁ א֣וֹ אִ֔ישׁ אֲשֶׁר־תֵּצֵ֥א מִמֶּ֖נּוּ שִׁכְבַת־זָֽרַע׃ ה אוֹ־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִגַּ֔ע בְּכָל־שֶׁ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר יִטְמָא־ל֑וֹ א֤וֹ בְאָדָם֙ אֲשֶׁ֣ר יִטְמָא־ל֔וֹ לְכֹ֖ל טֻמְאָתֽוֹ׃ ו נֶ֚פֶשׁ אֲשֶׁ֣ר תִּגַּע־בּ֔וֹ וְטָמְאָ֖ה עַד־הָעָ֑רֶב וְלֹ֤א יֹאכַל֙ מִן־הַקֳּדָשִׁ֔ים כִּ֛י אִם־רָחַ֥ץ בְּשָׂר֖וֹ בַּמָּֽיִם׃ ז וּבָ֥א הַשֶּׁ֖מֶשׁ וְטָהֵ֑ר וְאַחַר֙ יֹאכַ֣ל מִן־הַקֳּדָשִׁ֔ים כִּ֥י לַחְמ֖וֹ הֽוּא׃ ח נְבֵלָ֧ה וּטְרֵפָ֛ה לֹ֥א יֹאכַ֖ל לְטָמְאָה־בָ֑הּ אֲנִ֖י יְהוָֽה׃ ט וְשָׁמְר֣וּ אֶת־מִשְׁמַרְתִּ֗י וְלֹֽא־יִשְׂא֤וּ עָלָיו֙ חֵ֔טְא וּמֵ֥תוּ ב֖וֹ כִּ֣י יְחַלְּלֻ֑הוּ אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדְּשָֽׁם׃ י וְכָל־זָ֖ר לֹא־יֹ֣אכַל קֹ֑דֶשׁ תּוֹשַׁ֥ב כֹּהֵ֛ן וְשָׂכִ֖יר לֹא־יֹ֥אכַל קֹֽדֶשׁ׃ יא וְכֹהֵ֗ן כִּֽי־יִקְנֶ֥ה נֶ֙פֶשׁ֙ קִנְיַ֣ן כַּסְפּ֔וֹ ה֖וּא יֹ֣אכַל בּ֑וֹ וִילִ֣יד בֵּית֔וֹ הֵ֖ם יֹאכְל֥וּ בְלַחְמֽוֹ׃ יב וּבַת־כֹּהֵ֔ן כִּ֥י תִהְיֶ֖ה לְאִ֣ישׁ זָ֑ר הִ֕וא בִּתְרוּמַ֥ת הַקֳּדָשִׁ֖ים לֹ֥א תֹאכֵֽל׃ יג וּבַת־כֹּהֵן֩ כִּ֨י תִהְיֶ֜ה אַלְמָנָ֣ה וּגְרוּשָׁ֗ה וְזֶרַע֮ אֵ֣ין לָהּ֒ וְשָׁבָ֞ה אֶל־בֵּ֤ית אָבִ֙יהָ֙ כִּנְעוּרֶ֔יהָ מִלֶּ֥חֶם אָבִ֖יהָ תֹּאכֵ֑ל וְכָל־זָ֖ר לֹא־יֹ֥אכַל בּֽוֹ׃ יד וְאִ֕ישׁ כִּֽי־יֹאכַ֥ל קֹ֖דֶשׁ בִּשְׁגָגָ֑ה וְיָסַ֤ף חֲמִֽשִׁיתוֹ֙ עָלָ֔יו וְנָתַ֥ן לַכֹּהֵ֖ן אֶת־הַקֹּֽדֶשׁ׃ טו וְלֹ֣א יְחַלְּל֔וּ אֶת־קָדְשֵׁ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֥ת אֲשֶׁר־יָרִ֖ימוּ לַיהוָֽה׃ טז וְהִשִּׂ֤יאוּ אוֹתָם֙ עֲוֺ֣ן אַשְׁמָ֔ה בְּאָכְלָ֖ם אֶת־קָדְשֵׁיהֶ֑ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדְּשָֽׁם׃ יז וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ יח דַּבֵּ֨ר אֶֽל־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל־בָּנָ֗יו וְאֶל֙ כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֣ישׁ אִישׁ֩ מִבֵּ֨ית יִשְׂרָאֵ֜ל וּמִן־הַגֵּ֣ר בְּיִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יַקְרִ֤יב קָרְבָּנוֹ֙ לְכָל־נִדְרֵיהֶם֙ וּלְכָל־נִדְבוֹתָ֔ם אֲשֶׁר־יַקְרִ֥יבוּ לַיהוָ֖ה לְעֹלָֽה׃ יט לִֽרְצֹנְכֶ֑ם תָּמִ֣ים זָכָ֔ר בַּבָּקָ֕ר בַּכְּשָׂבִ֖ים וּבָֽעִזִּֽים׃ כ כֹּ֛ל אֲשֶׁר־בּ֥וֹ מ֖וּם לֹ֣א תַקְרִ֑יבוּ כִּי־לֹ֥א לְרָצ֖וֹן יִהְיֶ֥ה לָכֶֽם׃ כא וְאִ֗ישׁ כִּֽי־יַקְרִ֤יב זֶֽבַח־שְׁלָמִים֙ לַיהוָ֔ה לְפַלֵּא־נֶ֙דֶר֙ א֣וֹ לִנְדָבָ֔ה בַּבָּקָ֖ר א֣וֹ בַצֹּ֑אן תָּמִ֤ים יִֽהְיֶה֙ לְרָצ֔וֹן כָּל־מ֖וּם לֹ֥א יִהְיֶה־בּֽוֹ׃ כב עַוֶּרֶת֩ א֨וֹ שָׁב֜וּר אוֹ־חָר֣וּץ אֽוֹ־יַבֶּ֗לֶת א֤וֹ גָרָב֙ א֣וֹ יַלֶּ֔פֶת לֹא־תַקְרִ֥יבוּ אֵ֖לֶּה לַיהוָ֑ה וְאִשֶּׁ֗ה לֹא־תִתְּנ֥וּ מֵהֶ֛ם עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ לַיהוָֽה׃ כג וְשׁ֥וֹר וָשֶׂ֖ה שָׂר֣וּעַ וְקָל֑וּט נְדָבָה֙ תַּעֲשֶׂ֣ה אֹת֔וֹ וּלְנֵ֖דֶר לֹ֥א יֵרָצֶֽה׃ כד וּמָע֤וּךְ וְכָתוּת֙ וְנָת֣וּק וְכָר֔וּת לֹ֥א תַקְרִ֖יבוּ לַֽיהוָ֑ה וּֽבְאַרְצְכֶ֖ם לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃ כה וּמִיַּ֣ד בֶּן־נֵכָ֗ר לֹ֥א תַקְרִ֛יבוּ אֶת־לֶ֥חֶם אֱלֹהֵיכֶ֖ם מִכָּל־אֵ֑לֶּה כִּ֣י מָשְׁחָתָ֤ם בָּהֶם֙ מ֣וּם בָּ֔ם לֹ֥א יֵרָצ֖וּ לָכֶֽם׃ כו וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ כז שׁ֣וֹר אוֹ־כֶ֤שֶׂב אוֹ־עֵז֙ כִּ֣י יִוָּלֵ֔ד וְהָיָ֛ה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים תַּ֣חַת אִמּ֑וֹ וּמִיּ֤וֹם הַשְּׁמִינִי֙ וָהָ֔לְאָה יֵרָצֶ֕ה לְקָרְבַּ֥ן אִשֶּׁ֖ה לַיהוָֽה׃ כח וְשׁ֖וֹר אוֹ־שֶׂ֑ה אֹת֣וֹ וְאֶת־בְּנ֔וֹ לֹ֥א תִשְׁחֲט֖וּ בְּי֥וֹם אֶחָֽד׃ כט וְכִֽי־תִזְבְּח֥וּ זֶֽבַח־תּוֹדָ֖ה לַיהוָ֑ה לִֽרְצֹנְכֶ֖ם תִּזְבָּֽחוּ׃ ל בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ יֵאָכֵ֔ל לֹֽא־תוֹתִ֥ירוּ מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּ֑קֶר אֲנִ֖י יְהוָֽה׃ לא וּשְׁמַרְתֶּם֙ מִצְוֺתַ֔י וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אֲנִ֖י יְהוָֽה׃ לב וְלֹ֤א תְחַלְּלוּ֙ אֶת־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֔י וְנִ֨קְדַּשְׁתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם׃ לג הַמּוֹצִ֤יא אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים אֲנִ֖י יְהוָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק ב:
רש"י ד"ה וינזרו, ...דבר אחר וכו'. לא ידעתי, מה 'דבר אחר' יש כאן, וכאילו בסיפא של דברי רש"י יש דבר אחר מאשר ברישא של דבריו, והרי למעשה הרישא הוא ביאור מילה, והסיפא - ביאור התחביר שטעון סירוס. ודומה שהביטוי 'דבר אחר' כאן שונה מן הרגיל. וראה "שפתי חכמים" (אות נ). (פ' אמור תשמ"ח, תשנ"ז, תשנ"ה, תשס"א) ואכן בדפו"ר אין המילים "דבר אחר".
פסוק ג:
רש"י ד"ה כל איש אשר יקרב, אין קריבה זו אלא אכילה וכו'. ושלא כלמעלה (כא, יז-יח), שם מדובר בקריבה כדי להקריב קרבנות. (פ' אמור תשמ"ח)
פסוק ג:
שם. ...ולמדוה רבותינו מגזירה שוה; ואי אפשר לומר וכו'. רש"י מבקש לבאר מדוע מוכרח הדבר שהגזירה שווה מוסבת על אכילה ולא על נגיעה. (פ' אמור תשס"א)
פסוק ג:
רש"י ד"ה וטמאתו עליו, ...וזהו האדם שיש לו טהרה בטבילה. ע"כ. אכן אין טהרה לאכלים או משקים שנטמאו. ובאמת יש לתת על כך את הדעת: מדוע לא ניתנה דרך לטהר אכלים ומשקים? אולי זה משום שאי אפשר לטבול משקין, וקשה ליתן דינים שונים לאכלים ולמשקים. (פ' אמור תשס"א, תשס"ג)
פסוק ג:
רש"י ד"ה ונכרתה וגו', יכול מצד זה לצד זה, יכרת ממקומו ויתיישב במקום אחר? תלמוד לומר "אני ה'", בכל מקום אני. ע"כ. וקשה לי, למה לא די לעניין זה בתיבת "מלפני". (פ' אמור תשמ"ז)
פסוק ג:
ולפחות צריך ד"ה להיות - "אני ה'". (פ' אמור תשמ"ח) והשווה לדברי רש"י בספר שמות (יב, טו) ובספר דברים (ה, ז).
פסוק ג:
בפרשת קדושים (יז, ט) כתבתי שצריך לבדוק כל פירושי רש"י ללשון כרת, והנה צריך להוסיף לזה גם את פרשת אמור. (פ' אמור תשנ"ט) וראה מש"כ שם.
פסוק ו:
רש"י ד"ה נפש אשר תגע בו, באחד מן הטמאים הללו. ע"כ. כלומר מי שנגע בטמא מת, שרץ, זב, זבה, נידה או יולדת. כל אלו צריכים טבילה, ולאחריה אסורים באכילת תרומה עד הערב. וראה "שפתי חכמים" (אות א): רצונו לומר דהווה ליה למימר 'נפש אשר תגע בהם'. (פ' אמור תשנ"ו)
פסוק ז:
רש"י ד"ה מן הקדשים, ולא כל הקדשים. ע"כ. כלומר מדובר בתרומה שמותר לאכלה מיד בהערב שמש כמצויין בדיבור הקודם, ולא בקדשי מזבח. דהיינו: זב, זבה ויולדת שהעריב שמשם מותרים באכילת תרומה, אבל אסורים באכילת קדשי מזבח כל עוד לא הקריבו את קרבנם. לפיכך נאמר "מן הקדשים" ולא כולם. רש"י כאן קיצר מאוד. (פ' אמור תשס"ה)
פסוק ט:
"ולא ישאו עליו חטא". לא ידעתי, על מה מוסבת המילה "עליו". ולפי ראב"ע היא מוסבת על המקדש, ברם, זה לא הוזכר בכל הפרשה כולה. ועוד: אם נפרש "עליו" - בסיבתו, בגללו, כמו למעלה (יט, יז), גם זה קשה. (פ' אמור תשמ"ז, תשמ"ח) ורש"ר הירש פירש: "עליו" - על לחם התרומה.
פסוק י:
רש"י ד"ה תושב כהן ושכיר, ...ואיזהו תושב? זה נרצע... ואיזהו שכיר? זה קנוי קנין שנים, שיוצא בשש. בא הכתוב ולמדך כאן שאין גופו קנוי לאדוניו לאכול בתרומתו. ע"כ. כלומר רק עבד כנעני של כהן יכול לאכול בתרומה, כי הוא "קנין כספו" (פסוק יא), מה שאין כן עבד עברי שאין גופו קנוי לאדוניו. אבל הסדר בדיבור זה תמוה שכן אם תושב אינו אוכל, שכיר על אחת כמה וכמה. (פ' אמור תשנ"ג) וראה קידושין (ד ע"א) שם שואלת הברייתא: יֵאָמֵר "תושב" ולא יֵאָמֵר "שכיר", וכך נלמד: אם זה שהוא קנוי קנין עולם אינו אוכל בתרומה של בעליו הכהן, משום שאינו נחשב כרכושו, זה שהוא קנוי קנין שנים לא כל שכן שאינו אוכל? ומשיבה: אילו היה נאמר כך, הייתי אומר: "תושב" - זה קנוי קנין שנים, שלא היינו מבינים את משמעות המילה לעצמה, אבל קנוי קנין עולם - אוכל. לכן בא "שכיר" (שהוא הקנוי לזמן מוגבל) ולימד על משמעות המילה "תושב", ומכאן אנו יודעים שאף־על־פי שקנוי קנין עולם - אינו אוכל. כלומר בא זה ולימד על זה (הראני הרב איתן שנדורפי שי'). וראה דברי "העמק דבר" על אתר.
פסוק יא:
רש"י ד"ה וכהן כי יקנה נפש, עבד כנעני שקנוי לגופו. ע"כ. וראה אצל ר' אברהם ברלינר המוסיף בסוגריים (שגופו קנוי), וזה מובן. (פ' אמור תשמ"ח)
פסוק יא:
"ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו". לא ידעתי, על מי מוסב לשון הרבים "הם", שהרי "יליד" הוא לשון יחיד. וכך גם ברש"י - ויליד ביתו, אלו בני השפחות, למה לא פשוט: זהו בן שפחה? (פ' אמור תשס"ה)
פסוק יא:
וראה אונקלוס המתרגם "יליד" בלשון רבים, והכל אתי שפיר. וראב"ע מפרש: "זכרים ונקבות". (פ' אמור תשס"ה)
פסוק יא:
רש"י ד"ה ויליד ביתו, אלו בני השפחות. ואשת כהן אוכלת בתרומה מן המקרא הזה, שאף היא קנין כספו וכו'. תמהתי - לכאורה הקריטריון הוא קנין הגוף, כי זה המבדיל בין עבד עברי לעבד כנעני, וכלום שייך לומר לגבי האשה שהיא קנין הגוף (הגם שנקנית בכסף)? ועוד קשה: למה לי שני מקראות לעניין זה? (פ' אמור תשנ"ז)
פסוק יא:
לשאלה השניה ראה הערה 92 (בחומש "תורת חיים") תשובה בשם "גור אריה", וכך כתוב שם: ותרווייהו צריכי, דאי מן "טהור בביתך", משמע דווקא נשואה שהיא בבית הבעל אבל ארוסה לא, לכך כתב "קנין כספו", אף ארוסה דהא קנין כספו היא. ואי כתב "קנין כספו" הוה אמינא דווקא כשקידשה הוא דהיא קניינו, אבל יבמתו שנישאה, כיון דלא קנין שלו היא דהיא קנין אחיו - לא תאכל, לכך צריך "כל טהור בביתך", דהא אשתו היא, וכיון דאשתו היא - תאכל בתרומה. (פ' אמור תש"ס) וראה "משכיל לדוד" המתרץ את שתי הקושיות כאחת. לדבריו עיקר הלימוד שאשה אוכלת בתרומה הוא מהפסוק "כל טהור בביתך יאכל אתו" שבספר במדבר (יח, יא). אמנם אמרו חכמים שכיון שגם אשתו היא קנין כספו יש מקום לכלול גם אותה בפסוקנו "קנין כספו הוא יאכל בו", ולשם מה בא הפסוק שבספר במדבר? אלא שלולא הפסוק בספר במדבר לא היינו מעמידים "קנין כספו" אלא בעבד שגופו קנוי לאדוניו אבל לא באשתו, שכן אף על גב שהיא משועבדת לבעלה, מכל מקום אין גופה קנוי לו בקנין גמור כמו העבד הכנעני.
פסוק יג:
"ובת כהן כי תהיה אלמנה" וגו'. מכיוון שגם הפסוק הקודם פותח "ובת כהן כי תהיה" וגו', הרי הפתיחה שבכאן לכאורה מיותרת, שהרי אפשר לכתוב: וכי תהיה וגו'. אבל לא מצאתי הערה ליתור זה. (פ' אמור תש"ס) וראה "אזנים לתורה" שכפילות זו משמשת בסיס לדרשת חז"ל במסכת פסחים (מט ע"א): "בת כהן לישראל - אין זיווגן עולה יפה... או אלמנה או גרושה או זרע אין לה וגו'". כלומר בת כהן שנישאת לישראל - לא תתברך במזל טוב וחלילה עשויה להיעשות אלמנה, גרושה או בלא צאצאים. ופירש רש"י שם: כדכתיב "ובת כהן כי תהיה לאיש זר" וסמיך ליה "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה". וראה עוד שם בגמרא שתלמיד חכם לא נקרא זר לגבי כהנת.
פסוק יג:
רש"י ד"ה וזרע אין לה, ממנו. ע"כ. הערה זו חשובה, ראה "שפתי חכמים" (אות כ). אבל אלמנת כהן שיש לה בן ממנו - אוכלת. אך אין רש"י מבאר את המילה זרע, האם הכוונה לזכר דווקא או גם לנקבה. והנה אונקלוס מתרגם: בר, ואילו יונתן מתרגם: ולד, ומכיוון שכך, היתה הכרעת רש"י מתבקשת עוד יותר. (פ' אמור תשס"ב)
פסוק יג:
רש"י ד"ה וכל זר לא יאכל בו, לא בא אלא להוציא את האונן שמותר בתרומה, זרות אמרתי ולא אנינות. ע"כ. וקשה לי, מה פתאום אונן, כלום הוא ניגוד של זר? (פ' אמור תש"ס) הערת ר' חזקי פוקס שי': עיין יבמות ע ע"ב.
פסוק יח:
"אשר יקריב קרבנו... אשר יקריבו" וגו'. המעבר ללשון רבים מכאן ואילך קצת תמוה, כמו לעתים קרובות למדי, ועדיין לא מצאתי תשובה. (פ' אמור תשס"א) וראה "העמק דבר" על אתר שכתב: תכלית עולת נדבה שניים המה: או להשיג דעת אלהים ובא בפני עצמו, או מצורף לנדרים ונדבות של שלמים שהכל יכולים להביא, אפילו מי שאינו מסוגל לדעת אלהים, ומשום הכי כתיב בלשון רבים.
פסוק יח:
"...ואמרת אלהם איש איש... אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם... יקריבו... לרצֹנכם...". המעבר מלשון נסתר לנוכח קשה. (פ' אמור תשנ"ו)
פסוק כא:
"לפלא נדר או לנדבה". שאלתי עצמי, היכן למ"ד השימוש אצל "נדר" כי אילו היה להיפך, כלומר: לנדר או נדבה - ניחא, אך כך קשה לכאורה. (פ' אמור תש"ן)
פסוק כא:
ואולי צריך לשאול למשמעה של למ"ד־השימוש ב"לנדבה", שהרי "לפלא" פירושו - להפריש, ואינו מצריך אפוא כל אות־שימוש. (פ' אמור תשנ"ז)
פסוק כא:
והרי ביאורו היפה של ר' מנחם בולה ב"דעת מקרא": שעורו (לפי הכלל 'מושך עצמו ואחר עמו'): לפלא נדר או לפלא נדבה, כלומר: להפריש נדר או להפריש נדבה. (פ' אמור תשס"א)
פסוק כא:
"תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו". וקשה לי, מה בין זה ובין הפסוק הקודם "כל אשר בו מום לא תקריבו". וראה להלן (פסוק כב) רש"י ד"ה לא תקריבו, ג' פעמים (דהיינו פסוקים כ, כב, כד) - להזהיר על הקדשתן ועל שחיטתן ועל זריקת דמן, עכ"ל, ואת פסוקנו אינו מזכיר בהקשר זה. (פ' אמור תשמ"ז) וראה ר"ע ספורנו שכתב: אחר שהזהיר על העולה שהיא קדשי קדשים שיהיה זכר ושלא יהיה בו מום, וביאר שזה אינו מחוייב זולתי בבקר ובצאן... אמר "ואיש כי יקריב זבח שלמים לה'" - ביאר שאף על פי שהם קדשים קלים, ובהם לא יתחייב זכרות... מכל מקום יתחייב בהם התמות.
פסוק כב:
רש"י ד"ה או שבור, לא יהיה. ע"כ. וזה קצת קשה. וראה אצל ר' אברהם ברלינר על אתר (אות יב), וכן הוא בדפו"ר, כלומר בלא ד"ה, אלא כמשפט אחד. (פ' אמור תשל"ב)
פסוק כב:
וראה "שפתי חכמים" (אות ש) שאמנם מסביר יפה את ההבדל בין "עורת" ו"שבור" מבחינת הצורה, אך אינו נדרש לשאלה, למה משנה הכתוב משם־דבר לשם־תואר. (פ' אמור תשמ"ט)
פסוק כב:
רש"י ד"ה גרב. ראה למעלה (כא, כ רש"י ד"ה גרב וילפת; גרב; ילפת) שם כבר ביאר, ואף האריך, אבל לא הסתייע בפסוק משופטים (טז, כט). (פ' אמור תשמ"ז)
פסוק כג:
רש"י ד"ה שרוע, אבר גדול מחבירו. ע"כ. ולמעלה (כא, יח) כבר פירש כך ואף הדגים - עינו אחת גדולה וכו'. ואם כן, למה חוזר כאן? ועוד: אונקלוס מתרגם כאן: שרוע - יתיר, אבל למעלה, אצל כהן בעל מום, תרגם - שריע. (פ' אמור תשמ"ז) הערת ר' חזקי פוקס שי': עיין "נפש הגר" שנדרש לזה.
פסוק כד:
רש"י ד"ה מעוך, ביציו מעוכין ביד... ד"ה ומעוך, תרגומו ודי מריס, זהו לשונו בארמית, לשון כתישה. ע"כ. ולכאורה זה סותר את הנאמר בדיבור הראשון, שהרי בד"ה כתות מבאר רש"י כתושים יותר ממעוך. כלומר אונקלוס חולק על רש"י כאן. (פ' אמור תשנ"ט, מלון גולדן טוליפ, ים המלח)
פסוק כד:
רש"י ד"ה כתות, כתושים. יותר ממעוך. ע"כ. אם כך הייתי יכול לדעת איסור "מעוך" מקל וחומר. (פ' אמור תש"ס)
פסוק כד:
רש"י ד"ה וכרות, כרותין בכלי ועודן בכיס. ע"כ. ולא ידעתי למאי נפקא מינה אם כרותין ביד או בכלי. (פ' אמור תשנ"ה)
פסוק כד:
רש"י ד"ה ובארצכם לא תעשו, דבר זה - לסרס שום בהמה וחיה... שאי אפשר לומר לא נצטוו על הסרוס אלא בארץ... בין בארץ בין בחוצה לארץ. ע"כ. באשר לעוף השמים ובעלי־חיים שבים, ראה שו"ת "בצל החכמה" לרב בצלאל שטרן (חלק ד סימן סז אות ד-ה - דין סירוס בדגים וסירוס בעלי חי דיבשה כשהן בים) שכתב: נראה לעניות דעתי בסיעתא דשמיא כי אין למעט דגים מקרא ד"בארצכם". כי מילת "ארץ" יש לה שני מובנים: (א) ארץ במשמעות מין חומר, דכתיב "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", והיינו שברא את החומר הנקרא ארץ. וכן "ויקרא אלהים ליבשה ארץ". וכן "תדשא הארץ" וגו', ועוד כאלה רבים אין מספר. ובכל אלה בוודאי שמילת ארץ אינו כולל לא מים ולא אוויר, כי מים הם לגמרי מין חומר אחר לעצמו ואין לו ענין עם החומר שנקרא ארץ ולא כלום. וכן הוא גם לגבי אוויר. ובמובן הזה נזכר ארץ גם בקרא דשילוח הקן, דכתיב "כי יקרא קן צפור לפניך בדרך וגו' או על הארץ", ולכן ממעטינן ביה מצא קן בשמים דהיינו באוויר. וכן היינו ממעטין גם מצא קן בים, אי לאו דכתיב "בדרך" לרבות כמבואר. ובמובן זה נזכר גם ארץ בקרא, "בכל השרץ השורץ על הארץ", לכן שפיר משמע מיניה למעט צפה על פני המים וכן זורק שרץ באוויר, וכמו שכתבתי. (ב) הוראת "ארץ" במובן מדינה, והיינו שטח מיוחד לישיבת עם מסוים, כגון ארץ כנען, ארץ מצרים. שמשמעות המילה בזה לציין שטח השייך לאיזה עם לשבת עליה. בזה ודאי שגם הימים והנהרות שבתוך אותו שטח נכללים בכלל מילת ארץ. כדכתיב "זאת תהיה לכם הארץ לגבולותיה סביב" (במדבר יד, יב). הרי שקורא הכתוב "ארץ", לכל השטח הנמצא בין גבולות הנזכרים בקרא שם. הרי שגם הימים ונהרות הנמצאים בין אותם הגבולים הם בכלל ארץ, והיינו לפי שאין הכוונה בכאן על מין חומר מיוחד כמובן אלא כמו שכתבתי...
פסוק כד:
כל מקום שנזכר "ארץ" במובן מדינה כשטח המיוחד לישיבת עם מסוים, כארץ כנען וכארץ מצרים, ודאי דלכולי עלמא גם הנהרות והימים שבתוך אותו השטח נכללים בכלל "ארץ". - ולכן באזהרת סירוס דכתיב "ובארצכם" לא תעשו, שנזכר מילת ארצכם במובן ארץ ישיבתכם, בודאי שגם ימים ונהרות בכלל. וממילא שגם דגים שבים ושבנהרות בכלל איסור סירוס. (פ' אמור תשמ"ט)
פסוק כה:
רש"י ד"ה ומיד בן נכר, ...לכך נאמר למעלה (פסוק יח) איש איש - לרבות את הגויים שנודרים וכו'. והוא על־פי חולין (יג ע"ב): דתניא "איש", מה תלמוד לומר "איש איש"? לרבות העובדי כוכבים שנודרים נדרים ונדבות כישראל. ע"כ. והרי זו דרשה קשה, כי לכאורה מפרש הכתוב עצמו את לשון "איש איש", דהיינו "מבית ישראל ומן הגר בישראל", ואיך אפשר להוסיף על פירוט מפורש זה? (פ' אמור תשמ"ז) וראה "תורה תמימה" על אתר (אות קה) שכתב: וטעם הדרשה מלשון "איש איש", יתכן דמדייק מדהוסיף לכתוב "מבית ישראל", ולכן דריש איש בעלמא ואיש מבית ישראל.
פסוק כה:
רש"י ד"ה משחתם, חבולהון. ע"כ. כך מתרגם אונקלוס. נראה שרש"י מביא תרגומו של אונקלוס ל"משחתם", כי מילה זו, בצורה זהה, נמצאת עוד פעם אחת בתורה (שמות מ, טו) ובמשמעות שונה: "להיות להם משחתם לכהֻנת עולם", ושם תרגומה "רבותהון", היינו: לשון מינוי וגדולה, אך כאן משמעותה - לשון השחתה, כמבואר ב"לפשוטו של רש"י". (פ' אמור תש"ס)
פסוק כה:
רש"י ד"ה לא ירצו לכם, לכפר עליכם. ע"כ. לכאורה קשה הפסוק עצמו - איסור הקרבת קרבן בעל מום של גוי מנומק "...לא ירצו לכם", ומה להם לישראל לעניין זה כשאינם אלא שליחי הגוי המביא. והנה דברי רש"י מכפילים קושי זה, כלום ציפינו לכפרה על עוונותינו בזכות קרבנו של הגוי? (פ' אמור תשמ"ח)
פסוק כה:
והנכרי מביא קרבן לכפר על עצמו ולא על ישראל. (פ' אמור תשנ"ה)
פסוק כז:
"שור או כשב או עז כי יולד... ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'". אמר לי ר' יהודה גרינשפן שי' על דרך החידוד, כי זוהי הכוונה במוסף של שבת "תכנת שבת רצית קרבנותיה", כלומר השבת שהיא בהכרח בין שמונת ימים, היא המאפשרת שהקרבן יהיה לרצון. (פ' אמור תשס"א) הערת הרב איתן שנדורפי שי': אבל המשמעות הפשוטה של תפילה זו היא: אף־על־פי שסתם שחיטה אסורה בשבת, חפץ ה' בקרבנות השבת שצווינו עליהם, כמבואר למעלה (כ, כז). ובעל "עץ יוסף" על הסידור מוסיף בשם האבודרהם, שיש לה' חפץ מיוחד בקרבנות השבת הבאים לכתחילה ולא בדיעבד, שכן בשבת אין מקריבים קרבנות חטאת.
פסוק כח:
"אֹתו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד". מכיוון שהאיסור הוא גם בשני שוחטים בשני מקומות שונים, מטרידה אותי השאלה, כיצד אפשר להיזהר מפני לאו זה. אמנם נראה מדברי הגמרא (חולין פג ע"א): בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו, אמה מכרתי לשחוט. ע"כ. אם כן חז"ל כבר פתרו שאלה זו, אבל הפתרון היה טוב לזמנם, ואילו היום צריך לכאורה לאסור כל שחיטה משום ספק דאורייתא - שמא שוחטים באותו היום גם האם וגם הוולד, שהרי אפילו בעזרת מחשב ואינטרנט לכאורה אי־אפשר להיות בטוחים מפני איסור זה. (פ' מטות תשס"ג)
פסוק כח:
וראה רמב"ם (הלכות שחיטה יב, יד-טז) שפוסק כדברי הגמרא בחולין. כלומר יש כאן משום מודעות לבעיה, אבל בוודאי אין כאן פתרון למשק מודרני. (פ' מטות תשס"ג) והרי תשובתו של הרב ד"ר ישראל מאיר לוינגר שליט"א: לגבי המשק המודרני חשובה מאוד ההלכה שנקבעה, שאותו ואת בנו נוהג רק באם ובנה (או בתה) ולא באב ובנו (או בתו). דבר זה חשוב, היות והיום מספר הזכרים המרביעים בעדר קטן מאוד, כמה עשרות זכרים לכל העדר בפרות ולא הרבה יותר בכבשים או בעזים, בכל המדינה.
פסוק כח:
למרות זאת הסיכוי או החשש, שאם ובנה יישחטו ביום אחד, במקרה, יתקבל באופן סטטיסטי במקרים רחוקים מאוד.
פסוק כח:
אנו רואים שחז"ל קבעו כי רק בארבעה פרקים בשנה (בזמנים בהם יש ריבוי של שחיטות) על מוכר הבהמות להודיע לקונה, 'את אמה או בנה מכרתי היום'. כלומר החשש עולה רק במקרים בהם קיים סיכוי גדול שיישחטו אם ובנה באותו יום. אם אין גורם סביר, לא צריך לחשוש לזה.
פסוק כח:
זה עתה פרסמתי מאמר (ב"המעין", גליון ניסן תשע"א) על בכור שעשוי להשחט. במקרה של בהמה שהיא בכור האיסור חמור בהרבה. בכור שנולד בזמן הזה אסור בהנאה וחייבים לטפל בו, עד שיארע בו מום. האיסור הוא כפול: בשחיטתו עוברים על איסור שחיטת קדשים בחוץ, ובנוסף קיים איסור אכילה של בשר הבכור. בימינו בדרך כלל פותרים את בעיית הבכורות בכך שדואגים שתהיה שותפות של גוי בבעלות על הבהמה המבכירה, שותפות המבטלת את הקדושה מהבכור שנולד.
פסוק כח:
במקומות בהם אין השגחה מתאימה יכול להיות שיגיעו לבית המטבחיים גם בכורות, בלי שהשוחטים ידעו זאת. לפני שנים רבות חשבתי שאפשר לפתור בעיה זו של בכורות לא־ידועים שמגיעים לשחיטה באמצעות מום הנמצא בכל בהמה, בעקבות הנוהג המקובל היום להצמיד לאוזנו של העגל או הטלה הנולד תווית ממתכת. בשיחה שקיימתי בזמנו על הנושא עם הרב הראשי דאז הרב איסר יהודה אונטרמן זצ"ל, הוא טען שאין צורך בכך, שכן במקרה של ספק בכור אפשר לסמוך על הרוב שאינם בכורות שכן "כל דפריש מרובא פריש", ובעיקר נוכח העובדה שרוב החקלאים מוכרים את המבכירות כהוראת הרבנות ומשרד החקלאות.
פסוק כח:
בעניין "אתו ואת בנו" החשש הוא הרבה יותר רחוק. העובדה שהיום שוחטים יותר פרות אינה מעלה את אחוז הסיכוי לגבי כל פרה הנשחטת שמא גם אמה נשחטה באותו היום. אמנם היום נשחטות יותר פרות בכל יום, אך מאידך גיסא לצורך כך גם מגדלים הרבה יותר משפחות של פרות, והיחס נשאר זהה. במשך החיים של כל פרה (כעשר שנים עד שחיטתה) שוחטים מידי פעם אחד מעגליה ופעם אחת אותה.
פסוק כח:
היום עקרות הבית יכולות לקנות בשר שבוע לפני החג ולא רק בערב החג. בשעת קביעת ההלכה, לא היו מקררים ולכן בשר לא יכול היה להישחט מוקדם יותר. דבר זה גרם לכך שבערבי החגים נוצר לחץ גדול מאוד של שחיטות לכבוד החג. היום השחיטה מתחלקת באופן כמעט שווה בין ימי השנה ואין שחיטה לימים. גם אם אדם ימכור באותו השבוע אם ובנה - אין לחשוש שישחטו ביום אחד.
פסוק כח:
אמנם לכל פרת רבייה יש רישום פחות או יותר, אך אין בו כדי לברר ספק זה. משקים הקונים עגלים בני יומם מזמינים את הרופא הממשלתי לתת מספר, כי את זה הם חייבים לעשות, וזו גם הדרך להבטיח את הבהמות בפני גניבה (לא בטוח, אבל מספיק לחברות הביטוח), אבל הוא נותן את המספר מבלי לרשום את המקור של העגל, כי זה לא מעניין אף אחד. וליצור רישום שיאפשר לפקח על כך שלא ישחטו אם ובנה, זה לא הצריכו חז"ל (חז"ל הצריכו את המוכר להודיע רק אם מוכר אם ובנה, אך אם שתי הבהמות בידיים שונות, לא מובא שצריך לברר אצל הקונה, שקנה את הבהמה השנייה לגידול, האם הוא מתכונן למכור).
פסוק כח:
לבסוף יש לציין, ששאלה זו אינה שאלה הנוגעת לצרכן, אלא לשוחטים בלבד, שכן נפסק להלכה: עבר ושחט אותו ואת בנו ביום א' - מותר לאכלם (שו"ע יו"ד הלכות שחיטה טז, ג).
פסוק כח:
והוסיף הרב יואל קטן שליט"א: דיברתי עם יצחק קינל שי', חבר ותיק בקיבוץ שעלבים, ששנים רבות היה מרכֵּז הבקר. לדבריו בדרך כלל פרות נשלחות לשחיטה לאחר שסיימו להמליט, כאשר הן בגיל מבוגר (עשר פלוס) ולא נכנסו להריון (כך שחבל להחזיק אותן שנה שלמה כאשר ספק אם ייכנסו להריון גם בשנה הבאה), וזה קורה בקבוצה אחת בשני מועדים (סוף הקיץ ותחילת החורף), כל קבוצה במשך כמה ימים. העגלים נשלחים בטפטוף במשך כל השנה לשחיטה כשהם בני שנתיים־שלוש, כך שהסיכוי שפרה תישחט בדיוק ביום שגם בנה נשחט הוא קטן ביותר, ובכל אופן הוא מעולם לא שמע שמישהו העלה נקודה זו כבעיה שצריכה פתרון.
פסוק כח:
אם נתחשב בנתונים אלו, נראה שהחשש עוד הרבה יותר רחוק, משום שגם אם אדם מכר היום אם, נותרו לה מקסימום שני בנים חיים שהגיעו לגיל בו הם ראויים לשחיטה. בהנחה שיש כמאתיים ימי שחיטה בשנה, הסיכוי שגם אחד העגלים ישחט באותו יום הוא בערך אחד למאה. ויתכן מאוד שבדרך כלל נשארים פחות משני עגלים כאלו, אם כן האחוזים קטנים עוד יותר.
פסוק כח:
וראה עוד: שו"ת "דברי חיים" (חלק ב יו"ד סימן כא. הובא ב"דעת תורה" סקי"ט) ושו"ת "שם אריה" (יו"ד סימן ב) (הראני ר' שמיר שיינטופ שי').
פסוק כח:
באשר לשימוש בחישובים סטטיסטיים בענייני הלכה בכלל, הראני אחי יאיר שי' מדברי הגאון ר' אשר וייס שליט"א (מנחת אשר לספר ויקרא עמ' צו), שחז"ל לא עסקו בסטטיסטיקה. מדאורייתא אומרים "כל דפריש מרובא פריש", ומדרבנן חוששים גם למיעוט המצוי. בשאלה כמה הוא מיעוט המצוי דנו הפוסקים: לפי הריב"ש הוא קרוב לרוב, ויש שהבינו מדברי ה"משכנות יעקב", שהוא עשרה אחוזים. על כך העיר הגאון ר' אשר וייס שליט"א, שאין להבין כך מדברי ה"משכנות יעקב", שכן בסוף תשובתו הוא מסיק שמיעוט המצוי הוא כל שהדבר אינו נראה משונה ואין לכך גדר מספרי מדוייק, שכן חז"ל לא הגדירו את ההלכות לפי סטטיסטיקות, שהרי לא היה ברשותם מכון לסטטיסטיקה.
פסוק כח:
רש"י ד"ה אתו ואת בנו, נוהג בנקבה וכו'. ובאשר לשאלה, שאם כן צריך היה לומר: אותה ואת בנה, ראה "שפתי חכמים" (אות ז). וראה גם רמב"ן על אתר. (פ' מטות תשס"ג)
פסוק כח:
רש"י ד"ה אתו ואת בנו (השני), אף בנו ואותו במשמע. ע"כ. כלומר סדר שחיטת שתי הבהמות אינו משנה באשר לאיסור. והרי לך שאין לאו זה בא לחנך לחמלה כלפי שחיטת בעלי חיים. ודברי "שפתי חכמים" (אות ח) שמדובר בשלושה דורות - אם, בת ובתה (ומדוע לא בן בדור השלישי?), מקורם במסכת חולין (פב ע"א) והכוונה היא שלשון הרבים "לא תשחטו" באה לרבות מקרה זה של שלושה דורות בו שני השוחטים עוברים על האיסור. (פ' אמור תשמ"ט)
פסוק כח:
וכשתעיין ברמב"ם (הלכות שחיטה יב), תמצא עוד הלכות רבות שאינן עולות בקנה אחד עם טעמו של "ספר החינוך". ודומה שכאן שייכת מחלוקתם של ראשונים, אם הלכות פרטיות חייבות לעלות יפה עם טעם המצוה או לאו. אם איני טועה, למדתי (כד הוינא טליא) אצל מו"ר הרב קלמן כהנא זצ"ל על מחלוקת בנדון זה בין מלבי"ם ורש"ר הירש, שדעתו של רש"ר הירש היא כדעה הראשונה. (פ' אמור תשנ"ח) וראה מאמר מקיף בנושא אצל הרב חיים דוד הלוי, רבה של תל־אביב, במאמרו "טעמי המצוות" (עשה לך רב ח"ז עמ' יז).
פסוק כח:
בליל שבת פיתח הרב יגאל שפרן שליט"א, בעקבות פסוק זה, רעיון יפה על אחדות ישראל - המעשה שלי גורם שהאחר אינו יכול־רשאי לעשות מעשה כרצונו. ביקשתי לדמות לכך אמירת "הקדש" האוסרת את הבהמה על הזולת, אך שכנע אותי שאין זה דומה. (פ' אמור תשס"א) וראה "אזנים לתורה" שכתב: 'לא תשחט' לא נאמר, אלא "לא תשחטו", מלמד שאם שחט ראובן את האם ואחר כך שחט שמעון את הבן והתרו בו - לוקה. ומאת ה' היתה אזהרה זו, נפלאת היא בעינינו, שאיש אחד מבני ישראל עשה דבר המותר בהחלט (שחט פרה) ועל כל העדה הוטל על ידי זה איסור לשחוט באותו יום את בנה, ואם שחט והתרו בו - הרי הוא לוקה! ומה להם לכל איש ישראל ולשחיטתו של הראשון, שילקו בשביל מעשהו? דבר זה מלמד אותנו שיש בעם ישראל שייכות נפלאה בין "ר' ישראל" לכל ישראל ולהיפך; שייכות כזאת, שאיננה בשאר האומות. לעם התורה, שקיבל על עצמו את התפקיד להיות מורה לגויים - נשמה אחת, כללית לכל ישראל, רק הגופים נפרדים; מכאן שבית ישראל ערבים זה לזה כלפי שמיא; מכאן הנטיה באומות העולם לגלגל חטא היחיד שבישראל על הכלל כולו. ואם אחד מישראל שחט "אתו", עשה על ידי זה רושם על נשמת כלל ישראל לכל פרטיה, ועליהם להמנע - מטעמי אכזריות - מלשחוט באותו היום את "בנו".
פסוק לא:
רש"י ד"ה ושמרתם, זו המשנה. ועשיתם, זה המעשה. ע"כ. והוא מ"תורת כהנים". אבל קשה לי, שלכאורה פשוטם של הדברים, ששמירה היא על לא־תעשה ועשייה - על עשה. וראוי לבדוק, אימתי לשון שמירה מתפרש על ידי אי־עשיה ואימתי על ידי לימוד. (פ' אמור תשמ"ז, תשנ"ג)
פסוק לב:
"ולא תחללו את שם קדשי". כאן המקום היחידי שבו הכתוב מתכוון לחילול השם כאיסור בפני עצמו ולא כתוצאה ממעשה עבירה על איסור אחר, ראה למעלה (יט, יב ומש"כ שם). (פ' אמור תשנ"ט, מלון גולדן טוליפ, ים המלח)
פסוק לב:
רש"י ד"ה ולא תחללו את שם קדשי, לעבור על דברי מזידין. ע"כ. לא ידעתי, למה רש"י מצמצם את האיסור כל כך, והרי חילול השם (ח"ו) הוא כל בזיון הבא כתוצאה ממעשה שלילי, אף אם אינו נעשה במזיד. (פ' אמור תשס"ב) וראה "באר מים חיים" שעיקר החילול הוא המזיד. הערת ר' זאב נוימן שי': ובכל זאת נלע"ד שקושיית המחבר צודקת כי: "אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם" (אבות פ"ד, מ"ד).