חומרת האיסור של חילול ה'
בסוף הפרק נאמר:
וּשְׁמַרְתֶּם֙ מִצְוֺתַ֔י וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אֲנִ֖י יְ-הוָֽה׃
וְלֹ֤א תְחַלְּלוּ֙ אֶת־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֔י וְנִ֨קְדַּשְׁתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֲנִ֥י יְ-הוָ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם׃
הַמּוֹצִ֤יא אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵא-לֹהִ֑ים אֲנִ֖י יְ-הוָֽה׃
(ויקרא כב לא-לג)
לאיסורי תורה יש בד"כ גדרים ברורים, כגון: אדם הכותב בשבת חייב רק אם כתב שתי אותיות; וכן בכל מלאכות שבת. אולם לחילול ה' אין גדר הלכתי ברור, מפני שכל התנהגות של אדם שומר תורה ומצוות המתפרשת בעיני הרואים כזלזול בתורה, למרות שמצד האמת אין בה איסור, יש בה חילול ה'. כך מספרת הגמרא על ר' יוחנן, שאם היה הולך ד' אמות בלי תפילין ובלי תורה היה בזה חילול ה', למרות שאצל אדם אחר אין דבר זה נחשב כזלזול בתורה ובמצוות.
על כן זהירות גדולה נדרשת מנושא תפקיד תורני, וכל אדם לפי דרגתו, שהתנהגותו תהיה בהתאם למעמד. אם אדם כזה חס ושלום מזלזל בעצמו או מזלזל בתורה ובמצוות, בנוסף לעבירה שהוא עובר, הוא עובר גם על איסור של חילול ה', עבירה חמורה ביותר שאין לה כפרה בעולם הזה. הגמרא אומרת (יומא פו.), וכן נפסק ברמב"ם (משנה תורה הלכות תשובה א ד),שיש חילוק באופן הכפרה בין מקרה שאדם עבר על 'עשה' או על 'לא תעשה' או על מצווה שיש בה מיתת בית דין, לבין מקרה בו אדם חילל את ה', שבמקרה זה אפילו אם עבר יום הכיפורים וקיבל עליו ייסורים, עד יום מותו לא מתכפר לו. זה היה חטאם של המרגלים, כפי שנלמד בקרוב, שאף על פי שאחרי כן המעפילים אמרו "הננו ועלינו", לא הועילה להם התשובה; בבכי שלהם היה משום חילול ה', ולכן רק במיתתם נתכפר להם.