כל איש אשר יקרב. פרש"י אין קרבה זו אלא אכילה וכו' שאם על הנגיעה חייב לא הוצרך לחייבו על האכילה עכ"ל. לכאורה הכי קאמ' אי אפשר לאכלו אלא א"כ נוגע בו. הלכך אם על הנגיעה חייב וכו'. וקשי' אימא דחייבו על אכילה בלא נגיעה ועל הנגיעה בלא אכילה כגון שתחב לו חבירו לתוך פיו. אי נמי כגון שאכל פחות מכזית דאינו מקבל טומאה לפר"ת. ואומ' הר"ר אליקים דהכי פירו' אם על הנגיעה וגו' כלו' שאסור שהוא חמור כל כך שיש בו חיוב על הנגיעה כל שכן שיש בו חיוב על האכילה ואי משום דאין עונשין מן הדין לא אמרינן הכי במיתה בידי שמים אלא בחייבי מלקיות ובחייבי מיתות ב"ד:
פסוק ט:
ומתו בו כי יחללוהו פרש"י למדנו שהוא במיתה בידי שמים. וק' דאמרי' כל מיתה האמור' בתורה סתם חנק הוא וכי תימ' שיש חילוק בין יומת לומתו הא נביא שקר מיתתו בחנק וכתו' ביה ומת הנביא ומאי שנא מן ומתו. וי"ל דודאי יומת משמע חנק אבל ומת ומתו לא משמע חנק. וגבי נביא היינו טעמא שהוא בחנק משום דגבי עובר על דברי נביא דלעיל מיניה שהוא במיתה בידי שמים כתו' אנכי אדרוש (אדרוש) מעמו ומדשני קרא בדבוריה גבי נביא שקר דבתריה וכתי' ומת הנביא ההוא ש"מ שהוא בחנק. כפר"מ מקוצי:
פסוק יד:
ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו מקשי' העולם לאביי דאמ' פר' אלו נערות כרת שלי כמיתה שלכם. כיצד תמצא בתרומה קרן וחומש כיון דאית ביה מיתה בידי שמים אית לן למימר קים ליה בדרב' מניה. ונראה דבמלתא דכפרה לא שייך למימר ק"ל ב"מ. כ"פ ר"מ מקוצי:
פסוק כב:
עורת שם דבר של מום עורון בלשון נקבה שלא יהא בה מום של עורת. יבלת וירוג"ה בלע"ז כ"פ הרב כאן. וק' לי דבפ' בת' דעירובין גבי חותכין יבלת במקדש פי' הרב וירוג"ה בלע"ז והיא מום לתמיד כדכת' או חרוץ דקרא קרינן יבלת שאינו שם דבר אלא כמו חגרת דומיא דשבור ולא כתו' שבר ועורת נמי לא כתו' עורון. אבל יבלת דמתניתי' הוא שם המום. עכ"ל. והתם נמי ק"ל לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד. הא לא ק' דנכון להשוות הלשונות כשאפשר אבל קושיא ראשונה עודנה על מכונה. לא יש כמוני חסר בינה:
פסוק כג:
ושור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה אותו וגו'. תימ' לר' שמעון שאסר קלוט במעי פרה מגמל גמל שני פעמים האי קרא למה לי השתא להדיוט אסור לגבוה לא כ"ש. דבשלמא בבקר בבקר דלעיל בפרשת ויקרא דממעט טרפה אצטריך להיכא שהקדיש ולבסוף נטרפה דסד"א כיון שנטרפה בקדושה קדיש קמ"ל אלא הכא ק'. ונראה דאצטריך משום נדבה תעשה אותו דסד"א דאפי' לנדבה לבדק הבית לא תפיס קדושתו קמ"ל כן פי' ר"מ מקוצי:
ומיד בן נכר לא תקריבו וגו'. פרש"י עכו"ם שהביא קרבן ליד כהן להקריבו לשמים לא תקריבו לו בעל מום אבל תמימה תקבלו מהם. לכן נאמ' למעלה איש איש לרבות שנודרים נדרים ונדבות כישראל עכ"ל. וא"ת למה לי מאיש איש תיפוק לי' ומיד כל בן נכר וגו' כמו שפרש"י וי"ל אי לא כתוב איש איש ה"א מאומות העולם כלל לא והמקריב מהם תמימים עובר בעשה ובעלי מומין עובר בלאו ועשה. ד"א אי לא כתי' איש איש הוה אמינא עכו"ם מקריבים תמימים אפי' חטאות ואשמות ת"ל איש איש לו' דוקא נדרים ונדבות יכולין להקריב אבל חטאות ואשמות לא שהרי נאמ' שם לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לי כפ"ח:
פסוק כז:
שבעת ימים. פרש"י כל מקום שנ' שבעת שם דבר הוא כמו שיטינ"א בלע"ז. כבר פירשתי הענין בפ' בא גבי שבעת ימים מצות תאכלו: