פסוק ב:וינזרו וכו׳ יפרשו מן הקדשים בימי טומאתן. בת״כ נפ״ל דמיירי בימי טומאתן מג״ש דחילול חילול נאמר כאן ולא יחללו. ונאמר להלן למטה ומתו בו כי יחללוהו מה להלן בזמן טומאה אף כאן בזמן טומאה. והרא״ם ז״ל אגב חורפיה לא עיין בת״כ לכך כתב מה שכתב עיין שם: ודע דבספרים כתוב כאן ד״א וינזרו וכו׳ ובעל ש״ח ז״ל כתב שמצא בספר מוגה דהאי ד״א צ״ל למטה על מ״ש אשר הם מקדישים לי לרבות קדשי כהנים וכו׳ ואני אומר שהעיקר שיש למחקו לגמרי להאי ד״א כנראה ממה שטען עליו הרמב״ן ז״ל שאם נפרש אשר הם מקדישים בקדשי כהנים א״צ לסירוס. והרא״ם ז״ל הכריח יפה דברי רבינו שאם אין סירוס לא ידעינן דקדשי כהנים נמי בכלל חילול. אלא י״ל אשר הם מקדישים לי אני ה׳ נאמן ליפרע אבל לעולם ליכא חילול ע״ש ואם איתא לא הוה משתמיט מעיני הרבנים ז״ל הך נוסחא: ואעיקרא דמלתא אמאי אצטריך רבוייא לרבות קדשי כהנים ולא נילף משל ישראל ראיתי להר״ב ק״א שכתב דהוה אמינא דכיון דאינו דבר דבתדיר אין חילול קמ״ל ע״כ וקשיא לי עלה דהא איכא מנחת חביתי כ״ג שהיא תדירה בכל יום בבקר ובערב ואי בנדבת כהנים נמי אי בעו מתנדבין כמו ישראל. ולעד״נ דה״ט דתרווייהו צריכי דלא הוה גמרינן זה מזה דאי לא כתיב אלא קדשי ישראל ה״א דוקא הנהו אבל דכהנים הואיל ואשכחן קולא גבייהו דאשתרו כהנים שאינה בכל משמר דכתיב בפרשת שופטים ובא בכל אות נפשו וכו׳ ושרת וכו׳ דמיניה ילפינן שכהן מקריב קרבנותיו אפילו במשמר שאינו שלו כדפירש״י שם אימא ה״נ מקילין שאם עבד ב״מ קרבנותיו אינו מחלל. ואי כתב דכהנים ה״א דוקא הנהו דחמירי שכן ריבה הכתוב בהן מצות יתירות. ועוד דמנחתם כלה כליל אבל דישראל לא מחלל הילכך צריכי תרווייהו. ומה שמכריח לרז״ל לפרש לרבות קדשי כהנים היינו דאשר הם מקדישים לי יתירא הוא אחר שכבר כתיב מקדשי בני ישראל א״נ לכתוב אשר מקדישים לי מאי הם אלא אכהנים קאי:
פסוק ג:כל איש וכו׳. אין קריבה וכו׳ דק״ל אמאי כתיב לשון יקרב הול״ל יגע לשון ברור ומשני שפיר דר״ל משיקרבו מתיריו:
פסוק ח:נבלה וכו׳ לענין הטומאה וכו׳. דק״ל אטו טהורים הוא דלא אכלי נבלה וטרפה הא טמאים אכלי לכך פירש דלא איירי הכא לענין איסור אלא לענין טומאה וכו׳:
פסוק ט:ושמרו וכו׳ מלאכול תרומה וכו׳. משמע דמפרש שזוהי אזהרה לאכילת תרומה בטומאת הגוף דשמירה היא לאו. וקשה שכבר נתבארה אזהרתו לעיל. ובת״כ ביאר ושמרו את משמרתי ושמרו לי משמרת דהיינו כמו ועשו סייג לתורה והדר מפרש בענין אחר ושמרו וכו׳ להזהיר ב״ד על כך שהם יפרישו הכהנים מלאכלה בטומאה ואפשר דרש״י נסיב לה כפי׳ ראשון והיינו מלאכול תרומה וכו׳ כלומר שיעשו משמרת כדי שלא יבאו לאכול:
פסוק ט:ומתו בו למדנו וכו׳. הקשה מוהרא״ם ז״ל מנ״ל דילמא חנק כדרך כל מיתה האמורה בתורה סתם. והאריך בזה ולבסוף הניחה בצ״ע. ואני הצעיר עפר הדום רגליו נלע״ד שאין זה בכלל מיתה האמורה בתורה סתם דפתחו בצדו דכתיב ולא ישאו עליו חטא ומתו בו ולשון נשיאת חטא נמצא לעולם על המומתין בידי שמים דה״נ בסוף פרשה זו דכתיב כי יקלל אלהיו ונשא חטאו פירש״י והכי איתא בת״כ בכרת דבידי שמים ומפיק לה מג״ש דגבי פסח דכתיב חטאו ישא האיש ההוא ע״ש אלא דכי מסיים בה לשון מיתה הוי פירושא מיתה בידי שמים כמו הכא וכן בפרשת תצוה גבי מחוסר בגדים ולא ישאו עון ומתו והתם נמי הוי מיתה בידי שמים וכי לא כתיב אלא נשיאת חטא או עון היינו כרת כמו התם וכמו לעיל בפר׳ אח״מ גבי טומאת מקדש וקדשיו ואם לא יכבס וכו׳ ונשא עונו והיינו כרת:
פסוק י:לא יאכל קדש בתרומה וכו׳. בת״כ תניא קדש מה קדש האמור להלן (בערתי הקדש מן הבית) בקדשי הגבול אף קדש האמור כאן בקדשי הגבול. והקשה שם הר״ב ק״א והלא הפרשה כלה בקדשי הגבול מדברת ולמה אצטריך ג״ש. ומשני דאי לאו ג״ש ה״א דאני ה׳ מקדשם דמסיים קרא דלעיל הפסיק הענין והביא ראיה מהש״ס דסנהדרין עיין שם. ומזה ק״ל על רש״י ז״ל היכי בעי להכריח דקדש זה הוא תרומה ממאי דכל הענין דיב׳ בה שהרי אין זה הכרח דמצינו למימר אני ה׳ מקדשם הפסיק הענין והו״ל לאתויי מג״ש כמו שאמר בת״כ. ושוב ראיתי דלקמן בפר׳ כי יאכל קדש בשגגה הקשה הרא״ם על פירש״י הך קושיא שפי׳ דלא כהת״כ והניחא בצ״ע:
פסוק יא:ויליד ביתו וכו׳. ואשת כהן וכו׳ ועוד למד וכו׳. ואם תאמר תרי קראי לאשה למה לי וי״ל חד לאשה שקדשה בכסף וחד להיכא שקדשה בשטר או בביאה. ועי״ל דלעולם עיקר הלימוד הוא מכל טהור בביתך וקרא דהכא עיקרו על העבד אלא דהואיל וגם אשתו קנין כספו יש מקום לכלול אותה ג״כ בהך קרא אחר שמצינו שהאמת כן שגם היא אוכלת מכח אידך קרא ואי לא כתוב אלא פ׳ זה הייתי מפרשו דוקא בעבד שגופו קנוי לאדוניו משא״כ אשתו דאף על גב שהיא משועבדת לבעלה אין גופה קנוי קנין גמור כמו העבד כנעני. ותדע דא״א לומר דהך קרא אתא לאשה שהרי עיקר קדושי כסף אין להם רמז מן התורה דרז״ל גמרי להו מקיחה קיחה משדה עפרון דמשו״ה קרי להו הרמב״ם ז״ל מדברי סופרים והיכי מצינן למימר דהך קרא כתב קנין כספו על האשה הרי נמצא לפי״ז דכתוב הדר הוא בתורה שקונין האשה בכסף ואמאי הוצרכו למילף בג״ש א״ו כדאמרן. ואם תאמר א״כ יתורא דקרא דכתיב כי יקנה נפש קנין כספו מאי עבדת ביה הא לא קשיא דאצטריך למאי דתנינא בת״כ ומייתי לה בר״פ אלמנה לכ״ג מנין לאשה שקנתה עבדים ועבדים שקנו עבדים שאוכלין בתרומה שנאמר וכהן כי יקנה נפש קנין כספו. ועי״ל דלעולם כדאיתא דעיקר הלימוד מכל טהור בביתך והך קרא אצטריך לאפוקי שומרת יבם כדאמרינן בכתובות פ׳ אף על פי דף נ״ח היבם אינו מאכיל מ״ט קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין אחיו הוא ופירש״י שם אבל כנסה הרי היא אשתו לכל דבר וכו׳ וכי היכי דקדושי ביאה מאכילין דאיתקוש הויות להדדי ה״נ ביבמה ע״כ. ועוד יש לתרץ דאי לא כתיב אלא חד קרא ה״א דוקא נשואה אצטריך אידך לרבות הארוסה דמדאורייתא אכלה. אבל העיקר בזה הוא דעיקר קרא דכל טהור וכו׳ לאו בתרומה מיירי אלא במורם מן הקדשים דהיינו חזה ושוק. איברא דאיכא למימר דה״ה בתרומה מה גם דקרא דבתריה בתרומה מיירי ויש מקום לומר דקאי נמי אמאי דבתריה מ״מ עיקר קרא בחזה ושוק דקדשים ועיקר קרא דקנין כספו דהכא בתרומה וצריכי תרווייהו דחד מחבריה לא הוה יליף דאי כתב רחמנא בתרומה ה״א משום דנאכלת בגבולין ואין חייבין עליה משום פגול ונותר אבל בחזה ושוק דאין נאכלים אלא בירוש׳ וחייבין עליהן משום פיגול אימא לא אכלה ואי אשמועינן בחזה ושוק דקדשים ה״א משו׳ דליכא בהו מיתה לזר האוכלן אבל תרומה דבמיתה נימא לא אכלה צריכא:
פסוק יד:כי יאכל קדש תרומה גמר לה בת״כ מג״ש דקדש קדש כדכתיב לעיל גבי וכל זר לא יאכל קדש. וכתב הרא״ם ז״ל ע״פ דרכו של רש״י ז״ל דלעיל דהתם לא צריכי לג״ש לפי שכל ענין הפרשה בתרומה מדבר אבל הכא שהיא פרשה בפני עצמה לא ידענו באיזה קדש מדבר ולכך צריכי׳ לג״ש. והק׳ דס״ס לא היה צריך לג״ש דמצינן למדרש מוא״ו דואיש מוסיף על ענין ראשון ונדחק בתירוצו ואחריו משך תורה הרב ק״א ז״ל עיין שם. ונוראות נפלאתי מאי קאמרי רבנן דהא כלה חדא פרשתא היא ואי בקרא דלעיל לא צריכי׳ לג״ש הה״נ הכא ואדרבא בשלמא לעיל יפה תירץ הר״ב ק״א לשיטת הת״כ אמאי הוצרך לג״ש דלא נימא אני ה׳ מקדשם הפסיק הענין. ואמנם בתר דאהני לן ג״ש בקרא דלעיל דלא יאכל קדש דמיירי בתרומה ממילא כל האמור בפרשה ממנו ואילך מיירי נמי בתרומה כל עוד דליכא שום פסוק לומר הפסיק הענין. ומעתה הכא ודאי ק׳ על הת״כ אמאי אצטריך למיהדר ולמילף מג״ש. ומיהו באמת דלק״מ דלעיל בסמוך כתיב ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל ומפרשים בת״כ דבתרומה כמשמעה והקדשים מיירי בקדשים ממש כגון חזה ושוק של שלמים ועביד התם צריכותא אמאי הוצרך הכתוב למיכתב תרווייהו. ומעתה א״ש דהשתא הכא אי לאו ג״ש ודאי דה״א אקדשים דסמוך ליה לעיל קאי ועדיפא ממ״ש הר״ב ק״א בההיא דלעיל. ומ״מ רש״י ז״ל דלא מייתי לה לג״ש לא לעיל ולא הכא אדרבא לעיל כתב שלמד מעניינו. והכא סתם וסתמו כפירושו כמו שאמר למעלה שגם זה למד מעניינו הוא ודאי דלא כהת״כ. וכבר תמה עליו הרא״ם ז״ל והניחו חלק:
פסוק טז:והשיאו אתם את עצמם וכו׳. דאף על גב דפי׳ ולא יחללו וכו׳ להאכילם לזרים ליכא לפרושי דה״נ והשיאו אותם רוצה לומר השיאו המאכילים את האוכלים עון אשמה מתרי טעמי חדא דלא הול״ל אותם אלא עליהם ועוד דלא שייך בהו עון אשמה כיון שהכהנים נתנו להם שהם שוגגים ומוטעים ולא הול״ל אלא חטא אשמה ואפילו חטא אפשר דליכא כה״ג לכך צ״ל את עצמם וזהו הכרחו של ר׳ ישמעאל:
פסוק כב:עורת שם דבר וכו׳ הטעם דשני קרא בהך מומא דבאידך כתב בתאר לבהמה שבור או חרוץ והכא לא כתב עיור אלא עורת היינו לומר דלאו דוקא שעיור לגמרי אלא אפילו יש בו קצת עורון כגון תבלול חלזון נחש עינב כמו במומי האיש:
פסוק כג:נדבה וכו׳ לבדק הבית וכו׳. הטעם שכינה הכתוב לקדשי בד״ה בשם נדבה ולקדשי מזבח בשם נדר נראה משום דאמרינן שהצדיקים אין נודרין כדי שלא יעברו על בל תאחר וכדתנן כנדרי כשרים לא אמר כלום. ומיהו אשכחן בגמרא דפ״ק דנדרים דתניא חסידים הראשונים היו מתאוין להביא חטאת מה היו עושין נודרים בנזירות וכו׳ ע״ש. נמצא דהמתנהג ביושר ומתחסר עם קונו מעול׳ אינו נודר לבדק הבית אלא נודב שאומר הרי זו ומביאה מיד אבל בקדשי מזבח פעמים שגם הכשרים נודרי׳ כדאמרן:
פסוק כה:ומיד בן נכר וכו׳ לכך נאמר למעלה איש וכו׳ בפ״ק דחולין דף י״ג הק׳ התוספות ז״ל ל״ל איש איש לרבות את הנכרים תיפוק ליה מדכתיב הכא ומיד בן נכר לא תקריבו מכל אלה דהיינו בעלי מום מכלל דתמימים תקבלו ותירצו לפי דרכם ע״ע. ולעד״נ דאי לאו איש איש הוה מפרשינן קרא דהכא אדרבא דאתא לאסור לקבל מהן בין תמימים בין בעלי מומין דתמימים דידהו נמי בבע״מ דמו ומשו״ה כתיב מכל אלה ולא כתיב מאלה דמכל לרבויי אתא דאפילו תמימים אסור משו״ה אצטריך איש איש לרבויינהו בתמימים. וא״ת השתא דכתב רחמנא איש איש האי מכל מאי עבדינן ליה. י״ל דאצטריך למאי דתניא בת״כ מנין שאין מקבלין שקלים מן הע״א. תלמוד לומר ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם אין לי אלא תמידין שקרויים לחם שאר קרבנות הצבור מנין ת״ל מכל אלה ופי׳ שם הר״ב ק״א דאי לא מיהדר אלא אבעלי מומים הול״ל מאלה:
פסוק כח:אתו ואת בנו נוהג בנקבה וכו׳. פיר׳ דק״ל אמאי אצטריך למיהדר למכתב אתו הול״ל ושור או שה ואת בנו ומשני דה״ק אתו ואת בנו כלום מי שבנו כרוך אחריו דוקא יצא זכר שאין בנו כרוך אחריו כמ״ש בגמרא ומאי דכתב קרא בלשון זכר משום דאצטריך למכתב שור למאי דדרשינן בגמרא ר״פ אותו ואת בנו משו״ה הוצרך לכתוב אתו לשון הנופל על שור. ומיהו עכ״ז אכתי לימא קרא אותו ובנו מאי ואת בנו כאילו הדר וכתב את בנו ואותו וזה שאמר רש״י אף בנו ואותו במשמע:
פסוק כט:לרצנכם וכו׳ ומהו הרצון ביום וכו׳. אצטריך דאילו לפי׳ קמא ק׳ דלא הול״ל לרצונכם אלא לרצוני א״נ לרצון לכם ולפי׳ בתרא נמי ק׳ דהול״ל ברצונכם:
פסוק ל:ביום ההוא יאכל לא בא וכו׳. אף על גב דכבר פירש כן בסמוך הדר ואמר דאף לפי׳ בתרא דלרצונכם תזבחו מלתא באפי נפשה היא ואינו נמשך עם ביום ההוא יאכל וכו׳ מ״מ האי קרא אפי׳ לפי׳ זה ע״כ לא בא אלא וכו׳ דאילו לקבוע זמן הרי כבר אמור:
פסוק לא:ושמרתם זו המשנה וקרי לה שמירה כי עיקר המשנה צריך שתהיה על מנת לשמור ולעשות:
פסוק לג:המוציא אתכם ע״מ כן. פירוש אף על גב דשאר האומות במצות שנצטוו אינם מצווים על ק״ה אלא עוברים ואינם נהרגים אפילו בחמורה שבהם דהיינו ע״ז דאנוס רחמנא פטריה (ועמ״ש בפרשת וישלח) מ״מ אתם ע״מ כן הוצאתי וכו׳ שתקבלו עליכם לעשות לפני׳ משו״ה בקדושת שמי כשם שאני עשיתי בשבילכם לפני׳ משו״ה וחללתי את כבודי לעבור בתוך מצרים ולהכות כל בכור כדכתיב אני אני ולא מלאך וכו׳ כך צריכים אתם כנגד זה לקדש את שמו ברבים. ולא תהיו סבורין למימר דכיון שנתחייבתם אתם לעשות כן מעתה אם תעשוהו לא תקבלו שכר מיוחד על זה אלא ככל עושי מצוה לכך מסיים אני ה׳ נאמן לשלם שכר:
