פסוק ה:או איש אשר יגע בכל שרץ אשר יטמא לו.
שם פרק ד, ד: ׳אשר יטמא לו׳; לרבות את השיעורים. (שלא תאמר ׳בכל השרץ׳ כתיב, עד שיגע בשרץ כולו, להכי אמר ׳אשר יטמא לו׳ לרבות אפילו כעדשה ממנו — הראב״ד). עמ״ש הראב״ד ז״ל דנפש לא מתחלק, בהל׳ טומאת מת גבי רביעית דם…
פסוק ו:נפש אשר תגע בו וטמאה עד הערב ולא יאכל מן הקדשים.
שם שם, ה: יש לך קדשים שהוא אוכל בהם, פרט לעירובים ולפחות ממאה. אין לי אלא אוכלי תרומה באוכלי תרומה, וכו׳. ר״ל דטבול יום מותר לאכול מדומע. עי׳ בנדה דף מ״ז דזה מטבול יום פ״ג ובירוש׳ פ״ד דתרומות. והך אין לי ר״ל אם עולה בא׳ ומאה. ובאמת למ״ד כן איך הדין גבי זה שעולה בא׳ ומאה ומעלה אתו אם מותר טבול יום לאכלה, עי׳ בירוש׳ תרומות פ״ו ובתוספתא בזה ע״ש.
פסוק ו:שם. ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים. ובא השמש וטהר.
שם שם, ז: יכול יהא מרחיץ אבר אבר, ת״ל ׳ובא השמש וטהר׳; מה ביאת שמשו כולן כאחת, אף במים כולן כאחת. עי׳ במ״ש הרמב״ם בהל׳ תרומות פ״ז ע״ש גבי תרומה בהערב שמש. ור״ל כאן דכל זמן שלא העריב כולה לא כלום. והך בין השמשות דשבת דף ל״ה רק מחמת ספק, אבל ודאי בין השמשות לא מהני ודאי דזה … ועמ״ש בזה בחיבורי ח״א.
פסוק ז:ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים, כי לחמו הוא.
שם שם, יא: ׳כי לחם׳, ׳כי לחמו׳, מסלת את החיטים כל שהוא רוצה, ומקנב את הירק כל שהוא רוצה. עי׳ בירוש׳ פי״א דתרומות דמקשה שם על משנה.
פסוק יא:ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו.
שם פרשה ה, ו: הם אוכלים ואין הבהמה אוכלת. יכול לא תאכל בכרשינים, ת״ל ׳נפש׳. עי׳ תוס׳ יבמות דף ס״ו ע״ב ותוס׳ ב״מ דף צ׳ ע״א ע״ש. אך באמת כך, דכבר כתבתי דיש בתרומה ב׳ גדרים, גדר איסור וגדר קדושה, וכהן טמא החיוב משום קדושה, וזר חייב משום שניהם. וכן אם תרם בשיבלים, או אם נימא דפירות חו״ל שנכנסו לארץ קודם מירוח חייב מן התורה, רק גדר איסור לא קדושה, וכ״כ בזה. והנה הארכתי בזה דשיטת רבנו הרמב״ם דכרשינין הוה מן התורה, והם כוסמת … ועי׳ בפיהמ״ש שבת ופסחים … ופירוש׳ תרומות פי״א וחלה פ״ד, רק אין בו שום קדושה. ונ״מ לטומאה לכהן טמא דרק מדרבנן, ולכך בהמה בתרומה דיש בה קדושה אסורה רק דבר שאין בו שום קדושה.
פסוק יא:שם. הם יאכלו בלחמו.
תו״כ, שם: ׳בלחמו׳, יצא המת שאין לו לחם. ר״ל דאם בת ישראל ילדה מכהן ואח״כ מת [הולד], הוה כמו זרה וצריכה לשלם גם חומש. ועי׳ בירוש׳ ספ״ו דיבמות גבי מעוברת מכהן, ואכמ״ל.
פסוק יג:ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה.
שם פרק ה, ה: יכול אפי׳ זרע מן השפחה ומן הנכרית יפסול או יאכיל, ת״ל ׳זרע׳ יצא זה שאינו זרעה. עי׳ מה דס״ל לרבנו בהל׳ תרומות פ״ו הי״ד, דכתב שם הא למדת שהיא אוכלת בשביל זרעה כו׳ ואפי׳ אינו ישראל, ומה זה, מה ר״ל, והנה שם בהלכה ט״ז מביא הך משנה דיבמות דף ס״ט ע״ב גבי שפחה דאם יש לו זרע ממנה אינו כלום בין למאכיל בין לפוסל, אך אם בא על הנכרית אינו מבואר זה במשנה, אבל בתו״כ פ׳ אמור מבואר דגם זרע הבא מן הנכרית אינו מאכיל ואינו פוסל, וכמו גבי יבום כמבואר ביבמות דף כ״ב וכו׳, אך ר״ל לפמש״כ רש״י בסנהדרין דף נ״א דלמ״ד כותים גרי אריות הן מ״מ אם קידש אשה הוה אשת איש וגם חייבים משום לא תתחתן דיש בו שגי הגדרים בגדר ודאי וכו׳, וכן גבי גר שמל וטבל ולא קיבל המצוות, י״ל דעדיין לא הוי גר גמור, עי׳ בדברי רבנו בהל׳ איסו״ב וכו׳, אך מ״מ רבנו דפסק בהל׳ יבום כסתם משנה דזרע מן הנכרית ולא כלום, מ״מ מוכח מהל׳ תרומות הנ״ל דזרע מן הנכרית אף דבגדר הדין לא נחשב זרעו כלל, מ״מ לענין תרומה פוסל ומאכיל אבל לא בשפחה, וע״כ כמ״ש.
פסוק יד:ואיש כי יאכל קודש בשגגה.
תו״כ, פרק ו, ב; ׳איש׳; פרט לקטן. או יכול שאני מוציא בן תשע שנים ויום אחד, ת״ל ׳ואיש׳. אפשר דר״ל לר׳ יוסי בר׳ יהודה בהך דנדה דף מ״ו וס״ל כמאן דאמר בירוש׳ למפרע. וגם י״ל כמו מאן דאמר שם דף מ״ו הקדיש ואכל לוקה, וה״נ זה גבי תרומה ע״ש בע״ב ותוס׳ גיטין דף ס״ה ע״א. ועי׳ לקמן פ׳ בחוקותי ע״ש בזה, ובמ״ש בתוס׳ בהך דקידושין דף י׳ ע״ש בזה.
פסוק יד:באמת זה תליא אם התשלום קרן וחומש זה הוה בגדר כפרה או בגדר דין ועונש, עי׳ תוס׳ פסחים דף כ״ט ובירושלמי פ״ו ופ״ז הובא שם בר״ש מ״א ובמה דמבואר בתו״כ פ׳ אמור פ״ו פ״ו ופ׳ בחוקותי פי״ב דגבי תרומה גם קטן בן ט׳ צריך לשלם קרן וחומש, וזה כשיטת רבינו בהל׳ שגגות פ״ט גבי שפחה חרופה דחייב בקרבן גם קטן, ומ״ש שם שממתין עד שיגדיל ויהי׳ בן דעת הוא משום שצריך שיקדיש הקרבן וזה רק במופלא סמוך לאיש עי׳ נדה דף מ״ו, ועי׳ תוס׳ קידושין דף י׳ ע״א ד״ה מקבלת את גיטה. עכ״פ נראה דהוה בגדר כפרה ולא בגדר עונש וקנס ועי׳ תוס׳ יבמות דף צ״ט ע״ב ובדברי רבינו פ״ה הכ״ב דשם נקט רק אינו משלם חומש אבל קרן משלם מחמת ספק כפרה וכמ״ש הרא״ש בפ״ג דחלה ובפ״י הי״ד שם נקט סתם פטור מן התשלומין מחמת דשם הוחזק חולין, ועי׳ בדברי רבינו בהל׳ נזקי ממון פ״י ה״ה דספק כפרה לחומרא.
פסוק יד:תו״כ, פרק ו, ד: ׳בשגגה׳; פרט למזיד. א״ר יוסי, שמעתי באוכל מבשר קדשי קדשים לאחר זריקת דמים, שהוא משלם את הקרן לכהנים והכהנים לוקחים בדמיו שלמים. עי׳ בתוספתא דשקלים פ״ג ע״ש, וכאן חסר הך דר׳ ישמעאל.
פסוק יד:שם. ונתן לכהן את הקודש.
שם שם, ו: מנין שאין משלמין אלא ממין על מינו, ת״ל ׳ונתן לכהן את הקודש׳. לפיכך אם אכל קישואים של ערב שביעית, ימתין לקישואים של מוצאי שביעית וישלם מהם, דברי ר״ע. ר׳ אליעזר אומר, משלמים ממין על שאינו מינו. (מתחזי לי דר״ע ור״א לא פליגי אלא במין על שאינו מינו, אבל באוכל קישואין של ערב שביעית ורוצה לשלם קישואין של שביעית, דברי הכל אינן תשלומין. שהרי אף לר׳ אליעזר בעינן דבר שיהא ראוי ליעשות קודש, ופירות שביעית אינן ראויין ליעשות תרומה על פירות אחרים — הראב״ד). אף בירוש׳ לא משמע [כן], דג״כ [הכא] משום גדר פריעת חוב אסור. אך י״ל כגון [אם] הביא שליש קודם שביעית, דלמעשרות יש עליו חיוב, אבל מ״מ לשאר דברים הוה גדר איסורי הנאה, ואכמ״ל בזה.
פסוק טז:והשיאו אותם עון אשמה.
שם שם, י: מלמד שאף על הטבל חייבים מיתה. עי׳ סנהדרין דף צ׳ ע״ב ע״ש. ונ״ל דר״ל כמו דאמרינן בהך דגיטין דף ס״ב דאמרינן לעם הארץ [אם נגעת בה] הדרא לטיבלא. וזה דאמר דוהשיאו אותם ר״ל דיאמרו לו: עון אשמה, שיהא טבל, עמ״ש בגמ׳ בזה. ועי׳ בנדרים דף כ׳ ע״א אל תהי רגיל אצל עם הארץ כו׳ שמאכיל טבלים, וזה ר״ל כאן ובסנהדרין ותוספתא דמאי פ״ב.
פסוק יט:לרצונכם תמים זכר.
שם פרשה ז, ב: ׳לרצונכם׳; אין כופים את הציבור על כורחו. באמת כך, דרק לשקלים כופין, דזה מצוה בפני עצמה והוא עצמו הוה קרבן, כמ״ש בתוספתא פ״א דשקלים וכ״כ בזה, וע״י זה נעשה קופה של צבור ומביאים קרבן, אבל אם נגנבו כל השקלים, ואין להם להביא תמידין, אם על זה כופין כל יחיד שיתן מעות שיהיה של צבור, דצריך למסרו, ואז יהיה להם ממה לקנות או לא, דהא של יחיד פסול, וע״י לכופו לעשות לצבור אי אפשר, כי כפיה הוה פרטית לא כללית, ועמ״ש תמורה דף י׳ ומ״ש בזבחים דף ד׳ ע״ש … ועמ״ש תוס׳ שבועות דף י״ד ע״ש בזה, ועמ״ש בזה ברמב״ם בהל׳ … גבי רבים.
פסוק יט:עי׳ תו״כ פ׳ אמור גבי תמידין וגבי עומר דאין כופין את הצבור אקרבנות. והטעם משום דעיקר הכפיה היא להקדיש את הקרבן, וממילא אח״כ מחוייבין להקריבו, משא״כ בקרבן צבור דכל זמן שלא קרבו לא חל שם הקרבן כלל דסכין מושכתן לכך לא שייך בהו כפיה.
פסוק כ:כל אשר בו מום לא תקריבו, כי לא לרצון יהיה לכם.
שם שם, ה: ׳כי לא לרצון יהיה לכם׳; מלמד שאין מרצים. (אין דם בעל מום מרצה כלל, שאפי׳ עלה למזבח ירד. והכי איתא בזבחים דף פ״ד — הראב״ד). אך באמת ר״ל, דאף לר׳ עקיבא דאמר אם עלה לא ירד גבי דוקין שבעין, מ״מ לא מרצה, כמ״ש רש״י זבחים דף פ״ב ע״א, ע״ש.
פסוק כא:ואיש כי יקריב וגו׳, לפלא נדר או לנדבה.
שם שם, ח: מנין לרבות את היולדות ואת הנזירות, ת״ל ׳לפלא׳. משום דנזיר הדין הוה ממילא, ועי׳ זבחים דף קי״ז ע״ב ותמורה דף י״ד ע״ב גבי במה, וברמב״ם בהל׳ נדרים ונזירות. וכבר הארכתי דזה רק משום דהפלאה גרם דין יולדת … נדה דף ל״א ע״ב ושבועות דף ח׳ וכ״מ בזה.
פסוק כא:שם. ואיש כי יקריב וגו׳, בבקר או בצאן.
שם שם, ח: מנין לרבות את הוולדות ואת התמורות, ת״ל ׳בבקר׳ ׳או בבקר׳, ׳בצאן׳ ׳או בצאן׳. ועי׳ בכורות דף י״ד ע״ב ע״ש דצריך קרא על זה, ור״ל דלא נימא דגבי תמורה הוה כמו שקדם הקדשן את מומן, שבדוקין [שבעין] לר׳ עקיבא לא ירד, קמ״ל.
פסוק כב:ואשה לא תתנו מהם על המזבח לד׳.
שם פרק ז, ד: ׳ואשה׳ וגו׳, אלו החלבים. ׳לא תתנו׳, אין לי אלא כולם, מנין אף מקצתם, ת״ל ׳מהם׳ אף מקצתם. (ואי קשייא לך, וכי האוכל חתיכה גדולה של חלב בבת אחת בהתראה [אחת] עובר עליה משום בל תאכל כולו ומשום בל תאכל מקצתו ויהא חייב על כל זית וזית, ואי אמרת דבזה אחר זה עסקינן הכא ובשתי התראות, א״כ מאי כולו ומאי מקצתו דקאמר, במקצתו נמי משכחת לה תרי ותלתא לאוין, דהא אי אתרו ביה על כל זית וזית לקי אכולהו, אלא לעולם בבת אחת ובחדא התראה וכו׳. ובתמורה פרק קמא פליגי בה אביי ורבא — הראב״ד). אך נ״מ אם נאבד כולו ולא נשאר רק כזית, אם חייב שנים. וגם ר״ל גבי דוקין שבעין לר׳ עקיבא דלא ירד, אם מותר להפוך בצינורא. ועי׳ רש״י זבחים דף ק״ט ע״א, ע״ש בזה.
פסוק כח:ומיד בן נכר לא תקריבו.
שם שם, יב: מנין שאין מקבלין שקלים מן הגוי, ת״ל ׳ומיד בן נכר לא תקריבו׳. עי׳ תוס׳ … דמנחות דף ע״ג ע״ב.
פסוק כח:(ואפילו גר תושב כו׳), הנה עי׳ בירוש׳ פ״ב דע״ז מה דמקשה שם אר׳ אליעזר מהך דמיד בן נכר לא תקריבו, הא לוקח תמימים, ואמאי לא מוקי לה בגר תושב דלא חשיד על הרביעה, וע״כ צ״ל משום דמיניה ילפינן בספרא דאין מקבלין מהם שקלים, עי׳ תוס׳ מנחות דף ע״ג ע״ב, וס״ל דמן גר תושב מקבלין, וא״כ ראיה קצת דלא כרבנו ועי׳ בערכין דף ו׳ דמקשה שם מכורש, וכורש הוה בגדר גר תושב, עי׳ ר״ה דף ג׳ ע״ב.
פסוק כח:שם. כי משחתם בהם מום בם.
תו״כ, שם: מנין שהנקבות בסירוס, ת״ל ׳כי משחתם בהם מום בם׳. עי׳ בתוספתא פ״ד דמכות.
פסוק לא:ושמרתם מצותי ועשיתם אותם וגו׳.
תו״כ פרק ט, ג: ושמרתם (את מצות ה׳) [בכי״ר את מצותי] ועשיתם אותם ליתן שמירה ועשייה במצות.
בהך מחלוקת דעירובין דף צ״ו כו׳, ע״ש דכל מקום שיש גדר שמירה צריך לראות שלא יהא עיכוב עליהם, עי׳ יומא דפ״ה ע״ב ובמנחות דף נ״ג ובמ״ש רבינו בה׳ ק״פ פ״י הי״א וצריך אדם להשתדל שלא ישאר וכו׳ וזה ג״כ מחמת שמירה וכו׳. ובזה יובן מה דמבואר בפ׳ אמור אצל קרבן תודה גבי לאו דלא תותירו ושמרתם ועשיתם ע״ש בתו״כ, אך כך הנה עי׳ במנחות דף ע״ח ע״ב במשנה גבי שחטה חוץ לזמנה ע״ש ברש״י דפי׳ ע״מ לאכול חוץ לזמנו ועי״ש דף ט״ו ע״א ומעילה דף ג׳ ע״ב, והנה באמת למה דייק רק ע״מ לאכול ולא ע״מ להקטיר, אך כך דשם במנחות דף ע״ט מחלוקת ומחלקים בין חוץ לזמנו לחוץ למקומו אם קידש הלחם ע״ש, וי״ל כך דהגה בזבחים דף ד׳ ודף ז׳ מבואר דתודה ששחטו לשם שלמים כשירה, ולכאורה קשה עי׳ במנחות דף מ״ט ע״א בלשון הגמ׳ דחטאת לשם שלמים הוי פיגול משום דחטאת ליום אחד ושלמים לשני ימים כו׳ ע״ש ברש״י ותוס׳ וא״כ גבי תודה ג״כ כה״ג, ודוחק לומר דשם ר״ל בשוחט ע״מ לזרוק וכאן ר״ל בשחיטה לבד. אך כך, דהא מבואר במנחות דף מ״ו ודמ״ז ע״ב דאם לאחר שחיטת התודה נפרס הלחם אז פקע ממנו שם תודה ונעשה שלמים, וא״כ יש פעולה שהתודה אף לאחר שחיטה תתהוה שלמים ושוב אז נאכל לשני ימים כו׳, ולכך אי נימא דע״י מחשבת פגול בתודה לא נתקדש הלחם שוב נעשה שלמים ושוב לא הוה פיגול ושוב נתקדש הלחם כו׳ וכו׳, אבל אם שחט ע״מ להקטיר אז י״ל דלא קדש הלחם כמו בחוץ למקומו, וכן לכך יכול לשחוט תודה לשם שלמים שיש מציאות שהתודה תהי׳ שלמים כמ״ש, וקמ״ל קרא דושמרתם דאסור לגרום לזה, ועי׳ כה״ג במנחות דף פ״א ע״ב גבי תודה בלא לחם שמור ושמעת עי״ש, ובירוש׳ נזיר פ״א ה״א א״ל שמור ושמעת ופ״ב.
