פסוק ב:מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדשים. האי קרא מיירי רק בקדשי מזבח. והוא משונה מקדשי הגבול בשני דברים. חדא דתרומה א״צ לומר ה״ז תרומה לה׳. אלא ה״ז תרומה וכלשון השאלתות פ׳ צו לענין חלה דבעינן לומר תהוי חלה. משא״כ בקדשי המקדש מחויב לומר ה״ז עולה לה׳ או קרבן לה׳ כדתניא בת״כ והובא בנדרים ד״י מניין שלא יאמר לה׳ עולה כו׳ ת״ל קרבן לה׳. והטעם ע״ז הוא משום שנוי השני שבין תרומה לקרבן. דתרומה יש בטבל מעורב בידי שמים ולא באו בעלים אלא לברר ולהפריש את התרומה מן החולין משא״כ קרבן מתחלה חול גמור הוא ורק בעלים מקדישים מש״ה תרומה א״צ לפרש כ״כ כמש״כ הרשב״ם ב״ב דק״ו ב׳ לענין קנין דחלוקת השותפין שא״צ הרבה משום שלא בא אלא לברר חלקו. משא״כ קרבן לא חל קדושתו עד שיאמר קרבן לה׳. ומזה הטעם נשתנה דין מעשר בהמה. דתנן בבכורות פ״ט ואומר ה״ז מעשר. ולא תנן מעשר לה׳. וכ״ז פי׳ הכתוב ולא יחללו את שם קדשי. במה שקוראים שמי על קדשים אלו. ומפרש אמאי בעינן הזכרת שם קדשו משום אשר הם מקדשים שלא היה קדוש מאליו כלל משא״כ קדשי הגבול:
פסוק ג:כל איש אשר יקרב. לאכילה ואע״ג דכבר כתיב בפ׳ צו. לפי הפשט שם מיירי בישראל האוכל שלמים. וכאן הוסיף הכתוב אזהרה לכהנים כדכתיב אמור אליהם וגו׳ מכל זרעכם וגו׳. והדרשה תדרש ג״כ כפרש״י:
פסוק ג:וטומאתו עליו. לא ביאר כאן צרוע או זב וגו׳ כמו דפירש המקרא בסמוך בקדשי הגבול משום דמיירי בקדשי המזבח שנאכל לכהנים בעזרה ומה לטומאת הגוף בעזרה. ולא משכחת אלא בטומאת מגע נבילה או שרץ שנמצא במקדש:
פסוק ד:בקדשים. היינו קדשי הגבול. ובזה מיירי בכל הפ׳ ואילך. מש״ה פירש כל מיני טומאות החמור חמור תחלה. מתחלה טומאת הגוף דחמור מטומאת מגע. וטומאת שבעה חמור מטומאת ערב. וזהו צרוע או זב. המה טמאי הגוף וגם שבעה:
פסוק ד:והנוגע בכל טמא נפש. הוא טומאת שבעה לחוד. ופי׳ בכל טמא נפש בכל אופנים היינו עצם כשעורה של מת או כזית בשר המת :
פסוק ד:או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע. הוא טומאת הגוף אבל רק טומאת ערב:
פסוק ה:או איש אשר יגע בכל שרץ וגו׳. טומאת מגע וטומאת ערב:
פסוק ה:או באדם אשר יטמא לו לכל טומאתו. קאי גם על אשר יגע דלקמיה אשר יגע באדם אשר יטמא לו לכל טומאתו היינו שיגע בזב וזבה וכדומה. וא״כ הוא ג״כ טומאת מגע וטומאת ערב. וקאי ג״כ על נפש אשר תגע בו דאבתריה. פי׳ או באדם היינו מת שנטמאים לו לכל טומאתו. אפילו באהל ויש כמה אופני אהל. אהל מגע היינו שמאהיל על המת. ואהל ממש היינו שנכנס לאהל שהמת שם. ומש״ה כתיב לכל טומאתו ואח״כ מפרש נפש אשר תגע בו. באדם שיהי׳ נטמא באהל המת. וא״כ הוא ג״כ טומאת מגע וערב:
פסוק ו:נפש אשר תגע בו. תניא בת״כ לא המסיטו. פי׳ המסיט את הנוגע במת אינו טמא. אף ע״ג דגם לעיל כתיב והנוגע בכל טמא נפש. והמסיטו בכלל. דעצם כשעורה מטמא במגע ובמשא מכ״מ מדלא פירש הכתוב כאן נבילה אלא שרץ והנוגע בטמא מת למדנו דשניהם שוין דנפש אשר תגע בטמא מת אינו מטמא אלא במגע ממש ולא במשא כמו בנוגע בשרץ שאינו מטמא במשא. והוא דבר הלמד מענינו:
פסוק ז:כי לחמו הוא. הוא טעם דמש״ה הקילה תורה וא״צ יותר כי לחמו הוא. ולמדנו מזה הטעם דקדשי המקדש דמשלחן גבוה קזכו אסורים עדיין לאכול. וע״כ בא הטעם משום צרוע או זב דמח״כ נינהו. ואסורים עד הכפרה משא״כ בתרומה רק ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה ואין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה :
פסוק ח:נבלה וטרפה. כבר נתבאר לעיל י״ז ט״ו דזה הלשון משמעו בנבלת עוף טהור שאינו נשחט בשעה שנטרף משום שאינו מטמא במגע ובמשא והזהיר הכתוב לכהנים משום ספק חטאת העוף. דקרב ואינו נאכל. דאע״ג דמצד הסברא כשר לאכילה כמו שבא להקרבה משום ספק. ובפירוש אי׳ בחולין דק״ב דלהכי אשתרי חטאת העוף באכילה אע״ג שהוא נבלה משום דמשלחן גבוה קא זכו. מש״ה הזהירה תורה דמכ״מ משום ספק טומאה במקדש דחמור מאיסור אכילה שאינו אלא באזהרה. מש״ה לא יאכל לטמאה בה:
פסוק ט:ושמרו את משמרתי. כינה הכתוב תרומה בשם משמרתי כי ניתנה תרומה למען יחזק בתורת ה׳ ויתנהג תמיד בקדושה והזהיר הכתוב שלא יהא משמרת הלז נהפך להם לרועץ. שאם לא יהיו נזהרים בו. עוד ישאו עליו חטא. וגם ומתו בו מיתה בי״ש:
פסוק ט:כי יחללוהו. יחללו הקודש שעליהם משא״כ אי לא היה להם דברי קדושה הללו לא נשאו חטא:
פסוק י:תושב כהן. מי שיושב בבית עשיר ומתפרנס לחם חסד מיקרי תושב:
פסוק י:ושכיר. אפילו שכיר יום שהתחייב בעה״ב להאכילו כמו שהיה נהוג אז כדתנן פרק הפועלים מכ״מ אסור לאכול תרומה:
פסוק יא:קנין כספו. שתלוי אך בכספו לאפוקי ע״ע אע״ג שגופו קנוי מכ״מ הרי הוא יוצא גם בשש וביובל. ואינו תלוי בכספו לחוד. ה״ז כמו שכיר:
פסוק יא:הוא יאכל בו. ממנו מיבעי אלא בו משמעו הפסולת שבתרומה שעבד אינו אוכל לחם בעליו כמש״כ בס׳ בראשית מ״ז נ״ד וע׳ להלן כ״ה ו׳:
פסוק יא:ויליד ביתו. היינו עבד עברי שניתן לו שפחה כנענית דכתיב האשה וילדיה תהיה לאדוניה. ביאר הכתוב שלא נימא דלענין תרומה הולך אחר אביו שהוא ישראל מש״ה הוסיף דאפילו יליד ביתו:
פסוק יא:הם יאכלו בלחמו. הוסיף שיאכל בלחמו ממש באשר הוא מזרע ישראל ואינו מגושם כ״כ כמו קנין כסף ע״כ יאכל בלחמו:
פסוק יג:וכל זר לא יאכל בו. כפל הכתוב משום מקרא הסמוך ואיש כי יאכל קודש בשגגה דדוקא זר מעיקרא משא״כ בת כהן שנישאת לישראל וכדתנן במס׳ תרומות פ״ז ודייקה תורה לא יאכל בו. דאפילו פסולת שבתרומה לא יאכל:
פסוק טו:את קדשי בני ישראל. היינו קדשי מקדש:
פסוק טו:את אשר ירימו לה׳. היינו תרומה וקדשי הגבול:
פסוק טז:והשיאו אותם עון אשמה. היינו לענין קדשי המקדש שבאים לכפרה וכידוע דכהנים אוכלים ובעלי׳ מתכפרים וכשלא יהיו הכהנים נזהרים באכילתם הרי לא יכופרו הבעלים נמצא שהכהנים משיאים אותם עון:
פסוק טז:אשמה. לענין קדשי הגבול שאם לא היו מפרישים כלל הרי הם קובעים אותו ית׳ כ״י כמו שאמר מלאכי ואמרתם במה קבענוך המעשר והתרומה. ואם אין הכהנים נזהרים באכילתם בקדושת תרומה הרי הם כמו שלא הפרישו תרומה. נמצא הכהנים משיאים אותם אשמה. שהוא לשון גזל. ולזה כוונו בסנהדרין ד״צ ב׳ רי״א אף גורם לו מיתה כו׳ דבי ראב״י תנא אף אשמה פי׳ הוסיף שהוא גם גזל. ורש״י פי׳ בדוחק:
פסוק יח:מבית ישראל ומן הגר בישראל. כבר נתבאר ר״פ ויקרא ור״פ צו דעולה באה לתכלית להשיג דעת אלהים. כדכתיב בהושע ו׳ כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלהים מעולות. ומש״ה מי שנצרך לתפלה היה מביא עולה כמו שעשה שמואל במצפה וכן שאול המלך במלחמת הפלשתים. והנה ר״פ ויקרא ביארנו מה שאמרו ז״ל ברבה אדם כי יקריב. היינו אדם שהוא אחד מאלף. שהוא מי שבא להתפלל בשביל הכלל יע״ש באורך. אבל כאן מיירי באדם שמביא בשביל עצמו. ובזה א״צ שיהא אחד מאלף. אבל מכ״מ אינו ראוי להביא עולה אלא איש מבית ישראל. היינו שיהיה בן תורה ויודע תכלית הקרבן להשיג איזה ידיעה באלהות שיבוא מזה לתפלה זכה ומקובלת משא״כ איש הדיוט אשר אין דעתו מסוגלת לכ״ז אינו ראוי להביא עולת נדבה:
פסוק יח:ומן הגר בישראל. לא כתיב ומן הגר בתוכם כמו דכתיב בפ׳ אחרי בשלשה מקומות. אלא דייק הכתוב הגר בישראל שכבר נתגדל בקרב ישראל והשיג מעלת ידיעת אלהים:
פסוק יח:אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה׳ לעולה. אריכות לשון הוא וגם שנוי מלשון יחיד לל״ר. אלא בא ללמדנו שהעולה באה עוד לתכלית אחר. היינו מי שמקריב שלמים לתכלית בקשת שלום או פרנסה. וכדי שיהא מפיק רצון ויקובל השלמים לתכליתו ה״ז מביא עולה להיות שלחן רבו מלא דשן. וכך מבואר בס׳ דברים י״ב ו׳ י״ג. וכן בק״צ להלן כ״ג י״ח. ובחיבורינו על שיר השירים בפסוק עורי צפון יבואר יותר. וא״כ תכלית עולת נדבה שנים המה. או להשיג דעת אלהים ובא בפ״ע. או מצורף לנדרים ונדבות של שלמים וזה דבר המקרא אשר יקריב אותו יחיד קרבנו לצרף לנדריהם ונדבותם של אחרים אשר יקריבו המה לה׳ ויבא הוא ויצרף הקרבן שלו לעולה. ונמצא דקאי תיבת לעולה על שני אופנים וכמו דכתיב אשר יקריב קרבנו לה׳ לעולה. היינו להשיג דעת אלהים. אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם וגו׳ כמש״כ. שהוא בא לצרף קרבנו לעולה לנדרי רבים לצרכיהם שנוגע להם לתכלית השלמים שמביאים המה:
פסוק יט:לרצונכם. היינו לתפלה שיגיע עי״ז הפקת רצון מה׳. וכמו דכתיב בפ׳ קדושים בשלמים לרצונכם לענין הבאת שלום כמש״כ שם כן עולה מועלת לכל דבר תפלה ותחנה. וכן הפי׳ להלן בהנפת העומר והניף את העומר וגו׳ לרצונכם:
פסוק יט:בכשבים ובעזים. באשר זכר בעזים בא לחטאת מוסף הייתי אומר שאינו מסוגל לעולה. מש״ה פירש הכתוב דבעזים ג״כ טוב לעולה. ולא כתוב סתם או בצאן:
פסוק כ:כי לא לרצון. לא יגיע ממנו לתכלית הנרצה להפיק רצון:
פסוק כא:לפלא נדר או לנדבה. לפי הפשט פי׳ לפלא נדר שאינו ראוי לנדור ומ״מ נדר. ופי׳ הכתוב בין שעשה שלא כדין לגמרי בין שעשה כפי המובחר שהיה בנדבה. ומזה למדנו בנדר שהיה כדין דהיינו שהיה בעת צרה ומותר לנדור אע״ג שאינו מן המובחר וע׳ להלן כ״ז ב׳:
פסוק כא:או בצאן. כאן כתיב סתם צאן דהרבותא בשניהם בשוה דכבשה או שעירה שניהם מסוגלים לחטאת יחיד ומכ״מ כשרים לשלמים:
פסוק כא:תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו. ידוע פי׳ הגמ׳ דהוא ל״ת שאסור לעשת בו מום והוצרך להזהיר ע״ז ביחוד בקדשים קלים משום שנכלל בהם בכור ומעשר שנאכלין במומן ויש מקום לחוש שבכונה יעשה בו מום משא״כ קדשי קדשים למאי יעשו בה מום והרי סוף סוף יהיו נפדין ודמיהם לעולה. והנה פי׳ הכתוב לפני אזהרה זו תמים יהיה לרצון שאין אזהרה מה״ת אלא כשאפשר להיות קרב עה״מ אז אסור להטיל בו מום לאפוקי בזמן שאין בהמ״ק קיים כדאיתא בע״ז די״ג ב׳ בזמן שבהמ״ק קיים דחזי להקרבה כו׳. וכן אם הוא חולה ואחוזת הדם שא״א להתרפאות בלי הקזה ועשיית מום אין בזה אזהרה שהרי בל״ז לא יהיה לרצון. והדברים עתיקים ואכ״מ. ומבואר בחיבורי הע״ש שאילתא ו׳ אות ה׳:
פסוק כב:עורת. שנולד במומו:
פסוק כב:או שבור. אפילו נעשה אח״כ:
פסוק כב:או חרוץ או יבלת וגו׳. אפילו אינן מגולין כ״כ. והשער מכסה אותן. וע׳ מש״כ במומי אדם:
פסוק כב:ואשה לא תתנו מהם וגו׳. אפילו לא נתגלה בשעת שחיטה וזריקת הדם עד אחר הפשט מכ״מ אסור ליתן אשה וגו׳:
פסוק כג:שרוע וקלוט. אפילו הני מומין שנולדים בהם כדאי׳ בתמורה ד״ז א׳ דהני בע״מ מעיקרא נינהו וניכרים ביותר גם מעורת. מכ״מ נדבה תעשה אותו. אם היה הכונה נדבה למזבח תקריב אותו מיבעי. אלא לבדק הבית ועשיה זו היא העמדה והערכה וכלשון כן תעשה לשורך במעשר בהמה שיש בו עשיה דהעברה כדאי׳ בכורות דנ״ו א׳:
פסוק כג:ולנדר וגו׳. היינו קרבן המרצה בבהמ״ק. וקרי הכתוב קדשי בה״ב נדבה וקדשי מזבח נדר אע״ג שיש גם להיפך וכדאי׳ בתמורה ד״ז ב׳ אין לי אלא נדבה נדר מניין ת״ל ולנדר כו׳. אלא משום שקרבן שבא לרצות על איזה דבר מצוי שידיר אדם אפילו בשעה שאין בידו להקריב כדי שיהא לו לזכות בתפלתו כמש״כ לעיל כ״א. משא״כ בה״ב אין מצוי שידור אדם אלא בשעה שבידו להקדישו וזהו נדבה. וכיב״ז בספר במדבר ט״ו ח׳:
פסוק כד:ומעוך וגו׳. באשר מומין אלו אינם דומין לכל המומין שבזוין הן אפילו ליתנם במתנה לאדם גדול. וכדכתיב במלאכי ג׳ הקריבהו נא לפחתך וגו׳ אבל סרוס אינו מאוס אדרבה השור משתבח בזה מכ״מ לגבוה משחת הוא:
פסוק כד:ובארצכם לא תעשו. כדי שיתפטם ויהיה דמיו יקרים אפילו הקדישו לבה״ב היינו נדבה ויהיה בזה תועלת לבה״ב מכ״מ אסור:
פסוק כה:ושור או שה וגו׳. אזהרה זו מיוחדת ביותר בימי המועדים דאז צריך לחקור אחר זה ולהזהר אולי הוא או״ב משא״כ בכל השנה. כדאי׳ בפ׳ או״ב:
פסוק כז:שור או כשב וגו׳. פרשה זו סמוכה לפ׳ מועדות. וקורין אותה במועדים. ובל״ס היו מקובלים איש מפי איש עד משה רבינו שקורין במועדים משור או כשב. תדע דבמשנה מגילה פ״ד תנן בפסח קורין בפ׳ מועדות שבת״כ. והכי תנן בסוכות לא כן בר״ה תנן בחדש השביעי באחד לחודש והרי הוא ג״כ פ׳ מועדות שבת״כ ואמאי שני בלשון אלא משום דבמועדים צריך להתחיל שור או כשב וזה נקרא פ׳ מועדים משא״כ בר״ה. ועי׳ מש״כ המרדכי פ׳ בני העיר. כ״ז בא ללמדנו דפ׳ זו שייך לפסח וחה״ס. ע״כ יש לבאר כל מקרא בפ׳ זו שהוא מיוחד ושייך יותר למועדים אלו:
פסוק כז:והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה וגו׳. זה הדין עיקר מקומו בפ׳ ויקרא צו. אבל ייחד הכתוב כאן בשביל נדרים ונדבות שמצוי הרבה במועדי ה׳ ואע״ג דבעיקר הדין אין נ״מ בין נדבה לחובה לענין שמונה מכ״מ יש שנוי לענין לכתחלה כדתנן במס׳ פרה פ״א כל הקרבנו׳ מצותן משלשים יום והלאה ואף ביום שלשים. ואם הקריבם ביום ח׳ כשרים. נדרים ונדבות הבכור ומעשר ופסח כשרים מיום השמיני והלאה ואף ביום השמיני ולא נודע הטעם. ע׳ בפי׳ הר״מ והר״ש. ונראה משום דבנדרים ונדבות כאן מפורש דמיום השמיני והלאה ירצה. אין לעשות גדרים ולהחמיר בזה. וכן בבכור ומעשר כתיב בפ׳ משפטים שבעת ימים יהיה עם אמו ביום השמיני תתנו לי. ובפסח הראיתי רמז בס׳ שמות י״ב ה׳. משא״כ בקרבנות חובה דלא כתיב מפורש ממילא מובן דיש זמן אחר לכתחלה ונמסר הדבר לחכמים וקבעו שלשים יום. וכיב״ז איתא בבכורות ר״פ עד כמה :
פסוק כח:ושור או שה. אזהרה זו מיוחדת ביותר בימי המועדים, דאז צריך לחקור אחר זה ולהזהר אולי הוא אותו ואת בנו, מה שאינו כן בכל השנה.
פסוק כט:וכי תזבחו זבח תודה וגו׳. מקרא זה לכאורה אין בו חדוש על המפורש בפרשת צו בפ׳ שלמים. וכבר יש ע״ז דרשות חז״ל. אבל יש עוד לאלוה מלין. שראוי לדעת דקרבן תודה אינו אלא נדבה. ויכול אדם להביא בכל יום. אלא שהונח זה הקרבן למי שצריך להודות על הנס שאירע לו כדי לספר הנס בעת שהוא אוכל בסעודה אחת כל הקרבן עם הלחמים. וכמש״כ בפ׳ צו. אמנם כן היו ישראל נוהגים להביא בחג הסוכות קרבן תודה לא משום איזה נס שעבר אלא משום דיש בו לחם ומועיל לגשם הבא אחר החג ונידונין בחג על המים שהוא עיקר פרנסת הארץ. והכי מבואר בעמוס ד׳ באו בית אל ופשעו הגלגל הרבו לפשוע והביאו לבקר זבחיכם לשלשת ימים מעשרתיכם וקטר מחמץ תודה וקראו נדבות השמיעו כי כן אהבתם בני ישראל. וגם אנכי מנעתי מכם את הגשם וגו׳. הרי דכך היה נהוג בישראל . והנה תודה הוא שלמים ומכ״מ נאכל ליום ולילה. וביארנו בפ׳ צו טעם משום שבא להודות ולספר את הנסים וס״ד דוקא תודה שבא על נס ולא כן תודה שבא בשביל גשם מש״ה כתיב גם במועדים דיני תודה:
פסוק כט:לרצונכם. כבר פירשנו י״ט ה׳ וכ״ב י״ט דמשמעו שיבא להפקת רצון. והיינו על העתיד בגשמי שנה. וע׳ ספר שמות כ״ג י״ח:
פסוק ל:ביום ההוא יאכל וגו׳. אע״ג שאינו בא לספר נס ברבים מכ״מ דין אחד לתודה:
פסוק לא:ושמרתם מצותי וגו׳. לשון השאלתות דחנוכה כבר אמרה תורה ושמרתם מצותי ועשיתם אותם ובאו חכמים ופירשו וחקרו ועשו סייג לתורה עכ״ל. עמד רבינו על שתי כוונות בזה המקרא בפי׳ מצותי. חדא כדעת תלמוד בבלי ברכות ד״ה עה״פ ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה. והמצוה זו משנה. ופי׳ מצוה בקבלה בע״פ. ואמרה תורה אשר בימי מועדים תשמרו המקובלות ועשיתם חדשות וכמש״כ לעיל י״ח ה׳ במשמעות עשיה בכ״מ. והיינו דתניא בכ״מ שואלין ודורשין בהלכות פסח בפסח כו׳. והיינו חקירות חדשות. וזהו דבר השאלתות ופירשו וחקרו. פירשו במה שהיו מקובלים מכבר וחקרו חדשות. הא חדא. עוד יש לפרש עפ״י דעת הירושל׳ ברכות פ״ז ע״ז הפסוק ואתנה לך וגו׳ אתקש מצות לתורה מה תורה טעונה ברכה אף מצות טעון ברכה לפניה וכמו שביארנו בס״ד בזה המקרא שם. הא מיהא לדעת הירושלמי יש לפרש ושמרתם מצותי. מצות מעשה הכתובין בפ׳ מועדי ה׳. ועשיתם אותם תעשו סייג לתורה כדי שיהיו נשמרין יפה :
פסוק לב:ולא תחללו וגו׳. כידוע מאמרם ז״ל בקידושין דפ״א סקבא דשתא ריגלא. מש״ה הזהיר כאן שלא יחולל ש״ש בשמחת המועד כמו באוה״ע בימי חגיהם מרבים הוללת רעה. ולא כן ישראל עם ה׳:
פסוק לב:ונקדשתי בתוך בני ישראל. במס׳ מגילה פ״ב נדרש מכאן שאין אומר דבר שבקדושה פחות מעשרה. ובאשר משמעות מקרא קודש הוא תפלה כאשר יבואר והיה המצוה להתפלל בימי המועד כמו שנהוג ע״פ מצות חז״ל בכל יום. מש״ה כתיב במועד ונקדשתי בתוך ב״י בעשרה יאמרו דשב״ק. ובאמת בהיותנו בא״י אע״ג שהיו יכולין להתפלל בכל יום מכ״מ באשר היו מפוזרים בעבודת הארץ לא היו יכולין לומר דשב״ק. משא״כ במועדים מתקבצים לירושלים. וכ״כ בעה״ט. וע׳ מש״כ בס׳ דברים שם וע׳ מש״כ התוס׳ סנהדרין דל״ז ב׳ בד״ה מכנף בשם תשו׳ הגאונים דבא״י לא אמרי קדושה בחול:
פסוק לג:להיות לכם לאלהים. מש״ה אני חפץ שברגלים סגולת ימי השנה לכל דבר תתנהגו באופן היותר נאות שיחול עליכם אלהות וברכה באין מעצור:
