תנ"ך על הפרק - ויקרא כב - הכתב והקבלה

תנ"ך על הפרק

ויקרא כב

112 / 929
היום

הפרק

מצוות רבות נוספות

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃דַּבֵּ֨ר אֶֽל־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל־בָּנָ֗יו וְיִנָּֽזְרוּ֙ מִקָּדְשֵׁ֣י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל וְלֹ֥א יְחַלְּל֖וּ אֶת־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֑י אֲשֶׁ֨ר הֵ֧ם מַקְדִּשִׁ֛ים לִ֖י אֲנִ֥י יְהוָֽה׃אֱמֹ֣ר אֲלֵהֶ֗ם לְדֹרֹ֨תֵיכֶ֜ם כָּל־אִ֣ישׁ ׀ אֲשֶׁר־יִקְרַ֣ב מִכָּל־זַרְעֲכֶ֗ם אֶל־הַקֳּדָשִׁים֙ אֲשֶׁ֨ר יַקְדִּ֤ישׁוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ לַֽיהוָ֔ה וְטֻמְאָת֖וֹ עָלָ֑יו וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֧פֶשׁ הַהִ֛וא מִלְּפָנַ֖י אֲנִ֥י יְהוָֽה׃אִ֣ישׁ אִ֞ישׁ מִזֶּ֣רַע אַהֲרֹ֗ן וְה֤וּא צָר֙וּעַ֙ א֣וֹ זָ֔ב בַּקֳּדָשִׁים֙ לֹ֣א יֹאכַ֔ל עַ֖ד אֲשֶׁ֣ר יִטְהָ֑ר וְהַנֹּגֵ֙עַ֙ בְּכָל־טְמֵא־נֶ֔פֶשׁ א֣וֹ אִ֔ישׁ אֲשֶׁר־תֵּצֵ֥א מִמֶּ֖נּוּ שִׁכְבַת־זָֽרַע׃אוֹ־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִגַּ֔ע בְּכָל־שֶׁ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר יִטְמָא־ל֑וֹ א֤וֹ בְאָדָם֙ אֲשֶׁ֣ר יִטְמָא־ל֔וֹ לְכֹ֖ל טֻמְאָתֽוֹ׃נֶ֚פֶשׁ אֲשֶׁ֣ר תִּגַּע־בּ֔וֹ וְטָמְאָ֖ה עַד־הָעָ֑רֶב וְלֹ֤א יֹאכַל֙ מִן־הַקֳּדָשִׁ֔ים כִּ֛י אִם־רָחַ֥ץ בְּשָׂר֖וֹ בַּמָּֽיִם׃וּבָ֥א הַשֶּׁ֖מֶשׁ וְטָהֵ֑ר וְאַחַר֙ יֹאכַ֣ל מִן־הַקֳּדָשִׁ֔ים כִּ֥י לַחְמ֖וֹ הֽוּא׃נְבֵלָ֧ה וּטְרֵפָ֛ה לֹ֥א יֹאכַ֖ל לְטָמְאָה־בָ֑הּ אֲנִ֖י יְהוָֽה׃וְשָׁמְר֣וּ אֶת־מִשְׁמַרְתִּ֗י וְלֹֽא־יִשְׂא֤וּ עָלָיו֙ חֵ֔טְא וּמֵ֥תוּ ב֖וֹ כִּ֣י יְחַלְּלֻ֑הוּ אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדְּשָֽׁם׃וְכָל־זָ֖ר לֹא־יֹ֣אכַל קֹ֑דֶשׁ תּוֹשַׁ֥ב כֹּהֵ֛ן וְשָׂכִ֖יר לֹא־יֹ֥אכַל קֹֽדֶשׁ׃וְכֹהֵ֗ן כִּֽי־יִקְנֶ֥ה נֶ֙פֶשׁ֙ קִנְיַ֣ן כַּסְפּ֔וֹ ה֖וּא יֹ֣אכַל בּ֑וֹ וִילִ֣יד בֵּית֔וֹ הֵ֖ם יֹאכְל֥וּ בְלַחְמֽוֹ׃וּבַת־כֹּהֵ֔ן כִּ֥י תִהְיֶ֖ה לְאִ֣ישׁ זָ֑ר הִ֕וא בִּתְרוּמַ֥ת הַקֳּדָשִׁ֖ים לֹ֥א תֹאכֵֽל׃וּבַת־כֹּהֵן֩ כִּ֨י תִהְיֶ֜ה אַלְמָנָ֣ה וּגְרוּשָׁ֗ה וְזֶרַע֮ אֵ֣ין לָהּ֒ וְשָׁבָ֞ה אֶל־בֵּ֤ית אָבִ֙יהָ֙ כִּנְעוּרֶ֔יהָ מִלֶּ֥חֶם אָבִ֖יהָ תֹּאכֵ֑ל וְכָל־זָ֖ר לֹא־יֹ֥אכַל בּֽוֹ׃וְאִ֕ישׁ כִּֽי־יֹאכַ֥ל קֹ֖דֶשׁ בִּשְׁגָגָ֑ה וְיָסַ֤ף חֲמִֽשִׁיתוֹ֙ עָלָ֔יו וְנָתַ֥ן לַכֹּהֵ֖ן אֶת־הַקֹּֽדֶשׁ׃וְלֹ֣א יְחַלְּל֔וּ אֶת־קָדְשֵׁ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֥ת אֲשֶׁר־יָרִ֖ימוּ לַיהוָֽה׃וְהִשִּׂ֤יאוּ אוֹתָם֙ עֲוֺ֣ן אַשְׁמָ֔ה בְּאָכְלָ֖ם אֶת־קָדְשֵׁיהֶ֑ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדְּשָֽׁם׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃דַּבֵּ֨ר אֶֽל־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל־בָּנָ֗יו וְאֶל֙ כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֣ישׁ אִישׁ֩ מִבֵּ֨ית יִשְׂרָאֵ֜ל וּמִן־הַגֵּ֣ר בְּיִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יַקְרִ֤יב קָרְבָּנוֹ֙ לְכָל־נִדְרֵיהֶם֙ וּלְכָל־נִדְבוֹתָ֔ם אֲשֶׁר־יַקְרִ֥יבוּ לַיהוָ֖ה לְעֹלָֽה׃לִֽרְצֹנְכֶ֑ם תָּמִ֣ים זָכָ֔ר בַּבָּקָ֕ר בַּכְּשָׂבִ֖ים וּבָֽעִזִּֽים׃כֹּ֛ל אֲשֶׁר־בּ֥וֹ מ֖וּם לֹ֣א תַקְרִ֑יבוּ כִּי־לֹ֥א לְרָצ֖וֹן יִהְיֶ֥ה לָכֶֽם׃וְאִ֗ישׁ כִּֽי־יַקְרִ֤יב זֶֽבַח־שְׁלָמִים֙ לַיהוָ֔ה לְפַלֵּא־נֶ֙דֶר֙ א֣וֹ לִנְדָבָ֔ה בַּבָּקָ֖ר א֣וֹ בַצֹּ֑אן תָּמִ֤ים יִֽהְיֶה֙ לְרָצ֔וֹן כָּל־מ֖וּם לֹ֥א יִהְיֶה־בּֽוֹ׃עַוֶּרֶת֩ א֨וֹ שָׁב֜וּר אוֹ־חָר֣וּץ אֽוֹ־יַבֶּ֗לֶת א֤וֹ גָרָב֙ א֣וֹ יַלֶּ֔פֶת לֹא־תַקְרִ֥יבוּ אֵ֖לֶּה לַיהוָ֑ה וְאִשֶּׁ֗ה לֹא־תִתְּנ֥וּ מֵהֶ֛ם עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ לַיהוָֽה׃וְשׁ֥וֹר וָשֶׂ֖ה שָׂר֣וּעַ וְקָל֑וּט נְדָבָה֙ תַּעֲשֶׂ֣ה אֹת֔וֹ וּלְנֵ֖דֶר לֹ֥א יֵרָצֶֽה׃וּמָע֤וּךְ וְכָתוּת֙ וְנָת֣וּק וְכָר֔וּת לֹ֥א תַקְרִ֖יבוּ לַֽיהוָ֑ה וּֽבְאַרְצְכֶ֖ם לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃וּמִיַּ֣ד בֶּן־נֵכָ֗ר לֹ֥א תַקְרִ֛יבוּ אֶת־לֶ֥חֶם אֱלֹהֵיכֶ֖ם מִכָּל־אֵ֑לֶּה כִּ֣י מָשְׁחָתָ֤ם בָּהֶם֙ מ֣וּם בָּ֔ם לֹ֥א יֵרָצ֖וּ לָכֶֽם׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃שׁ֣וֹר אוֹ־כֶ֤שֶׂב אוֹ־עֵז֙ כִּ֣י יִוָּלֵ֔ד וְהָיָ֛ה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים תַּ֣חַת אִמּ֑וֹ וּמִיּ֤וֹם הַשְּׁמִינִי֙ וָהָ֔לְאָה יֵרָצֶ֕ה לְקָרְבַּ֥ן אִשֶּׁ֖ה לַיהוָֽה׃וְשׁ֖וֹר אוֹ־שֶׂ֑ה אֹת֣וֹ וְאֶת־בְּנ֔וֹ לֹ֥א תִשְׁחֲט֖וּ בְּי֥וֹם אֶחָֽד׃וְכִֽי־תִזְבְּח֥וּ זֶֽבַח־תּוֹדָ֖ה לַיהוָ֑ה לִֽרְצֹנְכֶ֖ם תִּזְבָּֽחוּ׃בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ יֵאָכֵ֔ל לֹֽא־תוֹתִ֥ירוּ מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּ֑קֶר אֲנִ֖י יְהוָֽה׃וּשְׁמַרְתֶּם֙ מִצְוֺתַ֔י וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אֲנִ֖י יְהוָֽה׃וְלֹ֤א תְחַלְּלוּ֙ אֶת־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֔י וְנִ֨קְדַּשְׁתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם׃הַמּוֹצִ֤יא אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים אֲנִ֖י יְהוָֽה׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

וינזרו מקדשי בני ישראל. יצוה אל הכהנים שיפרשו מן הקדשים, ואינו מבואר בקרא ממה יהיו פרושים, לכן יוסיפו המפרשים שבימי טומאתם יהיו פרושים מלהתעסק בקדשים, והוא הענין המדובר ממנו אח"ז בפרשה, וכ"ד רבותינו (סנהדרין פ"ג ב') וטמא ששימש: אמנם (זבחים ט"ו ב'), יליף לוי ממקרא זה, זר שעבד מחלל את הקדשים ופוסלן, ופירש"י שם דה"ק קרא. וינזרו מקדשי, הכהנים יתרחקו בטומאה מכל קדשים. בני ישראל ולא יחללו. והזרים אף הם ינזרו כדי שלא יחללו, ופירוש זה דחוק מאד, דא"כ אות וי"ו במלת ולא יתרה; ולולי דבריו הייתי אומר דללוי אין המקרא מדבר כלל מהפרשת הכהנים מקדשים בימי טומאתם, רק מהרחקת הזר מלעשות עבודה בקדשים, ופירוש. וינזרו מקדשי בני ישראל, בנ"י יהיו פרושים מן הקדשים, מלות בני ישראל, מוסב על וינזרו, כמו (הושע ח') לי יזעקו אלהי ידענוך ישראל, שמלות ישראל מוסב על לי יזעקו, (וכן באחרי י"ז ה'), וזבחו זבחי שלמים לה' אותם, מלת אותם מוסב על וזבחו, וכן (לקמן ט"ו), ולא יחללו את קדשי בני ישראל, פי' הרמב"ן מלת בנ"י מוסב על ויחללו וכאילו אמר. ולא יחללו בני ישראל את קדשי. וכן כאן כאלו אמר. וינזרו בנ"י מקדשי, ואין טענה ממלת מקדשי שהוא נסמך, כי בא הנסמך במקום נפרד, כמו השכוני באהלים (שופטים ח'), יורדי אל אבני בור (ישעיה מ"ד), חלוני שקופים אטומים; והנה לפי המבואר שסימן למאמר המוסגר הוא כשיבא בסופו טעם מפסיק ממה שלפניו (עמ"ש במשפטים עד שה חיים), גם כאן מאמר ולא יחללו את שם קדשי שהוא באתנח הוא מאמר מוסגר לבאר טעם נזירות הזר בקדשים כדי שלא יחלל, ומאמר אשר הם מקדישים לי מחובר אל מה שלפניו, אם כן מלת מקדשי נסמך אל אשר הם מקדישים לי, כי כבר מצאנו סמיכות במלת אשר, מקום אשר דבר המלך (אסתר ד'), מקום אשר אסירי המלך, מקום שיפול העץ; ובהשקפת עומק כוונת המקרא אין כאן הפוך הלשון, כי אחר שהמכוון בזה, שבעל הקרבן עצמו אף שהוא הקדישו בכל זאת יהיה פרוש ונבדל מעבודתו, והיה ראוי לומר וינזרו בנ"י מקדשיהם, ואמר בלשון קצרה וינזרו מקדשי בנ"י, וטעמו שב"י יהיו פרושים מקדשי עצמן (אבגעזאָנדערט פאָן איהרען הייליגטהימערן זאללען דיא זאֶהנע ישראל'ס זיין), ומלת ב"י משמש לשלפניו ושלפני פניו, ולפי"ז מלת מקדשי הוא נסמך כמשפטו. והנה לרש"י צריך לסרס המקרא, ורע"ס כ' יזהיר בזה שלא יחשבו הכהנים שלגודל מעלתם יהיה קדשי העם כחולין אצלם (כענין מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב), ואמר ולא יחללו וגו' אשר הם וגו' ר"ל לא יחללו את שם אותו ההקדש שישראל מקדישים לי שקראו עליו שם קדש: אשר יקרב. אין קריבה זו אלא אכילה והאזהרה מלאכול קדשים בטומאה (רש"י מרבותינו), ומצאנו לשון קריבה שאין טעמו על הקריבה לבדה כ"א על המעשה המתילד ממנה, כמו בל קרוב אליך (תהלים ל"ב), שטעמו על מעשה ההפסד והנזק, ואבימלך לא קרב אליה שמכוונו מעשה השכיבה, קרבת ביום אקראך (איכה ג'), למעשה העזר והישועה, וכן כאן הקריבה לדבר מאכל היא למעשה המתילד ממנה והיא האכילה: בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר. כל הפרשה מדבר בתרומה ופרטי' במעשר וקדשים (הגר"א) בין מצורע מוסגר דלאו בר קרבן הוא, בין מצורע מוחלט דבעי קרבן, בין זב בעל שתי ראיות דלאו בר קרבן הוא, בין זב בעל שלש ראיות דבעי קרבן, לא יאכלו בקדשים, בין קדשי מזבח בין תרומה בין מעשר עד אשר יטהר, כדין טהרה האמורה בכל אחד מהן, דהנך דבעי קרבן לא יאכלו קדשי מזבח עד אחר הבאת כפרתן, ואפילו הנך דלאו בני קרבן נינהו לא יאכלו מעשר עד אשר יטהר בטבילה. ותרומה לא יאכלו עד אשר יטהר בטבילה והערב שמש; בקדשים האמור כאן כולל קדשי מזבח תרומה ומעשר, וכן יטהר כולל הטהרה הצריכה לכל אחד. לאכילת קדשי מזבח הטהרה היא אחר הבאת כפרה, לאכילת מעשר הטבילה לבדה הוי' טהרה, ולאכילת תרומה הטבילה וביאת שמש נקראת טהרה. (עי' יבמות ע"ד ע"ה לתדר"י בזב בעל שתי ראיות ובמצורע מוסגר, ולתנא דפליג עליו בזב בעל ג' ראיות ובמצורע מוחלט ע"ש ובתוס' ד"ה דאי מעד): וטמאה עד הערב. הרנ"ו מתקשה כיון דקרא הזכיר או באדם. שהוא (לרש"י ות"כ) במת איך יאמר וטמאה עד הערב, הלא כל הנוגע במת טמא טומאת שבעה וצריך הזאה שלישי ושביעי ע"ש בדבריו. ונ"ל דמי יימר לן דקרא דילן נפש אשר תגע בו הוא מאמר כולל הפרטים הקודמים, לומר אחר שפרט הנוגע בטמא נפש והאיש אשר תצא ממנו ש"ז, והנוגע בשרץ ובאדם מת יחזור לכללם יחד בפסוק זה לחרוץ משפט הטומאה וטמאה עד הערב, עד שיקשה הא הנוגע באדם מת טמא טומאת שבעה, כי באמת קרא דילן הוא מאמר מיוחד לעצמו להורות דבר חדש ופי' נפש אשר תגע בו ר"ל תגע באחד מן הטמאים הנזכרים במקרא שלפני זה (כמבואר מלשון רש"י) אדם אחר נגע באחד מנוגעי טומאה הנזכרים, דהיינו שנגע במה שנגע בטמא נפש, שאמר עליו תחלה, והנוגע בכל טמא נפש, טמא נפש הוא כלי שנגע במת, שהוא אבי אבות הטומאה, וכלי אחר נגע בכלי זה שהם טמאים טומאת שבעה. ואם אדם נגע בכלי שני זה אינו טמא רק טומאת ערב, על זה אמר בקרא דילן נפש אשר תגע בו וטמאה עד הערב. וכן נפש אשר תגע במי שנגע באדם מת, שאין המדובר רק בשני בני אדם, הראשון שנגע במת והשני שנגע בראשון, ושפיר אמר על זה וטמאה עד הערב. ואשמעינן קרא שגם בשני הנוגע בטמא מת די לו בהערב שמש, וגם השלישי לנוגע בטמא מת צריך הערב שמש, (עי' פ"ק דאהלות מ"ב), והתבונן בלשון והנוגע בכל טמא נפש, שלא הזכיר בו מלת איש כבאחרונה דבכלי שנגע בכלי מיירי. עי' רמב"ם פ"ה מטומאת מת ה"ב: ובא השמש וטהר. לרבותינו שפירשו וטהר טהר יומא יהיה לשון טהור כמו וכי יטהר הזב מזבו (לעיל ט"ו י"ג), שענינו ההפסק והסרה (ע"ש רש"י), דומה לזה פי' רבותינו (מ"ק ט"ו ב'), אחרי טהרתו ר"ל אחרי פרישתו, והיינו שפסק וסר לגמרי השמש מעל האופק והוא צאת הכוכבים, ואמר רשד"ל יש שני מיני עתיד נבדלים זה מזה בצורתם, וזה אמנם כשיהיה שם מקום לוא"ו, המין האחד הוא המהופך לעתיד ע"י וא"ו שבראשו, כגון ופקד, והמין השני הוא זמן העתיד עם וא"ו בלתי מהפכת כמו ויפקד, הראשון הוא עתיד מוחלט, והשני לשון צווי, דבר אל בנ"י וישובו ויחנו הוא צווי לא עתיד, ושבו אליך והודו את שמיך הוא עתיד לא צווי, ונלחם בנו ועלה מן הארץ עתיד, לך הפרה את בריתך את בעשא מלך ישראל ויעלה מעלי הוא צווי, ויורה על התשוקה שיעלה לא על הבטחון שבאמת יעלה, וכן האנשים האלה שלמים הם אתנו וישבו בארץ ויסחרו אותה, כך היתה תשוקתו לא שיהיה הוא בטוח שיאותו האנשים לשבת אתם, וכן ויתן לך האלקים וישתחוו לך לאומים ויפרך וירבך, וכן ויברך אתכם כאשר דבר לכם כולם לשון תפלה, וכן עלה אל חלקיהו הכהן הגדול ויתן את הכסף, ויתנוהו על יד עושי המלאכה, ויתנו אותו לעושי המלאכה, כל אלה לצווי, וגם במדבר בעדו מצאנו עתיד בוא"ו וגם שם הוא מורה על הרצון ולא על העתיד מוחלט, כגון ואקחה פת לחם הטעם עם לא תעברו מזה הנה בלבי לקחת פת לחם, וכן הרבו עלי מאד מהר ומתן ואתנה אם תקבעו עלי אתן, וכן ונשלחה ונראה. עפ"י הכלל הזה יפה יובן מאמר רבותינו בריש ברכות א"כ לימא קרא ויטהר, ופי' רש"י א"כ דהאי וטהר, לשון צווי הוא לימא קרא ויטהר מאי וטהר. ראה איך ידעו תעלומות הלשון, וכ"א (יבמות ע"ה) במים יובא וטמא עד הערב וטהר (ויקרא י"א כ"ח), שענינו וטמא וטהר כאחד, לאחר הטבילה טמא לתרומה עד שיעריב שמשו וטהור מיד לחולין ולמעשר, ופירש"י מדלא כתיב ויטהר משמע דמעיקרא קאי קודם הערב שמש, (ועתוס' ריש ברכות). וכלל דרשת רבותינו בזה ובכיוצא בו נראה שהם מיוסדים על שנוי תמונת העתידים הבאים במאמר אחד כמו שכתב מרי"ל עדיל והוא זה. הנה על זמן העתיד הונח בלשון הקודש שני משקלים, משקל אחד הוא אמתי והוא אפעל יפעל, ועוד משקל אחד איננו בעצם אבל הוא מהופך מעבר לעתיד ע"י וא"ו שואית, כמו ועשית כל מלאכתך, וזכרת כי עבד היית, והנה הפעולה הנתלית על זמן העתיד, יש במשמעותה שני פנים, האחד עתיד המרשה או המודיע, והשני עתיד המצוה, המרשה כשהמדבר אומר לחברו יש לך רשות לעשות כן בזמן העתיד, כמו ששת ימים תעבד (דברים ה'), ואת אחיך תעבד (בראשית כ"ז) עתיד המודיע, אבל את וגו' ואותו תעבוד (דברים ו') הוא עתיד המצוה, ועד"ז עצמו פעם נאמר ששת ימים תעשה מעשיך וגו' (שמות כ"ג) והוא עתיד המרשה, ופעם נאמר גדילים תעשה לך (דברים כ"ב) הוא עתיד מצוה; ומזה נפל מחלוקת בין התנאים במאמר לעולם בהם תעבודו (ויקרא כ"ה), ואמרי' (סוטה ג') לעולם בהם תעבודו רשות, ר"ע אומר חובה, ע"כ. פקח נא עיניך ותראה כי יש בעתיד המהופך מעבר לעתיד הבא אחר העתיד הקודם לו שתי בחינות (כמעט הפוכיות) בחינה אחת מה שראוי שישתווה עם העתיד הקודמו, שהרי תשמשהו וא"ו שואית, והוראת הוא"ו ומשמעותה הוא החבור וההיקש, אולם בחינה אחת מתנגדית יש בזה, שבעל המאמר שינה תמונת זה העתיד מתמונת העתיד הקודם, כי אלו היה דעתו להורות שווי גמור באלה הפעלים, הו"ל להשתמש בשניהם בתמונת העתיד האמתי לא בעתיד המהופך, ובלי ספק כי השתנות ההברה וחלוף הלשון מורה איזה ענין מתחלף למה שהיה כבר, ובעבור זה תמצא לחכמינו ז"ל (בסוד אלוה עליהם) שדרשו בזה שני צדדי האפשר בהעמסת הכוונה, כבמאמר כי תראה חמור שנאך וגו', וחדלת מעזוב לו וגו', מפרשי הפשט פי' לעתיד המרשה (ובלשון התבוננת) כאלו כתיב האם תעשה זאת שמחדל מעזוב וגו', והיינו כי כן יומשך למאמר כי תראה הקודמו שהוא עתיד המרשה בלי ספק, ובא אחריו פעל וחדלת בשמוש וא"ו המשווה מדותיהם ועושהו גם כן לעתיד ולמרשה כראשון, אמנם רבותינו ז"ל בעלי הדרש העמיקו וראו כי התורה שינתה בזה התמונות, ולא אמרה כי תראה וגו' ותחדל, אבל נשתמשה בראשונה בלשון עתיד אמתי ואחר כך בלשון אחרת ובתמונה אחרת במאמר וחדלת, וזה השנוי יורה על שנוי הכוונה ומשמעות דורשין, ע"כ אמרו ז"ל פעמים שאתה חודל והיינו זקן ואינו לפי כבודו, ור"ל דלפי"ז מאמר וחדלת הוא עתיד המצווה, לומר גדול כבוד הבריות ומצוה הוא לאותו זקן שיחדל; ועד"ז עשו חז"ל בפ' והתעלמת, וכ' רש"י לא תראה אותו שתתעלם זהו פשוטו, ורבותינו אמרו פעמים שאתה מתעלם וכו', ע"כ. וכן מאמר כי ירחק ממך המקום וגו' וזבחת וגו' ואכלת בשעריך, לפי הפשט אין מאמר וזבחת תשובת התנאי רק מאמר ואכלת בשעריך, והוא עתיד המרשה כלומר מותר אתה ויש לך רשות לאכול בשעריך, אולם למה שהרגישו חז"ל שנוי תמונת העתיד במלת וזבחת ממה שאמר קודם לזה כי היל"ל, כי ירחק ממך וגו' ותזבח, לזה עשו חז"ל מאמר וזבחת לתשובת התנאי (לא לתנאי) לבלתי יהא מחובר מכל וכל עם מאמר כי ירחק וגו', אבל לוקח הוא עצמו לצד אחד, והמשך הכתוב כי ירחק ממך המקום אז וזבחת וגו' והוא מ"ש ברחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקרוב מקום, ועד"ז במאמר כי ירחיב ה' את גבולך וגו' ואמרת אוכלה בשר וגו', לפי הפשט תורף המאמר הוא סיום הכתוב בכל אות נפשך תאכל בשר, אבל לפי שמאמר ואמרת יש בו שנוי תמונה ממה שקדם במאמר כי ירחיב וגו', אמרו רבותינו למדה תורה ד"א שלא יתאווה אדם לאכול בשר אלא מתוך רחבת ידים, והיינו כי עשו רבותינו נתוח הכתוב באופן יחלוק א"ע קצת מהשתנותו לאמר כי ירחיב אז ואמרת, והוא בזה תשובת התנאי בלתי מחובר ומתדמה על הפעל הקודם; ובמכות י"ב, ורצח גואל הדם את הרוצח מצוה ביד גואל הדם, ד"ר יוסי הגלילי, רע"א רשות ביד גואל הדם וכו', מ"ט דריה"ג מי כתיב אם רצח וגו', ור"ע מי כתיב ירצח, והנה טעמו של ר"ע הוא סתום וחתום כי מלת ורצח גם ירצח שניהם לשון עתיד ומאי אולמא דהאי מהאי, אולם ר"ע בשינותו אזיל במ"ש כי מאמר לעולם בהם תעבודו הוא חוב ומצוה, כי הרגיש שנוי תמונת מלת תעבודו מעתיד הקודמו והוא מאמר והתנחלתם, כי היל"ל גם כן ועבדתם בהם לעולם, ע"כ דרש להיותו לשון חוב, ואיננו כמו מאמר והתנחלתם, אף כאן ראה ר"ע דא"ק ומצא את גואל הדם מחוץ וגו' בשווי התמונות, אשר הם שוים בתמונה בעתיד המתהפך, ע"כ החליט כי שניהם שוים לגמרי במשמעות לשון המודיע, כי אלו היתה כוונת התורה לחדש ענין ולומר אל גואל הדם שהוא ירצח את הרוצח בדרך מצוה וחוב, היל"ל ירצח (והוא עתיד האמתי), כלומר הי"ל לשנות תמונת העתיד בזה מתמונת מאמר ומצא שהוא עתיד המהפך והמרשה. ובזה נבין גם כן מאמר דלעיל, אם כן לימא קרא ויטהר. (כפירש"י) א"כ, אם לשון צווי הוא שיטהר עצמו בקרבנותיו (כלומר לא מודיע או מרשה) הי"ל לשנות תמונת זה העתיד מתמונת עתיד הקודמו שהוא ובא השמש שהוא עתיד המודיע או מרשה ואז היה הכתוב אומר ויטהר שהוא עתיד אמתי לא מהופך, באופן ששנוי התמונה היה משנה בזה שנוי ענין מעתיד המודיע אל המצווה, אלא ודאי ממה שמשוה התמונות זה לזה לומר ובא השמש וטהר (שניהם עתיד המהופך) ודאי הכוונה טהר יומא והוא עתיד המרשה, וממילא מתיישבת קושי' התוס' שם, כי באמת אין רצון הש"ס לשלול מתיבת וטהר טהרות גברא רק לשלול ממנו משמעות העתיד המצוה בבואו אחר עתיד המרשה כי כמהו כמהו אחד, וקושטא כי במאמר וכבס בגדיו וטהר ר"ל טהר גברא ושניהם עתיד המודיע: כי לחמו הוא. לרבותינו דקרא איירי לענין תרומה, שפיר אמר כי לחמו הוא, כי קדשי קדשים וקדשים קלים נקראים לחם אלהים (לעיל כ"א כ"ב), דמשולחן גבוה קזכי להו הכהן, אמנם התרומה קדשי גבול נינהו ומיד בעלים קזכי להו נקראת לחמו. ומצאתי לרבותינו (יבמות ע"ז), מלחם אבי' תאכל, תרומה שהוא לחם הקנוי לאביה אבל לא חזה ושוק דמשולחן גבוה קא זכו, ע"ש. והוא ממש כדברי; לפי"ז מלת כי כטעם אם התנאי (ווענן), כמו כי תקנה עבד עברי, או כטעם אשר כמו ובא הלוי כי אין לו חלק, והטעם יאכל מן הקדשים אם הוא לחמו, ולא מן הקדשים שאינם לחמו אלא לחם אלהיו: נבלה וטרפה. נבלת עוף טהור שיש במינו טרפה (ערש"י), לפי"ז הוא"ו הוראתו כמלת של כמו בנו בעור בנו צפור שהוי"ו הסופי כמלת של, וכן וחיתו ארץ בבראשית, למעינו מים כמש"ש, ככה תורה וי"ו שבתחלת התיבה, וטעמו נבלה של טרפה כלומר של מין שנוהג בו ענין הטרפיות, וכן (פ"ז מ"ג דנזיר) אוהל ורובע עצמות שפי' אהל של רובע עצמות, ובכלאים (פ"ט מ"ז) הבאים מחוף הים וממדינת הים, פי' בירושלמי חוף הים של מדינת הים, ובתענית (פ"ב מ"ה) בשער המזרח ובהר הבית, פי' של הר הבית. ויש מבעלי לשון האחרונים שפי' הרבה ארבה עצבונך והרונך הוי"ו כמלת של, וטעמו עצבונך של הרונך ר"ל צער הריון, והראו דוגמתו בלשון ערבי; ועמ"ש בזה בפ' אחרי י"ז ט"ו, ועשית עמדי חסד ואמת (ר"פ ויחי) פירש"י חסד של אמת, וע"ש רא"ם: הם יאכלו בלחמו. בא לשון רבים על יחיד, ואונקלס ויב"ע תרגמו היחיד ברבים ויליד ומרביינא בייתי', לדעתם בא לשון היחיד דרך כלל (עמ"ש בכי תצא ובכתה ירח ימים); ויש מקום לבארו בלשון יחיד ממש, כי לפעמים מאמר אחד ישמש לפנים ולאחור אף שהוא מופסק מן הקודם באתנח כמו (ראה ט"ז), ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' לא תעשה מלאכה, דמלות וביום השביעי מוסב גם על ששת ימים והוא משמש לאחור וכאלו אמר קרא ששת תאכל מצות וביום השביעי, ומשמש לפנים להזהיר על המלאכה ביום השביעי (כמש"ש הראב"ע), וכן למעלה (כ"א יו"ד) ובגדיו לא יפרום ועל כל נפשות מת לא יבא לרמב"ן ועל כל נפשות מת נמשך לפניו לא יפרע ולא יפרום על כל נפשות מת, ולא יבא עליו, וכן והחזקת בו (בהר כ"ה) שהוא אחר אתנח ומוסב לפניו ולאחריו, יעו"ש ברנ"ו, ככה מלת ויליד ביתו ישמש לאחור, וכאלו אמר קנין כספו הוא יאכל בו ויליד ביתו יאכל בו, ואחר כך אמר הם יאכלו, וזה מוסב על שניהם על קנין כספו ועל יליד ביתו, ומלת יאכלו הוא פעל מסבב, כלומר שנים האלו קנין הכסף ויליד הבית לא לבד שהם מותרים לאכול בתרומה, כי גם גורמים ומסבבים לאחרים שאכילת התרומה תהיה מותרת להם; וזהו לרבותינו שילמדונו (יבמות ס"ו ס"ז), ילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל, ופירש"י שם הם יאכלו בלחמו קרי ביה יאכילו, ע"ש. ואין כוונתם לשנות הקריאה כ"א לשנות המובן שלא נפרש מלת יאכלו לפעל עצמי (זעלבסטטהאֶטיגקייט), רק לפעולה מסבבת (עמ"ש בבשלח במה תצעק אלי), כי לרבותינו שם, בת ישראל הנישאת לכהן ומת והניחה מעוברת אין בעובר כח להאכילה, כי הילוד מאכיל ולא שאינו ילוד, וכן עבד של כהן לא לבד שהוא מותר לאכול בתרומה מטעם קנין כספו גם הוא מאכיל לאחרים, שאם העבד קנה עבד מאכיל גם את העבד בתרומה; והרמ"ז (בפ"ט מיבמות ע"ה) בחר לו דרך אחרת בזה: ויסף חמשיתו עליו. ראוי היה להקדים תשלומי הקרן לתשלומי החומש וכאמור (ויקרא ה' ט"ז). את אשר חטא מן הקודש ישלם ואת חמשיתו יוסף עליו, ונ"ל דאלו אמר קרא, ונתן לכהן את הקדש ויסף חמישיתו עליו, היה משמע ששניהם החומש והקרן יהיו נתונים דוקא להכהן שהתרומה שלו, ובאמת אינו כן כדתנן (תרומות פ"ו מ"ב), האוכל תרומה שוגג משלם קרן לבעלים והחומש לכל מי שירצה (וכ"פ הרמב"ם), לכן הקדימה התורה תשלומי החומש ואיחרה תשלומי הקרן לומר, ונתן לכהן את הקדש, להורות שהקרן לבד הוא שניתן לכהן בעל התרומה הנאכלת; והנה לשון. ונתן לכהן את הקדש, פי' ישלם לכהן את התרומה הנאכלת, כי קרא כאן תרומה בשם קדש, ואיש כי יאכל קדש בשגגה והוא תרומה; ומלשון המקרא נדע ג"כ שהתשלומין יהיה קדש דוגמת הנאכל שהיה קדש, הפסיד לכהן דבר שהיה קדש לכן יחזיר לו דבר שראוי לחול עליו שם קדש, כדאמרי' (ב"מ נ"ד), תרומה אינה משתלמת אלא מן החולין כלומר זר האוכל תרומה בשוגג אינו משלם מעות אלא פירות חולין מתוקנים שהוציא ממנו תרומות ומעשרות; וכמו שנדע ממשמעותי' דקרא שהתשלומין צריכים להיות דוגמת הנאכל לענין קדושה, ככה נדע שצריך להיות דוגמת הנאכל לענין המין, כדעת ר"ע (תרומות ספ"ו) שאמר אין משלמין אלא ממין על מינו דכתיב. ונתן לכהן את הקדש, קדש שאכל; וראיתי לרמב"ן שכתב וז"ל. טעם הכתוב כי יאכל קדש ויסף חמישיתו על הקדש ההוא ונתן לכהן את הקדש הזה שהוא הקרן והחומש, מפני שקראו קדש למדנו שהוא נעשה כתרומה בדבר הראוי לכך, וזהו הנכון כפשוטו ומדרשו, וכ"כ ר"א ונתן לכהן את הקדש טעמו מן הקדש, או שתהיה מלת ונתן מושכת עצמה ואחרת עמה, וכן הוא אומר ויסף חמישיתו עליו ונתן לכהן את הקדש, ולפי דעתי אין צורך בעבור מלת עליו, עכ"ד. דעתו מבוארת דמלת את הקדש אינו חוזר על התרומה הנאכלת רק על תשלומי הקרן וקראן הכתוב קדש לפי שנעשו תרומה, וכ"כ רש"י (שם בב"מ), התשלומין נעשים תרומה כדכתיב בו את הקדש מה שהוא נותן לו קדש, ע"ש. ואני בער ולא אדע דעת הקדושים האלה, העל זה יאמר רמב"ן שהוא כפשוטו ומדרשו, ונהפוך הוא כל דורכי מהלכי הפשט יודו שמלת את הקדש מוסב על התרומה הנאכלת ולא על תשלומי הקרן, ועי' (פסחים ל"ב) דאמרי' ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיות קדש פרט לאוכל תרומת חמץ בפסח שפטור מן התשלומין, ופירש"י את הקדש משמע את הקדש שאכל אלמא ראוי להיות קדש היה שכשמשלם דוגמתן יהא שם קדש חל עליו, פרט לאוכל תרומת חמץ בפסח שכמשלם דוגמתן אין שם קדש חל עליו, וכ"כ תוס' שם פירוש הפסוק משמע שיתן לו דבר ראוי להיות קדש כמו שאכל ואם כן מה שאכל בעינן דבר ראוי להיות קדש וכו', ע"ש. וע"ש פסחים ע"ב תוס' ד"ה ההוא; וממה דאמר ר"ע ונתן לכהן את הקדש קודש שאכל מבואר דלא כרמב"ן, ונראה בעליל פירושא דקרא כמ"ש, וכן מ"ש רמב"ן ונתן לכהן את הקדש הזה שהוא הקרן והחומש, אין זה כמדרש רבותינו דמבואר להדי' במתני' שהקרן לבד הוא שניתן לכהן בעליו אבל החומש לכל מי שירצה. והנה על לשון רש"י שכתב ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיות קדש שאינו פורע לו מעות אלא פירות של חולין והם נעשים תרומה, ע"כ. כתב הרא"ם וז"ל בת"כ אליבא דר"א דאמר משלמין ממין על שאינו מינו מאי ונתן לכהן את הקדש, הראוי להיות קדש, ולא כר"ע דאמר ונתן לכהן מההוא קדש דאכל היינו מאותו המין גופו ולא ממין על שאינו מינו, ומה שלא דרשו אותו על הקרן משום דמעליו דכתיב ביה ויסף חמישיתו שמעינן דעל הקרן קמיירי כאלו אמר שיתן הקרן ויוסיף עליו גם החומש ומה ת"ל ונתן לכהן את הקדש, ע"כ שלא בא אלא למר כדאית לי', עכ"ד. גם בזה אינני מבין למה הסב דעת רש"י בזה לדעת ר"א דת"כ דלית הלכתא כוותיה, ובאמת יסוד דברי רש"י הוא מתלמודא דידן (ב"מ נ"ד) באין חולק, גם מה זה דחקי' להרא"ם לפרש פלוגתא דר"א ור"ע בפירושא דקרא בפירצה דחוקה ולהוציא הקרא מפשטי', והדברים נכונים מאד ע"ד הפשט וכמו שכתבנו. ודע דאהך קרא, ויסף חמישיתו. אמרי' בתלמוד (ב"מ נ"ד) שמשלם חומש וחומש דחומש, שאם נתן הקרן והחומש מן החולין כמשפטו וחזר ואכל אותו החומש משלם אותו וחומשו, דתשלומין נעשו תרומה, וילפי לה דשקלינן לוא"ו דויסף ושדינן לה על חמישיתו דגורעין ודורשין, ע"ש רש"י שכתב דלא הוי אלא רמז פורתא. וע"כ דדרשה גמורה לא הוי שלא מצאנו דוגמתן בדרכי הלשון שאות וא"ו של מלה זו תשמש לאמצע מלה שלאחריה ועי"ז ישתנה היחיד לרבים, עתוס' סנהדרין ד' ב' ד"ה לטטפת, אבל עיקר ענין חומש על חומש ידעינן משאמר קרא (ויקרא ה') וחמשיתיו בלשון רבים, ומזה ידעינן גם בשאר מקומות דאית בהו רמז פורתא, ולכן הרמב"ם בפי' למשנה (דתרומות פ"ה), לא הביא הך דרשא דגורעין ומוסיפין ודורשין רק הך קרא דויקרא, וע"ש בתוי"ט ובפני יהושע בב"מ: חמשיתו. פליגי בו תנאי (ב"מ נ"ד), איכא מ"ד חמשיתו חומשו של קרן והוא חומש מלגו, על שווי עשרים זוז מוסיף ארבע שהם חומשו של קרן, ולאידך מ"ד חמשיתו שיהא הוא וחומשו חמשה והוא חומש מלבר, על ארבעה רבעים מוסיף החמישית מן החוץ דהוי לעשרים זוז חמשה זוזים. כי למלת חמשית יש פי שנים בהוראתו, או שהוא שם למספר סדורי כמו ובשנה החמשית (דאס פינפטע), או שהוא מספר חלקי כמו ונתתם חמשית לפרעה וארבע הידות יהיה לכם, והוא חלק אחד מחמשה (דען פינפטען טהייל), ובהא פליגי, מאן דאית ליה חומש מלגו, יפרש מלת חמשיתו למספר חלקי, ואינו נותן אלא חומש אחד מן הקרן, ומאן דא"ל חומש מלבר יפרש חמשיתו למספר סדורי ואינו נותן אלא רביעי של קרן והוא נעשה חמישי לארבעה רבעיות הקרן, ואפסק ההלכתא כמ"ד חומש מלבר; אמנם לדעה זו וא"ו הכנוי דחמשיתו קשה, כי זה יורה שהוראתו מספר חלקי והוא מלגו, והייתי יכול לומר שיורה וא"ו הכנוי שהחומש יהיה מצורף אל הקרן בכל עניניו, שאינו משלם אלא חולין מתוקנים וכדומה לזה, לולי שכבר למדוהו רבותינו ממלת עליו: ולא יחללו. לא ינהגו מנהג חולין בטבל, שהקדשים שבו (התרומה והמעשרות) עתידים להרים ממנו, והאוכל כזית מן הטבל קודם שהרימו ממנו קדשים שבו, (תרומה ומעשר) חייב מיתה בידי שמים. על זה אמר והשיאו אותם עון אשמה, הכי פירשוהו רבותינו (סנהדרין פ"ג א') ואמרו כאן בספרא והשיאו אותם עון אשמה מלמד שאף על הטבל חייבין מיתה, וכפי' הרמב"ם בחבורו פ"י ממאכלות אסורות ובסה"מ שלו סי' קנ"ג, וכ"כ הרא"ה בחינוך. וטעם המקרא דברים שהם עתידים להרים אותם להשם לא יעשו אותם חטא, לאכול אותם בטבלם, ויתכן לפי שאזהרת אכילת טבל היא גם לכהנים, דאף על גב שמותרים בתרומה עצמה, מכל מקום מוזהרים על הטבל, לכן אמר קרא ולא יחללו בלשון רבים, והתימה על רש"י ורמב"ן שפירשו המקרא בדרכים אחרים: עון אשמה. א"ת עוין וחובין, הוסיף אות וי"ו במלת אשמה, ויבע"ת חובי אשמותיהן, ולמ"ש בויקרא בועשו אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשנה ואשמו, שמלת אשם הוא ענין שממה ומובנו שממון הנפש והוא בעצמו ענין הכרת הנאמר אצל הנפשות, יעו"ש. היה נ"ל לומר שמלת עון כאן ענינו כמו תנה עון על עונם (תהלים ס"ט) וטעמו עונש שממה, ויהיה תרגום עון אשמה (פערדאממניסשטראפע) והוא בעצמו עונש הכרת המוזכר למעלה (פ' ג') באוכל תרומה בטומאת הגוף. ואונקלס שתרגם עוין וחובין, נראה דעתו דבטבל ישנם שני מינים עונשים, כדעת הרמב"ם (פ"י ממ"א הי"ט) דבטבל הטבול לתרומה גדולה או לתרומת מעשר יש בו עונש מיתה בידי שמים, והטבול למעשר שני או למעשר עני יש בו עונש מלקות לא מיתה, וכ"ד הראב"ד דלא כתוס' (יבמות פ"ו ד"ה אי מהתם) לכן הזכיר הכתוב תרי מיני עונשין עון ואשמה: באכלם את קדשיהם. אונקלס ויב"ע תרגמו במיכלהון בסואבא ית קודשיהון, הוסיפו תיבות על לשון המקרא, ולרבותינו דבאכילת טבל קרא משתעי אין צורך לתוספות, כי הודיע הכתוב בזה טעם איסור אכילת הטבל גם על הכהנים, אף שבאכילתם התרומה ותרומת מעשר מצוה קעבדו, מ"מ בעודם בטבלם מעורבים עם החולין לא לבד שאין בזה קיום מצוה אף גם איסורא קעבדו, שהם מחללי' את הקדש' כלומר שנוהגי' מנהג חול בדבר שהוא קדש, ודומה בזה לרעבתן האוכל פת קיבר שמעורב בו הסובין והמורסן הקמח והסולת, שזה יורה שאין הסולת חשובה בעיניו עד שיטריח להפרישה ממה דגריע מני', ולמלא בטנו יאכלנו עם הפסולת, והפסולת חשובה בעיניו כהסולת, ואפשר דחשיבו טפי להיותו מרובה בכמותו על הסולת, ככה הכהן שאינו ממתין מלאכול את התרומה עד אחר שהופרש וחלה קדושה עלה בקיום המצוה בה, אבל ימהר לאכלה בטבלה, יורה שאין דעתו על איכות הנאכל רק על הכמות למלא כריסו ואין לך בזיון קדש וחלולו יותר מזה, ודע דעל מה שתרגם אונקלס במיכלהון בסואבא כתב רש"י שלא לצורך תרגם כן, ובאמת דעת אונקלס הוזכר בתלמוד (תמורה ג' א') גבי טומאה כתיב בני ישראל ולא יחללו: כל מום לא יהיה בו. כלומר שלא יעשה בבהמה שהיא קדושה למזבח שום חבורה או שבר שיפסלנה להקרבה. אמרו רבותינו קרי לא יהיה בו, ולשון ספרא כל מום לא יהיה בו אל תתן בו מום (לשון החנוך), כבר הורונו המחברים ז"ל שמדרך רבותינו לומר לשון אל תקרא על חלוף המובן אף שאין ביניהם חלוף הקריאה, כאמרם בספרי אל תקרא ולא נס ליחה אלא ולא נס ליחה, והכוונה שבנע"ו העבר והבינוני שוים בנקודת קמ"ץ, ונס הוא מנע"ו יש לפרשו לשון עבר ולשון הוה, לזה ארז"ל אל תהי קורא ולא נס ליחה ר"ל לשעבר, אלא ולא נס ליחה עכשיו ר"ל שהוא בינוני, וכ"א (בעירוכין ט"ו), אל תקרא ממנו אלא ממנו כביכול ב"ה, ע"ש. כוונתם אל תפרש כנוי נו, לרבי' מדברים בעדם אלא לנסתר. ולזה אמרם כאן קרי לא יהיה בו ר"ל שהמכוון כאילו היה כתוב יהיה, כי כבר ראינו פעלים עומדים ישמשו ליוצאים, וכמ"ש ע"פ כי ששת ימים עשה ה', ע"ש. וגם לפעמים אוסר את האדם על הדבר, ולפעמים אוסר את הדבר על האדם, כמ"ש ע"פ כל מלאכה לא יעשה (שמות י"ב ט"ז): יבלת. הוא מין בשר בלוי הצומח על העור (ווארצען) ואיננו שומא הנזכר בתלמוד שהוא גם כן (ווארצע) הצומח על העור, שבשר השומא איננו בלוי אבל הוא בריא כשאר הבשר ופוסל רק בנשים ובכהנים אם יש בה שיער, ואיננו יבלת הנזכר במקרא שהוא בשר בלוי ופוסל גם בבהמה משום מום לענין קרבן; או שנקרא יבלת ע"ש סופו שעתיד להבלות ולבול מעל העור, כנבול עלה מן הגפן והוא מום עובר ואפשר לחתכו, כמו שאמרו מחתכין יבלת במקדש, אלא שכל זמן שישנו על העור הוא מום (רש"פ): נדבה תעשה אותו. לבדק הבית, ולנדר למזבח לא ירצה, איזה הקדש בא לרצות הוי אומר זה הקדש המזבח (רש"י מת"כ וריש תמורה), פירשו רישיה דקרא בנדבה לבדק הבית, מדלא אמר נדבה תקריב אותו כלשון הבא בכל הפ', אבל אמר תעשה אותו כלו' תעשה אתה ממנו כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך (עי' רמב"ן), ולשון תעשה יורה גם כן על הצורך והשמוש כמו (ש"א ח') ואת עבדיכם יקח ועשה למלאכתו (פערווענדען, געברויכען), וכיון שפי' הכתוב להתיר לבדק הבית את הנדבה כש"כ הנדר, כי אם מותר להפריש לכתחלה בעל מום ולומר הרי זו לבדק הבית אף שהוא דרך בזיון, כש"כ הנדר בשאמר הרי עלי שור לבדק הבית ובבואו להשלים נדרו שאין בעדרו רק בעלת מום ואין ידו משגת לקנות מן השוק ואינו עושה דרך בזיון כש"כ שמותר לבדק הבית. וכן בסיפא דקרא שמדבר בהקדש למזבח הבא לרצות, כיון שאסר בו את הנדר באמרו. לנדר לא ירצה, כש"כ הנדבה שעושה מעשה הבזיון בידים בשעה שמקדישו (רנ"ו); ובזה סרה תלונת הרא"ם מעל רש"י שהבין מדבריו דנדבה דוקא לבדק הבית ונדר דוקא למזבח, וזה הפך דעת רבותינו בת"כ ובתלמוד, ולפי המבואר פירוש רש"י מסכים עם דעת רבותינו, ולשון המקרא מיושב על מכונו היטב. וראיתי לרמב"ן שרוצה לתקן יישוב לשון המקרא ולומר דכולה קרא בהקדש לבדק הבית לבד מדבר, שכתב ויתכן שאמר כי שור ושה שרוע וקלוט מותר לעשותו נדבה לומר הרי זה, אבל אם נדר הרי עלי שור או שה אם יביאנו משחת לא ירצה לו ואיננו פטור מנדרו אף שאין בו היזק להקדש, וכ"כ הרלב"ג בפי', ולא הבינותי דקי"ל שהמקדיש תמים לבדק הבית עובר בעשה ול"ת, אם כן בנדר סתם הרי עלי שור או שה כיון שלא יוכל להשלים נדרו בתמים, במה ישלים לו נדרו אם לא במשחת, גם מלת לא ירצה אין לו מקום לפי' כי יורה בענינא דקרבנות על רצוי הכפרה: נדבה תעשה אותו. לבדק הבית, ולנדר, למזבח (רש"י) ואם תאמר למה כנה הכתוב לקדשי בדק הבית בשם נדבה ולקדשי מזבח בשם נדר, והלא בכל אחד מהם נופל נדבה ונדר דבקדשי בה"ב אם אמר יהא זה לבה"ב דהוי נדבה או אם אמר הרי עלי להביא כך וכך לבה"ב דהוי נדר שניהם מותרין אף שהם בעלי מומין מפני שהם קדושת דמים שנמכרין ודמיהם לצורך הבית, ובקדשי מזבח נמי בין אם אמר הרי זו עולה בין אם אמר הרי עלי עולה שהאחד מהם נדר והאחד נדבה שניהם אסורין מפני שאין בעלי מומין קרבין למזבח. כבר תירץ הרמב"ן כי בעבור שרוב הנדבות לבה"ב כמו שאמר במשכן כל נדיב לב הביאו, ובמקדש ביושר לב התנדבתי, והרבה מקראות כמו אלה, והטעם מפני שאין בענין בדק הבית חיוב רק נדבת נפש, לפיכך כל מקום שיזכיר נדבה סתם היא לבדק הבית עד שיפרש בו לעולה או לזבח שלמים, והנדר יאמר סתם בקדשי מזבח נדרי לה' אשלם עלי אלהי, נדריך. ונכון הוא (רא"ם). ותבלין לדבריו הנעימים, דברי הר"ן (נדרים ט') נדר פירושו דבר שאינו בא לגמרי בנדבת הלב, ונדבה פירושו מה שהאדם נודר יותר בנדבת נפשו ושמעשיו יותר רצויים, ומש"ה אמרי, דנדר הוא הרי עלי לפי שאינו מתנדב לגמרי כיון שלא הפרישו עכשיו, ונדבה הוא באומר הרי זו, לפי שמתנדב ונדרו יותר רצוי, וכיון שזה פירושם של נדר ונדבה, אף בנזיר, אף על פי שאין הנדר של נזירות אלא בענין אחד, מי שהכוונה שלו רצויה יותר קרוי נזירותו נדבה, ומי שאינה רצויה כ"כ קרי נדר' ע"ש. וז"ל רשב"א בחידושיו שם, הרשעים אפי' כשאומרים הרי זו עולה או שלמים דקרינן ליה נדבה, הם אינם עושים כן לכוונת נדבה גמורה אלא ליראת חטא שקדם להם, הרי זו כנדר. ובכשרים נמי אף על פי שנודרין בנזיר, שאי אפשר לנזירות בלא נדר, אפ"ה לא מקרי נדר אלא נדבה לפי שאינם מתכוונים לנדור מחמת תיהוי חטאת אלא לנדבה גמורה כדי שיתחייבו קרבן או לגדור בפני יצרם. ובהכי מתרצא לן הא דאמרינן שנודרין על הצרה כדרך שעשה יעקב שנאמר וידר יעקב נדר, לפי שאותו נדר אינו נדר גמור אלא נדבה והודאה, ע"כ. למדנו מדבריהם שאין הלשון הוא המבדיל העיקרי בין נדר לנדבה, רק הלב והכוונה הוא המבדיל ביניהם, דכל שאין כוונתו רצויה בו לגמרי אף שאומר הרי זו מקרי נדר באמת, וכשכוונתו רצויה לגמרי אף כשאומר הרי עלי מקרי נדבה באמת, לפי"ז רוב קדשי מזבח אין הכוונה רצויה בו כ"כ כמו בקדשי בדק הבית, כי אף שבכוונה רצויה לגמרי יאמר הרי זו עולה, מ"מ כיון שהעולה מכפרת על עשה ועל ל"ת הנל"ע, והוי ליה כסבה הגורמת לנדבתו. ובשלמים אף שכוונתו רצויה בו לגמרי, מכל מקום אין כל נדבתו לגבוה לבד עולה, כי גם גופו נהנה מבשר השלמים אחר הקרבת האימורים, וכסבה תכליתית לנדבתו, אף שאין כוונתו לזה. וכל זה אינו בקדשי בדק הבית, שאין כאן ריח סבה גורמת ולא תכליתית, וכל מה שהקדיש לגבוה עולה, וגם כשיאמר הרי עלי, אם הוא מנדבת לב גמור, רק שאין ידו משגת לתת מיד, מקרי נדבה באמת, וגם הקדש דמים קראו הכתוב קרבן (מטות ל"א נ') ונקרב את קרבן ה'. הנה מבואר כי הניתן לבדק הבית רובו ראוי להקרא באמת נדבה, והניתן לקדשי מזבח רובו ראוי להקרא באמת נדר, וכשאמר הכתוב נדבה תעשה אותו טעמו לדבר שההווה והרגיל בו לנדב אליו מותר, והיינו לבדק הבית. אבל לנדר כלומר שההווה והרגיל בו לנדור אליו, והיינו קדשי מזבח. ובכל מקום דרך המקראות לדבר בהווה ורגיל. יצא לנו ביאור המקרא על פשטיה מכוון עם דעת רבותינו: ושור או שה. שם שור נרדף עם שם בקר, ושניהם שמות מין בהמה גסה בין זכר בין נקבה, וכן שם שה נרדף עם שם צאן, ושניהם שמות מין בהמה דקה בין זכר בין נקבה, נאמר (ויקרא א, יו"ד), ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים לעולה זכר וגו', ואמר ותלדנה הצאן, ואמר שה תמים זכר מן הכשבים ומן העזים, (שמות י"ב), וכן על הנקבה (ירמיה נ') שה פזורה, ושה אחת מן הצאן (יחזקאל מ"ה), וכן שם בקר על מין זכר, כמו (ויקרא א' ג') אם עולה קרבנו מן הבקר זכר, וכן על הנקבה הבקר היו חורשות (איוב א' י"ד), והצאן והבחר עלות עלי (בראשית ל"ג), ותרגומו מיניקתא, וע"ש בראב"ע; ולהשתוות הוראת ארבעה שמות האלה יבואו זה תחת זה, כאמרו חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה, ובזה ניחא לן דעת קצת מפרשים האומרים על שורו עבר ולא יגעיל תפלט פרתו ולא תשכל (איוב כ'), דשם שורו דרישיה דקרא הוא כפל שם פרתו דסיפיה, דשם שור הונח על כלל המין בין זכר בין נקבה כמו שם בקר, ואמר (במדבר י"ח) בכור שור במקום בכור פרה, וכן פטר חמור (בא י"ג) הזכיר שם זכר חמור במקום אתון נקבה. ואמר (ש"ב י"ט) אחבשה לי החמור וארכוב עלי'. ולכן לא תרגם אונקלס פה שור או שה תור או אימר בלשון זכר כ"א תורתא או שיתא שניהם בלשון נקבה, וכפי המקובל דאין אותו ואת בנו נוהג אלא בנקבות, והוא מסכים גם כן עם משפט הלשון כאמור. ובשם הפסיקתא מצאתי דשור משמע פרה, ורבותינו גם כן לא דקדקו בלשונם (פ"ג דר"ה), באמרם שופר של פרה פסול. ובגמרא שם מייתי מדכתיב בכור שורו, ע"ש. והוא מטעם הנזכר. ולחד מבעלי הלשון האחרונים שור במקום שֶוֶר (ברבים שְוָרִים) ודומה למלת שֶבֶר בהתחלפות הוי"ו בבי"ת, והוראתו כל מין ולד בהמה המשבר רחם אמו ביציאתו (דיא הערפאָר געבראכטע, טהירישע פרוכט), וכולל גם העגל והפרה, והראה דוגמתו בלשון ערבי, עמ"ש במשפטים בלא תבשל גדי. ודע נהי שאין איסור אותו ואת בנו נוהג אלא בנקבות, היינו לענין חיוב מלקות, אבל איסורא מיהא איכא באב ובנו, לדעת רמב"ם וסמ"ג רא"ש ורשב"א ורוב הפוסקים קמאי ובתראי, ונכלל כלו בלשון המקרא: לרצנכם תזבחו. תחלת זביחתכם הזהרו שתהא לרצון לכם ומהו הרצון ביום ההוא יאכל, כאלו אמר כשתזבחוהו תזבחו אותו על מנת שביום ההוא יאכל שלא תותירו ממנו עד בוקר ואז יעלה לכם לרצון, ולא בא הכתוב כאן אלא להזהיר שתהא השחיטה ע"מ כן שאם לקבוע לה אכילה כבר כתיב (צו ז' ט"ו) ובשר זבח תודת שלמיו ביום ההוא יאכל לא יניח ממנו עד בקר (רש"י מת"כ ועי' רא"ם), והנה ר"א אליבא דר"י אמר (זבחים ל"ו) תרי קראי כתיבי בנותר כתוב אחד אומר לא תותירו ממנו עד בוקר וכתוב אחד אומר לא יניח ממנו עד בוקר אם אינו ענין להניח תנהו ענין למחשבת הנוח. לפי"ז הנך תרי לאוי לא תותירו ולא יניח האמורים בתודה תרווייהו אזהרה שלא תהא השחיטה על מנת כן, לא תותירו שלא ישחוט ע"מ לאכלו או להקטירו חוץ לזמנו, ולא יניח שלא ישחוט על מנת להניח חוץ לזמנו אף שאינו רוצה לאכלו או להקטירו. ואין ספק דלא תותירו דקאמר ר"א הוא האמור כאן בתודה, ורש"י פי' התם דלא תותירו האמור בפסח, וכן פי' התוס' שם, ותמהו ע"ז דדריש באם אינו ענין דפסח היאך ילפא שאר נותר, ע"ש. והוא דבר תימה מה זה הכריח להו לרש"י ותוס' דשבקו לתרי קראי דנותר המפורשים בתודה, ונקטו קרא דמעלמא הנאמר בפסח:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך