מה משמעות המילים "ונקדשתי בתוך בני ישראל"?
הקדמה
לאחר הפרשיות המפרטות שכהנים בעלי מומים אסורים לעבוד במשכן (כא, טז-כד), ושכהנים טמאים אסורים לאכול קדשים (כב, א-טז), ושאסור להקריב במזבח בהמות בעלות מום (כב, יז-כה), נאמר:
כו. וידבר ד' אל משה לאמר:
כז. שור או כשב או עז כי יולד, והיה שבעת ימים תחת אמו, ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לד'.
כח. ושור או שה, אתו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד.
כט. וכי תזבחו זבח תודה לד', לרצנכם תזבחו.
ל. ביום ההוא יאכל, לא תותירו ממנו עד בקר, אני ד'.
לא. ושמרתם מצותי ועשיתם אתם, אני ד'.
לב. ולא תחללו את שם קדשי, ונקדשתי בתוך בני ישראל, אני ד' מקדשכם.
לג. המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים, אני ד'.
החלק הראשון של פרשיה זו (פסוקים כו-ל) מהוה המשך ישיר לפרשיה הקודמת שבה פורטו בהמות שאסורות בהקרבה באופן מוחלט, מפני המום שבהן, וכאן מפרטת התורה בהמות שאסורות בהקרבה באופן זמני, בגלל גילן הצעיר או בגלל שחיטת האם או הבן, וממשיכה בדיני אכילת קרבן תודה. אך החלק השני של הפרשיה (פסוקים לא-לג) מעורר מספר שאלות.
- בפשטות נראה שפסוקים לא-לג מתייחסים לפסוקים שקדמו להם באותה פרשיה, אבל אם כך מדוע נאמר דווקא על מצוות אלה "ולא תחללו את שם קדשי, ונקדשתי בתוך בני ישראל, אני ד' מקדשכם"?
- אם נאמר שפסוקים לא-לג אינם מתיחסים לפסוקים שקדמו להם באותה פרשיה, אלא הם עומדים לעצמם ומתיחסים לכל התורה, אם כן מדוע הם נכתבו דווקא כאן?
- מדוע יש כפילות בפסוק לב: "ולא תחללו" "ונקדשתי"?
- מדוע כתוב "ונקדשתי" בלשון נפעל, ולא כתוב "וקדשתם את שם קדשי", כשם שכתוב בתחילת הפסוק: "ולא תחללו את שם קדשי"?
- מדוע האריכה התורה אחרי הציוויים הללו וכתבה: "אני ד' מקדשכם, המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים, אני ד'"?
בהסבר שאלות אלו נחלקו המפרשים, ובמאמר קצר זה תובא רק שיטת רש"י וספורנו.
שיטת רש"י והספורנו: הפסוקים מתיחסים לכל התורה
1. מדברי רש"י והספורנו עולה שהפסוקים אינם מתיחסים דווקא לענין קרבן תודה ופסול ההקרבה לפני היום השמיני וביום שחיטת האם או הבן, אלא הם עומדים לעצמם ומתיחסים לכל התורה.
2. על השאלה השניה מדוע נכתבו פסוקים לא-לג דווקא כאן יש לענות על פי מה שכתבו "דעת מקרא" (כאן פסוק לא) שלפי רש"י וחז"ל פסוקינו אינם עומדים לעצמם, אלא הם מהוים סיום ליחידה שמתחילה בראש פרק י"ח שעוסק במצוות המקדשות את עם ישראל [פרקים יח-כ], ובמצוות הנוספות המקדשות את הכהנים [פרקים כא-כב]. ולכן נאמר הציווי הכללי של מסירות הנפש על כל המצוות!
יש לציין שמהנאמר בתחילתו של החלק הרביעי: "ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ד'". למדנו שיעבור ואל יהרג במקרה שהגוי כופה את ישראל לעבור עבירה שלא בפני עשרה מישראל ולא בשעת השמד (עיין סנהדרין עד ע"א וע"ב). ומהנאמר בסיומו של החלק זה: "...ונקדשתי בתוך בני ישראל, אני ד' מקדשכם". למדנו שיהרג ולא יעבור, כאשר הגוי כופה את ישראל לעבור עבירה בפני עשה מישראל או בשעת השמד.
3. לפי רש"י אין כפילות בין "ולא תחללו" ל"ונקדשתי", כיון שמהמלים "ולא תחללו" למדנו שאסור לעבור עבירות במזיד, ואילו מהמלה "ונקדשתי" למדנו שגם צריך למסור את הנפש על קיום המצוות!
לפי הספורנו "ולא תחללו" הוא ציווי, ואילו "ונקדשתי" היא הבטחה שהקב"ה יעשה עמנו נפלאות!
4. לפי הספורנו מוסבר בצורה נפלאה מדוע כתוב "ונקדשתי" בלשון נפעל, כיון ש"ונקדשתי" זו הבטחה של הקב"ה, ולא ציווי!
לפי רש"י יש לענות ע"פ דבריו של הרב נריה זצ"ל (בספרו "נר למאור" על פרשיות התורה עמ' 281): "לומר לך: תהא לעולם ראיית עיקר מצות קידוש השם בעשיה מרצון עצמי, מאהבה, ולא רק מתוך ציווי מגבוה מיראה".
הסבר אחר על שאלה זו כתב הרב גרוזמן (בספרו "על פרשת השבוע ח"ב עמ' 75): "[לומר לך:] שאין צורך ליזום ולהמציא דרכים לקיומה של המצוה, אך יש בהחלט להיות נכונים לשעה שבה יתקדש אמנם שם השם, וכאמור לא על ידי מעשה יזום ומכוון".
5. על האריכות בפסוק ענה רש"י שההדגשה באה לחזק את הציווי למסור את הנפש על המצוות.
והספורנו כתב שפסוק זה בא לחזק את ההבטחה שד' יעשה לנו נסים, כשם שעשה עמנו נסים ביציאת מצרים.
[עיין בהרחבה במאמרי "ונקדשתי בתוך בני ישראל" בספר "שמונה נסיכי אדם"].