פסוק ב:ולא יחללו את שם קדשי שהרי הקרבן אינו בא אלא לכבודי ולקדוש שמי והמביאו שלא בטהרה אינו מקדש אלא מחלל.
פסוק ב:אשר הם מקדשים ולא יחללו אתרוייהו קאי ולא יחללו את אשר הם מקריבים ואשר הם מקדישים לי.
פסוק ד:והוא צרוע או זב לא זו אף זו קאמר לא מבעיא מצורע אלא אפי׳ זב אסור ולא מבעיא זב שטומאתו יוצאה מגופו אלא אפילו טמא מת אסור ולא מבעיא טמא מת שטמא טומאת ז׳ אלא אפילו בעל קרי שאינו טמא רק טומאת ערב אסור ולא מבעיא בעל קרי שהטומאה מגופו אלא אפילו טמא טומאת מגע אסור.
פסוק ד:עד אשר יטהר מה טהרה האמורה למטה ביאת שמש אף כאן ביאת שמש.
פסוק ה:אשר יטמא לו בשבילו, בשביל השרץ כמו הבה נתחכמה לו על העץ אשר הוכן לו וארץ מתקוממה לו.
פסוק ו:כי אם רחץ בשרו במים יכול יהא מרחיץ אבר אבר ת״ל ובא השמש וטהר מה ביאת שמשו כולו כאחת אף כאן כולו כאחת.
פסוק ז:ובא השמש וטהר ואחר יאכל ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה ואין רחיצת גופו מעכבתו מלאכול בתרומה.
פסוק ז:ואחר יאכל מן הקדשים בתרומה הכתוב מדבר ואם נאמר אזהרה בתרומה למה נאמר בקדשים ואם נאמר בקדשים למה נאמר בתרומה אלא לפי שיש בתרומה שהרי לא הותרה לזר מה שאין כן בקדשים שחייבים עליהם משום פגול נותר וטמא מה שאין כן בתרומה לכך צריך לומר אזהרה בקדשים וצריך לומר אזהרה בתרומה.
פסוק ח:נבלה וטרפה בנבלת עוף טהור ובשר קדשים שיצא חוץ ממחיצתו הכתוב מדבר. לפי שהותר אצלם דומיא דנבלה כגון מליקה, הזהיר הכתוב שאם נמלק עוף טהור חולין שהוא נבלה ובשר שיצא חוץ ממחיצתו נקרא טרפה כדנפקא לן ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, בפרק בהמה המקשה. וכן אמר יחזקאל כל נבלה וטרפה מן וגו׳ לא יאכלו הכהנים.
פסוק י:תושב כהן ושכיר יאמר תושב ואל יאמר שכיר ואני אומר ומה תושב שקנינו קנין עולם אינו אוכל שכיר שקנינו קנין שנים לא כ״ש שאינו אוכל אלא א״כ הייתי אומר תושב זה קנוי קנין שנים אבל קנוי קנין עולם יהא אוכל בא שכיר ולמד על תושב שאף על פי שהוא קנוי קנין עולם אינו אוכל.
פסוק יב:ובת כהן, ובת כהן תרי זימני למה לי אלא כי תהיה לאיש זר היינו שנבעלה לפסול לה שנפסלה בו כדאיתא ביבמות פרק אלמנה לכהן גדול מאחר שנבעלה לפסול לה בתרומת הקדשים לא תאכל.
פסוק יג:כי תהיה אלמנה וגרושה מלוי או מישראל.
פסוק יג:אלמנה וגרושה יאמר גרושה ואל יאמר אלמנה ואני אומר ומה גרושה שאסורה לכהן הדיוט חוזרת, אלמנה שהיא כשרה לכהן הדיוט אינו דין שתחזור אלא אם כן הייתי אומר גרושה שאין לה זרע תחזור אבל אלמנה בין יש לה זרע בין אין לה זרע תחזור ת״ל אלמנה וזרע אין לה, או אילו נאמר אלמנה ולא נאמר גרושה הייתי אומר אלמנה שאין לה זרע תחזור אבל גרושה בין יש לה זרע בין אין לה זרע לא תחזור ת״ל גרושה וזרע אין לה אלמנה להחמיר עליה גרושה להקל עליה.
פסוק יג:ושבה אל בית אביה פרט לשומרת יבם.
פסוק יג:כנעוריה פרט למעוברת.
פסוק יד:ויסף חמשיתו עליו שיהא הוא וחמישיתו חמשה. ונתן לכהן את הקדש יתן לכהן את החומש עם הקדש.
פסוק טז:והשיאו אותם עון אשמה אותם שמחללים את הקדש להאכילו לזרים ישיאו אותם עון אשמה לזרים שיאכלו אותו.
פסוק טז:את קדשיהם ללמדך שהתרומה שלהן היא ליתנה לאיזה כהן שירצו.
פסוק טז:מקדשם לקדשי בני ישראל קאי.
פסוק יח:איש איש פירש״י ללמדך שהכותים נודרים נדרים ונדבות כישראל וא״ת תיפוק לי מדכתיב ומיד בן נכר לא תקריבו מכל אלה דמשמע את אלה לא תקריבו הא תמימים תקריבו אלא י״ל אי לאו איש איש הוה אמינא מאומות העולם שכלל לא תקריבו והמקריב מהן תמימים עובר בלאו ובעלי מומין בלאו ועשה. פירוקא אחרינא אי לאו איש איש הוה אמינא כותים מקריבים תמימים אפילו חטאות ואשמות ת״ל איש איש, לכל נדריהם ולכל נדבותם דוקא נדרים ונדבות יכולים כותים להקריב אבל חטאות ואשמות לא.
פסוק יט:לרצנכם תמים זכר למעלה בפרשת ויקרא דבר בקרבנות חובה וכאן בנדרים ונדבות להלן לא פירש המומין וכאן פירשם. אך חז״ק אמאי נאמר כאן שאר קדשים.
פסוק כא:ואיש כי יקריב היחיד מביא שאר שלמי נדבה ואין הצבור מביאין שלמי נדבה.
פסוק כא:לפלא לפרש, הוא מתיבות שיש להם שתי פנים לפירושם זה הפך מזה שהרי מצינו כי יפלא ממך דבר שפרושו יתכסה ויתעלם דוגמא דשן לדשנו מחלצות ואחלצה צוררי פארך חבוש לא תפאר.
פסוק כב:או שבור מה להלן שבר יד או שבר רגל מומין מיוחדין בגלוי אף כאן יצא שבר צלע שאין מומו בגלוי.
פסוק כב:חרוץ גזור, כמו כן משפטך אתה חרצת.
פסוק כב:יבלת מניין ליתן בבהמה את האמור באדם ובאדם מה שאמור בבהמה ת״ל גרב גרב לג״ש ילפת ילפת.
פסוק כב:לא תקריבו אי משום בל תקדיש הרי כבר אמור, הא אינו בא אלא משום בל תשחט.
פסוק כג:וקלוט מגזרת ערי מקלט.
פסוק כג:נדבה תעשה אתו דאין זה מום מחמת חסרון אבר.
פסוק כג:ולנדר לא ירצה שהרי כשנדר יודע דמשונה לא נדר. וי״מ אותו בתמיה וכי נדבה תעשה אותו הרי לנדר לא ירצה שהרי מום הוא.
פסוק כד:ומעוך מגזרת שם מעכו את דדי בתוליהם.
פסוק כד:וכרות פרש״י בביצים או בגיד. וא״ת למאן דאמר וישסף שמואל את אגג שסרסו הרי כתיב ובארצכם לא תעשו אלא י״ל הוראת שעה היתה כמו שמצינו בשמואל עצמו שהקריב עולה נקבה, וגם הוא לא היה כהן והקריב, וגדעון כמו כן ואליהו כמו כן שהקריב בהר הכרמל וכבר באו לירושלים ונאסרו הבמות. וכרות לא תקריבו זו קבלת דם.
פסוק כז:שור או כשב פרט לכלאים. או עז פרט לבהמה.
פסוק כז:כי יולד ולא אדם כי יולד פי׳ אינו נקראו שור או כשב או עז להיות ראוי לקרבן עד שיולד אבל אדם יוצא דופן כשר להיות מקריב כילוד.
פסוק כז:והיה שבעת ימים פרט למחוסר זמן דחיישינן שמא נפל הוא. ד״א שכל הפורש ממקום צחנה וטומאה צריך פרישה שבעת ימים קודם שיכנס למחנה שכינה כגון זב ומצורע וטמא מת. תחת אמו פרט ליתום מצוה זו כבר נאמרה בפרשת משפטים לענין בכור וכאן לענין פשוט.
פסוק כז:ומיום השמיני והלאה למעלה בפ׳ משפטים שנאמר בו וביום השמיני תתנו לי היינו להקדישו וכאן להקריבו.
פסוק כז:ירצה לקרבן אשה אחר שהזהיר אותם שלא ירצו הזכיר אותם כמו כן שלא ירצה קודם יום שמיני.
פסוק כח:אתו ואת בנו מי שבנו כרוך אחריו יצא [זכר] שאין בנו כרוך אחריו. כאן פירש״י אינו נוהג בזכרים ומותר לשחוט האב והבן, חז״ק נהי דחיוב מלקות ליכא איסורא מיהא איכא כדאיתא בפרק אותו ואת בנו.
פסוק לא:ועשיתם אתם אני ה' חוקר לבות ורואה את כל העשוי.