"ויזכור אלקים את נח, ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתבה, ויעבֵר אלקים רוח על הארץ, ויָשֹכּוּ המים"
הקדמה
יש לשאול על פסוק זה שאלות רבות, ומאמר זה יתמקד בארבע שאלות:
1. וכי יש ח"ו שכחה לפניו, שצריך לזכור?
2. לכאורה יותר מתאים היה שיהיה כתוב: "ויזכר ד'"! שהרי הזכירה היא ברחמים, ו"אלקים" הוא שם של מדת הדין, ו"ד'" הוא שם של מדת הרחמים!
3. את מה זכר אלקים? כלומר: האם הזכירה כביכול של אלקים את נח ואת החיות והבהמות, משמעותה רק עצם זכירתם, או זכירת מעשה מסוים שלהם, והאם הזכירה את נח זהה או דומה לזכירה את החיות והבהמות?
4. מדוע התורה מאריכה ואומרת: "ויזכור אלקים את נח, ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתבה"? האם לא הספיקה זכירתו של נח?
א. וכי יש ח"ו שכחה לפניו, שצריך לזכור?
על השאלה וכי יש ח"ו שכחה לפניו, שצריך לזכור, כתב הראב"ע ב"שיטה אחרת לספר בראשית":
ויזכור אלקים - חלילה להיות שכחה לקטון שבמלאכי השרת, אף כי [כלומר: כל שכן] ליוצר הכל, שאין שכחה נגדו. וככה אמר המשורר: 'הנוטע אזן הלא ישמע' (תהלים צד, ט). רק כאשר תֵרָאֶה טובת ד' בארץ ידבר הכתוב, כי זֵכֶר אשר הטיב לו בא לפני ד'.
כלומר: כאשר נראה לאנשים שד' עושה טוב לאדם - הם אומרים שד' זכר אותו.
כעין זה כתב גם הרד"ק:
ויזכור - אין שכחה ואין זכרון לפניו יתברך, כי לשון זכרון הוא אחר השכחה, אלא דברה תורה בלשון בני אדם, להבין השומעים. וכן: 'וזכרתי להם ברית ראשונים' (ויקרא כו, מה), 'וזכרתי את בריתי יעקב' (שם, מב), והדומים להם.
ב. הסברי רש"י להזכרת שם "אלקים", ולזכירתו את נח ואת החיות והבהמות
כתב רש"י:
ויזכור אלקים - זה השם מדת הדין הוא, ונהפכה למדת רחמים על ידי תפילת הצדיקים. ורשעתן של רשעים הופכת מדת רחמים למדת הדין, שנאמר: 'וירא ד' כי רבה רעת האדם וגו' ויאמר ד' אמחה' (בראשית ו ה-ז), והוא שם מדת רחמים.
ויזכור אלקים את נח וגו' - מה זכר להם לבהמות? זכות שלא השחיתו דרכם קודם לכן ושלא שמשו בתיבה.
רש"י כתב שני דיבורים, ובכל אחד הוא כתב הסבר אחר, ולכאורה שני ההסברים סותרים זה את זה!
בהסבר הראשון כתב רש"י שתפילת הצדיקים הופכת את מדת הדין למדת הרחמים, ומשמע שבזכות תפילת הצדיקים זכר ד' את כולם, והם ניצלו.
לעומת זאת, בהסבר השני כתב רש"י שד' זכר לבהמות שהם לא השחיתו דרכם קודם לכן ושלא שמשו בתיבה, ומשמע שבזכות זו זכר ד' את כולם והם ניצלו!
נראה ליישב שכוונת רש"י בשני הדיבורים היא לענות על שתי שאלות: 1. מה זכר ד' לנח?
2. מה זכר ד' לבהמות.
זאת בנוסף כמובן לשאלה שרש"י שאל כמעט בפירוש: מדוע נזכר כאן שם "אלקים", שהוא שם מדת הדין, ולא שם "ד'" שהוא שם של רחמים.
על שאלות אלו ענה רש"י בשני דיבורים שונים:
בדיבור הראשון הסביר רש"י שביחס לנח נזכר שם "אלקים", כדי ללמדנו שתפילת הצדיקים הופכת את מדת הדין למדת הרחמים. בזכות זו ניצל נח, ואפשר שגם החיות והבהמות היו ניצלות בזכות זו.
בדיבור השני הסביר רש"י שביחס לבהמות נזכר שם "אלקים", כדי ללמדנו שד' זכר להם שלא השחיתו דרכם קודם לכן, ושלא שמשו בתבה, והם נצלו בזכות זו, גם לפי מדת הדין, ולא רק במדת הרחמים מצד תפילתו של נח.
[יש לציין שאף על פי שדיבור המתחיל השני הוא "ויזכור אלקים את נח וגו'", הוא עוסק רק ב"וגו'", כלומר: רק בהמשך הפסוק: "ואת כל החיה ואת כל הבהמה", כמו שרואים שרש"י בדיבור זה לא התיחס כלל לנח, אלא רק לבהמות].
[ועיין עוד על שיטת רש"י במקומות שבהם נאמר "ויזכר אלקים" ברש"י בפרשת וירא (יט, כט), וברש"י בפרשת ויצא (ל, כב), שגם בהם כתב רש"י שד' זכר את מעשיהם הטובים של האנשים, ועיין על כך בהרחבה במאמרי "בזכות מה ניצל לוט מהפיכת סדום?", בספרי "הדר התורה" בראשית.]
יש לציין שלפי רש"י ד' "זכר" כביכול, לבהמות גם דבר שכבר היה לפני המבול: שלא השחיתו את דרכם. וגם דבר שהתחדש בשנה האחרונה: שלא שמשו בתבה.
ג. הסברי המפרשים האחרים לזכירת אלקים את נח ואת החיות והבהמות
1. הסבר הראב"ע והרמב"ן על זכירת אלקים את נח
כתב הראב"ע : "וטעם ויזכור - השבועה שנשבע לנח".
לפי הראב"ע הזכירה בנח היתה שד' נשבע לו שהוא ינצל במבול.
דברי הראב"ע הללו יובנו טוב יותר על פי מה שהסביר הראב"ע בתחילת הפרשה.
בתחילת הפרשה אמר ד' לנח: "והקימותי את בריתי אתך" (ו, יח), והסביר הראב"ע: "לאות שד' נשבע לו שלא ימות הוא ובניו במבול".
אם כן ד' נשבע לנח שהוא לא ימות במבול, וד' כמובן זכר שבועה זו, ולכן הוציא את נח מהתבה.
כעין דברי הראב"ע, ובתוספת הסבר כתב הרמב"ן: "ויזכור אלקים את נח... - הזכירה בנח מפני שהיה צדיק תמים, וכרת לו ברית להצילו".
לפי הרמב"ן הזכירה בנח היתה גם שהוא היה צדיק, וגם שד' כרת לו ברית שהוא ינצל במבול.
גם לדברי הראב"ע וגם לדברי הרמב"ן הזכירה מתיחסת לדברים שכבר היו לפני המבול.
2. הסבר החזקוני על זכירת אלקים את נח
הסבר אחר כתב החזקוני: "ויזכר אלקים את נח - שזן ופרנס כל שנים עשר חדש בתיבה".
כלומר: ד' "זכר" כביכול, דבר שהתחדש בשנה האחרונה: המאמצים שהשקיע נח בהאכלת החיות בתבה.
דבריו חולקים על דברי הראב"ע והרמב"ן שהזכירה מתיחסת לדברים שכבר היו לפני המבול.
3. הסבר הרמב"ן על זכירת אלקים את החיות והבהמות
הרמב"ן המשיך וכתב: "אבל הזכירה שאמר בחיה ובבהמה אינה בזכות, שאין בבעלי נפש זכות או חובה, זולתי באדם לבדו. אבל הזכירה בהם, כי זכר את דבר קדשו שאמר והיה העולם, והרצון אשר לו בבריאת העולם עלה לפניו, ורצה בקיום העולם במינים אשר ברא בו. והנה ראה עתה להוציאם שלא יכלו בתיבה".
כלומר: ד' רצה בקיום העולם, ולכן הוציא אותם מן התבה.
4. כיצד יסבירו המפרשים מדוע נאמר שם "אלקים"?
רש"י כאמור כתב: "ויזכור אלקים - זה השם מדת הדין הוא, ונהפכה למדת רחמים על ידי תפילת הצדיקים". אבל המפרשים האחרים לא התיחסו לשאלה זו בפירוש.
האם ניתן להסביר גם על פי דבריהם מדוע נכתב שם "אלקים"?
לפי הראב"ע והרמב"ן אפשר לומר שנזכר שם "אלקים" ביחס לנח, שכיון שד' נשבע לנח שהוא יציל אותו - הרי שהוא כביכול חיב לעשות זאת מצד הדין.
לפי החזקוני אפשר לומר שנכתב כאן שם "אלקים" כדי ללמדנו שמצד מדת הדין היה ראוי נח להינצל, שד' זכר לו את מעשיו הטובים שהתאמץ וטרח להאכיל את כל החיות בתבה.
לפי הרמב"ן אפשר לומר שנזכר שם "אלקים" ביחס לחיות ולבהמות, כיון שבכל פרשת הבריאה נזכר שם "אלקים", וכאן רצה ד' בקיום העולם, לכן נזכר גם כאן שם "אלקים".
ד. האם לא הספיקה זכירתו של נח?
1. הסבר על פי רש"י
על השאלה האם לא הספיקה זכירת נח לבדה, יש לענות על פי מה שהתבאר בדברי רש"י שאכן זכירת נח לבדו הספיקה, אלא שרצה הפסוק לומר שהחיות נצלו לא רק בגלל תפילת נח, אלא גם מצד זכות עצמם.
2. הסבר על פי הרמב"ן
על פי מה שהתבאר בדברי הרמב"ן, ניתן לענות תשובה אחרת לשאלה האם לא הספיקה זכירת נח לבדה: אמנם כדי להציל את נח הספיקה זכירת נח לבדה שהרי ד' נשבע והוא כביכול חיב לעשות זאת מצד הדין. אבל מצד זה אולי לא היו החיות והבהמות ניצלות, והם ניצלו מסיבה אחרת: כיון שד' רצה בקיום העולם.
3. הסבר "אור החיים" הקדוש
"אור החיים" הקדוש שאל בפירוש האם לא הספיקה זכירת נח וכתב על כך שלש תשובות:
ויזכור אלקים את נח וגו' - טעם שלא הספיק זכרונו של נח, והוסיף לומר: 'ואת כל החיה'.
אולי כי להודיע בא גם כי לצד החיה והבהמה אשר אתו לבד יספיק לזכור, ופירוש הדברים בדרך לא זו אף זו.
כלומר: אכן זכירת נח לבדו הספיקה, אלא שרצה הפסוק לומר שגם זכירת החיות הספיקה, וכוונת הפסוק לומר לא רק שד' זכר את נח, ומכח זכירה זו ד' העביר ד' רוח על המים כדי לסיים את המבול, אלא גם זכירת החיות והבהמות הספיקה לכך.
עוד כתב "אור החיים" הקדוש: "עוד ירצה על זה הדרך: 'ויזכור אלקים את נח' - גם זכר כל הטורח והעול אשר עליו מהבהמה והחיה וגו' 'אשר אתו בתיבה', וחמל עליו".
כלומר: הזכירה הכתובה בפסוק ביחס לחיות ולבהמות אין משמעותה זכירת החיות והבהמות מצד עצמם או מצד מעשיהם הטובים, אלא הכוונה היא שד' זכר לנח את הטירחה הרבה שהיתה לו מעול ההתעסקות בהאכלת החיות והבהמות אשר אתו בתבה.
יש לציין שמה שכתב החזקוני ביחס לזכירת ד' את נח, הסביר "אור החיים" הקדוש ביחס לפסוק כולו.
עוד כתב "אור החיים" הקדוש: "גם בזה כלל רמז לצרה שמצאתו לנח (תנחומא) מארי אשר הכישו ונסתכן בתיבה לרוב תוספת טרדתו וכו'. גם מניעת רפואה למחלתו, נמצאת אומר כי עיקר הזכרון הוא לנח".
כלומר: ד' זכר לנח שמרוב הטירחה הרבה שהיתה לו בהאכלת החיות והבהמות אשר אתו בתבה הוא שכח להביא אכל לאריה, והאריה כעס עליו והכה אותו.
יהי רצון שתמיד נתנהג כראוי, ומתוך כך ד' יתנהג אתנו במדת הרחמים.